מלחמת הפורמיקים הראשונה 1: והארץ אינה יודעת
אורסון סקוט קארד
₪ 49.00 ₪ 26.00
תקציר
שאנדר ויגין הציל את המין האנושי והשמיד את הפורמיקים, הוא שם קץ למלחמה שהחלה מאה שנים קודם לכן. הרומן החדש הזה מספר כיצד פרצה אותה מלחמה.
ויקטור דלגדו ומשפחתו הענקית חיים על סיפונה של אל קוואדור, ספינה הכורה מחצבים באסטרואידים. הם נמצאים הרחק בקצה מערכת השמש, בחגורת קוויפר, מעבר לפלוטו, מרחק של שבועות מכל ספינת חלל אחרת וחודשים מתחנת השקילה הקרובה ביותר. הכורים החופשיים חיים בבדידות, וחייהם נסובים סביב עבודתם והישרדות ספינתם.
ספרי מדע בדיוני ופנטזיה, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 368
יצא לאור ב: 2014
הוצאה לאור: אופוס
קוראים כותבים (6)
ספרי מדע בדיוני ופנטזיה, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 368
יצא לאור ב: 2014
הוצאה לאור: אופוס
פרק ראשון
ויקטור לא הלך למנעל האוויר להיפרד מאָלֵחַנְדְרָה העוזבת את המשפחה לנצח כדי להינשא למישהו מהחמולה האיטלקית. הוא לא היה בטוח שיצליח להיפרד לשלום מחברתו הטובה ביותר בלי לחשוף כמה היה קרוב להעטות כלימה על המשפחה בהתאהבות במישהי מספינת כריית האסטרואידים שלו.
האיטלקים היו עסק של ארבע ספינות, והספינה הראשית שלהם, ספינת חפירה מפלצתית בשם וֵזוּבְיוֹ, הייתה מעוגנת לאֶל קָוָואדוֹר שבוע שלם בזמן שהמשפחות החליפו סחורות ומידע. ויקטור חיבב את האיטלקים. הגברים שרו, הנשים הרבו לצחוק; והוא מעולם לא אכל אוכל שכזה, עם תבלינים צבעוניים ורטבים קטיפתיים ואטריות בשלל צורות. ההמצאה של ויקטור עצמו, מגבר למערכת מיזוג וחימום, שהיה מסוגל להעלות את טמפרטורת החימום המרכזי בספינות האיטלקיות באחת-עשרה מעלות, הפכה מיד ללהיט אצל האיטלקים. “עכשיו כולנו נלבש סוודר אחד במקום שלושה!” אמר אחד הכורים האיטלקים לקול צחוק רועם ותשואות רמות. למעשה, האיטלקים התלהבו כל-כך מההמצאה של ויקטור, עד שהמגבר הכניס יותר מוצרים ויוקרה מכל דבר אחר שהיה למשפחה להציע. ולכן כשקוֹנְסֶפְּסְיוֹן קראה לוויקטור לשיחה כמה רגעים לפני שהאיטלקים התנתקו מהספינה, הוא הניח שהיא מתכוונת לשבח אותו.
“סגור את הדלת, ויקטור”, אמרה קונספסיון.
ויקטור סגר את הדלת.
משרדה של הקפטן היה חלל קטן צמוד לגשר הפיקוד. קונספסיון הסתגרה בו רק לעתים נדירות והעדיפה להיות בחוץ עם הצוות, כשהיא משקיעה מאמץ שווה לזה שהם השקיעו מדי יום או אף רב יותר. היא הייתה בתחילת שנות השבעים שלה, אבל ניחנה במרץ ובכושר מנהיגות של אדם שגילו כמחצית מכך.
“אלחנדרה עוזבת עם האיטלקים, ויקטור”.
ויקטור מצמץ. הוא היה בטוח שלא שמע היטב.
“היא תעזוב דרך מנעל האוויר בעוד עשר דקות. התלבטנו אם יהיה זה נבון לספר לך מראש ולהרשות לכם להיפרד זה מזה; חשבנו שאולי יהיה לך קל יותר לגלות את זה בדיעבד. אבל אני לא חושבת שאוכל לסלוח לעצמי אי-פעם אם ננהג כך, ואני חושבת שגם אתה לא תוכל לסלוח לי”.
ויקטור חשב תחילה שקונספסיון מספרת לו את זה כי אלחנדרה, שאותה כינה חַנְדָה, הייתה חברתו הטובה ביותר. הם היו קרובים. ברור שעזיבתה תפגע בו מאוד. אבל חצי שנייה לאחר מכן הוא הבין מה מתרחש באמת. חנדה הייתה בת שש-עשרה, צעירה בשנתיים מגיל הנישואים. האיטלקים לא לקחו אותה לזיווג. המשפחה שילחה אותה משם. וקברניט הספינה שלו סיפרה לו על כך באופן אישי דקות ספורות לפני שזה קרה. הם האשימו אותו. הם שלחו אותה בגללו.
