ציידת הלילה 5: מלחמת הלילה

 1

הערפד משך בשלשלאות שריתקו אותו אל קיר המערה.

עיניו היו ירוקות־בוהקות, וזוהרן האיר את העלטה שאפפה אותנו.

"את באמת מאמינה שהשלשלאות האלה יצליחו לרסן אותי?" שאל, ומבטאו האנגלי ליטף את המילים המתריסות.

"בטח," השבתי. האזיקים האלה הותקנו ונבדקו בידי מאסטר ערפד, כך שהם חזקים דיים. מי כמוני יודעת. הייתי כבולה בהם בעצמי, פעם.

חיוכו של הערפד חשף את הניבים שבלטו בשורה העליונה של שיניו הלבנות. הם לא היו שם כמה דקות קודם לכן, כשבעין בלתי מזוינת הוא עוד נראה אנושי.

"הבנתי. ועכשיו, כשאני נתון לחסדייך, מה את רוצה?"

הוא לא דיבר כמו מישהו שנתון לחסדיי. חשקתי את שפתיי ושקלתי את שאלתו, בעודי מניחה למבטי לעבור עליו. הוא היה עירום, כך שדבר לא הסתיר אותו מעיניי. כבר מזמן למדתי שאפשר להטמין כלי נשק בתוך פרטי לבוש שונים, אבל עור חשוף אינו מסתיר דבר.

אלא שגם זאת הייתה הסחת דעת לא קטנה. גופו של הערפד היה מרחב יפהפה של שריר ושל עצם, של קווי מתאר רזים ואלגנטיים, שאותם השלימו פנים יפהפיות בעלות עצמות לחיים שפוסלו כה בעידון, עד שיכלו לחתוך חמאה. עם בגדים או בלעדיהם היה הערפד מהמם, והוא ידע את זה, בלי ספק. עיניו הירוקות־זוהרות חדרו אל תוך עיניי שלי במבט יודע.

"את צריכה שאחזור על השאלה?" שאל בזדוניות מרומזת.

בחרתי בנונשלנטיות. "בשביל מי אתה עובד?"

חיוכו התרחב, כרומז שמצג שוויון הנפש שלי לא היה משכנע כפי שהתכוונתי. הוא אפילו מתח את השלשלאות רחוק ככל האפשר, ושריריו נעו כמו גלים על פני אגם.

"אף אחד."

"שקרן." שלפתי סכין כסף והעברתי את חודה ברפרוף במורד חזהו, מבלי לפצוע את העור, כשאני משאירה פס ורדרד קלוש, שדהה בתוך שניות. ערפדים אמנם מסוגלים להחלים במהירות שיא, אבל כשכסף חודר ללבם, התוצאה קטלנית. בין לבו של הערפד ללהב שלי הפרידו רק סנטימטרים ספורים של עצם ושריר.

הוא העיף מבט בשביל שהסכין שלי יצרה. "זה אמור להפחיד אותי?"

העמדתי פנים שאני שוקלת את השאלה. "ובכן, מאז שהייתי בת שש־עשרה פילסתי לי את דרכי בעולם הערפדים בדם. אפילו הרווחתי את הכינוי 'מלאכית המוות האדומה', כך שאם אני מצמידה סכין ללבך, כן, עליך לפחד."

הבעת פניו נותרה משועשעת. "את נשמעת כמו חתיכת זנזונת מרושעת, אבל אני מתערב שאצליח להשתחרר ולהשכיב אותך על הגב לפני שתוכלי לעצור אותי."

ממזר שחצן. "הכול דיבורים. תוכיח."

רגליו בעטו קדימה במהירות וערערו את שיווי משקלי. זינקתי מיד לפנים, אבל כעבור שנייה שיטח אותי גוף קשה וקריר על רצפת המערה. אחיזת ברזל סגרה על מפרק כף ידי ומנעה ממני להניף את הסכין.

"יהירות סופה במפלה," מלמל בסיפוק.

ניסיתי לנער אותו מעליי, אבל זה היה קשה יותר מלהזיז טונה לבנים. הייתי צריכה לכבול את זרועותיו ואת רגליו לפני שהתגריתי בו כך, נזפתי בעצמי ללא קול.

