עץ הקזוארינה

לפני המסיבה

 

גברת סקינר הקפידה תמיד להיות מוכנה בזמן. היא הייתה כבר לבושה שחורים, כיאה לגילה ולאֵבל על חתנה. עתה היא חבשה את הכובע האדוארדיאני שלה. היא היססה מעט אם הכובע אכן הולם, שכן נוצות האנפה שקישטו אותו היו עלולות לעורר הסתייגויות חריפות אצל אחדים מן החברים שעמדה בוודאי לפגוש במסיבה. אכן, מעשה נורא הוא להרוג עופות לבנים ויפים אלה רק בשביל הנוצות שלהם, ומה גם בעונת ההזדווגות. אך הן היו כבר כאן, יפות ואפנתיות כל־כך, והיה זה טיפשי שלא לענוד אותן; זה גם היה פוגע ברגשות חתנה. הוא הביא אותן בדרך הארוכה מבורנאו וציפה שהיא תשמח בהן. קתלין הביעה את אי שביעות רצונה מהן והיא בוודאי מצטערת על כך עתה, אחרי מה שקרה. אך קתלין מעולם לא ממש חיבבה את הרולד. גברת סקינר עמדה עתה ליד שולחן האיפור, וחבשה את הכובע לראשה. אחרי הכול היה זה הכובע היפה היחיד שהיה לה, והיא נעצה בו סיכה מעוטרת בגולת שחרון. אם יעיר לה מאן דהוא על הנוצות הרי תשובתה מוכנה בפיה.

"אני יודעת שזה איום," היא תאמר, "אני לא הייתי חולמת לקנות אותן, אך חתני המסכן הביא לי אותן במתנה בפעם האחרונה שבא הביתה לחופשה."

זה יסביר כיצד הגיעו הנוצות לידיה ומדוע היא משתמשת בהן. כולם הרי היו חביבים כל־כך. היא נטלה מאחת המגֵרות מטפחת לבנה והתיזה עליה מעט "או דה קולון". היא מעולם לא השתמשה בבושם, ותמיד חשבה שבושם מגיב מהר מדַי, אך או דה קולון מאוד מרענן. כמעט שהשלימה עתה את הכנותיה, ועיניה נדדו אל מחוץ לחלון, מעבר למראָה שלה. הכומר הייווּד זכה ליום יפה לכבוד מסיבת הגן שלו. היה חם והשמים היו כחולים, העצים טרם איבדו את צבעם האביבי, הירוק והרענן. היא חייכה בראותה את נכדתה הקטנה מגרפת את ערוגת הפרחים הפרטית שלה ברצועת הגן שמאחורי הבית. גברת סקינר הייתה שמחה אילו ג'ון לא הייתה כה חיוורת. הייתה זו טעות להחזיק אותה זמן כה רב באזורים הטרופיים. היא הייתה רצינית מדַי לגילה, אף פעם לא ראית אותה מתרוצצת, היא שיחקה משחקים שקטים שהייתה ממציאה בעצמה, והשקתה את הגן שלה. גברת סקינר טפחה מעט על חזית שמלתה, נטלה את כסיותיה, וירדה למטה.

קתלין ישבה ליד שולחן הכתיבה מול החלון והייתה עסוקה בהכנת רשימותיה; היא הייתה מזכירת הכבוד של מועדון הגולף לנשים, ולפני תחרויות הייתה לה עבודה רבה. אך גם היא הייתה ערוכה למסיבה.

"אני רואה שבכל זאת לבשת את הסוּדר שלך," אמרה גברת סקינר.

בזמן ארוחת הצהריים היא דנה עם קתלין אם עליה ללבוש את הסודר שלה או את שמלת השיפון השחורה. הסודר היה בצבע שחור ולבן וקתלין חשבה שהוא דווקא אפנתי, אך הוא לא היה ממש לבוש אֵבל. עם זאת מיליסנט העדיפה את הסודר.

"אין סיבה שכולנו ניראה כאילו הגענו זה עתה מהלוויה," אמרה, "הרולד מת כבר לפני שמונה חודשים."

דיבורים בסגנון זה נראו בעיני גברת סקינר חסרי רגישות. משהו השתנה במיליסנט מאז שובה מבורנאו.

"אינך מתכוונת להפסיק את האֵבל כבר עתה, יקירתי?" שאלה.

מיליסנט לא ענתה ישירות.

"אנשים אינם לובשים בגדי אֵבל כפי שנהגו בעבר," אמרה. היא עצרה לרגע, וכאשר המשיכה חשבה גברת סקינר שיש משהו משונה בגון קולה. היה ברור שגם קתלין הבחינה בכך משום שהיא שלחה באחותה מבט מופתע. "אני בטוחה שהרולד לא היה רוצה שאלבש בעבורו בגדי אבל עד אין סוף."

"הקדמתי להתלבש כי רציתי לומר דבר מה למיליסנט," אמרה קתלין בתשובה להערת אִמהּ.

קתלין לא הסבירה, אך הניחה הצידה את רשימותיה ובגבות מכוּוצות קראה שוב את מכתבה של אחת הגברות אשר התלוננה על כך שהוועדה הורידה לה את מספר הפגיעות מ־24 ל־18. דרוש הרבה טקט כדי לשמש בתפקיד מזכירת כבוד של מועדון גולף לנשים. גברת סקינר החלה ללבוש את כסיותיה החדשות. התריסים שמרו על קרירות החדר והאפילו אותו. היא הביטה בציפור "מקור הקרן" הגדולה העשויה עץ והצבועה בצבעים עליזים, אשר הרולד הפקיד בידיה לשמירה. בעיניה נראה חפץ זה מעט מוזר וברברי, אך בעיניו הייתה לציפור חשיבות רבה. הייתה לה משמעות פולחנית כלשהי ואת הכומר הייווּד היא הרשימה מאוד. על הקיר מעבר לספה היו מוצבים כלי נשק מלאים שאת שמותיהם שכחה, ופה ושם על שולחנות קטנים היו פריטי כסף ונחושת שהרולד שלח להם בהזדמנויות שונות. היא חיבבה את הרולד ובלי לשים לב תרו עיניה אחר תמונתו אשר ניצבה בעבר על הפסנתר לצד התמונות של שתי בנותיה, נכדתה, אחותה ובן אחותה.

"מה זה, קתלין, איפה התמונה של הרולד?" שאלה.

קתלין הפנתה את מבטה — התמונה לא הייתה עוד במקומה.

"מישהו הסיר אותה," אמרה קתלין.

בהפתעה ובתמיהה היא קמה וניגשה לפסנתר. סידרו את התמונות מחדש כך שלא ייראה שום רווח.

"אולי ביקשה מיליסנט לשמור אותה בחדר השינה שלה," אמרה גברת סקינר.

"הייתי מבחינה בכך. למיליסנט הרי היו כמה וכמה תמונות של הרולד. הן עכשיו במקום סגור."

בעיני גברת סקינר היה זה מוזר מאוד שבִּתה לא החזיקה שום תמונות של הרולד בחדרה. היא אמנם דיברה אִתה על כך פעם, אך למיליסנט לא הייתה תשובה. מאז שובה מבורנאו שמרה מיליסנט על שתיקה מוזרה והיא לא עודדה את גילויי ההשתתפות בצער שגברת סקינר ניסתה להרעיף עליה. נראה היה שהיא אינה מעוניינת לדבר על האבדן הגדול שלה. דרכו של הצער להשפיע על אנשים בצורות שונות. בעלה אמר כי הדבר הטוב ביותר הוא להניח לה לנפשה, ואזכור בעלה הסיט את מחשבותיה למסיבה שאליה עמדו ללכת.

"אבא שאל אם אני חושבת שעליו לחבוש כובע צילינדר," אמרה, "אני חשבתי שמוטב בכל זאת, כדי לא לטעות."

זה היה אמור להיות אירוע מפואר למדַי. הם הזמינו גלידה, בטעם תות ווניל, מבּוֹדִי, הקונדיטור, אך את הקפה בגלידה הכינו בני משפחת הייווּד בעצמם. כולם היו אמורים להיות שם. הם התבקשו לפגוש את הבישוף של הונג קונג, שהתארח אצל הכומר, חבר ותיק מן הסמינר, והוא עמד לשאת דברים על המיסיונים הסיניים. גברת סקינר, שבִּתה חיה במזרח שמונה שנים, וחתנה היה הממונה באחד ממחוזות בורנאו, הייתה מלאת התרגשות ועניין. זה כמובן היה לה אירוע חשוב הרבה יותר מאשר לאנשים שמעולם שלא היה להם קשר למושבות עם כל הקשור בזה.

"איך יכולים מי שמכירים רק את אנגליה, לדעת מהי אנגליה?" כפי שהיה אומר מר סקינר.

