מטווח קרוב

יצאתי בתחתוני בוקסר אל אבני המרצפת הקרות במרפסת כדי להכניס את עיתון הבוקר. הוא נחת כמובן בשלולית ליד הממטרה המקולקלת. עננים אפורים השתקפו בחלונות ובדלתות ההזזה של הדירות מעבר לכביש - הדבר היחיד המשותף להן ולשכונת בֵּל-אֵייר היה המיקוד. העננים שיקפו את מצב רוחי. החורף בלוס אנג'לס איחר להגיע כמו תמיד. כאילו התקשה להיפטר מהחמרמורת ולחשוף את עצמו. אבל הנה הוא כאן, מוריד את הכספית במד החום לשמונה-תשע מעלות ומצפה את רכבי הליסינג היוקרתיים בשכבת טל.

דגתי את העיתון הנוטף - מישהו ריחם עלי ועטף אותו בניילון - ונמלטתי פנימה. שקעתי בחזרה בספת חדר הטלוויזיה, חילצתי את ה"לוס אנג'לס טיימס" מעטיפתו הרטובה ושלפתי את עמודי הבידור. די-וי-די באריזה שקופה צנח אל חיקי.

בהיתי בו לרגע. הפכתי אותו. דיסק חלק, ללא סימון כלשהו, מהסוג שקונים בכמויות כדי לצרוב. מוזר. אפילו קצת מאיים. קמתי מהספה, כרעתי על השטיח הקטן והכנסתי את הדיסק לנגַן הדי-וי-די. הנמכתי את העוצמה במערכת הקולנוע הביתי כדי שלא להעיר את אריאנה. התיישבתי על הרצפה והבטתי במסך הפלזמה שנקנה בהחלטה נמהרת, כשחשבון הבנק שלנו עוד היה ידיד ולא אויב.

התמונה היטלטלה קלות ולאחר מכן נראה תצלום תקריב רגוע של חלון ממוסגר בתריסי עץ, לא סגור לגמרי. מבעד לחלון יכולתי להבחין במתלה מגבות מניקל מבהיק ובכיור מלבני על רגל. בקצה התמונה היה קיר חיצוני צבוע כחול-אפור. לקח לי שנייה לקלוט את המראה שהיה מוכר לי כמו תווי פני. אבל בהתחשב בנסיבות הוא נראה זר ומוזר.

זה היה חדר האמבטיה שלנו בקומה התחתונה, כפי שנראה מבחוץ, מבעד לחלון.

דופק קלוש התעורר לחיים בעומק בטני. חשש.

הסרט היה מגורען ונראה דיגיטלי. העדשה לא דחסה את התמונה. כלומר, לא השתמשו בזוּם לתקריב. ניחשתי שצילמו ממרחק מטרים אחדים מהזגוגית - רחוק מספיק כדי שהצלם לא ייקלט בעדשה. הצילום היה יציב. אולי צילמו עם חצובה. לא היה קול, רק דממה מוחלטת שחדרה כתער תחת העור בעורפי. הייתי מאובן.

מבעד לחלון ודלת חדר האמבטיה הפתוחה למחצה נגלה קטע מן המסדרון. חלפו כמה שניות של תמונה קפואה כמעט. ואז נפתחה הדלת. אני. נכנסתי, גלוי מהצוואר ועד הברכיים, התריסים פרסו אותי לפרוסות. פסעתי לעבר האסלה, לבוש תחתוני בוקסר עם פסים כחולים-לבנים, והשתנתי. גבי כמעט שלא נראה לעין. המצלמה התמקדה בסימן חבורה קל על עצם השכם. שטפתי ידיים בכיור ואחר כך צחצחתי שיניים. יצאתי. המסך החשיך.

תוך כדי צפייה בעצמי נשכתי את פנים הלחי. בטיפשותי השפלתי מבט כדי לבדוק איזה זוג תחתונים אני לובש היום. פלנל משובץ. חשבתי על סימן החבורה ההוא. שבוע לפני כן חטפתי מכה בגב כשהזדקפתי תחת דלת ארון פתוחה. ניסיתי להיזכר באיזה יום זה קרה, ואז שמעתי את אריאנה מקישה בכלי מטבח מאחורי. היא החלה להכין ארוחת בוקר. קולות עוברים בקלות מבעד לדלתות הרחבות והשטחים הפתוחים של הבית שלנו. יש בו שתי קומות והוא נבנה בשנות החמישים.