הערפד השפיל אליי את מבטו וחייך שוב ביהירות. "תמשיכי להתפתל, אהובה. זה לוחץ לי על כל הנקודות הנכונות, באמת שכן."

"איך השתחררת מהתופסנים?" מעבר לכתפו ראיתי את החור שנפער במערה במקום שממנו השתלשלו קודם לכן אזיקי טיטניום בעובי שלושה סנטימטרים.

הוא קימר גבה כהה. "ידעתי בדיוק באיזו זווית למשוך אותם. לא מתקינים כבלים בלי לדעת כיצד לצאת מהם. זה ארך רק רגע, ומיד השכבתי אותך על הגב. בדיוק כפי שאמרתי."

אילו לבי עדיין היה פועם, זה היה הרגע שבו הוא היה הולם בפראות. אבל היכולת הזאת אבדה לי — ברובה — לפני כמה חודשים, כשהפכתי מבת־תערובת לערפד במלוא מובן המילה. צבע עיניי השתנה לירוק בוהק, וניבים החליקו ויצאו משיניי.

"שוויצר."

הוא רכן לפנים עד שפנינו היו במרחק סנטימטרים ספורים אלה מאלה. "ועכשיו, אסירתי המקסימה, מה יעצור בעדי מלבצע בך את זממי כשאת לכודה תחתיי?"

הסכין שנותרה בידי נשמטה ממנה כשעטפתי את צווארו בזרועותיי. "שום דבר, אני מקווה."

בונז, בעלי הערפד, צחק, וקולו היה נמוך ושטוף זימה. "זו בדיוק התשובה שציפיתי לה, חתלתולה."

עבור רוב האנשים, מערה תת־קרקעית לא הייתה נכנסת לרשימת מקומות־לינה־של־הרגע־האחרון, אבל בעיניי זה היה גן־עדן. הצלילים היחידים שהדהדו במערה היו קולות זרימתו החלקה של הנהר התת־קרקעי. זאת הייתה הקלה, שלא להיאלץ להדחיק את רעשי הרקע מאינספור שיחות, שנשמעו קולניות מאוד לאוזניים של ערפד. אילו זה היה תלוי בי, היינו בונז ואני נשארים כאן שבועות.

אבל בעתיד שלנו לא היה מקום לפסק זמן לשם התאוששות ומנוחה. למדתי את זה בדרך הקשה. למדתי גם לנצל היטב את רגעי המפלט המזדמנים. לכן עצרנו בדרכנו כדי לנוח באותה המערה שבה, לפני שבע שנים, החלה מערכת היחסים שלי עם בונז. אז אני הייתי זו שנתונה בשלשלאות, והייתי משוכנעת שמוצץ־דם מרושע עומד לאכול אותי. אלא שבסופו של דבר התחתנתי עם אותו מוצץ־דם.

הֶלְסִינְג, החתול שלי, פלט יללה עגמומית מפינת הגומחה הקטנה שבה היינו, וגירד את לוח האבן ששימש דלת.

"אסור לך לצאת לחקור," אמרתי לו. "אתה תלך לאיבוד."

הוא יילל שוב, אבל פנה ללקק את כפתו, ותוך כדי כך תלה בי מבטים מלאי תיעוב. הוא עדיין לא סלח לי על שהשארתי אותו במשך חודשים עם מי שהשגיח על ביתנו. לא כעסתי על הלסינג על כך שנטר לי טינה, אבל אילו היה נשאר איתי, הוא עוד היה עלול להיהרג. כפי שקרה לכמה אנשים.

"נחת מספיק, אהובה?" שאל בונז.

"אמ הממ," מלמלתי בעודי מתמתחת. נרדמתי זמן קצר לאחר עלות השחר, אבל לא באובדן הכרה מיידי כמו זה שתקף אותי בשבועות הראשונים להפיכתי לערפד. את השלב הזה כבר עברתי, למרבה ההקלה.

"אז כדאי שנזוז," אמר.