הוא נכנס לחדר ברגע זה. הוא היה עורך דין, כמו אביו לפניו, ומשרדיו שכנו בלינקולנס אין פילדז. הוא נסע ללונדון כל בוקר וחזר כל ערב. הוא יכול ללוות את אשתו ואת בנותיו למסיבת הגן של הכומר רק הודות לכך שהכומר בחר בחכמה רבה לקיימה בשבת. מראהו של מר סקינר היה נאה ביותר בפראק שלו ובמכנסיו המנוקדים. הוא לא ענה בדיוק על כל דרישות האפנה אך היה לבוש כהלכה. הוא נראה כמו פרקליט מכובד לענייני משפחה, וזה אכן היה עיסוקו. משרדו לא נגע מעולם בתיקים שלא היו כשרים לחלוטין, ואם בא אליו לקוח עם בעיה שלא הייתה כשרה למהדרין היה מר סקינר נעשה חמור סבר.

"אינני חושב שזה מסוג התיקים שאנו מעוניינים מאוד לקבל," היה אומר, "אני חושב שעדיף שתפנה למשרד אחר."

הוא היה מקרב אליו את פנקס הכתיבה שלו ורושם עליו שם וכתובת, תולש את הדף ומוסר אותו לידי הלקוח.

"במקומך הייתי הולך לפגוש את האנשים האלה. אם תציין את שמי אני מאמין שהם יעשו כמיטב יכולתם בשבילך."

מר סקינר היה מגולח למשעי וקירח לגמרי.

שפתיו החיוורות היו מתוחות ודקות ועיניו הכחולות היו ביישניות. לא היה צבע בלחייו ופניו היו חרושות קמטים למדַי.

"אני רואה שלבשת את מכנסיך החדשים," אמרה גברת סקינר.

"חשבתי שזאת הזדמנות טובה," ענה, "תהיתי אם לא עדיף שאלבש מכנסי כפתור."

"אני לא הייתי עושה זאת," אמרה קתלין, "אינני חושבת שזה מתאים כל־כך למעמד."

"הרבה אנשים ילבשו מכנסי כפתור," אמרה גברת סקינר.

"רק פקידים ואנשים מסוג זה," אמרה קתלין.

"הזוג הייווּד היה חייב להזמין את כולם, את יודעת. ומלבד זאת אנו באבל."

"תמהני אם תהיה התרמה אחרי נאומו של הבישוף," אמר מר סקינר.

"נראה לי שלא," אמרה גברת סקינר.

"אני חושבת שיהיה בזה טעם רע," אמרה קתלין.

"עדיף בכל זאת להתכונן מראש," אמר מר סקינר, "אתרום עבור כולנו. תמהני אם עשרה שילינג יספיקו או שמא עליי לתת פאונד."

"אם כבר תתרום דומני שעליך לתת פאונד, אבא," אמרה קתלין.

"אראה כשיגיע המועד. אינני רוצה לתרום פחות מכל אחד אחר, אך מצד שני אינני רואה שום סיבה לתרום יותר מכפי שאני צריך."

קתלין הניחה את המסמכים במגֵרת שולחן הכתיבה ונעמדה. היא הביטה בשעון היד שלה.

"האם מיליסנט מוכנה?" שאלה גברת סקינר.

"נותר עוד הרבה זמן. הוזמנו רק לשעה ארבע ואינני חושבת שעלינו להגיע הרבה לפני ארבע וחצי. אמרתי לדייוויס להביא את המכונית בארבע ורבע לערך."

בדרך כלל נהגה קתלין במכונית אך באירועים מפוארים כמו זה, לבש דייוויס, שהיה הגנן, את מדי הנהג והסיע אותה. כך זה נראה יאה יותר בהגיעה למקום, וקתלין גם העדיפה לא לנהוג בעצמה כשהיא לבושה בעליונית החדשה. המראה של אִמהּ התוחבת את אצבעותיה אחת לאחת לתוך כסיותיה החדשות הזכיר לה שגם היא צריכה ללבוש כסיות. היא הריחה אותן כדי לוודא שלא דבק בהן ריח הניקוי. הריח היה קלוש מאוד. היא חשבה שאיש לא יבחין בו.

לבסוף נפתחה הדלת ומיליסנט נכנסה. היא לבשה את בגדי האלמנוּת שלה. גברת סקינר מעולם לא הצליחה להתרגל אליהם, אך היא כמובן ידעה שמיליסנט חייבת ללבוש אותם במשך שנה. חבל מאוד שהם לא הלמו אותה, לאנשים מסוימים הם דווקא התאימו. היא ניסתה פעם לחבוש את כובעה של מיליסנט עם הסרט הלבן והצעיף הארוך, וחשבה שהיא נראית יפה מאוד בו. היא כמובן קיוותה שאלפרד היקר יאריך ימים אחריה, אך אם לא, היא לעולם לא תצא מבגדי האֵבל. המלכה ויקטוריה מעולם לא הסירה את בגדי האֵבל. לגבי מיליסנט היה המצב שונה — היא אישה צעירה בהרבה, רק בת שלושים ושש. עצוב מאוד להתאלמן, בגיל שלושים ושש לא היו סיכויים רבים שתתחתן שוב. גם לא היה סביר שקתלין תתחתן עתה, היא הייתה כבר בת שלושים וחמש. בפעם האחרונה שמיליסנט והרולד חזרו הביתה היא הציעה שקתלין תבוא לשהות אצלם, נראה כי הרולד התייחס לכך בחיוב אך מיליסנט אמרה שזה לא יתאים. גברת סקינר לא ידעה מדוע. זה היה מזמֵן לה סיכוי. הם כמובן לא רצו להיפטר ממנה, אך בחורה צריכה להינשא, והסתבר שכל הגברים שהכירו באנגליה כבר היו נשואים. מיליסנט אמרה שהאקלים קשה. נכון אמנם שהיא לא הייתה נאה. איש לא היה חושב כיום שמיליסנט הייתה היפה מבין השתיים. מראהָ של קתלין השתפר עם הגיל; היו כמובן שאמרו שהיא רזה מדַי אך עתה לאחר שקיצרה את שערה ולחייה האדימו ממשחקי הגולף בכל מזג אוויר, סברה גברת סקינר שהיא נאה למדַי. את זאת לא היה אפשר לומר על מיליסנט המסכנה; היא איבדה את גזרתה הנאה. היא אף פעם לא הייתה גבוהה אך עתה היא עבתה ונראתה גוצה ומעוגלת. היא הייתה שמנה מדַי. גברת סקינר סברה שזה בגלל החום הטרופי שמנע ממנה להתעמל. עורה היה צהוב וחסר ברק, ועיניה הכחולות, שהחמיאו לה יותר מכול, החווירו למדַי.

"היא חייבת לעשות משהו בעניין הצוואר שלה," הרהרה גברת סקינר, "לחייה נעשו נפולות לגמרי."

היא כבר דיברה על כך עם בעלה פעם או פעמיים. הוא ציין שמיליסנט אינה צעירה עוד כפי שהייתה; אפשר שזאת הסיבה, אך אסור לה להזניח את עצמה. גברת סקינר גמרה בדעתה לדבר עם בִּתהּ בכל הרצינות, אך כמובן עליה לכבד את האֵבל שלה, והיא תמתין עד שתחלוף השנה. היא גם שמחה שמצאה סיבה לדחיית שיחה זו, שרק המחשבה עליה עוררה בה אי־נוחות. אין ספק שחל שינוי במיליסנט. היה משהו קודר בפניה ובשל כך אִמהּ לא חשה בנוח. גברת סקינר אהבה לבטא בקול רם את המחשבות שחלפו בראשה, אך אם הייתה מעירה דבר מה (אם רק אמרה משהו, כלשהו) היה למיליסנט הרגל מוזר לא לענות, ואז הייתה תוהה אם שמעה אותה בכלל. לפעמים היה הדבר מרגיז את גברת סקינר עד מאוד, אך אז, כדי להימנע מתגובה חריפה, הייתה מזכירה לעצמה כי עברו רק שמונה חודשים מאז מותו של הרולד המסכן.

האור שחדר מן החלון האיר את פניה הכבדות של האלמנה בעודה מתקרבת בשקט, אך קתלין עמדה עם הגב לחלון. היא הביטה באחותה לרגע.

"מיליסנט, יש משהו שברצוני לומר לך," אמרה, "הבוקר שיחקתי משחק גולף עם גלדיס הייווּד."

"האם ניצחת אותה?" שאלה מיליסנט.

גלדיס הייווּד הייתה היחידה מבין בנותיו של הכומר שלא הייתה נשואה.

"היא סיפרה לי משהו הנוגע לך שכדאי שתדעי."

עיניה של מיליסנט חלפו מבעד לאחותה אל הילדה הקטנה שהשקתה פרחים בגינה.

"האם אמרת לאַנִי להגיש את התה לג'ון במטבח, אימא?"

"כן, הוא יוגש לה אחרי שהמשרתים ישתו את התה שלהם."

מיליסנט הסתכלה על אחותה בקרירות.