“אבל לא עשינו שום דבר רע”, אמר ויקטור.
“אתם דודנים מדרגה שנייה, ויקטור. לעולם לא נוכל לסחור עם משפחות אחרות אם יֵצא לנו פתאום שם של כלבים”.
כלבים שמזדווגים ללא הבחנה; אנדוגמיה: נישואים בתוך החמולה, רבייה בתוך המשפחה. המילה הייתה כמו סטירה. “כלבים? אבל אני בחיים, אפילו עוד מיליון שנים, לא הייתי מתחתן עם אלחנדרה. איך את יכולה לחשוב בכלל שנעשה דבר כזה?” המחשבה על כך הייתה נתעבת; במשפחות הטובות מעשה כזה ניצב בצד הלא נכון של הטאבו על גילוי עריות.
“אתה ואלחנדרה הייתם החברים הטובים ביותר מאז ילדותכם, ויקטור”, אמרה קונספסיון. “בלתי נפרדים. צפיתי בכם. כולנו צפינו בכם. אתם תמיד מחפשים זה את זה בהתכנסויות גדולות. אתם מדברים זה עם זה כל הזמן. לפעמים אתם אפילו לא צריכים לדבר. כאילו כל אחד מכם יודע בדיוק מה האחר חושב, ודי לכם במבט חטוף כדי להעביר את המסר”.
“היא חברה שלי. את מתכוונת להגלות אותה כי יש לנו תקשורת טובה?”
“החברות ביניכם אינה יוצאת דופן, ויקטור. אני מכירה כמה עשרות קשרים כאלה בספינה הזאת. וכולם בין בעל לאשתו”.
“את מסלקת את אלחנדרה מכאן בתואנה שיש ביני ובינה קשר רומנטי. ואין קשר כזה”.
“אלה יחסים תמימים, ויקטור. כולם יודעים את זה”.
“’כולם’? למי בדיוק את מתכוונת? הייתה פגישת משפחה בנוגע אלינו?”
“רק פגישת מועצה. לעולם לא הייתי מקבלת החלטה כזאת לבדי, ויקטור”.
זאת לא הייתה הקלה של ממש. המועצה כללה את כל המבוגרים שמעל גיל ארבעים. “אז הוריי מסכימים לזה?”
“וגם הוריה של אלחנדרה. זו הייתה החלטה קשה לכולנו, ויקטור. אבל היא התקבלה פה אחד”.
ויקטור דמיין לעצמו את המחזה: כל המבוגרים מכונסים יחד, דודים ודודות וסבים, אנשים שהכיר ואהב וכיבד, אנשים שדעתם הייתה חשובה לו, אנשים שתמיד הפגינו כלפיו חיבה ושתמיד קיווה לשמור על הערכתם כלפיו. כולם ישבו יחד ודנו בו ובחנדה, דנו בחיי מין שלוויקטור לא היו כלל! זה היה מגעיל. ואימא ואבא היו שם. כמה מביך בשבילם. כיצד יוכל ויקטור להביט שוב בפניהם של האנשים האלה? הם לעולם לא יוכלו להביט בו בלי לחשוב על הפגישה הזאת, בלי להיזכר בהאשמה ובבושה.
“איש אינו טוען שעשיתם משהו לא מהוגן, ויקטור. אבל בגלל זה אנחנו פועלים עכשיו, לפני שרגשותיכם ימשיכו לפרוח ותבינו שאתם מאוהבים”.
סטירה נוספת. “מאוהבים?”
“אני יודעת שזה קשה, ויקטור”.
קשה? לא. לא-הוגן, זה תיאור הולם יותר. לגמרי לא הוגן ולא מבוסס. שלא לומר משפיל. הם סילקו את החברה הכי טובה שלו, אולי החברה האמיתית היחידה שלו, רק כי הם חשבו שמשהו עלול לקרות ביניהם? כאילו הוא וחנדה היו חיות מיוחמות שנשלטות על-ידי תאוות בשרים בלתי מרוסנת. קשה כל-כך לדמיין שנער ונערה בני-עשרה יכולים פשוט להיות ידידים? האם המבוגרים רוחשים כל-כך מעט הערכה למתבגרים, עד שהם מניחים שכל קשר בין בני שש-עשרה ושבע-עשרה משני המינים נובע רק מתשוקה מינית? זה היה מרתיח ומעליב. הוא תרם תרומה של מבוגר למשפחה בסחר עם האיטלקים, הבטיח למשפחה את ההכנסה הגדולה ביותר, והם לא חשבו שהוא בוגר דיו להתנהגות מהוגנת עם הדודנית שלו. חנדה לא הייתה מאוהבת בו, והוא לא היה מאוהב בה. למה שמישהו יחשוב אחרת? מה הוביל לזה? האם מישהו מחברי המועצה ראה משהו שקרה ביניהם ופירש את זה בטעות כאות לאהבה?