נכון. היו לנו מקומות להיות בהם, כרגיל.

"הדבר היחיד שאני מתחרטת עליו זה שעצרנו לישון כאן בלי מקלחת נורמלית," נאנחתי.

בונז פלט נחרת צחוק משועשעת. "בחייך, הנהר מרענן מאוד."

בטמפרטורה של ארבע מעלות "מרענן" היה תיאור נדיב למדי למה שנחשב במערה לצנרת ביתית. בונז הזיז את לוח האבן מהדרך, כדי שנוכל לצאת מהגומחה, והחזיר אותו למקומו לפני שהחתלתול שלי יצליח לזנק החוצה גם הוא.

"הסוד הוא לקפוץ פנימה," המשיך. "לא יהיה לך קל יותר אם תעשי את זה לאט."

החנקתי את צחוקי. העצה הזאת תקפה גם לגבי התנהלות בעולם הערפדים. בסדר גמור. קפיצה אחת אל תוך נהר קפוא, בדרך.

ואחר כך נטפל סוף־סוף בסיבה האמיתית שבגללה באנו לאוהיו. אם יתמזל מזלנו, שום דבר יוצא־דופן לא יתרחש במדינה שבה גדלתי, פרט לאי־אלו מקרים אקראיים של אלימות ניב־על־ניב.

לא האמנתי, אבל גם לא הפסקתי לקוות.

שמש אחר הצהריים עוד עמדה בגובה השמים כשבונז ואני הגענו למזרקה בקניון אִיסְטוֹן. כלומר, כשהגענו למרחק של כרחוב ממנה. היינו מוכרחים לוודא שלא מדובר במלכודת. לבונז ולי יש אויבים רבים. הגיוני, לאחר שתי מלחמות הערפדים האחרונות, שלא להזכיר את עיסוקינו הקודמים.

לא הרגשתי אנרגיה על־טבעית יוצאת דופן כלשהי, פרט לעקצוץ קטנטן של עוצמה שהיה באוויר, כזה שמסמל ערפד צעיר או שניים שנטמעו בקהל. אף על פי כן, בונז ואני לא זזנו ממקומנו עד שדמות מעורפלת ולא ברורה התעופפה לאורך מגרש החנייה ונכנסה למכונית ששכרנו.

"יש שני ערפדים ליד המזרקה," הצהיר פביאן, רוח הרפאים שפחות או יותר אימצתי. קווי המתאר שלו התגבשו עד שהוא דמה יותר לאדם ופחות לענן חלקיקים סמיך. "הם לא הבחינו בי."

פביאן נשמע כמעט עצוב כשאמר את המשפט האחרון, אף שזו הייתה המטרה. שלא כמו בני אנוש, ערפדים יכולים לראות רוחות רפאים, אבל רובם ככולם מתעלמים מהן. המוות כנראה אינו מבטיח שכל המינים יסתדרו ביניהם.

"תודה, חבר," אמר בונז. "עמוד על המשמר ותוודא שהם לא מתכננים לנו הפתעות לא נעימות."

תווי פניו של פביאן התערפלו, עד שכל גופו נעלם.

"היינו אמורים להיפגש עם ערפד אחד בלבד," הרהרתי בקול. "מה אתה חושב על כך שאיש הקשר שלנו הביא איתו חבר?"

בונז משך בכתפיו. "אני חושב שכדאי מאוד שתהיה לו סיבה טובה."

הוא יצא מהמכונית. עשיתי כמוהו והענקתי לסכיני הכסף שהסתרתי בשרווליי טפיחה קלה ומעודדת. אל תצאי מהבית בלעדיהן, זה היה המוטו שלי. נכון, ערפדים מקפידים מאוד להסתיר את קיום הגזע שלהם, וכאן היינו במקום פומבי וצפוף, אבל זה לא הבטיח את ביטחוננו. גם הסכינים לא הבטיחו אותו, אבל לא היה כל ספק שהן הטו את הכף לטובתנו. ממש כמו שני הערפדים הנוספים שחנו בהמשך הרחוב, מוכנים להיכנס לפעולה במקרה שיתברר שמטרת השיחה אינה מוגבלת לאיסוף מידע.