"הבישוף בילה יומיים או שלושה בסינגפור בדרכו הביתה," המשיכה, "הוא מאוד אוהב את הנסיעות. הוא ביקר בבורנאו והוא מכיר הרבה מן האנשים שאת מכירה."

"הוא יהיה מעוניין לפגוש אותך יקירה," אמרה גברת סקינר, "האם הוא הכיר את הרולד המסכן?"

"כן, הוא פגש אותו בקואלה סולור. הוא זוכר אותו היטב. הוא אומר כי הזדעזע לשמוע על מותו."

מיליסנט התיישבה והתחילה ללבוש את כסיותיה השחורות. היה זה מוזר בעיניה של גברת סקינר שהיא קיבלה דברים אלה בשקט גמור.

"הו, מיליסנט," אמרה, "תמונתו של הרולד נעלמה. האם את לקחת אותה?"

"כן, לקחתי אותה משם."

"חשבתי שתרצי שהיא תהיה מוצגת בחוץ."

שוב לא אמרה מיליסנט דבר. זה באמת היה הרגל מרגיז.

קתלין הפנתה מעט את ראשה להביט בפני אחותה.

"מיליסנט, למה אמרת לנו שהרולד מת ממחלת הקדחת?"

האלמנה לא זעה, היא הביטה בקתלין בלי להזיז את עיניה, אך עורה הצהוב כָּהה לפתע. היא לא ענתה.

"מה בכוונתך לומר, קתלין?" שאל מר סקינר המופתע.

"הבישוף אומר שהרולד התאבד."

גברת סקינר קפצה בזעקה אך בעלה שלח אליה יד מרסנת.

"האם זה נכון, מיליסנט?"

"זה נכון."

"אך למה לא סיפרת לנו?"

מיליסנט נעצרה לרגע. באצבעה ליטפה בשאננות עבודת נחושת מברוניי אשר ניצבה על השולחן שלידה. גם היא הייתה מתנה מאת הרולד.

"חשבתי שיהיה זה טוב יותר לג'ון אם יחשבו שאביה מת מקדחת. לא רציתי שתדע דבר על כך."

"העמדת אותנו במצב משונה ביותר," אמרה קתלין, בפנים מעט זועפות, "גלדיס הייווּד אמרה כי די לא יפה מצִדי שלא סיפרתי לה את האמת. התקשיתי מאוד לשכנע אותה כי לא ידעתי שום דבר על כך. היא אמרה שאביה נפגע מאוד. הוא אומר שאחרי כל שנות ההיכרות בינינו, ובהתחשב בכך שהוא השיא אותך, ושיש בינינו מערכת יחסים טובה, וכיוצא בזה, הוא באמת חושב שיכולנו לתת בו אמון. ומכל מקום, גם אם לא רצינו לספר לו את האמת לא היינו צריכים לומר לו דבר שקר."

"עליי לומר שאני מבין ללבו," אמר מר סקינר בחמיצות.

"כמובן, אמרתי לגלדיס שאין זאת אשמתנו. מסרנו לה את מה שאת סיפרת לנו."

"אני מקווה שלא שיבשתי לך את המשחק," אמרה מיליסנט.

"באמת יקירתי, סבורתני שהערה זאת איננה כלל במקומה."

הוא קם מכיסאו, צעד אל האח הריקה, ומכוח ההרגל עמד מולה כשהוא מפריד את זנב מקטורנו לשניים.

"זה היה עניין שלי," אמרה מיליסנט, "ואם בחרתי לשמור זאת לעצמי אינני מבינה מדוע היה אסור לי."

"לא נראה כי גילית התחשבות כלשהי באמך אם אפילו לה לא סיפרת," אמרה גברת סקינר.

מיליסנט נדה בכתפיה.

"יכולת לדעת שהדבר ייוודע בסופו של דבר," אמרה קתלין.

"מדוע? לא ציפיתי ששני כמרים זקנים, הולכי רכיל, לא ימצאו נושא שיחה אחר מלבדי."

"כאשר אמר הבישוף שהוא היה בבורנאו היה זה אך טבעי שבני הזוג הייווּד ישאלו אותו אם הכיר אותך ואת הרולד."

"כל זה אינו חשוב," אמר מר סקינר. "אני חושב שבהחלט היה עלייך לספר לנו את האמת, ואנו היינו מחליטים מה הדבר הנכון ביותר לעשותו. כפרקליט יכול אני לומר לך כי לאורך הזמן הדברים רק מחמירים אם את מנסה להסתיר אותם."

"הרולד המסכן," אמרה גברת סקינר, והדמעות החלו לזלוג על לחייה הנפולות. "זה נשמע איום. הוא תמיד היה חתן טוב אליי. מה גרם לו לעשות מעשה נורא כל־כך?"

"האקלים."

"חושבני שעלייך לספר לנו את כל הפרטים, מיליסנט," אמר אביה.

"קתלין תספר לכם."

קתלין היססה. מה שהיה בפיה היה נורא. כמה איום לחשוב שדברים מסוג זה יכולים להתרחש במשפחה כמו זו שלהם.

"הבישוף אומר שהוא שיסף את גרונו."

גברת סקינר נאנחה וניגשה מתוך דחף פנימי לבתה האומללה. היא רצתה לחבקה בזרועותיה.

"ילדתי המסכנה," התייפחה.

אך מיליסנט חילצה את עצמה מאחיזתה.

"בבקשה ממך, אל תכבידי עליי. באמת שאינני סובלת כשחובטים בי כך."

"באמת, מיליסנט," אמר מר סקינר בזעף.

הוא לא סבר שהיא מתנהגת יפה כל־כך.

גברת סקינר ניגבה בזהירות את עיניה במטפחתה ובאנחה ובניד ראש קל חזרה אל כיסאה. קתלין שיחקה באצבעותיה בשרשרת הארוכה שענדה על צווארה.

"זה נשמע די מופרך שעליי לשמוע את פרטי מותו של גיסי מפי חברה. זה מעמיד את כולנו במצב מטופש ביותר. הבישוף רוצה מאוד לראותך, מיליסנט, הוא רוצה לומר לך כמה הוא מבין ללבך." היא עצרה בדיבורה, אך מיליסנט לא אמרה דבר. "הוא אומר שמיליסנט יצאה מן הבית עם ג'ון וכאשר חזרה היא מצאה את הרולד המסכן מוטל מת במיטתו."

"זה בוודאי היה הלם גדול," אמר מר סקינר.

גברת סקינר החלה שוב לבכות, אך קתלין הניחה את ידה בעדינות על כתפה.

"אל תבכי, אימא," אמרה, "עינייך יאדימו ואנשים יחשבו שזה מוזר מאוד."

כולם שתקו בשעה שגברת סקינר ניגבה את עיניה ועשתה מאמץ מוצלח לשלוט בעצמה. נראה לה מוזר מאוד שברגע זה ממש היא חובשת את הכובע האדוארדיאני עם נוצות האנפה שהרולד המסכן נתן לה.

"יש דבר נוסף שמן הראוי שאספר לכם," אמרה קתלין.

מיליסנט הביטה שוב באחותה, בלי חיפזון, ועיניה היו יציבות אך ערניות. מבטה דמה לזה של אדם הממתין לשמוע צליל שהוא חושש להחמיץ.

"אינני רוצה להגיד שום דבר שיפגע בך, יקירה," המשיכה קתלין, "אך יש עוד דבר שלדעתי עלייך לדעת. הבישוף אומר שהרולד שתה."

"הו, יקירתי, כמה זה איום!" זעקה גברת סקינר, "כמה נורא לומר דבר כזה. האם גלדיס הייווּד אמרה לך את זה? מה אמרת?"

"אמרתי שזה לגמרי לא נכון."

"זה מה שקורה כאשר מסתירים דברים," אמר מר סקינר ברוגז, "זה תמיד חוזר על עצמו. אם אתה מנסה להשתיק דבר מה כי אז מסתובבות כל מיני שמועות הגרועות פי עשרה מן האמת."

"הם אמרו לבישוף בסינגפור שהרולד התאבד בשעה שסבל מדֶליריוּם טְרֶמֶנְס. אני חושבת שלטובת כולנו עלייך להכחיש זאת, מיליסנט."

"כל־כך נורא לומר דבר כזה על אדם מת," אמרה גברת סקינר, "וזה יזיק מאוד לג'ון כאשר תגדל."

"אך מה הבסיס לסיפור הזה, מיליסנט?" שאל אביה, "הרולד מעולם לא הפריז בהרגלי האכילה והשתייה שלו."

"כאן, אצלנו באנגליה," אמרה האלמנה.

"האם שתה?"

"כמו דג."

התשובה הייתה כה בלתי צפויה, וטון הדיבור היה כה ציני, שכל השלושה הזדעזעו.

"מיליסנט, איך את יכולה לדבר כך על בעלך המת?" הזדעקה האם בסופקה את כפותיה הנתונות בכסיות המבהיקות. "אינני מבינה אותך. היית כל־כך מוזרה מאז שחזרת. מעולם לא הייתי מאמינה שבתי שלי תתייחס כך למות בעלה."

