ניצב כל הלילות

 1

מרגע שעברו את אטלנטה, היא השקיפה מבעד לחלון קרון המסעדה בעונג כמעט גופני. תוך כדי שתיית הקפה של הבוקר צפתה בגבעות ג'ורג'יה הנסוגות ובאדמה האדומה המופיעה, ועמה בתים מחופים גגות פח בחצרות החול, ובחצרות צומחים שיחי הוורבנה הנצחיים בערוגות של צמיגים מסוידים. חיוך רחב עלה על פניה בפעם הראשונה שראתה אנטנת טלוויזיה בראש בית כושים לא צבוע; ככל שרבו האנטנות, גדל אושרה.

ג'ין לואיז פינץ' תמיד עשתה את הדרך הזאת בטיסה, אך הפעם, בנסיעתה השנתית החמישית הביתה, החליטה לנסוע מניו יורק לצומת מֵייקוֹם ברכבת. ראשית, בפעם האחרונה שהיתה במטוס כמעט שפרחה נשמתה: הטייס החליט לעבור דרך סופת טורנדו. יתר על כן, אם תגיע בטיסה, יצטרך אבא שלה לקום בשלוש לפנות בוקר, לנסוע מאה ושישים קילומטר כדי לפגוש אותה במוֹבּיל ואחר כך לעבוד כל היום: הוא כבר בן שבעים ושתיים, וזה מוגזם.

היא שמחה שהחליטה לנסוע ברכבת. הרכבות השתנו מאז ימי ילדותה, והחידוש שבחוויה הצהיל את רוחה: כמו שד שמנמן ממנורת קסמים הופיע דייל כשלחצה על כפתור בקיר; לפקודתה הגיח כיור מתכת מקיר אחר, והיתה גם אסלה שאפשר להשעין עליה את הרגליים. היא החליטה לא להתרשם מן השלטים שעל קירות התא - יחידת החדר, בלשונם - אבל כששכבה לישון בלילה הקודם הצליחה להילכד בין המיטה המתקפלת לקיר משום שהתעלמה מההוראה "למשוך את הידית עד הסוף". הדייל הוא שפתר את המצב - למבוכתה הרבה, כי היא נהגה לישון כשלגופה חולצת פיג'מה בלבד.

למזלה סייר הדייל במסדרון כשהמלכודת סגרה עליה: "אני אוציא אותך, מיס," צעק בתשובה על דפיקותיה מבפנים. "לא, בבקשה," אמרה. "רק תסביר לי איך לצאת." "אני יכול לעשות את זה עם הגב אלייך," אמר, וכך עשה.

כשהתעוררה באותו הבוקר התעכבה הרכבת בצומת הרכבות באטלנטה, התנשפה ונעתקה ממסילה למסילה, אך היא צייתה לשלט אחר משלטי התא ונשארה במיטה עד שראתה את קולג' פארק חולפת ביעף. כשהתלבשה, לבשה את בגדי מייקום: מכנסיים אפורים, חולצה שחורה בלי שרוולים, גרביים לבנים ונעליים שטוחות. גם ממרחק של ארבע שעות יכלה לשמוע את דודתה מושכת באפה במורת רוח.

כשהגיעה לספל הקפה הרביעי צפרה הרכבת קְרֵסֶנט לימיטד כאווזה ענקית אל חברתה הנוסעת צפונה, עברה בטרטור את נהר הצָ'טָהוּצִ'י ונכנסה לאלבמה.

הצ'טהוצ'י הוא נהר רחב, חלק ועכור. היום היו פני המים נמוכים; שרטון חול צהוב האט את הזרם לכדי זרזיף. מה הוא עושה בחורף? מתרונן? אני לא זוכרת אף שורה מהשיר הזה, חשבה. שוטף בבקעה ברינה? לא. מה הוא כתב שם - לשחפים, או לשחקים?

