פתח דבר
מי שרוצה לייסד מדינה ולתת בה חוקים חייב להניח שכל בני האדם רעים, ומוכנים תמיד להציג את טבעם המרושע.
- ניקולו מַקיאוֶולי,
"דיונים בעשרת הספרים הראשונים של טיטוס ליוויוּס"
הדבר היחיד שהרוע צריך כדי לנצח הוא בני אדם טובים שאינם עושים דבר.
- מיוחס לאדמוּנד בֶּרק
מה מניע את הרוע
כשהסתיימה מלחמת העולם השנייה היו לבעלות הברית מניעים רבים בבואן להחליט איך לנהוג במנהיגי הנאצים שנפלו בידיהם. ראשית, עונשם היה חלק חיוני בטיהור גרמניה מן הנאציזם. שנית, בעלות הברית קיוו שמשפטים על פשעי מלחמה ירתיעו מנהיגים בעתיד מלעשות פשעי מלחמה והשמדת עם.
נוסף על שתי המטרות האלה שרר בקרב בעלות הברית רצון עז להבין את האנשים שהצליחו להסיט את גרמניה אל נתיב קטלני כל כך. למרבה הפרדוקס, רבים מראשי הנאצים היו משכילים וחדורים במסורת האינטלקטואלית של המערב. איך יכלו לנהוג כמו שנהגו? המטרה הזאת, "להבין" את ההנהגה הנאצית, לא הייתה יעד מפורש של משפטי נירנברג, אבל הייתה זרם תת־קרקעי עז. המשפטים לא עסקו בשאלה "מי עשה זאת?" דווקא, אלא בעיקר בשאלה "למה עשו זאת?" ו"איך יכלו לעשות זאת?" ההנחה הייתה שהנאשמים הם חיות אדם, מפלצות, משהו "אחר" בתכלית, שחקירה יסודית תחשוף אותו ותעמוד על טיבו. העיתונות הפופולרית שפעה השערות, והיסטוריונים ואנשי מדעי החברה מיהרו להציע הסברים. אבל היו קולות שקטים יותר שציינו שהרוע הוא מטבעו של האדם. והיו קולות בתחום הפסיכיאטריה, הנוירולוגיה והפסיכולוגיה, שראו את התנהגות הנאצים בהקשר אחר. המומחים האלה ניסו להשיג נתונים כדי לבחון את השערותיהם. "זו הייתה השתקפות של מוחות חולים," טענה אסכולה אחת. "מדובר בהפרעות נפשיות חמורות," טענה אחרת, ואילו אסכולה שלישית גרסה שמדובר ב"בני אדם נורמליים שבחרו בחירות שגויות."
איך יכלו פושעי המלחמה לעשות את מה שעשו? האם לקו בהפרעה נפשית? האם היו מטורפים באורח נפשע, בעלי מחשבות שווא, פסיכופתים, סדיסטים? מומחים ומלומדים רבים מספור הביעו את דעותיהם על התנהגות הנאצים, על סמך תפיסותיהם בדבר טבע החברה והתנהגות האדם. רבים תרמו תובנות מבריקות לאחר שצללו אל נבכי החומר הארכיוני העצום. מעטים המלומדים שראיינו את מחוללי הפשעים במישרין, אבל רבים מהם בחנו את האזרחים מן השורה ולא את מנהיגי הרייך השלישי דווקא.1
בבואנו להבין את התנהגות הנאצים אנו עומדים אפוא לפני מחדל עצום – חקירת המנהיגים עצמם. יש ראיונות עם הכפופים להם, אבל אלה טענו שלא היו אלא ברגים במנגנון המדינה.2 כולנו ברגים, כמובן, וכל מיני כוחות עיצבו אותנו, אבל כמה מאיתנו מסובבים גלגלים גדולים יותר. אם ברצוננו למצוא את "הכוח המניע" (כלומר, את הנושאים באחריות) עלינו לפנות אל הדרגים הגבוהים יותר בממשל – בדיוק אל האישים שהועמדו למשפט בנירנברג.