"זה לא חשוב עכשיו, אימא," אמר מר סקינר, "נוכל לדבר על זה אחר־כך."

הוא צעד אל החלון והסתכל החוצה אל הגינה הקטנה ושטופת השמש, ואז חזר למרכז החדר. הוא הוציא את משקפי הצבט שלו מכיסו, ואף שלא הייתה לו שום כוונה להרכיבם ניקה אותם במטפחתו. מיליסנט הביטה בו ולא היה אפשר לטעות במבט האירוני ואף הציני למדַי שבעיניה. מר סקינר נפגע. הוא סיים את שבוע העבודה שלו והיה אדם חופשי עד יום שני בבוקר. אף שאמר לאשתו שמסיבת גן זו הייתה בשבילו טרחה גדולה וכי היה מעדיף לשתות תה בשקט בגינתו, הוא בכל זאת ציפה לה. המיסיונים הסיניים לא עניינו אותו במיוחד אך הוא גילה עניין במפגש עם הבישוף. ועכשיו זה! זה לא היה מסוג הדברים שהיה רוצה למצוא את עצמו מעורב בהם; מאוד לא נעים היה לשמוע לפתע כי חתנו היה שיכור והתאבד. מיליסנט יישרה את חפתי שרווליה הלבנים בעניין רב. קרירותה הכעיסה אותו, אך במקום לפנות אליה דיבר אל בִּתו הצעירה יותר.

"מדוע אינך יושבת, קתלין? הרי יש הרבה כיסאות בחדר."

קתלין קירבה אליה כיסא והתיישבה בלי לומר מילה. מר סקינר נעמד מול מיליסנט והביט בה.

"אני מבין כמובן מדוע סיפרת לנו שהרולד מת מקדחת. אני חושב שהייתה זו טעות, משום שדברים מסוג זה דינם להתגלות במוקדם או במאוחר. אינני יודע עד כמה תואם מה שסיפר הבישוף את העובדות, אך אם תשמעי לעצתי עלייך לספר לנו כל דבר בפירוט מלא ככל האפשר, ואז נראה. עכשיו, כשהכומר הייווּד וגלדיס יודעים, אין לצפות שהדברים לא יעברו הלאה. במקום כזה אנשים בוודאי ידברו. יקל על כולנו אם על כל צרה שלא תבוא נדע את האמת לאמִתה."

גברת סקינר וקתלין סברו שהוא הציג את הדברים כהווייתם. הם המתינו לתשובתה של מיליסנט. היא הקשיבה בפנים חתומות; ההבזק הפתאומי נעלם והיא שבה להיות חיוורת וקודרת כהרגלה.

"אינני חושבת שתאהבו כל־כך את האמת אם אספר לכם אותה," אמרה.

"עלייך לדעת שאת יכולה לסמוך על אהדתנו והבנתנו," אמרה קתלין ברצינות רבה.

מיליסנט שלחה בה מבט וצל של חיוך חלף על פיה החתום. היא הסתכלה לאִטה על שלושתם. על פניה של גברת סקינר הייתה הבעת אי־נוחות כאילו הביטה בבובות הדגמה אצל תופרת. נראָה כי היא חיה בעולם שונה משלהם וכי היא איננה מחוברת אליהם.

"אתם יודעים, לא הייתי מאוהבת בהרולד כאשר התחתנתי אתו," אמרה בהרהור.

גברת סקינר עמדה לזעוק אך תנועה מהירה של בעלה, שבקושי הצביעה על כוונתו אך הייתה מחוורת לה לחלוטין אחרי שנות נישואין ארוכות כל־כך, עצרה בעדה. מיליסנט דיברה בקול מונוטוני, אִטי, ומבע קולה כמעט שלא השתנה.

"הייתי בת עשרים ושבע, ונראָה כי איש מלבדו לא ירצה להתחתן אתי. אמנם נכון, הוא היה בן ארבעים וארבע וזה נראה גיל מבוגר למדַי, אך הייתה לו משרה טובה, לא כן? לא סביר היה כי תיקָרה לי הזדמנות טובה יותר."

גברת סקינר חישבה לבכות שוב, אך היא נזכרה במסיבה.

"עכשיו אני מבינה, כמובן, מדוע הסרת את התמונה שלו," אמרה ביגון.

"בבקשה ממך אימא, לא," קראה קתלין.

התמונה צולמה כאשר הרולד התארס עם מיליסנט והיא הייתה מוצלחת מאוד. גברת סקינר תמיד חשבה שהוא אדם מעולה ביותר. היה לו מבנה גוף כבד, הוא היה גבוה ואולי מעט שמן מדַי, עם זאת הוא טיפח את עצמו, והופעתו הייתה מרשימה. הוא נטה להתקרח, אפילו אז, אך בימים אלה גברים הקדימו להקריח, והוא נהג לומר שכובעי שעם וכובעי שמש משפיעים מאוד לרעה על השיער, כידוע. היה לו שפם קטן וכהה ופניו היו שזופות מאוד מן השמש. הדבר היפה ביותר בפניו היו עיניו, הן היו חומות וגדולות, כמו עיניה של ג'ון. הוא היה איש שיחה מעניין. קתלין אמרה שהוא פומפוזי אך גברת סקינר לא חשבה כך, שכן לא הפריע לה שאדם יאמר את אשר על לבו, וכאשר ראתה שהוא נמשך למיליסנט גברה מאוד חיבתה אליו. הוא תמיד היה קשוב לגברת סקינר וכאשר דיבר על המחוז שלו וסיפר לה על הצלחותיו בצַיִד היא הקשיבה כאילו זה באמת עניין אותה. קתלין אמרה שהוא החשיב את עצמו לא מעט, אך גברת סקינר השתייכה לדור אשר קיבל כמובן מאליו את ההערכה העצמית הגבוהה שהייתה לגברים. מיליסנט גילתה מהר מאוד לאן נושבת הרוח, ואף שלא אמרה דבר לאִמהּ, ידעה האם שאם הרולד יבקש את ידה היא תסכים.

הרולד התאכסן אצל אנשים שחיו שלושים שנה בבורנאו והם דיברו טובות על ארץ זו. לא הייתה שום מניעה שאישה תוכל לחיות שם בנוחות; מובן שהילדים היו צריכים לחזור הביתה, לאנגליה, בגיל שבע, אך גברת סקינר לא חשבה שזה צריך להטריד אותם כבר אז. היא הזמינה את הרולד לארוחת ערב ואמרה לו שהם תמיד פנויים לשעת התה. נראָה כי הוא כבר התפנה מעיסוקיו, וכאשר ביקורו אצל חבריו הוותיקים עמד להסתיים היא אמרה לו שהם ישמחו מאוד אם יבוא אליהם ויבלה שבועיים אִתם. לקראת סוף אותם שבועיים הרולד התארס עם מיליסנט. נערכה להם חתונה נאה מאוד, הם נסעו לוונציה לירח הדבש ואז יצאו לדרכם מזרחה. מיליסנט שלחה מכתבים מן הנמלים השונים שבהם עגנו. היא נשמעה מאושרת.

"האנשים היו נחמדים מאוד אליי בקואלה סולור," אמרה. קואלה סולור הייתה העיר הראשית של מדינת המחוז סמבוּלוּ. "התארחנו אצל הממונה המחוזי וכולם הזמינו אותנו לארוחת ערב. פעם או פעמיים שמעתי אנשים מזמינים את הרולד למשקה אך הוא סירב. הוא אמר שעתה משנשא אישה הוא פתח דף חדש. לא ידעתי מדוע הם צחקו. גברת גריי, אשת הממונה המחוזי, אמרה לי שכולם שמחים מאוד על כך שהרולד התחתן. היא אמרה כי הבדידות קשה ביותר לרווק המוצב באחת מתחנות הספר. כאשר יצאנו מקואלה סולור נפרדה ממני גברת גריי לשלום; היא עשתה זאת בצורה מוזרה כל־כך שהייתי מופתעת למדַי. היה זה כאילו היא מפקידה בידיי את הרולד באופן החגיגי ביותר."

הם הקשיבו לה בשקט. קתלין לא הסירה את עיניה מפניה חסרות המבע של אחותה, ואילו מר סקינר נעץ את מבטו בכלי הנשק המַלאים, הקְרִיסִים והפָּרָאנְגים, אשר היו תלויים על הקיר שמעל לספה שעליה ישבה אשתו.

"רק בשובי לקואלה סולור, שנה וחצי אחר־כך, גיליתי מדוע הייתה התנהגותם כה מוזרה."

מיליסנט השמיעה צליל קטן ומוזר שדמה להד של צחוק לעגני. "נודע לי אז הרבה ממה שלא ידעתי קודם. הרולד בא לאנגליה כדי להתחתן. לא היה חשוב לו כל־כך מי תהיה המועמדת. את זוכרת איך התרפסנו לפניו כדי לצוד אותו, אימא? לא היינו צריכים לטרוח כל־כך."

