ימים אחרונים של ליל

פרק 1

ימים אחרונים של ליל

אנשים לא יודעים מה הם רוצים עד שמראים להם זאת.

— סטיב ג'ובס

11 במאי 1888

ביום שפגש לראשונה את תומס אדיסון ראה פול אדם נשרף בעודו חי בשמים מעל ברודוויי.

ההצתה אירעה בשעת בוקר מאוחרת של יום שישי. המולת הצהריים כבר החלה כשפול יצא מבניין המשרדים שלו אל הרחוב ההומה. דמותו התבלטה בנחיל הולכי הרגל: מטר תשעים ושלושה סנטימטרים, כתפיים רחבות, מגולח למשעי, לבוש מעיל שחור, וסט ועניבה ארוכה תואמים, כמצופה מאנשי מקצוע צעירים בניו יורק. בשערו שסורק לימין בשביל מושלם החלו ניכרים מפרצים. הוא נראה מבוגר מעשרים ושש שנותיו.

כשהצטרף להמון לאורך שדרת ברודוויי, הבחין בחטף בבחור צעיר במדים של וסטרן יוניון עומד על סולם. הפועל התעסק בחוטי חשמל, הכבלים העבים השחורים שהחלו לאחרונה לקשט פסים־פסים את שמי העיר. הם חצו את כבלי הטלגרף הדקים הישנים יותר, ורוחות האביב המנשבות הפכו אותם לסבך קשרים. האיש במדי וסטרן יוניון ניסה להתיר את סבך הכבלים. הוא נראה כמו ילד מבולבל מול שרוכים עצומים.

פול חשב על קפה. הוא עדיין היה חדש ברובע הפיננסי, חדש במשרד עורכי הדין שעבד בו בקומה השלישית של הבניין בברודוויי 346. הוא עדיין לא גיבש דעה אילו מבתי הקפה המקומיים הוא מעדיף. היה בית הקפה מצפון, ברחוב ווקר. וזה שהשירות בו אטי יותר, אבל הוא אופנתי יותר, ברחוב בקסטר, עם התרנגול על הדלת. פול היה עייף. האוויר על לחייו נעם לו. הוא עדיין לא יצא אותו היום. הוא ישן במשרדו בלילה הקודם.

כשהבחין בניצוץ הראשון, הוא לא הבין מיד מה קורה. הפועל תפס בכבל ומשך. פול שמע קול נפץ — רק קול חטוף, משונה — כשהאיש נרעד כולו. אחר כך יזכור פול שראה הבזק, אף על פי שבאותה העת לא ידע בוודאות מה זה. הפועל שלח את ידו לתמיכה ונאחז בכבל אחר בידו הפנויה. וזאת, יבין פול, היתה הטעות שלו. הוא יצר חיבור. הוא הפך למוליך חי.

אחר כך הזדעזעו שתי ידיו של הפועל בניצוצות כתומים.

מאתיים איש לפחות מילאו את הרחוב אותו הבוקר, ונדמה שכל הראשים הורמו בבת אחת. אנשי פיננסים שהפגינו לראווה מגבעות רחבות שוליים; שוליות של סוחרי מניות שמיהרו לוול סטריט ובידיהם הודעות סודיות; עוזרות אישיות בחצאיות טורקיז ובמקטורנים מחויטים תואמים; מנהלי חשבונות שיצאו לצוד לעצמם כריכים; גבירות שבאו לביקור מוושינגטון סקוור בשמלות של ז'אק דוּסֶה; פוליטיקאים מקומיים שהשתוקקו למנת ברווז לארוחת צהריים; עדרי סוסים שגררו אחריהם כרכרות עבות־אופנים על אבני הריצוף הגבשושיות. ברודוויי היתה העורק הראשי שהזין את דרום מנהטן. עושר שכמותו לא נראה על פני האדמה עד כה ביעבע ועלה מתחת לרחובות אלה ממש. פול קרא בעיתון הבוקר שג'ון ג'ייקוב אסטור זה עתה הפך רשמית לעשיר יותר ממלכת אנגליה.

כל העיניים היו מרותקות לאיש באוויר. להבה כחולה נפלטה מפיו. הלהבה הציתה את שערו. בגדיו נשרפו בן־רגע. הוא נפל לפנים, וזרועותיו עדיין כרוכות סביב הכבלים. רגליו השתלשלו על הסולם. גופו נתלה בתנוחה של ישו על הצלב. הלהבה הכחולה נורתה מפיו והמסה את העור מעל עצמותיו.

איש עדיין לא צרח. פול אפילו עוד לא ידע מה בדיוק ראה. הוא כבר היה עד לאלימות. הוא גדל בחווה בטנסי. מוות והנוטים למות לא היו מחזות מרשימים לאורך נהר קמברלנד. אבל הוא מעודו לא ראה דבר כמו זה.

כעבור שניות מונומנטליות, כשדמו של האיש ניגר על מחלקי העיתונים הצעירים תחתיו, החלו הצרחות. שצף של גופים נס בבהלה מהזירה. גברים מבוגרים נתקלו בנשים. מחלקי העיתונים רצו כה וכה בין ההמונים, פניהם לשום מקום, רק רצים. מנסים לסלק משערם את הבשר החרוך.

סוסים נעמדו על רגליהם האחוריות, בוטשים ברגליהם הקדמיות באוויר. פרסותיהם התנופפו לעומת פני בעליהם המבועתים. פול היה קפוא במקומו עד שראה מחלק עיתונים מועד מול אופני כרכרה רתומה לשני סוסים. הסוסים ניערו את רתמותיהם והסתערו קדימה, גוררים אחריהם את הגלגלים לעבר חזהו של הנער. פול לא היה מודע להחלטה לזנק — הוא פשוט זינק. הוא תפס את הילד בכתפו ומשך אותו מהדרך.