הבנתי שהצפנת הדי-וי-די בין עמודי הבידור בעיתון היתה מעשה מכוון. לחצתי שוב על "הפעל" וצפיתי ביצירה. מתיחה? אבל היא לא הצחיקה אלא היוותה מטרד.

בעודי מכרסם את הלחי קמתי והשתרכתי למעלה. חלפתי על פני חדר העבודה שלי, שהשקיף אל החצר הגדולה בהרבה של משפחת מילר, ונכנסתי אל חדר השינה שלנו. בדקתי את עצם השכם במראה - אותה חבורה, באותו המקום, באותו גודל וצבע. בירכּתי חדר הארונות מצאתי את סל הכביסה. בראש הערימה היו תחתוני הפסים שלי בצבעי לבן וכחול.

אתמול.

התלבשתי וירדתי בחזרה לחדר הטלוויזיה. הזזתי הצדה את השמיכה והכרית שלי, התיישבתי על הספה והפעלתי שוב את הדי-וי-די. זמן ההקרנה: דקה וארבעים ואחת שניות.

גם אם היתה זו סתם בדיחה חסרת טעם, זה הדבר האחרון שחסר לאריאנה ולי עכשיו. יש לנו די והותר צרות על הראש. לא רציתי להדאיג אותה, אבל גם לא רציתי להסתיר ממנה.

לפני שהספקתי להחליט מה עלי לעשות היא נכנסה עם מגש ארוחת הבוקר. היא היתה לאחר מקלחת ולבושה. מאחורי אוזנה השמאלית היתה חבצלת מהחממה שלה. הפרח הלבן היווה ניגוד גמור לגלי שערה הערמוני. באופן אינסטינקטיבי כיביתי את הטלוויזיה. היא סרקה במבטה את הסביבה. עיניה קלטו אור ירוק במכשיר הדי-וי-די. היא רפרפה באגודלה על טבעת הנישואים הזהובה שלה במין עווית עצבנית. "מה אתה רואה?" שאלה.

"סתם משהו מהאוניברסיטה," אמרתי. "אין מה לדאוג."

"למה שאני אדאג?"

השתהיתי, חיפשתי מה לומר. משיכת כתפיים, זה מה שהצלחתי לחלץ מעצמי.

היא הטתה את ראשה לעבר גלד דק על פרקי האצבעות של כף ידי השמאלית. "מה קרה ליד שלך, פטריק?"

"היא נתפסה לי בדלת של המכונית."

"הדלת הזאת נעשתה בוגדנית בזמן האחרון." היא הניחה את המגש על שולחן הקפה. ביצים רכות, טוסטים, מיץ תפוזים. הבטתי באריאנה לרגע. עור קרמל, רעמת שיער כהה, עיניים כהות וגדולות. היא היתה בת שלושים וחמש, מבוגרת ממני בשנה, אבל הגֵנים גרמו לה להיראות צעירה ממני בכמה שנים לפחות. אף על פי שגדלה בעמק סן פרננדו, היא היתה בת תערובת ים-תיכונית - יוון, איטליה, ספרד, אפילו קמצוץ טורקיה היה בתמהיל. הטוב שבכל אחת מהקבוצות האתניות זוקק ויצר את תווי פניה. ככה לפחות אני ראיתי אותה. כשהבטתי בה עכשיו נדדו מחשבותי לאופן שבו היו הדברים בינינו פעם - ידי על ברכהּ כשאכלנו, חמימות לחייה כשהתעוררה, ראשה נח בקפל זרועי כשצפינו בסרט. הכעס שלי כלפיה התחיל להתפוגג והתרכזתי במסך הריק.

"תודה," אמרתי והחוויתי בראשי לעבר מגש ארוחת הבוקר. עבודת הבילוש-למתחילים שלי כבר גרמה לי איחור של עשר דקות. כנראה התקשיתי להסתיר את העצבנות המתוחה שלי משום שאריאנה קימטה את מצחה בפליאה ויצאה.