"אינני יודעת למה את מה מתכוונת, מיליסנט," אמרה גברת סקינר, לא בלי חמיצות, משום שהרמיזה לתחבולות לא הייתה לרוחה. "אני ראיתי שהוא נמשך אלייך."

מיליסנט נדה בכתפיה הכבדות.

"הוא היה שיכור מועד. הוא נהג ללכת למיטה כל לילה עם בקבוק ויסקי ומרוקן אותו עד הבוקר. המזכיר הכללי אמר לו שהוא ייאלץ אותו להתפטר אם לא יפסיק לשתות. הוא אמר שייתן לו עוד הזדמנות אחת. הוא יכול לצאת לחופשה ולנסוע לאנגליה. הוא יעץ לו להתחתן כדי שבשובו יהיה מישהו שישגיח עליו. הרולד נישא לי משום שהיה צריך משגיח. הם הימרו בקואלה סולור כמה זמן אצליח לשמור אותו פיכח."

"אבל הוא היה מאוהב בך," הפסיקה אותה גברת סקינר. "אין לך מושג כמה הוא דיבר אִתי טובות עלייך, ובזמן הזה שעליו את מדברת, כשנסעת לקואלה סולור כדי ללדת את ג'ון, הוא כתב לי מכתב מקסים כל־כך עלייך."

מיליסנט הביטה שוב באִמהּ וגוון אפל צבע את עורה הצהוב. ידיה שהיו מונחות בחיקה החלו מעט לרעוד. היא חשבה על אותם חודשים ראשונים בחיי הנישואין שלהם. סירת המנוע הממשלתית השיטה אותם אל פתח הנהר, והם לנו בבונגלו שהרולד קרא לו משכן הנופש שלהם על חוף הים. למחרת שטו במעלה הנהר בסירת מפרשים. מן הרומנים שקראה ציפתה לכך שנהרות בורנאו יהיו חשוכים וקודרים אך השמים היו כחולים, מעוטרים בעננים קטנים לבנים, והמנגרובים ודקלי הנִיפָּה הירוקים, שנשטפו על ידי המים הזורמים, ברקו באור השמש. מכל עבר השתרע הג'ונגל שכף רגל אדם לא דרכה בו, ובמרחק נראתה צללית של הר טרשים מתנשא על רקע השמים. האוויר של שעות הבוקר המוקדמות היה רענן ומרנין. דומה היה שהיא נכנסת לארץ ידידותית ופורייה והייתה לה תחושה של חירות ומרחב. היא צפתה בגדות הנהר ותרה אחרי קופים היושבים על ענפי העצים הסבוכים, ופעם אחת הצביע הרולד על דבר מה שדמה לבול עץ ואמר שזה תנין. עוזר הממונה בחליפת ספורט לבנה ובכובע שעם בא לפגוש אותם על המזח שלצִדו עגנו ותריסר חיילים קטנים ומצוחצחים ניצבו בשורה לקבל את פניהם. סגן הממונה הוצג לפניה. שמו היה סימפסון.

"אלוהים עדי," אמר להרולד, "אני שמח לראות בשובך. חשנו בדידות גדולה בלעדיך."

הבונגלו של הממונה המחוזי עמד בראש גבעה קטנה והיה מוקף בגינה שבה גדלו פרא פרחים צבעוניים מכל הסוגים. הבית היה מעט מוזנח והריהוט בו היה דליל אך החדרים היו קרירים ומרווחים למדַי.

"הקמפונג נמצא שם למטה," אמר הרולד בהצביעו עליו.

עיניה פנו לכיוון שעליו הצביע, ומבין עצי הקוקוס עלתה הלמות של גונג אשר עוררה בלבה ריגוש קל ומוזר.

אף שלא היו לה עיסוקים רבים עברו עליה הימים בנועם. עם שחר הגיש להם המשרת את התה ביושבם שרועים במרפסת, נהנים מרעננות הבוקר (הרולד בחולצת פיג'מה והיא בחלוק) עד שהגיעה שעת ארוחת הבוקר. אז הלך הרולד למשרד שלו ובילה שם שעה שעתיים בלימוד מלאיית. אחרי ארוחת הצהריים הוא חזר למשרד ואילו היא ישנה. ספל תה השיב את רוחם של השניים והם יצאו לטייל ושיחקו גולף במגרש בעל תשע גומות שהרולד הכשיר על חלקת אדמה שבוּראה מצמחיית הג'ונגל במורד הבונגלו. הלילה ירד בשעה שש ומר סימפסון הגיע אליהם למשקה. הם פטפטו עד לשעת ארוחת הערב המאוחרת ופעמים שיחקו הרולד וסימפסון שחמט. הערבים השלווים היו קסומים. הגחליליות חגו סביב השיחים שמתחת למרפסת והותירו אחריהן שובלים נוצצים ומפזזים, ועצים פורחים הפיצו ריחות מתוקים באוויר. אחרי ארוחת הערב הם קראו את העיתונים שיצאו מלונדון שישה שבועות קודם לכן ומייד אחר־כך הלכו לישון. מיליסנט נהנתה מן המעמד של אישה נשואה, עם בית משלה, ושמחה במשרתים הילידים הלבושים בסָרוֹנְגִּים עליזים, ומסתובבים ברחבי הבונגלו ברגליים יחפות, בשקט ובחביבות. היא הייתה אשתו של הממונה המחוזי, ומעמד זה העניק לה הרגשת חשיבות. הרולד הרשים אותה בדיבורו הרהוט בשפת המקום, בכושר מנהיגותו וביראת הכבוד שעורר. היא הלכה מדֵי פעם לבית המשפט לשמוע אותו פוסק את דינם של אנשים. ריבוי תפקידיו והדרך המיומנת שביצע אותם עוררו את הערכתה. מר סימפסון אמר לה שהרולד מבין את הילידים כאילו היה בן הארץ. היה בו שילוב של תקיפות, טקט ורוח טובה — תכונות חיוניות להתנהגות עם עַם ביישן, נקמני וחשדן זה. מיליסנט החלה מפתחת הערצה מסוימת כלפי בעלה.

הם היו נשואים קרוב לשנה כשהגיעו שני חוקרי טבע אנגלים ושהו אצלם ימים אחדים בדרכם אל פנים הארץ. הם הביאו המלצה דחופה מאת הממונה הכללי, והרולד אמר כי הוא רוצה שיתגאו בשהות אצלם. בואם היווה שינוי מרענן. מיליסנט הזמינה את מר סימפסון לארוחת ערב (הוא התגורר ב"מבצר" וסעד אִתם רק בערבים של ימי ראשון) ואחרי הארוחה התיישבו הגברים למשחק ברידג'. מיליסנט פרשה למיטה, אך הם הרעישו כל־כך שזמן מה לא הצליחה לישון. היא לא ידעה באיזו שעה התעוררה מכניסתו המסוחררת של הרולד לחדר. היא שתקה. הוא החליט לעשות אמבטיה לפני כניסתו למיטה. חדר האמבטיה היה בדיוק מתחת לחדרם והוא ירד במדרגות שהובילו אליו. הוא מעד כנראה, כי נשמע רעש גדול והוא החל לקלל. ואז תקפו אותו הקאות עזות. היא שמעה אותו שופך את דליי המים על עצמו וכעבור זמן קצר הוא זחל במעלה המדרגות הפעם בזהירות יתרה, וחמק לתוך המיטה. מיליסנט העמידה פנים כאילו היא ישנה. זה הגעיל אותה. הרולד היה שיכור. היא החליטה לומר לו את אשר על לִבה בבוקר. מה יכלו חוקרי הטבע לחשוב עליו? אך בבוקר התנהג הרולד באבירות כזאת עד שהתערער ביטחונה ולא העלתה את הנושא. בשמונה התיישבו הרולד, היא ושני האורחים לארוחת הבוקר. הרולד סקר את השולחן.

"דייסה," אמר, "מיליסנט, האורחים שלך ישמחו למעט רוטב ווסטר לארוחת הבוקר אך אינני חושב שירצו משהו מעבר לזה. אני אישית אסתפק בוויסקי עם סודה."

חוקרי הטבע צחקו, אך בפנים מבוישות.

"בעלך משליט טרור," אמר אחד מהם.

"לא הייתי חושב שאני ממלא כראוי את מצוות הכנסת האורחים אם בליל ביקורכם הראשון הייתי שולח אתכם למיטה לא מבושמים."