היא ריסנה בתוקף את העליצות המופרזת שהחלה לעלות בה וחשבה שהמשורר סידני לָנִיר ודאי היה דומה קצת לשאר בשרה המת, הדודן ג'ושוע סינגלטון סנט-קלר, שהשמורה הספרותית שלו השתרעה על כל השטח משדמות הרצועה השחורה עד לעיר בָּיוּ-לָה-בַּטְרִי. דודתה של ג'ין לואיז נהגה להציג לה את הדודן ג'ושוע כדמות מופת משפחתית שאין לזלזל בה: הוא היה גבר יפה תואר, הוא היה משורר, הוא נקטף בדמי ימיו, ומוטב שג'ין לואיז תזכור שהוא מקור גאווה למשפחתו. דיוקנאותיו לא ביישו את המשפחה - הדודן ג'ושוע נראה כמו גרסה מרופטת של המשורר אלג'רנון סְווינבֶּרן.

ג'ין לואיז חייכה לעצמה כשנזכרה איך סיפר לה אביה את שאר הסיפור. הדודן ג'ושוע אמנם נקטף, אך לא האל הוא שאסף אותו אלא צבאות העולם הזה:

כשהיה הדודן ג'ושוע באוניברסיטה, הוא למד יותר מדי וחשב יותר מדי; אם לדבר גלויות, מרוב קריאה התנתק לגמרי מהמאה התשע-עשרה. הוא התחיל להסתובב בגלימה סקוטית ארוכה ובמגפי ברך שהזמין אצל נפח על פי עיצוב ששרטט לו בעצמו. הרשויות סיכלו את תוכניותיו של הדודן ג'ושוע כשהחליט לירות בנשיא האוניברסיטה, שהיה בעיניו מומחה להזרמת שפכים ולא הרבה יותר מזה. בכך צדק, מן הסתם, אלא שלא היתה זו סיבה מספקת לתקיפה בנשק חם. כסף רב עבר בין ידיים רבות, ולבסוף העבירו את הדודן ג'ושוע לצד השני של המסילה והושיבו אותו אחר כבוד במעון ממשלתי לחסרי אחריות, ושם נשאר עד יומו האחרון. אמרו עליו שנהג כבר-דעת מכל הבחינות עד לרגע שנקב מישהו בשמו של אותו נשיא אוניברסיטה; ברגעים כאלה התכרכמו פניו, והוא נעמד כחסידה ולא זע שמונה שעות ויותר, ולא היה דבר או אדם שיכול היה לשכנע אותו להוריד את הרגל עד שהשתכח האיש מלבו. בימים שהיתה דעתו צלולה קרא הדודן ג'ושוע בכתבי היוונים ואף השאיר אחריו ספרון שירים דק שנדפס באופן פרטי בבית דפוס בטַסְקָלוּסָה. השירים הקדימו את זמנם במידה כזו שעד היום טרם נמצא מי שידע לפענח אותם, אך דודתה של ג'ין לואיז המשיכה להציג את הכרך כבדרך אגב במקום בולט על שולחן בסלון.

ג'ין לואיז צחקה בקול רם, ומיד הסתכלה סביבה שמא שמע אותה מישהו. לאביה היתה שיטה לקעקע את סיפורי המוסר של אחותו על עליונותו המולדת של כל בן למשפחת פינץ': הוא סיפר תמיד לבתו את שאר הסיפור בשקט ובכובד ראש, אבל לפעמים נדמה היה לג'ין לואיז שהיא רואה זיק מובהק של חילול קודש בעיניו של אטיקוס, ואולי היה זה רק האור המשתקף בעדשות משקפיו? אין לדעת.

עכשיו התגלגלו הרכבת והנוף בלי חיפזון, ומחלון הקרון עד לאופק ראתה רק אדמות מרעה ופרות שחורות. היא שאלה את עצמה מדוע לא חשבה אף פעם שארצה היא ארץ יפה.

התחנה במונטגומרי עמדה על גדת עיקול של נהר האלבמה, וכשירדה מהרכבת לחלץ רגליים עלה לקראתה האד המוכּר מהזרם החוזר, על אפרוריותו, אורותיו וריחותיו המוזרים. משהו חסר, חשבה. קירור מֵסבי הסרנים, זה הדבר. איש עובר תחת הרכבת ובידו לום. אז נשמעת דפיקה ואחריה קול תסיסה, עשן לבן עולה ונדמה לך שאת נמצאת בתוך פלטה חמה. עכשיו הן פועלות על דלק.