כשהתקרבתי למזרקה שבחצר, תקפו אותי ריחות. החזקים שבהם היו בשמים, ריחות גוף ומגוון כימיקלים, אבל תחתיהם נחה שכבה נוספת שהלכתי והשתפרתי בפענוחה: רגשות. פחד, תאוות־בצע, תשוקה, כעס, אהבה, עצב... כל אלה התגלמו בניחוחות, ממתיקות ארומטית ועד צחנה מרה. שלא במפתיע, רגשות לא נעימים הפיצו ריחות קשים יותר. דוגמה מובהקת לכך הייתה שני הערפדים שישבו על ספסל הבטון והדיפו את ניחוח הפירות הרקובים המלווה פחד, אפילו לפני שבונז תקע בהם מבט מכניע.

"מי מכם הוא סְקְרָץ'?" שאל בקול צלול.

ערפד שבשערו נשזרו פסים כסופים קם. "אני."

"אז אתה יכול להישאר, אבל הוא" — בונז עצר כדי להפנות את ראשו בחדות לעבר הערפד הכחוש האחר — "יכול ללכת."

"רגע!" סקרץ' הנמיך את קולו והתקרב אל בונז. "הדבר הזה שעליו באת לדבר איתי? יכול להיות שיש לו קצת מידע עליו."

בונז העיף בי מבט. הגבתי במשיכת כתף. "עדיף שנקשיב למה שיש לאורח הלא צפוי שלנו לומר," הערתי.

"אני אֵד," דיבר הערפד, בעודו מביט בחשש אל מעבר לכתפו של בונז. אליי. "סקראץ' לא סיפר לי שהוא פוגש כאן אתכם."

מההבעה על פניו של אד ניחשתי שלאור שְׂער הארגמן שלי, היהלום האדום הגדול שעל אצבעי, המבטא האנגלי של בונז והילת הכוח המחשמלת שקרנה ממנו — אד כבר ניחש מי אנחנו.

"זה מפני שהוא לא ידע," ענה בונז בקור רוח. רגשותיו, שהיו נגישים לי מהיום שבונז המיר אותי, היו עתה נעולים מאחורי החומה הבלתי חדירה שבה השתמש בפומבי. ובכל זאת, כל אחד היה יכול לזהות את החדות שבקולו כשהמשיך.

"אני מניח שאין צורך שנציג את עצמנו."

מבטו של סקרץ' נדד אליי ואז דילג והמשיך בדרכו. "לא," רטן. "אתה בונז, וזו המלאכית."

הבעת פניו לא התרככה, אבל אני חייכתי את חיוך ה"אני לא מתכוונת להרוג אתכם" המוצלח ביותר שלי.

"תקראו לי קאת, ולמה שלא נחפש קצת צל ונשוחח שם?"

קרני השמש אינן קטלניות עבור ערפדים, בניגוד למיתולוגיה, אם כי אנחנו נכווים ממנה בקלות. אין שום טעם לבזבז את האנרגיה העל־טבעית שלנו רק כדי להחלים מקרניה העזות של השמש הקיצית. לא רחוק מאיתנו הייתה מסעדה צרפתית עם מקומות ישיבה בחוץ, וארבעתנו מצאנו שולחן מתחת לשמשייה והתיישבנו כמו חברים ותיקים שלא התראו זה זמן רב.

"אמרת שראש השושלת שלך נהרגה לפני כמה שנים, ושהיא לא השאירה אחריה אף אחד שידאג לחברי השושלת," אמר בונז לסקרץ', לאחר שהזמנו משקאות. "קצתכם התאגדתם כדי להגן זה על זה. מתי הבחנתם לראשונה שמשהו מוזר קורה?"

"לפני חודשים ספורים, בערך בסתיו שעבר," ענה סקרץ'. "בהתחלה פשוט חשבנו שכמה מהבחורים עזבו את העיר מבלי לומר לאיש. השגחנו זה על זה, אבל לא כמו שמרטפים, מבין? ואז, לאחר שעוד אחדים מאיתנו נעלמו, אנשים שבדרך כלל היו מודיעים לפני שעזבו... טוב, זה הדאיג את השאר."

