יוליה שבורה

1

תיקון יפהפה

היום

ניו יורק סיטי, ניו יורק

הדירה של קסנדרה טיילור

ביפן יש דבר שנקרא קינטסוּגי — אמנות תיקון כלי חרס באמצעות זהב. התוצאה היא כלי שניכר בו שהוא נשבר, אבל זה רק מעצים את יופיו.

הרעיון הזה תמיד הקסים אותי.

לעתים קרובות אנשים מנסים להסתיר את צלקותיהם. כאילו הפגם הזעיר ביותר הוא עדות לחולשתם. הם מחשיבים צלקות לטעויות, ואת הטעויות למבישות. שלמוּת שנפגמה לתמיד.

קינטסוּגי מביע את ההיפך. הקינטסוּגי אומר, "יש יופי שנברא מתוך טרגדיה. ראו את קווי השבר הללו, הם יקרים בהיותם עדוּת להתנסוּת."

כשאני עומדת במסדרון שלי ונועצת מבט בדלת הכניסה שרועדת מנקישות אהובי לשעבר, עולה בדעתי שאף שהקינטסוּגי הוא רעיון אצילי, הוא אינו סותר את העובדה שדבר שנשבר נותר שבור. תיקון יפהפה, אלגנטי ככל שיהיה, לא יהפוך אותו לשלם. עדיין מדובר באוסף חלקים המדמים את הצורה הקודמת.

אם לשפוט על פי האימייל המשתפך מהבוקר, שכלל הצהרת אהבה גדולה מהחיים, עושה רושם שאית'ן רוצה לתקן אותי. כמה אירוני, בהתחשב בכך שהוא זה ששבר אותי מלכתחילה.

אני יודע שאת חושבת שעזבתי כי לא אהבתי אותך, אבל את טועה. תמיד אהבתי אותך, מהפעם הראשונה שראיתי אותך.

כל כך הרבה זמן האמנתי שכאשר עזבו אותי זה היה בצדק, עד שלא האמנתי שהמפגש איתך הוא מה שמגיע לי באמת. לא הבנתי שאם אפסיק לחמש דקות להתנהג כמו דביל חסר ביטחון אז אולי... אולי... אוכל להשאיר אותך איתי.

רציתי להשאיר אותך איתי, קאסי.

את צריכה אותי לא פחות משאני צריך אותך. לקח לי הרבה זמן להבין את זה, אבל שנינו חלולים זה בלי זה.

עוד דפיקה, חזקה יותר. אני יודעת שעלי לפתוח.

הוא צודק. בלעדיו אני חלולה. תמיד הייתי. אבל מה יש לי להציע מלבד קליפת האישה שהתאהב בה?

אל תהיי טיפשה כמו שאני הייתי, אל תיתני לחוסר הביטחון לנצח. תני לנו לנצח. אני יודע שאת חושבת שלאהוב אותי שוב יהיה הימור עם סיכויים קלושים, אבל אני רוצה להגיד לך משהו — אני הימור בטוח. לא הייתי יכול להפסיק לאהוב אותך גם אילו רציתי.

הוא מסוגל לאהוב אותי ובכל זאת לעזוב אותי. הוא הוכיח זאת יותר מפעם אחת.

האם אני עדיין מבועת מזה שתפגעי בי? ברור. בטח כמו שאת מבועתת שאני אפגע בך.

אבל אני מספיק אמיץ כדי לדעת שזה לגמרי שווה את הסיכון.

תני לי לעזור לך להיות אמיצה.

הרבה זמן לא השתמשתי במילה אמיצה כדי לתאר את עצמי. הטלפון שלי מצפצף, התקבלה הודעה.

<היי, אני בדלת. את בבית?>

פחד והתלהבות מטפסים בעמוד השדרה שלי. זו תחרות, הראשון שיגיע יזכה לשתק לי את המוח.

אחרי שקראתי את האימייל שלו, הייתי חייבת לראות אותו. אבל עכשיו שהוא כאן, אני לא יודעת מה לעשות.

אני צועדת במסדרון כמו בתוך חלום. נדמה ששלוש השנים האחרונות היו סיוט שאני עומדת להתעורר ממנו. התחושה היא שהכול איטי. הכול חשוב.

כשאני מגיעה לדלת, אני מהדקת את החלוק סביב גופי ונושפת כדי להרגיע את עצבי המתוחים. ואז, ביד רועדת, אני פותחת את הדלת.