פחד נושן כרסם בה בלי סיבה. עשרים שנה לא היתה בתחנה הזאת, אבל כשהיתה ילדה ונסעה עם אטיקוס אל בירת המדינה, היתה מבועתת פן תגלוש הרכבת המיטלטלת מהגדה לתוך הנהר ותטביע את כולם. אך כששבה ועלתה עליה בדרך הביתה, שכחה.

הרכבת שקשקה בין חורשות אורנים וצפרה בלגלוג כשעברה על פניו של שריד מימים עברו, שארובה מזדקרת מגגו והוא צבוע בצבעים עליזים - קטר שהוסר מהמסילה ועמד בחלקה מבוראת. על הקטר הישן התנוסס שמה של מנסרה. הקרסנט לימיטד יכלה לבלוע אותו בשלמותו ועוד היה נותר בה מקום. גרינוויל; אוורגרין; צומת מייקום.

כשעלתה לרכבת אמרה לכרטיסן שלא ישכח לעצור לה, והיות שהאיש היה קשיש, צפתה מראש את הבדיחה שלו: הוא יחלוף ביעף על פני צומת מייקום ויעצור את הרכבת חצי קילומטר אחרי התחנה הקטנה, וכשייפרד ממנה יאמר שהוא באמת מתנצל, הוא כמעט שכח. רכבות משתנות; לא כן כרטיסנים. להשתעשע בתחנות כפריות על חשבון גברות צעירות, זוהי אחת מתכונות המקצוע, ואטיקוס, שיכול לחזות את מעשיו של כל נהג רכבת וכרטיסן מניו אורלינס עד סינסינטי, ימתין אפוא במרחק של צעד וחצי מהמקום המדויק שתרד בו.

ביתה היה מחוז מייקום, שגבולותיו הותוו לצרכים פוליטיים, כמה קילומטרים אורכו ובחלקו הרחב ביותר הוא מגיע לכדי חמישים קילומטר, חבל ארץ שומם שיישובים זעירים פזורים בו, והגדול שבהם הוא העיר מייקום, בירת המחוז. עד לשלב מאוחר יחסית בתולדותיו היה מחוז מייקום מנותק כל כך משאר האומה, עד שאחדים מתושביו, שהתהפוכות הפוליטיות שהתחוללו בדרום בתשעים השנים האחרונות נעלמו מעיניהם, עדיין הצביעו בבחירות לרפובליקנים.2 רכבות לא נסעו לשם - תחנת צומת מייקום, הקרויה כך לתפארת המליצה, נמצאת בעצם במחוז אבּוֹט, במרחק שלושים קילומטר. האוטובוסים עברו בשעות לא צפויות ולמראית עין לא נסעו לשום מקום, אך הממשל הפדרלי סלל באזורי הביצות כביש מהיר או שניים והעניק לתושבים מוצא. אבל רק מעטים ניצלו את הכבישים, ולמה שינצלו אותם? מי שלא רוצה הרבה, די לו במה שיש.

המחוז והעיר נקראו על שמו של אחד, קולונל מייסון מייקום, אדם שביטחונו המופרז ועקשנותו השחצנית המיטו בלבול ואובדן דרך על כל מי שרכב עמו לקרב נגד שבט קריק. השטח שבו התפרסו כוחותיו היה הררי במקצת בצפון ומישורי בדרום, בשוליה של שפלת החוף. הקולונל מייקום, שהיה משוכנע שהאינדיאנים שונאים להילחם במישור, חיפש אותם בנרות בחלקו הצפוני של האזור. כשנודע לגנרל שהקולונל משוטט לו בהרים בעוד בני קריק אורבים בכל חורש אורנים בדרום, שלח אל מייקום רץ אינדיאני ידידותי ובפיו ההודעה: "פנה דרומה, מטומטם." מייקום היה בטוח שזוהי מזימה של בני קריק שנועדה להפיל אותו בפח (והרי בראשם עומד בכור שטן כחול עיניים ואדום שׂיער), כלא את הרץ האינדיאני הידידותי והרחיק צפונה עד שכוחותיו הסתבכו ביער קדומים ואיבדו לגמרי את דרכם, ושם המתינו כל תקופת הקרבות, בתימהון הולך וגדל. אחרי שחלפו די שנים וקולונל מייקום השתכנע שההודעה שקיבל אולי היתה בכל זאת מהימנה, החל לצעוד במרץ דרומה. בדרך נתקלו חייליו במתיישבים שהתקדמו אל פנים הארץ, ואלה סיפרו להם שמלחמות האינדיאנים בעצם כבר די נגמרו. החיילים והמתיישבים התיידדו במידה שאפשרה להם להיעשות אבות אבותיה של ג'ין לואיז פינץ', והקולונל מייקום המשיך הלאה למקום שהיום עומדת בו העיר מוֹבִּיל, כדי לוודא שמעללי הגבורה שלו לא יישכחו. הגרסה ההיסטורית הרשמית אינה עולה בקנה אחד עם האמת, אבל אלה העובדות, הן עברו מפה לאוזן מדורי דורות והן ידועות לכל יליד מייקום.

