אשנב אנליטי למזרח התיכון

***

“האביב הערבי” שינה את פני הזירה האזורית ואת פניהן של מדינות רבות באזור - אלה שחוו תקופה של יציבות יחסית לפני 2011. כעת, עיראק, סוריה ולוב אינן עוד מדינות-לאום יציבות כפי שהיו פעם, אלא זירות של מאבקים בין-שבטיים, אתניים ודתיים. מבחינה גאו-פוליטית, לזירה נכנסו שחקנים מדינתיים חדשים, שהצליחו לנצל את הואקום והכאוס שנוצרו בה על מנת לבסס את מעמדם. נפילת מדינות ומשטרים מחד ועלייתם של שחקנים חדשים כמו דאע”ש מאידך מאתגרים את הקהילה הבינלאומית ואת ישראל. תהליך ההתפרקות של מדינות-לאום, ביניהן סוריה, לוב ועיראק, יצר מובלעות טריטוריאליות מהן נעדרת מדינה יעילה, שיכולה הייתה לרכז בידיה אמצעי הגנה נגד אלימות. אזורים אלה התגלו כקרקע פורייה מבחינתם של גורמים אסלאמיסטים סוניים ושיעיים קיצוניים. אלה חשים איבה עמוקה כלפי המערב בכלל, וכלפי ישראל בפרט, והם נתונים להשפעתן של מדינות גדולות באזור. טורקיה, סעודיה וקטר עומדות מאחורי קבוצות סוניות כאלה ואחרות במלחמת האזרחים הסורית, בשעה שאיראן ושלוחתה הלבנונית חזבאללה עומדות מאחורי המשטר הסורי. במהלך מלחמת האזרחים הסורית הרחיבו שחקנים פרו-סעודיים, פרו-טורקיים ופרו-איראניים את פעילותם אל תוך סוריה; הם הצליחו להתבסס בסמוך לגבול הצפוני של ישראל ברמת הגולן, ובכך גרמו ליצירת חוסר יציבות באזור. במקביל, הופעתה של רוסיה, אשר מייצגת תפיסה פרגמטית ועומדת מאחורי משטרו של אסד, שינתה את התמונה הגיאו-פוליטית. השינויים בבית הלבן עם כניסת הנשיא טראמפ לתפקיד יצרו, עבור ישראל, הזדמנויות ממשיות לשיתופי פעולה בהווה ובעתיד עם רוסיה וארה”ב. לישראל אינטרסים משותפים עם רוסיה וארה”ב, ועליה לתמרן בזהירות ובחכמה בין שני הענקים - בעלי האינטרסים באזור.

חוקרי המזרח התיכון ופרשניו אבחנו את קיומן של מדינות משוסעות, אשר - בהתאם להתפתחות השסעים האתניים והתרבותיים העמוקים במבנה החברתי - הצליחו, למרות “האביב הערבי”, לשמור על מידה ניכרת של יציבות פוליטית. אוסף מאמרים זה מוקדש למיפוי השחקנים המגוונים הפועלים כיום במזרח התיכון, כולל שחקנים לא-מדינתיים כמו גם המדינתיים, ביניהם רוסיה, ולניתוח עמדותיהם של שחקנים אלה כלפי ישראל. הקובץ מוקדש לסקירת התמונה הגאו-פוליטית החדשה שנוצרה בזירה מאז “האביב הערבי”, לחקר יחסי הגומלין בין מדינות באזור ולהשלכות הגאו-פוליטיות על ישראל. באוסף זה מוצעות דרכי פעולה, שמטרתן להתוות אסטרטגיה ישראלית חדשה מול הסיטואציה הגאו-פוליטית המשתנה, בדגש על יחסיה של ישראל עם רוסיה. האוסף מתמקד בשינויים גאו-פוליטיים משמעותיים, ביניהם עלייתן של המדינות הסוניות בראשות סעודיה, המסתמנות כמועמדות בעלות הפוטנציאל הגבוה ביותר לשיתופי פעולה עם ישראל. דיון נפרד מוקדש לסכנות הנובעות מהעלייה של איראן. מדינות בעלות פוטנציאל נמוך יותר לשיתוף פעולה, כגון איראן, לצד שחקנים המחזיקים בקו אסלאמיסטי נוקשה, כמו דאע”ש, לצד תנועות בעלות זיקה פרו-איראנית, כגון החזבאללה, זכו גם הן לדיון במסגרת אוסף המאמרים שלהלן.

