ההזדמנות

הספר שאתם אוחזים בידיכם נכתב פעמיים.

בפעם הראשונה הוא נכתב מתוך צורך שזיהיתי.

אלפי המיילים והמכתבים שהגיעו אלי מכל רחבי העולם, מאז שיצאו לאור הספרים "הרשימה" ו"הרעיון", חשפו בפני את העובדה שאנשים רבים ומוצלחים מפספסים יותר מדי הזדמנויות, שהיו יכולות לשנות ולשפר את חייהם. רבים מהם מסתובבים עם רשימות עמוסות בחלומות וברעיונות מבריקים, אך לא מעיזים ליזום פעולות ולנקוט צעדים כדי לממש אותם, ולמעשה, מתקשים להפוך את דף הנייר המשורבט לכדי מציאות חייהם, וכך אינם מייצרים לעצמם מהלכים מקדמי הזדמנויות.

אחרים, כל אחד מסיבותיו הוא ומפצעי עברו, משיבים ב"לא" להצעה עסקית, רומנטית, מקצועית או אישית הנקרית בדרכם, ומחמיצים בכך את ההזדמנות להפוך את רשימת החלומות שלהם למציאות.

ואני?

אני הרי מחשיב את עצמי לאדם שכמעט אף פעם לא מפספס הזדמנויות. אחד שתמיד אומר "כן" ראשוני להצעות עסקיות, תמיד משיב (גם אם זה בקצרה ובאיחור של חצי שנה) למיילים ולפניות, גם מאנשים זרים, מתוך ידיעה שמשהו גדול יכול לנבוט גם ממייל קצר. תמיד אומר, "תן לי לחשוב על זה," לפני שאני פוסל משהו, תמיד אומר, "בטח, בוא ניפגש!" כשמאתגרים אותי, אף פעם לא מסרב להצעת שידוכים (ותודה לאימא שלי שהיא לא רק אימא, אלא גם שדכנית לא רעה בכלל), ובאופן כללי, משתדל למקסם כמה שיותר הזדמנויות.

לראיה, כשהציעו לי בשנת 2012 "להפוך את בלוג 'הרשימה' להרצאה" – עשיתי כך. כשאמרו לי אחרי כמה עשרות הרצאות בארגונים ובחברות, "חבל שההרצאה שלך לא מסוכמת בצורת ספר" – סיכמתי. כשקיבלתי תשובה שלילית מכל הוצאות הספרים המובילות בישראל לפרסום הספר הערוך – יצרתי לעצמי הזדמנות ובחרתי להוציא אותו לבדי (בסיוע הקהל שעקב אחרי הבלוג שלי ותמך בהוצאת הספר באמצעות פרויקט מימון המון).

כשאמרו לי, "חבל שהספר לא יצא באנגלית כי אנשים הם אנשים ולכולם יש חלומות, ויש לך סיכוי להצליח במדינות נוספות בעולם" – תרגמתי אותו לאנגלית על חשבוני. הבנתם את העיקרון, כן? כזה אני: אומר כן תמיד. מגיב על הזדמנויות ומייצר הזדמנויות אחרות כשיש צורך בכך.

אבל אז הספר "הרשימה" יצא לאור בארצות הברית, ארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות, כפי שאומרת האמרה הנושנה, וגיליתי שאני בעצם לא מבין שום דבר בהזדמנויות.

לקחתי את קובץ הספר שכתבתי ועיבדתי אותו במשך שנה וחצי, מחקתי את רובו והתחלתי לכתוב אותו מחדש. למה? כי באמריקה הגדולה והמבלבלת למדתי כמה שיעורים חיוניים על ניצול הזדמנויות ועל יצירת הזדמנויות, ושאם אני רוצה להעניק לאחרים כלים שיסייעו להם למקסם הזדמנויות בחיים, עלי להיות הכי מדויק שאפשר.