"...את המטען שלך, מיס," אמר הדייל. ג'ין לואיז הלכה בעקבותיו מקרון המסעדה אל תאה. היא הוציאה מהארנק שני שטרות של דולר: אחד שגרתי, ואחד עבור החילוץ בליל אמש. הרכבת, כמובן, עברה בתחנה ביעף ונעצרה חמש מאות מטר אחריה. הכרטיסן הופיע, מחויך כולו, ואמר שהוא באמת מתנצל, הוא כמעט שכח. ג'ין לואיז השיבה לו חיוך וחיכתה בקוצר רוח עד שירכיב הדייל את המדרגה הצהובה במקומה. הוא עזר לה לרדת, והיא הושיטה לו את שני השטרות.

אבא שלה לא חיכה לה.

היא הביטה לאורך המסילה אל התחנה וראתה גבר גבוה עומד על הרציף הקטנטן. הוא ירד בקפיצה ורץ לקראתה.

הוא לפת אותה בחיבוק דוב, הרחיק אותה ממנו, נשק לה בכוח על פיה ואחר כך בעדינות. "לא כאן, האנק," לחשה, מרוצה מאוד.

"שתקי, ילדונת," אמר, ואחז בפרצופה שלא יזוז. "אני אנשק אותך גם על מדרגות בית המשפט אם יתחשק לי."

בעל הזכות לנשק אותה על מדרגות בית המשפט היה הנרי קלינטון, ידידה מאז ומתמיד, חברו של אחיה, ואם ימשיך לנשק אותה ככה, בעלה. אהבי את מי שאת רוצה, אבל כשאת מתחתנת, התחתני עם מישהו כמוך: האמירה הזאת היתה טבועה בה. הנרי קלינטון היה מישהו כמו ג'ין לואיז, ועכשיו לא נראתה לה האמירה כגזירה שאין לעמוד בה.

הם הלכו שלובי זרוע לאורך המסילה לקחת את המזוודה שלה. "מה שלום אטיקוס?" שאלה.

"הידיים והכתפיים משגעות אותו היום."

"הוא לא יכול לנהוג במצב כזה, נכון?"

הנרי כופף את אצבעות יד ימינו עד האמצע ואמר: "הוא לא מסוגל לסגור את היד יותר מזה. מיס אלכסנדרה צריכה לקשור לו את הנעליים ולכפתר לו את החולצות כשהוא ככה. אפילו סכין גילוח הוא לא יכול להחזיק."

ג'ין לואיז הנידה בראשה לשלילה. בגילה כבר לא התקוממה על העוול בקולי קולות, אבל עדיין לא יכלה להשלים בלי כל מאבק עם מחלתו המגבילה של אביה. "אי-אפשר לעשות משהו?"

"את יודעת שלא," אמר הנרי. "הוא לוקח ארבעה וחצי גרם אספירין ליום וזהו זה."

הנרי הרים את מזוודתה הכבדה, והם התחילו לצעוד אל המכונית. היא שאלה את עצמה איך תתנהג היא כשתגיע שעתה לסבול מכאבים מדי יום ביומו. ודאי לא כמו אטיקוס: כששואלים אותו איך הוא מרגיש הוא עונה, אבל אינו מתלונן; ממצב רוחו לא ניכר דבר, וכדי לדעת מה שלומו, צריך לשאול אותו.

