נזירה

אלי, רד־נא אליי כמו נשיקה או גרזן, השמע קול, אני כה בודדה.

ציפור קטנה על אדן החלון הקר של החדר, ציפור קטנה שאפשר לחפון בכף יד, אדומת חזה וצהובת מקור, מצייצת מנגינה שנשמעת כמו שיר אהבה, מזיזה את ראשה הקטן ואינה מתעופפת, אף שאני כאן עומדת, עטופה בשמלתי השחורה, שאולי מפחידה אותה. היא מתנערת כולה, כאילו עמדה תחת מטר של גשם. ופתאום היא מפנה דווקא אליי את עיניה הכהות ככפתורים: נועצת בי מבט, מכירה אותי, מדברת אליי. אומרת: אל תדאגי, אַמַרַנטָה, הכול בסדר, הכול כשורה, ואת נמצאת במקום הנכון, שבו הנחתי אותך.

כך, טיפשה שכמותי, דמיינתי לי לאורך שנים.

כעת הייתי מקבלת ברצון פציעה בצלעות, רגל מעוקמת שאינה מסוגלת ללכת, כאב בראש, ולוואי שמתוך הכאב הזה יבקע קול, כמו לַבָּה מתוך הר געש, קול נאנק ומאיים, שיאמר לי משפט אחד, תקיף ובהיר: את כאן, כי אני כאן. אז הייתי מאושרת גם בכאב, אף שאני כה מפחדת מכאב; כי אז היו לחיי טעם, כיוון ומטרה.

אלא שדבר לא קורה, שום דבר אינו קורה. כאן הכול זורם כרגיל, ואני מזדקנת מיום ליום בייאוש, בתחושה שאני נתונה בתוך סיפור שקרי. אני מזדקנת, ודבר אינו משתנה. אני מביטה באחיות, הן נראות תמיד עסוקות ומאושרות, מחייכות אל מי או אל מה, אינני יודעת, עוברות בזריזות במסדרונות, מתעטפות בציות מרגיע. לפעמים בא לי לפנות אל מישהי — למשל אל האחות גֶ'נציאַנָה, שיש לה פנים כמו תפוח, והיא כה תמימה, עד שאינה מסוגלת לשקר — ולשאול כבדרך אגב, כאילו שיח בין ידידות: את חשה אותו? לפעמים הוא מדבר אלייך? קולו יורד מן השמים עד אלייך? אז נדלקות עיניה כאילו הוצתו בהן נרות, היא מניעה את ידיה באוויר כמתכוננת לצאת במעוף, ואינה אומרת דבר כמעט. זה יום כה יפה, היא אומרת, דבר אינו חסר. ולפעמים היא מניחה את ראש התפוח שלה על כתפי.

אני חשה בתוכי ריקנות איומה, רעב שאינו יודע שובע ונהיה מרושע.