כרגע, בשעה שהספר "ההזדמנות" רואה אור בישראל, אני נמצא רוב הזמן בטיסות על הקו ישראל-ארצות הברית-אירופה, מנסה למקסם את ההזדמנות שניתנה לי להפיץ את פילוסופיית "הרשימה" (תוכלו לעקוב אחרי המסעות שלי, בזמן אמת, בעמודי הפייסבוק והאינסטגרם שלי. וכן, אני מודה, בזמן האחרון די התאהבתי בשידורי לייב. זהירות!).

אבל מה יהיה סופו של המסע הזה? נכון לעכשיו אין לי מושג.

כרגע "THE LIST" יצא לחפש את דרכו בארצות הברית, וכבר זכה לכמה התייחסויות נהדרות בעיתונים נחשבים ולביקורות אוהדות בעמוד הספר שבאמאזון. יכול להיות שהוא יפרוץ דרך בארצות הברית ויהפוך לרב-מכר (אני מעז לחלום על מספרים של "אבא עשיר, אבא עני" או של "הנזיר שמכר את הפרארי שלו", תחזיקו לי אצבעות), ולגמרי יכול להיות שזה יסתכם בהתנסות מאתגרת, מחכימה, עמוסת שופינג ברחבי העולם ושפע של הזדמנויות.

כך או אחרת, ברבות הימים ארצה לדעת שעשיתי הכול כדי לממש את ההזדמנות שנקרתה בדרכי, גם אם הדבר כרוך כעת בהרבה מאוד טיסות, הוצאות כספיות, שעות היעדרות מחיי הילדות שלי, מרחק מהמשפחה ומהחברים, דילמות, אכזבות, בלבול, ציפיות, התרגשויות והצלחות.

כן, לכל החלטה שלנו יש מחיר, אבל למרות המחיר, אני אמשיך להגיד "כן" ולמקסם הזדמנויות שנוצרו עבורי, או שיצרתי בעצמי.

את מקצה התיקונים והעריכות האחרונים של הספר הזה אני מקיים בהתבודדות באי כרתים שביוון. תוך כדי כתיבה, שרבוטים, מחיקות ותוספות אחרונים, החלו לזרום לטלפון שלי החדשות הקשות והמטלטלות מהארץ על מותו של אמיר פרישר-גוטמן.

אמיר ואני היינו קולגות וידידים. עבדנו יחד לפני 15 שנים בתוכנית טלוויזיה של ערוץ 10 שירדה טרם זמנה מהמסך ונקראה "אבק כוכבים", ומאז שמרנו על קשר.

בשנתיים האחרונות חזר אמיר לכותרות המרכזיות בגלל אבחנה שגויה של מחלת הסרטן והכימותרפיה המיותרת שעבר.

תכננתי לראיין אותו לספר הזה כדי לקבל ממנו כמה תובנות, כמי שכמעט נגע במוות, ולברר עמו אילו שינויים תפיסתיים התחוללו בו בעקבות החזרה לחיים התקינים, לזוגיות ולהורות, לעשייה, ליצירה. את יחסו למילה "הזדמנות" יכולתי לנחש, שכן אמיר הפך את הלימון ללימונדה, כשבעקבות הטעות הקריטית באבחנת המחלה יצר את ההרצאה "על החיים ועל המוות". לצערי, המציאות הוכיחה שהיא נפתלת ומטורפת, ושם ההרצאה קיבל משמעות מיסטית כמעט.

לצערי, את הריאיון הזה כבר לא אוכל לקיים.

אבל המוות האכזרי של אמיר שהיה רק בן 41, וכמובן הסמליות של שם ההרצאה, העובדה המצמררת שיום מותו הוא גם יום הולדתו מחדש, כפי שבחר לציין אותו במלאת שנה להחלמתו, בחגיגה גדולה בחוף הים, כשהוא מוקף בני משפחה וחברים קרובים - כל אלה מזכירים עד כמה החיים שבריריים ועד כמה עלינו להיות ערניים ודרוכים כדי לנצל בשמחה וביצירה כל אלפית שנייה שבה אנחנו עדיין נושמים, שמא ניעלם כהרף עין מעל פני האדמה.

את הספר הזה אני בוחר להקדיש לאמיר ז"ל, לבן זוגו ינאי ולבנם רוי.

יובל אברמוביץ'