בתור פסיכיאטר, מומחיותי היא להקשיב לבני אדם, לאבחן אותם ולטפל בהם, והתנסיתי בנסיבות מגוונות במידה ראויה לציון: ביחידות לטיפול נמרץ מוקפות במאווררים, בבתי כלא שנדמו כאילו פרנץ קפקא תכנן אותם, בבתי חולים לחולי נפש עשירים, שם שוטטו טווסים בגני המוסד. עבדתי בבתי חולים ממשלתיים מרופטים שאיכשהו הצליחו שלא לקרוס תחתיהם, וראיינתי חולים בחדרי מיון שחללם היה מלא זעקות וצופרי אזעקה שהקשו את השמיעה. ובכל מקום שעבדתי היו דוחות למלא. רופאים הם היסטוריונים; אנו משאירים אחרינו רישומים, ולא רק בגלל זיכרוננו המועד לשגות אלא גם כדי להנחות את המטפלים בעתיד. יש מידה של אמנות בכתיבתם ובקריאתם של הרישומים האלה, מפני שהם כתובים תמיד בלשון קצרנית, ויש בהם דקדוק נסתר והיגיון פנימי מיוחד. כשאני קורא רישומים רפואיים ופסיכיאטריים מנירנברג אני מסנן אותם מבעד לניסיוני הקליני ורואה בהם שיחות עם עמיתים מן העבר. מה הם מנסים לומר לי על החולה? ומה לא נאמר?
רופאי נירנברג הניחו אחריהם רישומים סותרים וחידתיים על האבחנות שעשו למנהיגים הנאצים. ניסיתי לפענח אותם ולבחון אותם מחדש, מנקודת המבט של המאה העשרים ואחת.
הגישה לרישומים פסיכיאטריים של מנהיגים פוליטיים בכירים נדירה. יש יוצא מן הכלל אחד גדול לכלל הזה, שבדרך כלל נשכח, והוא החוקרים. הפסיכיאטר דגלס קלי והפסיכולוג גוסטב גילברט נשלחו אל כלא נירנברג כדי להעריך את יכולתם של האסירים לעמוד למשפט ולחזק את רוחם, ובחשאי שימשו גם יועצים למפקד הכלא ולתביעה. אבל לכל אחד מהם היו גם יעדים אישיים. הם שהגו את הרעיון הנועז לעשות למנהיגים הנאצים מבחן רורשאך כדי לעמוד על טבעו של הרשע שלהם. שעות רבות עברו על השניים (קלי טען שישב שמונים שעות עם כל נאשם) בראיונות עם האסירים בתאי הכלא הקטנים, במבחנים פסיכולוגיים ובצפייה בהתנהגותם במשפטים. בקצרה, הם עשו תצפיות אינטנסיביות על מנהיגי גרמניה הנאצית. הספר הזה מספר את הסיפור של מה שהתגלה להם על ארבעה מן הנאשמים, שרשעותם הייתה נטועה בקרקעות שונות: רוברט לֵיי, הרמן גֶרינג, יוליוס שטרַייכר ורודולף הֶס.
התצפיות האלה שעשו קלי וגילברט לא היו קלות להם; חוויית ההיתקלות ברשע מטווח קצר כל כך נתנה את אותותיה בשניהם. דבר אחד הוא לחקור את הרשע ממרחק, אבל לשבת על מיטת כלא צרה בחברת פושעים שכאלה יום אחרי יום, להסתכל בהם, להקשיב להם, להריח אותם – זו הייתה חוויה מטרידה ביותר. בשל המתחים הנפשיים שעוררה העבודה נפגע שיתוף הפעולה בין קלי לגילברט והקְנָאות וההבדלים האישיים שביניהם התעצמו, עד כדי תככים, תביעות משפטיות והטחת האשמות. אבל למרות כל מריבותיהם עיצבו התגליות שלהם את הדרך שבה אנו מבינים היום את האנטומיה של הרשע. חוקרים בני ימינו, שרוחות נירנברג עדיין רודפות אותם, עשו כמה מן המחקרים הבולטים ביותר בנושא הלא־נוח הזה.