בזמן שהדלת נפתחת בתנופה וחושפת את אית'ן עם הטלפון ביד, אני מכריחה את עצמי לנשום. הוא יפה כל כך, אבל עייף. מתוח. הוא נראה מתוח כמעט כמו שאני מרגישה.

"היי," הוא אומר ברוך. כאילו הוא פוחד שאסלק אותו.

"באתָ."

"כן."

"איך? כלומר, הרגע סימסתי לך. כבר היית כאן?"

"הממ... כן. הייתי... טוב, אני כאן כבר כמה זמן. אחרי ששלחתי את האימייל לא הצלחתי להירדם. לא הצלחתי להפסיק לחשוב כל מיני דברים. עלייך." הוא משפיל מבט אל הטלפון ודוחף אותו לכיס. "רציתי להיות קרוב אלייך למקרה ש..." הוא מחייך ומניד בראשו. "רציתי להיות כאן. קרוב."

הז'קט שלו על הרצפה, מקומט, ולצדו כוס קפה חד־פעמית.

"אית'ן, כמה זמן אתה כבר כאן?"

"אמרתי לך, כמה ז–""כמה זמן בדיוק?"

חיוכו הקל מכסה על משהו עמוק יותר. משהו נואש.

"כמה שעות, אבל במידה מסוימת..." הוא מסתכל על רגליו ומניד שוב בראשו. "אני מרגיש כאילו אני מחכה כאן בחוץ כבר שלוש שנים, מנסה לאזור אומץ לדפוק על הדלת. נראה שהאימייל ההוא היה הדרך שלי."

כשהוא זוקף את ראשו, אני רואה פחד בעיניו, לראשונה זה זמן רב. "השאלה האמיתית היא אם תיתני לי להיכנס."

מתחוור לי שאני לופתת את הידית בידי הימנית ואוחזת בדלת בשמאלית. אני חוסמת את הכניסה בגופי. נדמה שכל ההוויה שלי בולמת באופן תת־מודע את כניסתו.

הוא רוכן קדימה באיטיות, זהיר להפליא. "קראת את האימייל שלי, נכון?"

בן־רגע נדמה שהמרחק בינינו זעיר.

"כן."

הוא תוחב ידיים לכיסים בהבעה זהירה. "נו? זה עזר?"

אני לא יודעת מה להגיד. האם הוא מצפה ממני להצהרה כלשהי? משהו שישתווה לאלפֵי ה"אני אוהב אותך" שלו?

"אית'ן, האימייל היה... מדהים."

כנראה זה כל מה שהוא רוצה לשמוע, כי פניו נדלקות.

"מצא חן בעינייך?"

"אהבתי את זה." הגרון שלי מתכווץ. "באמת הקלדת את כל ה... משפטים האלה... אחד־אחד?"

"כן."

"כמה זמן לקח לך?"

"לא ספרתי. הייתי צריך שתדעי. אני עדיין צריך שתדעי."

אני לופתת את הדלת חזק יותר.

אני יודעת שאנחנו לא אמורים לנהל שיחה כזאת בחדר המדרגות, אבל אם אתן לאית'ן להיכנס, הוא ייגע בי, ואז מעט הכוח השברירי שעוד נותר בי יתנפץ.

"אז... איך ממשיכים מכאן?" הוא עושה צעד קדימה. "כלומר, אני יודע מה אני רוצה." הוא כל כך קרוב שכפות הרגליים שלו כמעט נוגעות בשלי. "אני חושב שהבהרתי את עצמי. אבל מה איתך?"

הוא קרוב עד כדי כך שכל גופי נדרך.

הגבר הזה מייצג עבורי כל כך הרבה דברים. הוא היה החבר האמיתי הראשון שלי. האהבה הראשונה שלי. המאהב הראשון שלי. אדונם של תענוגות שלא ידעתי על קיומם, ואדריכל כאבי לב רבים משאת.

נדמה שאי־אפשר לתרגם את כל הגברים הללו לגבר שהוא משתוקק להיות. זה שרוצה להיות עבורי דבר אחד בלבד.

שלי.

"קאסי..." הוא נוגע בידי, מחליק באצבעותיו על מפרק כף היד וממשיך לאמה. כל מקום שהוא נוגע מתכסה עור ברווז. "מה את רוצה?"

אני רוצה אותו. אסור לי לרצות אותו. אני צריכה אותו. אני שונאת את זה שאני צריכה אותו.

"אני לא יודעת," אני לוחשת.

"אני כן," הוא אומר ורוכן לעברי. "תכניסי אותי. אני מבטיח שהפעם אני כאן כדי להישאר."