להנרי התגלה דבר המחלה רק במקרה. יום אחד, כשבדקו את הבעלות על חלקת קרקע בארכיב בבית המשפט, משך אטיקוס החוצה ספר משכנתאות כבד, החוויר פתאום כולו והפיל את הכרך. "מה קרה?" שאל הנרי. "דלקת מפרקים שיגרונית. תוכל בבקשה להרים את הספר?" השיב אטיקוס. הנרי שאל אותו כמה זמן הוא חולה; אטיקוס אמר שחצי שנה. ג'ין לואיז יודעת? לא. אז כדאי לספר לה. "אם תספר לה היא תגיע לפה תכף ומיד ותנסה לטפל בי. התרופה היחידה למחלה הזאת היא לא לתת לה לנצח." סוף פסוק.

"רוצה לנהוג?" שאל הנרי.

"אל תדבר שטויות," אמרה. שליטתה ברזי הנהיגה היתה אמנם סבירה, אבל היא שנאה להפעיל ציוד מכני מסובך יותר מסיכת ביטחון: כיסאות מתקפלים גרמו לה עוגמת נפש; מעולם לא למדה לרכוב על אופניים או להדפיס במכונת כתיבה; היא דגה בחכה עשויה חוט ומקל. המשחק האהוב עליה היה גולף, שמרכיביו הם מקל, כדור קטן והלך רוח מסוים.

בקנאה ירוקה הסתכלה בהנרי ששלט במכונית בלי מאמץ. המכוניות סרות למשמעתו, חשבה. "הגה כוח? הילוכים אוטומטיים?" שאלה.

"ברור," אמר.

"טוב, אז מה יהיה אם הם יפסיקו לפעול ולא תוכל להעביר הילוך? אז תהיה בצרות, לא?"

"אבל הם לא יפסיקו לפעול."

"מנין לך?"

"לזה קוראים אמונה. בואי הנה."

אמונה בחברת ג'נרל מוטורס. היא השעינה ראש על כתפו.

"האנק," אמרה לאחר זמן מה. "מה באמת קרה?"

זאת היתה בדיחה ישנה שלהם. צלקת ורודה נמתחה מתחת לעינו הימנית, הגיעה לזווית אפו ונמשכה באלכסון לאורך שפתו העליונה. מאחורי השפה היו שש שיניים קדמיות תותבות שאפילו ג'ין לואיז לא יכלה לשכנע אותו להוציא אותן ולהראות לה. הוא חזר אִתן הביתה מהמלחמה. חייל גרמני חבט בפרצופו בקת הרובה, כדי לתת ביטוי למורת רוחו על קץ המלחמה יותר מאשר לכל תכלית אחרת. אבל ג'ין לואיז העדיפה לחשוב שהסיפור הזה מצוץ מן האצבע: עם תותחים היורים מעבר לאופק, מטוסי בי-17 אמריקאיים, טילי שיוט גרמניים וכיוצא באלה, קשה לשער שהנרי הגיע למרחק יריקה מהגרמנים.

"טוב, מותק," אמר. "היינו באיזה מרתף בברלין. כולם שתו יותר מדי ופרצה קטטה - את אוהבת לשמוע דברים שאפשר להאמין בהם, נכון? עכשיו תתחתני אִתי?"

"עוד לא."

"למה?"

"אני רוצה להיות כמו דוקטור שווייצר ולהמשיך לנגן עד גיל שלושים."

"הוא באמת ניגן," אמר הנרי בקדרות.

ג'ין לואיז זעה תחת זרועו. "אתה מבין למה אני מתכוונת," אמרה.

"כן."