מיליסנט חייכה בחמיצות. הוקל לה כששמעה שאורחיה היו שיכורים לא פחות מבעלה. בערב שלמחרת היא הסבה אִתם והחבורה התפזרה בשעה סבירה. אך היא שמחה כשהזרים יצאו להמשיך את מסעם. חייהם שבו למסלולם השקט. כמה חודשים אחר־כך יצא הרולד לסבב בדיקות ברחבי המחוז שלו וחזר עם התקף חמור של מלריה. הייתה זו הפעם הראשונה שנתקלה במחלה שעליה היא שמעה כה רבות, וכאשר הוא החלים לא נראה לה מוזר כל־כך שהרולד רעד לא מעט. היא חשבה שהתנהגותו מוזרה. הוא היה חוזר מן המשרד ובוהה בה בעיניים קפואות; היה עומד על המרפסת, מתנדנד מעט, אך עדיין שומר על אבירותו. הוא נשא נאומים ארוכים ומשתלחים נגד המצב הפוליטי באנגליה, אך תוך כך היה מאבד את חוט המחשבה. הוא היה מביט בה בעומדו כפוף, עד כי חששה שמא יציבתו הטבעית נפגעה, ואומר:

"המלריה הארורה הזאת פוגעת קשות. אה, אישה קטנה, אינך יודעת כמה לחץ היא מטילה על אדם הבונה אימפריה...

היא חשבה שמר סימפסון החל להראות סימני דאגה ופעם או פעמיים כשהיו לבדם דומה היה כי הוא עומד לומר לה דבר מה, אך נמנע מכך בשל ביישנותו. הרגשה זו גברה כל־כך עד שהדריכה את מנוחתה, וערב אחד כשהרולד, מסיבה לא ידועה, נשאר במשרד עד שעה מאוחרת מן הרגיל, היא שאלה ישירות את מר סימפסון:

"מה יש לך לומר לי, מר סימפסון?" אמרה לפתע.

הוא החוויר והיסס.

"שום דבר. מדוע את חושבת שיש לי איזה דבר מיוחד לומר לך?"

מר סימפסון היה בחור בן עשרים וארבע, רזה וגרום, עם ראש נאה ששיערו מתנופף עד שהתקשה מאוד לרסנו. המפרקים של כפות ידיו היו נפוחים ומצולקים מעקיצות יתושים. מיליסנט הביטה בו בלי לזוז.

"אם זה משהו הקשור להרולד, האם אינך חושב שיהיה נחמד יותר מצדך אם תספר לי עליו בגילוי לב?"

פניו האדימו. הוא זז באי נוחות על כיסא הרטאן שלו. היא התעקשה.

"חוששני שזה ייראה בעינייך מחוצף מאוד," אמר לבסוף. "זה דבר בזוי בשבילי לדבר על הבוס שלי מאחורי גבו. מלריה היא דבר מקולל ואחרי שמישהו נחלץ ממנה הוא חש מדוכא ומנותק."

הוא היסס שוב. קצות פיו צנחו כאילו עמד לבכות. בעיני מיליסנט הוא דמה לילד קטן.

"אשתוק כדג," אמרה בחיוך, כשהיא מנסה לכסות על דאגתה. "ספר לי בכל זאת."

"אני חושב שחבל שבעלך מחזיק בקבוק ויסקי במשרד. הוא נוטה ללגום ממנו לעתים קרובות יותר מן הרגיל."

קולו של מר סימפסון היה ניחר מרוב התרגשות. מיליסנט חשה ברעד של קור העובר בגופה. היא שלטה בעצביה, משום שידעה שאסור לה להפחיד את הבחור אם ברצונה לחלץ ממנו את כל מה שהיה לו לספר. הוא לא רצה לדבר. היא לחצה עליו, התחנפה אליו, פנתה אל חוש האחריות שלו, ולבסוף החלה לבכות. ואז הוא אמר לה שהרולד בגילופין מזה כשבועיים. הילידים מדברים על כך והם אומרים כי בקרוב ישוב למצב הגרוע שבו היה לפני נישואיו. אז הוא נהג לשתות הרבה מעבר למידה אך את הפרטים על אותו זמן היה מר סימספון נחוש לא למסור לה, על אף כל השתדלותה.

"האם לדעתך הוא שותה עכשיו?"

"אינני יודע."

מיליסנט חשה לפתע חום מרוב בושה וזעם. ה"מבצר", שנקרא כך בשל הרובים והתחמושת שנשמרו שם, שימש גם כבית משפט. הוא עמד ממול לבונגלו של הממונה בגינה משלו. השמש עמדה לשקוע והיא לא הייתה זקוקה לכובע. היא קמה וניגשה לשם. היא מצאה את הרולד יושב במשרד שמאחורי האולם הגדול שבו ניהל משפטים. לפניו ניצב בקבוק ויסקי. הוא עישן סיגריות ושוחח עם שלושה או ארבעה מלאים שעמדו לפניו מחייכים בקשב אך גם בלעג. פניו היו אדומות.

הילידים נעלמו.

"באתי לראות מה מעשיך," אמרה.

הוא קם, שכן תמיד נהג בה במלוא הנימוס, וסטה פתאום הצִדה. דווקא משום שחש חוסר יציבות הוא לבש חזות רשמית ודיבר בשפה מצועצעת:

"התיישבי יקירתי, התיישבי. לחץ העבודה עיכב אותי."

היא הביטה בו בעיניים כועסות.

"אתה שיכור," אמרה.

הוא נעץ בה מבט בוהה, עיניו זזו מעט, ומבט מתנשא פשט בהדרגה על פניו הגדולות והבשרניות.

"אין לי שמץ של מושג למה את מתכוונת," אמר.

היא הייתה מוכנה להטיח בו שטף של דברי מחאה זועמים, אך לפתע פרצה בבכי. היא שקעה בתוך כיסא וכיסתה את פניה. הרולד הסתכל עליה לרגע, ואז החלו הדמעות זולגות על לחייו שלו. הוא ניגש אליה כשזרועותיו פשוטות וירד בכבדות על ברכיו. הוא חיבק אותה תוך כדי התייפחות.

"סלחי לי, סלחי לי," אמר, "אני מבטיח לך שזה לא יקרה שוב. זאת הייתה המלריה הארורה."

"זה משפיל כל־כך," קוננה.

הוא בכה כילד. היה משהו נוגע מאוד ללב בהשפלה העצמית של איש גדול ונשוא פנים זה. מיליסנט הסיטה מייד את מבטה ממנו. עיניו ביקשו אותה מתוך תחינה וחרטה.

"האם תבטיח במילת הכבוד שלך שלעולם לא תיגע שוב בטיפה המרה?"

"כן, כן. אני שונא את זה."

היה זה אז שסיפרה לו שהיא בהיריון. שמחתו עלתה על גדותיה.

"זה הדבר שרציתי בו יותר מכול. זה ישמור עליי מפני סטייה מדרך הישר."

הם חזרו לבונגלו. הרולד עשה אמבטיה ונשכב לתנומה קלה. אחרי ארוחת הערב הם דיברו ארוכות ובנחת. הוא התוודה כי לפני שנישא לה הוא שתה מדֵי פעם יתר על המידה. בתחנות מרוחקות קל היה להיתפס להרגלים רעים. הוא הסכים לכל מה שביקשה מיליסנט, ובמשך החודשים שלפני נסיעתה לקואלה סולור ל"הסגר" שלפני הלידה, הצטיין הרולד כבעל, היה ענוג, מתחשב, גאה ואוהב; לא הייתה לה מילה לומר בגנותו. סירת מנוע באה להסיע אותה, היא עמדה להיפרד ממנו לשישה שבועות, והוא הבטיח בנאמנות כי יימנע מכל שתייה בזמן היעדרה. הוא הניח את ידיו על כתפיה.

"אינני מפר הבטחות אף פעם," אמר בדרכו המכובדת. "אבל אפילו בלי ההבטחה, האם את מתארת לעצמך כי בשעה שעוברים עלייך זמנים קשים כל־כך אעשה דבר שיחמיר את דאגותייך?"

ג'ון נולדה. מיליסנט שהתה אצל הממונה, וגברת גריי, אשתו, אישה טובת לב בגיל העמידה, נהגה בה יפה מאוד. בשעות הארוכות שנשארו לבדן לא היה לשתי הנשים הרבה מה לעשות והן בילו את הזמן בשיחות. במהלך הזמן שמעה מיליסנט מגברת גריי את כל הפרטים האפשריים על עברו האלכוהולי של בעלה. יותר מכול היה קשה לה לקבל את העובדה כי הוא נדרש לחזור נשוי כתנאי לשמירה על משרתו. עלתה בה הרגשה עמומה של כעס. וכאשר גילתה עד כמה היה שתיין מועד דבק בה ספק מסוים. קינן בה חשש עמוק כי בהיעדרה הוא לא יתגבר על משיכתו למשקה. היא חזרה הביתה עם התינוקת שלה ועם אחות מטפלת. היא שהתה לילה בפתח הנהר ושלחה שליח בסירת קנו להודיע על הגעתה. היא סקרה את המזח בחרדה בשעה שסירת המנוע התקרבה אליו. הרולד ומר סימפסון עמדו שם. החיילים המצוחצחים עמדו שם בשורה. לבה נפל משום שהרולד התנדנד קלות, כמו אדם המבקש לשמור על שיווי משקלו על אנייה מיטלטלת, והיא ידעה שהוא שיכור.