בקובץ זה משורטט קו ברור באשר להמלצות לקובעי המדיניות: לפי קו זה, על ישראל לשאוף לאזן במדיניותה בין השחקנים הבולטים במזרח התיכון כמו ארה”ב ורוסיה. כמו כן עליה לקדם גם קשרים ותכניות פעולה עם שחקנים סוניים הרואים בה ישות לגיטימית, ובנוסף לשאוף לפתח קשרים עם שחקנים אזוריים ובינלאומיים בעלי אינטרסים דומים לשלה. השחקנים האזוריים - ביניהם סעודיה, ירדן, לבנון, מצרים וטורקיה - לצד השחקנים הגלובליים - כמו ארה”ב, רוסיה וסין - משפיעים על המציאות הנוכחית במזרח התיכון ועשויים למלא תפקיד חשוב בעיצובו של האזור כולו. אם תקום מדינה כורדית עצמאית, או במידה ומשטר אסד ישרוד, או שרשויות שיעיות פרו-איראנית חדשות (המסדרון השיעי של איראן) יצליחו להשתקם, או שתקום אוטונומיה כורדית בצפון סוריה - בכל התרחישים האפשריים הללו על ישראל לבחון אפשרויות של שיתוף פעולה. עליה לבחון את האופציה של שיתוף פעולה עם השחקנים החדשים האלה תוך כדי התבוננות באינטרסים של השחקנים האזוריים הגדולים וגם בשחקנים הגלובליים. אלה מציגים לאחרונה מדיניות אקטיבית יותר ביחס לזירה המזרח-תיכונית; ואילו הזירה מציבה בפניהם אתגרים חדשים וצורך בקבלת החלטות. על ישראל לנסח אסטרטגיה כוללת, שתאפשר לה לבנות מנופי השפעה יעילים יותר על השחקנים הקיימים והחדשים במזה”ת, לתמוך ביצירת אזורי השפעה פרו-ישראליים, כנדרש להתייצבות מול האיום האיראני, כמו כורדיסטן, על מנת לקדם אינטרסים טקטיים ואסטרטגיים החיוניים לה - והראשון והכי חשוב מביניהם, הוא שמירה על השקט ברמת הגולן ובגבולות הצפוניים.

“האביב הערבי” שינה ללא היכר את המשטרים בחלק ממדינות במזרח התיכון, ויצר גלי הדף אשר השפיעו על המדינות הסמוכות לו באפריקה ובאסיה. באוסף הוקדשו מאמרים אחדים לשינויים גיאו-פוליטיים באפריקה בתקופה האחרונה. עיראק , סוריה, ולוב של היום - הן ישויות פוליטיות שלא ניתן להגדיר במדויק את גבולותיהן, והן מחולקת לאזורי שליטה על ידי גורמים שונים. סוריה, למרות ההישגים המרשימים של משטר אסד לרכז את השליטה בידיו לקראת אוקטובר 2017, עדיין לא נראית כמדינת לאום ושלטון החוק, אלא יותר כזירת התגוששות פנימית, אזורית, ובינלאומית, הנקרעת בין שחקנים מדינתיים לבין שחקנים לא-מדינתיים, שהצליחו לנצל את הכאוס הפוליטי על מנת לבסס את מעמדם. תהליך היחלשות המשטר המרכזי בעיראק ובלוב ועליית השחקנים האחרים כמו דאע”ש, הציב אתגרים חדשים בפני עולם כולו, וכך גם בפני מדינת ישראל. משאל העם הכורדי ב-25 לספטמבר 2017, לצד האטה של תהליך התפרקותה של סוריה - הביאו ליצירת דילמות חדשות בדבר עתידה של סוריה וגם בדבר היחסים שעל ישראל לנהל עם סוריה. אזורים נרחבים בסוריה ובעיראק עדיין נמצאים ללא שלטון מרכזי אפקטיבי, והגורמים האסלאמיסטיים הסוניים הקיצוניים, למרות ההחלשות של דאע”ש, עדיין פועלים באזור. איראן, הבונה את “המסדרון השיעי” מהווה, כעת, אתגר מרכזי. גורמים שיעים פרו-איראניים הם עוינים מבחינת ישראל, ואנחנו טרם פתחנו אסטרטגיה יעילה שתפעל כנגדם. במהלך מלחמת האזרחים הסורית, הרחיבו שחקנים סונים ג’האדיסטים את פעילותם לדרום סוריה, והם מהווים הסכנה לביטחונה של מדינת ישראל. באוסף המאמרים יש התייחסות רבה לאיום זה. במקביל, שינוי כייוון של כמה שחקנים בנוגע לישראל, כמו מצריים וירדן, יצר עבור ישראל הזדמנויות לשיתופי פעולה פרגמאטיים בנושא הפלסטיני, וגם, בתקווה, להכנת תשתית להסכמי קבע עם שכנינו.