כדי לספר את הסיפור הסתמכתי על סוגי מידע רבים ושונים. יש כמה ספרים רבי־ערך בתחום הזה, אבל אני נעזרתי גם במקורות אחרים.3 הסיקור הנרחב בעיתונות מלמד על הדרך שבה ראתה התרבות הפופולרית את פושעי המלחמה של נירנברג. ועוד, כמעט כל מי שהשתתפו במשפטים כתבו זיכרונות עשירים בפרטים. כמה מספרי הזיכרונות האלה ראו אור, ואחרים הוכרזו מסווגים ונגנזו באוספים מיוחדים. מידע מן האוספים המיוחדים האלה עומד בלבו של הספר הזה.4 שבעים שנה אחרי המשפטים, נירנברג עדיין אורבת ברקע ומעמידה עדשה להתבונן בעדה בדוגמאות המרובות של הרשע מאותם ימים.
קולות צורמים
היקפם של חילוקי הדעות שהתגלעו בין המקורות הפתיע אותי. הייתי תמים. השתתפתי בפגישות על השואה שהידרדרו להטחת האשמות, לוויכוחים אלימים ולגינויים, כמעט עד כדי חילופי מהלומות. קולות צורמים הם הכלל, לא היוצא מן הכלל, בכל בחינה היסטורית, אבל כשמדובר ברצח המוני הרוחות מתלהטות ביתר שאת.5
הזיכרון, אפילו בתנאים הנוחים ביותר, רופף ונגוע בשכחה, בעיוות ובשקר. בני אדם מפריזים בערך עצמם ומסתתרים מאחורי התרצות, מדעת ושלא מדעת. הקשיים האלה בולטים עוד יותר כשאנו מנסים להבין את היומנים והאוטוביוגרפיות של הנאצים.6 הסופרת רוז מקַאוּלֵיי היטיבה לנסח את הבעיה: "אנחנו נאלצים לגשש את דרכנו מבעד לערפל... ואיננו יכולים להתרווח ולומר שמצאנו את האמת... שכן גילוי האמת... פירושו מסע ארוך ביער־עד קשה למעבר."7
ההיסטוריה הזאת היא סבך עבות, והיא מורכבת עוד יותר בשל הצורך לפענח שפה שגם היא השתנתה עם הזמן. כשאנו קוראים רישום של בית חולים או הערכה פסיכיאטרית מלפני שבעים שנה, יש למילים משמעות לוואי שונה מבימינו. כפי שאדגים בפרק 2, איננו בטוחים אפילו איך עלינו להבין את מחלת הלב של גרינג בכלא, שכן המונח "התקף לב" שימש אז במשמעות רופפת הרבה יותר. הבלבול בהבנת מונחים רפואיים היסטוריים מודגש עוד יותר בפסיכיאטריה. מאמצינו להנהיג שיטתיות במינוח האבחנתי החלו רק לפני זמן לא רב; המהדורה הראשונה של מדריך האבחנות הפסיכיאטריות (Diagnostic and Statistical Manual, DSM) ראתה אור ב־1952. ב־1945 לא היה DSM כלל, ולא שררה הסכמה כללית על הדרך שבה יש להבין ולתאר מחלות נפש ולטפל בהן. התוצאה היא שקריאת הרישומים הפסיכיאטריים מן התקופה היא משימה מרתיעה. כמו כן, לא הייתה באותם ימים גישה מוסדרת לביצוע מבחן רורשאך ולפענוחו.8 מכל הסיבות האלה, אתגר גדול הוא להבין את המינוח ואת ההיקשים שנעשו לפני זמן רב כל כך. למילים עצמן נודעת משמעות שונה מבימינו.