לא הייתה זו שיבה נעימה ביותר. היא שכחה כמעט את אִמהּ, את אביה ואת אחותה אשר ישבו שם בשקט והאזינו לה. עתה התעשתה והייתה שוב מודעת לנוכחותם. כל הדברים שדיברה עליהם נראו רחוקים מאוד.

"אני יודעת ששנאתי אותו אז," אמרה, "יכולתי להרוג אותו."

"הו, מיליסנט, אל תאמרי זאת," קראה אִמהּ, "אל תשכחי שהוא מת, המסכן."

מיליסנט הביטה באִמהּ ולרגע האפיל מבט זועף את פניה האדישות. מר סקינר נע באי־נוחות.

"המשיכי," אמרה קתלין.

"כאשר נודע לו כי אני יודעת עליו הכול הוא חדל לטרוח להסתיר את השתייה. תוך שלושה חודשים הייתה לו התקפה של דליריום טרמנס."

"מדוע לא עזבת אותו?" שאלה קתלין.

"מה זה היה עוזר? היו מפטרים אותו תוך ימים ספורים. מי היה אז מפרנס אותי ואת ג'ון? הייתי חייבת להישאר. וכאשר היה פיכח לא היו לי שום תלונות אליו. הוא כלל לא היה מאוהב בי, אך הוא חיבב אותי. ואני לא התחתנתי אתו משום שהייתי מאוהבת בו אלא כי רציתי להיות נשואה. עשיתי ככל יכולתי להרחיק ממנו אלכוהול. הצלחתי לשכנע את מר גריי למנוע את משלוחי הוויסקי מקואלה סולור, אך הוא השיג אותו אצל הסינים. עקבתי אחריו כמו חתול אחרי עכבר. לא יכולתי להתמודד עם ערמומיותו. תוך זמן קצר הייתה לו מפולת נוספת. הוא הזניח את תפקידיו. חששתי שיוגשו נגדו תלונות. היינו במרחק של יומיים מקואלה סולור ובזה שמנו את מבטחנו. אך אני מניחה שמשהו מזה הגיע לאוזנו של מר גריי כי הוא כתב לי מכתב אזהרה אישי. הראיתי את המכתב להרולד. הוא התקומם והתפרץ אך ראיתי שהוא מבוהל, ובמשך חודשיים או שלושה הוא היה פיכח. ואז התחיל שוב. וכך זה נמשך עד שהגיע זמן יציאתנו לחופשה.

"לפני שבאנו לשהות כאן ביקשתי ממנו והתחננתי לפניו להיות זהיר. לא רציתי שאיש מכם יידע עם איזה אדם התחתנתי. כל זמן שהותו באנגליה הוא התנהג כשורה ולפני שהפלגנו הזהרתי אותו. הוא נקשר מאוד אל ג'ון והיה מאוד גאה בה, והיא הייתה מסורה לו. היא תמיד חיבבה אותו יותר משחיבבה אותי. שאלתי אותו אם הוא רוצה שבתו תגדל בידיעה שהוא שיכור מועד, וגיליתי שסוף־סוף תפסתי את נקודת התורפה שלו. המחשבה זעזעה אותו. אמרתי לו שאני לא ארשה שזה יקרה ואם אי־פעם תראה אותו ג'ון בשכרותו ארחיק אותה מייד ממנו. ירדתי על ברכיי באותו לילה והודיתי לאלוהים על שמצאתי דרך להציל את בעלי."

"הוא אמר לי שאם אעמוד לצִדו הוא יעשה עוד ניסיון אחד. החלטנו להילחם בכוחות משותפים. והוא השתדל ככל יכולתו. כאשר חש שהוא חייב לשתות הוא היה בא אליי. אתם יודעים שהוא נטה להיות פומפוזי, אך אתי הוא היה כה כנוע, הוא היה כמו ילד, הוא נעשה תלוי בי. אפשר שלא אהב אותי כאשר נשא אותי לאישה אך עתה הוא אהב אותי, אותי ואת ג'ון. בעבר שנאתי אותו בגלל ההשפלה. למרות שכרותו הוא ניסה לעורר יראת כבוד ולהרשים וזה היה דוחה, אך עתה הייתה לי הרגשה מוזרה בלב. זאת לא הייתה אהבה, אך היה זה רוך מוזר והססני. הוא היה יותר מבעל בשבילי, הוא דמה לילד שנשאתי קרוב ללבי במשך חודשים ארוכים ומייגעים. הוא היה כה גאה בי, ואתם יודעים, גם אני הייתי גאה. נאומיו הארוכים לא קוממו אותי עוד, וחשבתי שהתנהגותו הרשמית הייתה דווקא משעשעת ומקסימה. לבסוף ניצחנו. במשך שנתיים הוא לא נגע בטיפה המרה. תשוקתו לשתייה פגה לחלוטין. הוא היה מסוגל אפילו להתבדח עליה.

"מר סימפסון עזב אותנו אז ובא אלינו בחור צעיר ושמו פרנסיס."

"אני שיכור משוקם, פרנסיס," אמר לו הרולד פעם, "לולא אשתי, היו מפטרים אותי מזמן. אשתי היא האישה הטובה בעולם, פרנסיס."

"אין לכם מושג כמה חשוב היה לי לשמוע אותו אומר דברים אלה. חשתי שכל מה שעבר עליי היה כדאי. הייתי כה מאושרת."

היא השתתקה. היא חשבה על הנהר הרחב, הצהוב והבוצי שעל גדותיו היא חיה זמן כה רב. האנפות, לבנות ובוהקות בשקיעה המחליפה צבעים, עפות במורד הנהר בלהקה, בגובה נמוך, בזריזות וברווחים גדולים. הן דמו לרפרוף תווים של שלג, מתוקות, זכות ואביביות, שיד נעלמה משכה לפנים, ארפג'יו אלוהי המופק מנבל נסתר. הן רפרפו בין הגדות הירוקות, עטופות בצללי הערב, כמו מחשבות של אושר המרחפות בראש שליו.

"אז חלתה ג'ון. במשך שלושה שבועות חרדנו לה מאוד. לא היה רופא בקרבת מקום אלא בקואלה סולור ונאלצנו להסתפק בטיפולו של חובש בן המקום. כאשר הבריאה לקחתי אותה אל פתח הנהר לנשום אוויר של ים. שהינו שם שבוע. הייתה זו הפעם הראשונה שנפרדתי מהרולד מאז נסעתי ללדת את ג'ון. לא רחוק מאִתנו היה כפר דייגים על כלונסאות אך בפועל היינו לגמרי לבדנו. חשבתי רבות על הרולד, בחיבה רבה, ולפתע ידעתי שאני אוהבת אותו. שמחתי כל־כך כאשר סירת המפרשים באה להחזיר אותנו, כי רציתי לספר לו על כך. חשבתי שזה יהיה משמעותי מאוד בשבילו. קשה לי לתאר כמה הייתי מאושרת. כאשר חתרנו במעלה הנהר סיפר לי ראש הספנים כי מר פרנסיס נאלץ לנסוע אל לב השטח כדי לעצור אישה אשר רצחה את בעלה. הוא יצא לשם כמה ימים לפני כן.

"הופתעתי שהרולד לא היה ליד המזח כדי לקבל את פניי, הוא תמיד הקפיד כל־כך בדברים מסוג זה. הוא נהג לומר שבעל ואישה צריכים לנהוג זה בזה באותה מידת נימוס שהם נוהגים במכרים, ולא יכולתי לחשוב על עיסוק כלשהו שימנע ממנו לבוא. עליתי במעלה הגבעה הקטנה שבראשה עמד הבונגלו. האומנת הביאה את ג'ון אחריי. בבונגלו שרר שקט מוזר, כאילו אין בסביבה משרתים, ולא מצאתי לכך הסבר. תהיתי שמא הרולד לא ציפה לבואי כה מוקדם ולכן לא היה במקום. ג'ון הייתה צמאה והאומנת לקחה אותה למגורי המשרתים כדי לתת לה משהו לשתות. הרולד לא היה בסלון. קראתי לו אך לא הייתה תשובה. התאכזבתי כי קיוויתי שיהיה שם. הלכתי לחדר השינה שלנו. מסתבר שהרולד לא היה מחוץ לבית אלא ישן שרוע במיטה. זה שעשע אותי מאוד משום שהרולד טען כי הוא אינו ישן אף פעם אחרי הצהריים. הוא אמר שזה מנהג מיותר שהלבנים אימצו להם. ניגשתי למיטה בעדינות. חשבתי שאתבדח אִתו. פתחתי את הכילה נגד יתושים. הוא שכב על גבו, ורק סָרוֹנג עליו, ובקבוק ויסקי ריק היה מונח לצִדו. הוא היה שיכור.

“זה שוב התחיל. כל מאמציי לאורך שנים כה רבות התרסקו. חלומי התנפץ. הכול היה חסר תקווה. נתקפתי חמת זעם."

פניה של מיליסנט שוב האדימו מאוד והיא אחזה בחָזקה את מסעדי הכיסא שעליו ישבה.