הוא מחה את העפר והדם מפניו של הילד בשרוול מעילו. אבל עוד לפני שהספיק לבדוק שלא נפצע, נמלט הילד חזרה אל ההמון.

פול התיישב שעוּן על עמוד טלפון קרוב. בטנו התהפכה. התחוור לו שהוא מתנשף, והוא ניסה להסדיר את נשימתו בזמן שנח על הארץ.

חלפו עשר דקות נוספות לפני שהפעמונים המצלצלים הכריזו על בואם של מכבי האש. שלושה סוסים רתומים לעגלת מים עצרו ליד הזירה המזוויעה. שישה כבאים במדים שחורי כפתורים נשאו את עיניהם הלא מאמינות השמימה. אחד מהם שלח את ידו בלי לחשוב אל צינור לחץ הקיטור, אבל היתר רק בהו באימה. זו לא דמתה לשום שרפה שהיו עדים לה אי־פעם. זה היה חשמל. והנס האפל של תאורה מעשה ידי אדם היה עבורם מסתורי וחסר פשר כמו מכה ממכות מצרים.

פול ישב מהופנט במשך ארבעים וחמש הדקות שנדרשו לכבאים המפוחדים כדי להוריד את הגופה המפוחמת. הוא הפנים כל פרט ממה שראה, לא כדי לזכור, אלא כדי לשכוח.

פול היה עורך דין. וזה מה שעוללה למוחו הקריירה המשפטית הקצרצרה עד כה שלו. הוא שאב נחמה מהפרטים הקטנים. רק שליטה מוחלטת בנתונים שיככה את פחדיו העמוקים.

הוא היה חָרש נרטיבים מקצועי. מְספר מיומן של סיפורים תמציתיים. במסגרת עבודתו היה עליו לקחת שורה של אירועים נבדלים, לזקק אותם היטב ולברוא מהם רצף. מהתמונות הנבדלות של אותו הבוקר — מלאכה שגרתית, טעות טיפשית, יד אוחזת, רחוב הומה, ניצוץ של אש, ילד מוכתם דם, גופה שותתת — אפשר להרכיב סיפור. עם התחלה, אמצע וסוף. מסיפורים משתמעות מסקנות, ואחר כך הם נידפים. כזה הוא קסמם הנדרש נואשות. את הסיפור של אותו היום, מרגע שסופר בראשו, אפשר לעטוף יפה ולהניח בצד ולהידרש אליו רק במידת הצורך. נרטיב מורכב בקפידה יגן על מוחו מהאימה שבזיכרון כואב.

אפילו סיפור אמיתי הוא בדיה, ידע פול. זה הכלי המנחם שבאמצעותו אנחנו מארגנים את העולם הכאוטי סביבנו לכדי משהו שניתן לעיכול. זאת המכונה הקוגניטיבית שמפרידה את המוץ של התחושה מן הבר של הרגש. העולם האמיתי גדוש מדי בתקריות, מתפקע מהתרחשויות. בסיפורים שלנו אנחנו מתייחסים לרובן בביטול, עד שסיבה ומניע צלולים מרימים את ראשם. כל סיפור הוא המצאה, אמצעי טכנולוגי לא שונה מאוד מזה שבאותו הבוקר חרך את עורו של אדם מעל עצמותיו. וסיפור טוב יכול להיות מתועל למטרה מסוכנת לא פחות.

כעורך דין, פול סיפר סיפורים עם מוסר השכל. שם, בנרטיבים שלו, התקיימו רק הפוגעים וקורבנותיהם. המושמצים ומשמיציהם. המרומים ומרמיהם. פול עיצב את הדמויות האלה בקפידה, עד שצדקת התובע — או הנתבע — הפכה מהדהדת. אין זה תפקידו של ליטיגטור לקבוע עובדות; תפקידו להרכיב מהעובדות האלה סיפור שממנו משתמעת בהכרח מסקנה מוסרית ברורה. זאת היתה מטרת סיפוריו של פול: להציג את העולם מנקודת מבט שאין להכחישה, ואז להתנדף, ברגע שהעולם מאורגן יפה כל כך והוא הרוויח את שכרו ביושר. התחלה נועזת, אמצע מרטיט, סוף מספק, אולי עוד תפנית קטנה לסיום, ואז... פוף. לקטלג, לארוז, לאחסן למשמרת.

כל שהיה על פול לעשות הוא לספר לעצמו את הסיפור של אותו היום, והוא ייעלם. שוב ושוב להגות בתמונות בראשו. גאולה באמצעות שינון.

אך כפי שהתברר, גופה בוערת מעל ברודוויי היא רק המחזה המבעית השני בחומרתו שפול קראוואת ראה באותו היום.

בהמשך אותו הערב — אחרי שהמזכירה שלו יצאה לדירתה ביורקוויל, אחרי ששותפיו הבכירים פרשו לבתיהם התלת־קומתיים בצפון השדרה החמישית, הרבה אחרי השעה שפול היה אמור לשוב לדירת הרווקים שלו ברחוב חמישים ותחת זאת ישב וכתב הערות רבות בעט הווטרמן שלו עד ששלפוחית התפוצצה באמתו הימנית — הגיע נער לדלת המשרד. הנער החזיק בידו מברק.

״נוכחותך נדרשת מיד", נכתב בו. ״עניינים רבים לדון בהם בארבע עיניים".

על החתום ״ת' אדיסון".