ואז הוא נזכר. הייתה פעם אחת שבה חנדה הביטה בו במבט משונה, והוא חשב שרק דמיין את זה. ופעם אחרת היא נגעה בזרועו לרגע קצת ארוך מהרגיל. זה לא היה מיני בכלל, אבל הוא אהב את המגע הגופני הזה ביניהם. החיבור הזה לא עורר בו דחייה. הוא נהנה ממנו.
הם צודקים, הוא הבין.
הוא לא הבחין בזה, אבל הם כן. הוא באמת עמד להתאהב בחנדה. והיא כבר התאהבה בו, או שלפחות הרגשות שלה התפתחו בכיוון הזה.
הכול גאה בקרבו בבת-אחת: כעס על ההאשמה שהועלתה נגדו; בושה בשל הידיעה שהמבוגרים בספינה דיברו עליו מאחורי גבו והאמינו שהוא על סף התנהגות מחפירה; סלידה מעצמו כשהבין שאולי הם צדקו, המבוגרים; אֵבֶל על אובדנו של האדם הכי חשוב בחייו. למה קונספסיון לא יכלה לשתף אותו בחששותיה קודם לכן? למה היא והמועצה לא יכלו לבוא ולומר, “ויקטור, אתה באמת צריך להיזהר. נראה שאתה ואלחנדרה מתקרבים יותר מדי”? הם לא היו חייבים לסלק את חנדה. הם לא יודעים שהוא וחנדה מבוגרים דיים לנהוג בצורה מהוגנת מרגע שישמעו את חששותיה של המשפחה? ברור שהם היו מצייתים. ברור שהוא וחנדה רצו לדבוק בקוד האקסוגמי של נישואים מחוץ למשפחה. ויקטור בשום אופן לא היה רוצה לעשות משהו שיפגע בכבודה של חנדה או בכבוד המשפחה. הוא וחנדה אפילו לא הבינו שהקשר ביניהם עלול להובילם למים סוערים. אבל עכשיו, כשהם יודעים, הכול יהיה שונה.
הוא ידע שאם יתווכח, הוא רק ייראה כמו ילד. חוץ מזה, הוא יתווכח כדי להשאיר את חנדה כאן, קרוב אליו. האין זו הוכחה לצדקתה של המשפחה? לא. אלחנדרה חייבת לעזוב. זה היה אכזרי, כן, אבל אכזרי פחות מאשר להשאיר אותה כאן כך שיראה אותה מדי יום. זה יהיה עינוי. עכשיו, כשאהבתם - או ניצני האהבה, או מה שזה לא היה - נחשפה בפניהם בצורה כה בוטה, כיצד יוכלו הוא וחנדה לחשוב על משהו אחר בכל פעם שיראו זה את זה? והם יראו זה את זה כל הזמן, בכל יום. בארוחות, כשיעברו במסדרון, בשעות ההתעמלות. זה בלתי נמנע. ובשל חובתם לכבד זה את זה ואת המשפחה, הם יתחילו לנהוג זה בזה בריחוק ובקור. הם ילכו רחוק מדי. הם יימנעו מכל מבט, מכל שיחה, מכל מגע. אבל אפילו כשינסו לשווא להימנע זה מחברתו של זה, הם יחשבו על הצורך להימנע זה מזה. הם ימלאו איש את מחשבותיו של רעהו אפילו יותר מבעבר. זה יהיה נורא.
ויקטור ידע מיד שגם אלחנדרה תבין את זה. היא תהיה שבורה כשייוודע לה שעליה לעזוב את המשפחה, אבל היא תבין את התבונה שבכך, ממש כמו ויקטור. זו הייתה אחת מהסיבות הרבות שכיבד אותה כל-כך. חנדה תמיד הצליחה לראות את התמונה הגדולה. כשהיה צורך לקבל החלטה, היא שקלה תמיד את כל ההשלכות: מי יושפע, מתי ולכמה זמן. ואם ההחלטה השפיעה ישירות עליה, היא שקלה אותה תמיד בקור, כמעט בצורה מדעית, מעולם לא הניחה לרגשותיה לגבור על חוכמתה, ותמיד הציבה את צרכיה של המשפחה לפני צרכיה האישיים. כעת, כשעמד במשרדה של קונספסיון, הבין ויקטור שמה שחש כלפיה לא היה כבוד, אלא משהו אחר, משהו גדול יותר.