"תפסתי אותו בכתפיו וניערתי אותו בכל הכוח. 'חיה שכמותך, חיה שכמותך!' זעקתי. כעסתי כל־כך עד שלא ידעתי מה אני עושה ומה אני אומרת. המשכתי לנער אותו. אינכם יודעים כמה דוחה הוא נראה, האיש הגדול והשמן הזה, חצי עירום; הוא לא התגלח ימים שלמים, ופניו היו נפוחות וסגולות. הוא התנשם בכבדות. צעקתי עליו אך הוא לא שם לב. ניסיתי למשוך אותו מן המיטה אך הוא היה כבד מדַי. הוא שכב שם כמו בול עץ. שנאתי אותו. שנאתי אותו עוד יותר משום שבמשך שבוע אהבתי אותו בכל לִבי. הוא אכזב אותי. זה היה מפח נפש כה גדול. רציתי לומר לו איזו חיה מזוהמת הוא. זה לא הרשים אותו. 'אתה תפקח את העיניים', צעקתי. הייתי נחושה לגרום לו להסתכל עליי."

האלמנה הרטיבה בלשונה את שפתיה היבשות. נשימתה הייתה קצרה. היא שתקה.

"במצבו עדיף היה לדעתי לתת לו להמשיך לישון," אמרה קתלין.

"היה פָּראנג על הקיר שלצד המיטה. אתם יודעים כמה אהב הרולד חפצים עתיקים."

"מה זה פָּראנג?" שאלה גברת סקינר.

"אל תשתטי, אימא," ענה בעלה בכעס, "אחד מהם תלוי על הקיר ישר מאחורייך."

הוא הצביע על החרב המלאית, אשר מסיבה כלשהי ושלא במודע עיניו היו נעוצות בה. גברת סקינר זזה מהר לקצה הספה בבהלה מסוימת, כאילו שמעה זה עתה על נחש המתפתל לצדה.

"לפתע פרץ דם מגרונו של הרולד. היה חתך גדול לכל רוחב גרונו."

"מיליסנט," זעקה קתלין בקפצה ממקומה וכמעט עטה עליה, "למה בשם אלוהים את מתכוונת?"

גברת סקינר נעמדה, נעצה בה מבט בעיניים גדולות ומבוהלות, ובפה פתוח.

"הפראנג לא היה עוד על הקיר. הוא היה על המיטה. אז פקח הרולד את עיניו. הם דמו מאוד לעיניה של ג'ון."

"אינני מבין," אמר מר סקינר, "איך הוא יכול להתאבד אם הוא היה במצב שאת תיארת?"

קתלין אחזה בזרועה של אחותה וטלטלה אותה בכעס.

"מיליסנט, למען השם, הסבירי."

מיליסנט השתחררה מאחיזתה.

"הפראנג היה על הקיר, זאת אמרתי לכם. אינני יודעת מה קרה. היה שם כל הדם הזה והרולד פקח את עיניו. הוא מת כמעט מייד. הוא לא אמר מילה, אך הוא השמיע מעין התנשפות."

סוף־סוף חזר קולו של מר סקינר אליו.

"אבל, אישה אומללה שכמוך, זה היה רצח."

מיליסנט, בכתמים אדומים על פניה, שלחה בו מבט כה ספוג לעג ושנאה שהוא נרתע לאחור. גברת סקינר הזדעקה.

"מיליסנט, נכון שאת לא עשית זאת?"

ואז מיליסנט עשתה דבר שכמו הקפיא את דמם של כל האחרים. היא השמיעה צחוק חרישי.

"אינני מכירה אף אדם אחר שעשה זאת," אמרה.

"הו, אלוהים," מלמל מר סקינר.

קתלין עמדה ישרה כסרגל וידיה על לִבה, כאילו לא יכול לִבה לעמוד בקצב פעימותיו.

"ומה קרה אז?" שאלה.

"אני צרחתי. הלכתי אל החלון ופתחתי אותו בטריקה. קראתי לאומנת. היא באה מן המתחם יחד עם ג'ון. 'לא ג'ון,' צעקתי. 'אל תיתני לה לבוא.' היא קראה לטבח וביקשה ממנו לקחת את הילדה. אמרתי לה להזדרז. וכאשר היא באה הראיתי לה את הרולד. 'האדון הרג את עצמו!' זעקתי. היא השמיעה צרחה וברחה אל מחוץ לבית.

"איש לא העז להיכנס. הם היו כולם אחוזים בהלה נוראה. כתבתי מכתב למר פרנסיס וסיפרתי לו מה קרה וביקשתי ממנו שיבוא מייד."

"מה פירוש אמרת לו מה קרה?"

"אמרתי לו שעם שובי מפתח הנהר מצאתי את הרולד כשגרונו משוסף. אתם יודעים, באזורים הטרופיים חייבים לקבור מהר את המתים. השגתי ארון קבורה סיני והחיילים חפרו קבר מאחורי ה'מבצר'. כאשר הגיע מר פרנסיס היה זה כבר יומיים אחרי שהרולד נקבר. הוא היה רק נער. יכולתי לעשות אִתו ככל העולה בדעתי. אמרתי לו שמצאתי את הפראנג בידו של הרולד ושאין כל ספק כי הוא התאבד מתוך התקף של דליריום טרמנס. הראיתי לו את הבקבוק הריק. המשרתים אמרו שהוא שתה לשוכרה מן הרגע שנסעתי אל הים. את אותו סיפור סיפרתי בקואלה סולור. כולם היו נחמדים מאוד אליי, והממשלה פסקה לי קצבה."

לרגע קט איש לא דיבר. לבסוף התעשת מר סקינר.

"אני משתייך למקצוע המשפט. אני פרקליט. מוטלות עליי חובות מסוימות. מאז ומתמיד נהגנו בצורה מעוררת כבוד. העמדת אותי במצב איום ונורא."

הוא גישש אחר הביטויים המתאימים אשר כמו שיחקו במחבואים במוחו המפוזר. מיליסנט הסתכלה עליו בלעג.

"מה בדעתך לעשות בעניין זה?"

"זה היה רצח ולא שום דבר אחר, האם את חושבת שאני יכול בכלל להעלים עין מאירוע כזה?"

"אל תדבר שטויות, אבא," אמרה קתלין בחריפות, "אינך יכול להפקיר את בתך שלך."

"העמדתם אותי במצב נורא," שב ואמר.

מיליסנט נדה שוב בכתפיה.

"אתה הכרחת אותי לספר. זמן רב נשאתי את זה לבדי. הגיע הזמן שגם אתם תישאו בזה."

ברגע זה נפתחה הדלת בידי המשרתת.

"דייוויס הביא את המכונית, אדוני," אמרה.

קתלין התעשתה ואמרה דבר מה למשרתת, והיא פרשה.

"כדאי שנזוז," אמרה מיליסנט.

"אינני יכולה ללכת למסיבה עכשיו," קראה גברת סקינר באימה, "אני נסערת מדַי. איך נוכל להסתכל בפניהם של בני הזוג הייווּד? והבישוף יבקש שיציגו אותך לפניו."

מיליסנט עשתה תנועה של חוסר אכפתיות. עיניה לא שינו את המבע האירוני שלהן.

"אנחנו חייבים ללכת, אימא," אמרה קתלין, "זה ייראה מוזר מאוד אם לא נבוא." היא פנתה אל מיליסנט בזעם. "הו, אני חושבת שכל הדבר הזה חורג מאוד מן הטעם הטוב."

גברת סקינר הביטה בבעלה בחוסר אונים. הוא ניגש אליה והושיט לה את ידו לעזור לה לקום מן הספה.

"חוששני שאנחנו חייבים ללכת, אימא."

"ואני עם הכובע האדוארדיאני ונוצות האנפה שהרולד נתן לי במו ידיו," קוננה.

הוא ליווה אותה אל מחוץ לחדר, קתלין הלכה בצמוד אליהם ואילו מיליסנט פיגרה בצעד אחד או שניים אחריהם.

"אתם תתרגלו לזה, אתם יודעים," אמרה בשקט, "תחילה חשבתי על זה כל הזמן אך עכשיו אני שוכחת מה קרה ליומיים או שלושה ימים רצופים. זה לא שקיימת איזו סכנה."

הם לא ענו. הם עברו דרך המבואה אל דלת הכניסה. שלוש הגברות נכנסו אל הספסל האחורי של המכונית ומר סקינר התיישב ליד הנהג. לא היה להם מתנע אוטומטי, זאת הייתה מכונית ישנה, ודייוויס ניגש אל חזית המכונית כדי להתניעה במנואלה. מר סקינר פנה לאחור והביט במיליסנט בכעס רב.

"לא היו צריכים לספר לי את זה אף פעם," אמר, "אני חושב שזה היה מעשה אנוכי מאוד מצדך."

דייוויס תפס את מקומו והם יצאו לדרך אל מסיבת הגן של הכומר.