לא היה לי ספק. כערפדים צעירים, ובהיעדר ראש־שושלת, היו סקרץ' ואחרים כמוהו בתחתית ההיררכיה של עולם האל־מתים. למרות אי־אלו הסתייגויות שיש לי מהמערכת הפיאודלית שבתוכה התנהלו הערפדים, בכל הנוגע להגנה על חברי השושלת שלהם, רוב הערפדים המאסטרים עמדו על המשמר בכל רגע ורגע. אפילו המרושעים שבהם.

"ואז עוד ג'ולים החלו להופיע באזור," המשיך סקרץ'.

נדרכתי. זאת הסיבה שהביאה את בונז ואותי לאוהיו. גם אנחנו שמענו על שטף הג'ולים, שהציף לאחרונה את המדינה שבה התגוררתי פעם, ועל ערפדים שנעלמו.

"הי, זה מגרש משחקים לאל־מתים כאן," המשיך סקרץ' מבלי לחוש בָּאי־נוחות שלי. "הרבה קווי־ליי וּויברציות כיפיות, לכן לא ייחסנו חשיבות רבה לכל הקניבלים שצצו. אבל כמה מהם מתייחסים לערפדים ממש ברשעות. מטרידים ערפדים חסרי ראש־שושלת, עוקבים אחריהם הביתה, יוזמים תגרות... זה גרם לנו לתהות אם הם עומדים מאחורי ההיעלמויות. אלא שאף אחד לא שם קצוץ, מפני שאנחנו לא שייכים לאף אחד. למען האמת, אני נדהם מזה שאתה מתעניין."

"יש לי סיבות משלי," אמר בונז באותה נימה אדישה. הוא אפילו לא הביט בי. מאות שנים של ריחוק מזויף הפכו אותו למומחה. לאד ולסקרץ' לא יהיה מושג שאנחנו שואבים מהם מידע כדי לברר אם מצבי כערפד המוזר בעולם עלול להיות הסיבה לכך שג'ולים מסוימים מתנהגים בעוינות, ולכך שערפדים נעלמים.

"אם אתם מבקשים כסף, אין לנו הרבה," הוסיף אד. "חוץ מזה, חשבתי שפרשתָ מעיסוקך כרוצח שכיר לאחר שאיחדת שושלות עם המגה־מאסטר מנצ'רז."

בונז זקר גבה. "תנסה לא לחשוב יותר מדי, אתה עלול לפגוע בעצמך," ענה בנועם.

אד הזעיף פנים, אבל סתם את פיו. הבלעתי חיוך. אין בודקים את שיניו של סוס שניתן במתנה — ובוודאי אם הסוס נושך.

"יש לך הוכחה לכך שג'ולים מעורבים בהיעלמויות של חבריך?" שאלתי את סקרץ' כדי לחזור ולדבר על הנושא שעניין אותנו.

"לא. זה פשוט נראה יותר מצירוף מקרים; בכל פעם שאחד מהם נעלם, התברר שהמקום האחרון שראו אותו בו היה אותו המקום שבו נמצאים גם הג'ולים המניאקים."

"באילו מקומות?" שאלתי.

"ברים מסוימים, מועדונים..."

"שמות," לחץ בונז.

סקרץ' החל לדקלם במהירות את הרשימה, אלא שאז הוטבע קולו במבול של קולות אחרים.

...בעוד ארבע שעות, עד שתהיה לי הפסקה...

...זכרתי לקחת את הקבלה? אם זה לא יתאים, אני מחזירה את זה...

...אם היא תסתכל על עוד זוג נעליים אחד, אני אצרח...

מפולת השיחות הפולשנית והפתאומית לא הגיעה מהקונים שהקיפו אותנו בקניון — אותם חסמתי עוד לפני שהתיישבנו. הקולות האלה הגיעו מתוך הראש שלי. קפצתי כאילו חטפתי סטירה, וידי עפה אל הרקה.

אוי, שיט. לא שוב.