קמתי מהספה בלי לגעת באוכל ויצאתי שוב מהדלת הקדמית. הקפתי את הבית אל הצד הפונה לבית משפחת מילר. מובן שלא היו בדשא שמתחת לחלון סימני דריכה או מעיכה כלשהם. העבריין שכח להפיל קופסת גפרורים, בדל סיגריה, כפפה קטנה מדי או כל רמז אחר שהיה עשוי להועיל. כיוונתי את עצמי עד שהגעתי לזווית שבתצלום. תחושה מבשרת רעות השתלטה עלי. הצצתי מעבר לכתף אחת ואחר כך מעבר לכתפי השנייה, ולא הצלחתי להרגיע את עצבי. כשצפיתי מבעד לחרכי התריס הרגשתי פרכוס הזייתי, וכמעט שציפיתי לראות את עצמי נכנס שוב לחדר האמבטיה - כמו הפרעה ברצף הזמן - לבוש תחתוני בוקסר.

במקום זאת הופיעה אריאנה בפתח הדלת והביטה החוצה, אלי. מה אתה עושה? אמרו שפתיה.

הכאב בפרקי אצבעותי הפצועים אותת לי שאגרופי קפוצים. נשפתי אוויר, שחררתי אותם. "סתם בודק את הגדר. היא שוקעת." הצבעתי לעברה כמו אידיוט. שם, את רואה, גדר.

אריאנה גיחכה, חבטה בתריס, סגרה אותו והתיישבה על האסלה.

נכנסתי הביתה, חזרתי לספה וצפיתי בדי-וי-די בפעם השלישית. אחר כך הוצאתי את הדיסק ובהיתי בלוגו המודפס עליו. הוא היה מהסוג הזול שעליו נהגתי לצרוב תוכניות מהטלוויזיה כשרציתי לצפות בהן למטה. סוג הכי פשוט ובסיסי שיש.

אריאנה נכנסה והביטה בארוחה השלמה שנותרה על המגש. "אני מבטיחה שלא שמתי רעל באוכל שלך."

חייכתי בחוסר חשק, וכשנשאתי את מבטי היא כבר היתה בדרך למדרגות.

השלכתי את הדי-וי-די על מושב הנוסע בטויוטה קאמרי החבוטה שלי, ונעמדתי ליד הדלת הפתוחה כדי להאזין לדממה שעלתה מן המוסך.

פעם אהבתי את הבית הזה. הוא שכן בפסגת דרך רוֹסקוֹמֵייר, לא הרחק ממלהולנד. יכולנו להרשות לעצמנו לרכוש אותו רק משום שבאותו רחוב היו גם בנייני דירות סדוקי טיח ומרכז קניות שכונתי. בצד הרחוב שלנו היו רק בתים פרטיים. אהבנו להעמיד פנים שאנחנו גרים בשכונה ולא על עורק תחבורה שמחבר בין שכונות שונות. כמה התגאיתי בבית כשעברנו להתגורר בו. קניתי לוחיות כתובת חדשות לכניסה, תיקנתי את התאורה במרפסת, עקרתי את שיחי הוורדים המוזנחים. הכול בוצע מתוך אכפתיות רבה ובשיא האופטימיות.

קול תנועת המכוניות ברקע הסתנן אל החלל האפל שמסביבי. לחצתי על הכפתור לפתיחת דלת המוסך וחמקתי פנימה בזמן שהתרוממה. אחר כך יצאתי דרך השער הצדדי וחלפתי על פני פחי האשפה. מבעד לחלון שמעל כיור המטבח היה אפשר לראות בבירור את חדר הטלוויזיה ואת אריאנה הישובה על מסעד הספה. אד דק עלה מספל קפה שנח על ברכהּ עטוית הפיג'מה. היא החזיקה בו בנאמנות, אבל ידעתי שלא תשתה ממנו. היא תבכה עד שהקפה יתקרר ולאחר מכן תשפוך אותו לכיור. עמדתי ממוסמר לאדמה, כהרגלי. ידעתי שעלי לגשת אליה, אבל מעט הגאווה שעוד נותרה בי לא הניחה לי לעשות זאת. אשתי זה אחת-עשרה שנים נמצאת בבית, בוכה, ואילו אני עומד בחוץ, שקוע ואבוד בערפל של חורבן דומם. כעבור רגע התרחקתי בשקט מהחלון. הדי-וי-די המוזר חיזק את הפגיעוּת שלי. להעניש את עצמי בהתבוננות באשתי הבוכה בבוקר הזה היה מעל לכוחי.