מבנה הספר
כשהייתי בן תשע נתן לי אבי את המיקרוסקופ הראשון שלי. נוכחתי לדעת שהדרך הטובה ביותר להשתמש בו היא לעבור הלוך ושוב מדרגת הגדלה גבוהה להגדלה נמוכה. שנים לאחר מכן קיבלתי את המיקרוסקופ הסטריאוסקופי הראשון שלי, שאפשר לי להתבונן באותו עצם מכמה נקודת מבט שונות. פתאום יכולתי לראות גם עומק וגם פרספקטיבה.
שנים רבות חקרתי את פושעי המלחמה מכל מיני נקודות ראות, בהגדלה נמוכה (דמותם הציבורית) ובהגדלה גבוהה (במהלך ראיונות פסיכולוגיים). אנו רואים אותם במבט חטוף במעצר ובאולם המשפט, בפרספקטיבות של הגדלה נמוכה. אבל יש לנו גם תצפיות בהגדלה גבוהה במנהיגים הנאצים – הרשימות שערכו הפסיכיאטרים והפסיכולוגים של משפטי נירנברג, על סמך ראיונות אישיים מעמיקים ומבחנים פסיכולוגיים.
הספר הזה מורכב מארבעה חלקים, שנעים לפנים ולאחור בזמן. חלק א' מעמיד את ההקשר ההיסטורי, את מה שאירע לפני משפטי נירנברג, ומתאר איך החלה השמדת העם שעשו הנאצים להטריד את מחשבותינו בדבר טיבו של הרשע. חלק ב' מפרט את אירועי נירנברג שנגלו לעין הציבור, באולמות המשפט וגם באפלת תאי הכלא של הנאשמים. חלק ג' מתמקד בארבעה פושעי מלחמה, המייצגים מקורות שונים בתכלית של רשע. עשרים ושניים בני אדם הועמדו לדין במשפט נירנברג הראשון. בחרתי ארבעה מהם למחקר מורחב, מפני שהם העמידו אתגרים אבחנתיים שונים בתכלית. כדי לקבל מושג על קווי המתאר של הרשע שקינן במנהיגים הנאצים בחרתי בנאשמים שתחומי האחריות שלהם במלחמה היו שונים זה מזה, וגם התנהגותם במשפטי נירנברג הייתה שונה מאוד. חלק ד' חוזר אל השאלה המרכזית של הספר הזה: איך אנו מבינים את הרוע? האם הוא שוכן בתוך כל אחד מאיתנו, או שיש בני אדם השונים במידה נחרצת ביכולת הרוע שלהם?
המבחנים הפסיכולוגיים שנעשו למנהיגי הנאצים נשמרו במסתרים ולא פורסמו עשרות שנים, בהיותם שקועים בביצה ארסית של שאפתנות, בוגדנות וחילוקי דעות אידיאולוגיים. הרשומות הנשכחות האלה מאפשרות לנו לבחון איך הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה של ימינו מבינות את הרשע – את שורשיו החברתיים, הפסיכולוגיים, הפסיכופתולוגיים והנוירולוגיים־התנהגותיים – ואיך ההיתקלות ברוע משפיעה על תפיסותינו על האנושות.
לנסות להבין אין פירושו למחול ולא להרשיע. קוראים שסבורים שמנהיגי הנאצים היו מפלצות אחידות, סוטות ונדירות, מוטב שיניחו את הספר הזה מידיהם כבר עכשיו, שכן הספר הזה יבהיר שלא כך הדבר. הם לא היו אחידים כלל. הם היו בני אדם מרושעים ותאוותניים, אבל היו שונים זה מזה עד מאוד. הספר מבהיר את טבעו של הרשע שלהם למינהו, עוקב אחר השפעותיו הארסיות של המשפט על החוקרים עצמם, ובוחן עד כמה עיצבה ההיסטוריה הזאת את המחקר בימינו.
זהו תחום מחקר נרחב ושנוי במחלוקת מאוד, שופע הערכות זהירות וגם רמזים מגונים ופולמוסים מרים. אני מקווה שהספר הזה יעזור לקורא למצוא את דרכו בסבך, "קרוב ככל האפשר אל האמת ההיסטורית."9
קוראים כותבים
There are no reviews yet.