הנרי קלינטון, אמרו תושבי מייקום, הוא בחור כארז. ג'ין לואיז הסכימה אִתם. מוצאו של הנרי היה מדרום המחוז. קצת אחרי שנולד הנרי עזב אביו את אמו, והאם עבדה יום וליל בחנות הקטנה שלה שניצבה על פרשת דרכים כדי לממן את לימודיו של הנרי בבתי הספר הציבוריים במייקום. מיום שמלאו לו שתים-עשרה גר הנרי בחדר שכוּר מול ביתה של משפחת פינץ', וזה כשלעצמו רומם את מעמדו: הוא היה אדון לעצמו, משוחרר ממרותם של מבשלות, גננים והורים. הוא גם היה מבוגר ממנה בארבע שנים, עניין נכבד בימים ההם. הוא הקניט אותה; היא העריצה אותו. כשהיה בן ארבע-עשרה מתה אמו ולא הורישה לו כמעט דבר. אטיקוס פינץ' טיפל בסכום הזעום שנותר ממכירת החנות - הוצאות ההלוויה שלה כילו את רובו - הוא הוסיף עליו בסתר מכיסו, והשיג להנרי עבודה כקופאי בחנות המכולת אחרי שעות הלימודים. הנרי גמר תיכון והתגייס לצבא, ואחרי המלחמה הלך לאוניברסיטה ולמד משפטים.

בערך באותו זמן מת אחיה של ג'ין לואיז בחטף, ואחרי שנגמר הסיוט הזה, אטיקוס, שתמיד חשב שיוריש את המשרד לבנו, התחיל לחפש לו צעיר אחר. באופן טבעי שכר את שירותיו של הנרי, ובבוא העת נעשה הנרי לשליחו, והיה לו לרגליים, לעיניים ולידיים. הנרי התייחס תמיד לאטיקוס פינץ' בכבוד; עד מהרה נמסך הכבוד בחיבה, והנרי ראה בו אב.

הוא לא ראה בג'ין לואיז אחות. בשנים שעברו עליו במלחמה ובאוניברסיטה, היא נהפכה מיצור לבוש סרבל, חמוש ברובה ושש אלי קרב, לדמות בעלת חזות אנושית משכנעת למדי. הוא התחיל לצאת אִתה בביקוריה בבית, שבועיים בשנה, ואף על פי שעדיין התהלכה כמו נער בן שלוש-עשרה ונמנעה מרוב הקישוטים הנשיים, הוא מצא בה משהו נשי ביותר, עד כדי כך שהתאהב. קל היה להביט בה וקל היה לשהות בחברתה רוב הזמן, אך היא לא היתה אדם קל בשום מובן של המילה. היה בה חוסר מנוחה שהוא לא ידע את פשרו, אבל הוא ידע שהיא המיועדת לו. הוא יגונן עליה; הוא יישא אותה לאישה.

"כבר נמאס לך מניו יורק?" שאל.

"לא."

"תני לי יד חופשית בשבועיים האלה ואני אמאיס אותה עלייך."

"זאת הצעה מגונה?"

"כן."

"אז לך לעזאזל."

הנרי עצר את המכונית. הוא כיבה את מתג ההצתה, הסתובב, והסתכל בה. היא ידעה מתי הוא רציני: שׂערו הקצוץ סמר כזנב חיה נזעמת, פניו השחירו, הצלקת שלו התאדמה.

"מותק, את רוצה שאגיד את זה כמו ג'נטלמן? מיס ג'ין לואיז, הגעתי למעמד כלכלי שיכול להספיק לפרנסתם של שניים. כמו ישראל המקראי, עבדתי בעבורך שבע שנים בכרמי האוניברסיטה ובשדות המרעה של המשרד של אביך -"

"אני אגיד לאטיקוס להוסיף עוד שבע."

"רעה."

"חוץ מזה," אמרה, "זה בכלל היה יעקב. אה לא, זה אותו אחד. הם מחליפים שמות כל פסוק שלישי. מה שלום הדודה?"

"את יודעת יפה מאוד ששלומה בסדר גמור כבר שלושים שנה. אל תחליפי נושא."

גבותיה של ג'ין לואיז קפצצו. "הנרי," אמרה בקול חסוד, "אני מוכנה לנהל אִתך רומן, אבל לא להתחתן אִתך."

היא קלעה למטרה.

"אל תהיי ילדה, ג'ין לואיז!" השתנק הנרי, הוא שכח לגמרי את השכלולים האחרונים של חברת ג'נרל מוטורס וניסה לתפוס ידית הילוכים ולדרוך על דוושת מצמד. משלא מצא אותן, סובב בכל כוחו את מפתח ההצתה, לחץ על כמה כפתורים, והמכונית הגדולה החלה משייטת לאטה לאורך הכביש המהיר.

"היא מאיצה לאט, מה?" אמרה. "זה לא מתאים לנהיגה בעיר."

הנרי לטש בה מבט נזעם. "מה זאת אומרת?"

בעוד רגע זה יהפוך לריב. הוא רציני. כדאי שתכעיס אותו עד שישתתק כדי שתוכל לחשוב על זה.

"איפה מצאת את העניבה המזעזעת הזאת?" אמרה.

הנה.

היא כמעט מאוהבת בו. לא, אין דבר כזה, חשבה: זה לכאן או לכאן. אהבה היא הדבר היחיד בעולם הזה שהוא חד-משמעי. ודאי, יש מינים שונים של אהבה, אבל בכולם מדובר במצב של כן או לא.

מטבעה, כשראתה לפניה דרך מוצא קלה, בחרה תמיד בדרך הקשה. הדרך הקלה תהיה להינשא להאנק ולתת לו לעבוד בשבילה. אחרי כמה שנים, כשהילדים יהיו בגובה המותן, יגיע הגבר שאִתו היתה צריכה להתחתן מלכתחילה. יהיו חשבונות נפש, סערות רוח ונקיפות לב, מבטים ארוכים על מדרגות משרד הדואר ואומללות לכל הנוגעים בדבר. אחרי שוך הצווחות ונאומי המוסר יישאר רק רומן קטן וזול בסגנון חוג הקאנטרי קלאב של ברמינגהם, וגיהינום פרטי מתוצרת עצמית, מצויד בכל מכשירי החשמל המשוכללים ביותר של חברת וסטינגהאוס. זה לא מגיע להאנק.

לא. לעת עתה תדבק בדרך הטרשים של חיי הרווקה הזקנה. היא פנתה לשקם שלום של כבוד:

"מותק, אני מצטערת, באמת מצטערת," אמרה, בכנות גמורה.

"זה בסדר," אמר הנרי, וחבט על בִּרכה. "אבל לפעמים אני פשוט מסוגל להרוג אותך."

"אני יודעת שאני רעה."

הנרי הסתכל אליה. "את טיפוס משונה, מתוקה. את לא יודעת להעמיד פנים."

היא הסתכלה אליו. "על מה אתה מדבר?"

"טוב, בדרך כלל, רוב הנשים, לפני שהן תופסות את הגבר, מחייכות אליו ומסכימות אִתו. הן מסתירות את מה שהן חושבות. אבל את, כשאת מרגישה רעה, מותק, את פשוט רעה."

"לא הוגן יותר שהגבר יֵדע מראש למה הוא מתחייב?"

"כן, אבל את לא מבינה שככה לא תתפסי גבר אף פעם?"

היא התאפקה ולא אמרה את המובן מאליו, רק שאלה, "מה אני צריכה לעשות כדי לשבות אותו בקסמי?"

הנרי השיב בחפץ לב. בגיל שלושים כבר היה שופע עצות. אולי משום שהיה עורך דין. "קודם כול," אמר כמעיין בדבר, "תשתקי. אל תתווכחי עם גבר, על אחת כמה וכמה כשאת יודעת שתנצחי בוויכוח. ותחייכי הרבה. תני לו הרגשה שהוא גדול. ספרי לו כמה הוא נפלא, ותשרתי אותו."

היא חייכה חיוך מזהיר ואמרה, "האנק, אני מסכימה עם כל מילה שאמרת. כבר שנים לא פגשתי אדם פיקחי כמוך, אתה גבוה כמו תורן, ואולי תרשה לי להדליק לך את הסיגריה? איך זה?"

"נורא ואיום."

הם שוב היו חברים.

2 מתום מלחמת האזרחים ועד לשנות השישים של המאה העשרים גיבשו מדינות הדרום חזית אחידה, ורוב המצביעים הלבנים הצביעו למפלגה הדמוקרטית, בתגובה על מדיניות העונשין של המפלגה הרפובליקנית ובמטרה לשמר את כוחן הפוליטי. (ראו פתח דבר, עמ' 8-9)