הוא הביט בקונספסיון. “הייתי מציע ללכת בעצמי אל האיטלקים במקום אלחנדרה, אבל זה לא יעבוד. האיטלקים יתהו למה אנחנו מוותרים על המכונאי הכי טוב שלנו”. הוא ידע שזה נשמע יהיר, אבל שניהם ידעו שזאת האמת.
קונספסיון לא התווכחה. “אלחנדרה מבריקה ומוכשרת וחרוצה, אבל היא עדיין לא בחרה בתחום התמחות. הם יכולים להתאים אותה לצורכיהם. אבל אתה כבר התמחית. מה הם יעשו עם המכונאי שלהם? זה ייצור ביניכם תחרות. לא, הם לא יסכימו למצב כזה, ואנחנו לא נוכל להסתדר בלעדיך. אבל היה נדיב מצדך לשקול את זה, גם אם זה חסר טעם”.
ויקטור הנהן. עכשיו היה עליו רק להבהיר כמה עניינים. “אלחנדרה רק בת שש-עשרה, שנתיים לפני גיל הנישואים. אני מניח שהאיטלקים הסכימו לחכות לזמן הנכון לפני שיציגו אותה רשמית בפני מחזרים אפשריים מהמשפחה שלהם. הם מבינים שהם לא יכולים לזווג אותה עכשיו”.
“ההסדר שלנו עם האיטלקים ברור מאוד. אלחנדרה תגור עם משפחה שיש לה בת בגילה, ובלי בנים. פגשתי את הבת בעצמי, והיא נראתה לי חביבה ונחמדה מאוד. אני חושבת שהיא ואלחנדרה יסתדרו היטב. וכן, האיטלקים מבינים שהם אינם יכולים לראות באלחנדרה מועמדת לנישואים לפני שתגיע לגיל המתאים. וכשהזמן הזה יגיע, איש לא יכפה עליה קשר או בחירה כלשהם. היא תתקדם בקצב שלה. ההחלטה - עם מי ומתי להתחתן - היא שלה בלבד. וכמו שאני מכירה את אלחנדרה, אני משערת שיהיו לה הרבה מחזרים לבחור ביניהם”.
מובן שלחנדה יהיה ממי לבחור, חשב ויקטור. כל מחזר שידע לזהות יופי - גם גופני וגם מכל ההיבטים האחרים - יבין מיד אילו חיי אושר צפויים לו כשחנדה לצדו. ויקטור ידע את זה כבר שנים. כל מי שבילה חמש דקות עם חנדה ידע שהיא תהיה כלה מצודדת ביום מן הימים. היה לה כל מה שגברים רצו בבת זוג: מוח מבריק, מזג נעים, מסירות מוחלטת למשפחה. ועד לרגע זה ויקטור לא חשב שדעתו עליה חורגת מגדר הבחנה חדה. אבל עכשיו הוא היה מסוגל לזהות רגש אחר שהיה קבור מתחת להבחנה הזאת. קנאה. קנאה בגבר בר המזל שיזכה בה. למעשה, זה היה מצחיק. הרגשות שטיפח כל הזמן הזה כלפי אלחנדרה נראו כמו רגשות שתויקו בטעות בקלסר שגוי. הם תמיד היו שם. הוא פשוט כינה אותם בשם אחר. אבל עכשיו האמת הייתה ברורה להחריד. ידידות ממושכת הפכה בהדרגה למשהו אחר. זה לא הבשיל לגמרי, ולא הוביל למעשה כלשהו, אבל המסלול כבר נקבע. נדמה שהגבול בין ידידות לאהבה הוא כה דק ובלתי מורגש, עד שאפשר לחצות אותו בלי לדעת כלל על קיומו.
“אסור שהאיטלקים ידעו אי-פעם מה הסיבה האמיתית לעזיבתה של אלחנדרה”, אמר ויקטור. “אסור להם לדעת שהיא התקדמה לעבר קשר לא מקובל. זה יכתים אותה לנצח וירחיק ממנה מחזרים. ודאי נתת להם סיבה כלשהי. משפחות לא שולחות סתם ככה נערות בנות שש-עשרה”.
“האיטלקים חושבים שאלחנדרה עוזבת מוקדם כדי שיהיה לה זמן להסתגל לניתוק מהמשפחה, וכך היא תוכל להימנע מהגעגועים שתוקפים כלות טריות רבות”, אמרה קונספסיון. “רגשות כאלה, טבעיים ככל שיהיו, עלולים להכביד על נישואים טריים, והסברנו לאיטלקים שאנחנו מבקשים להימנע מכך”.
זה היה סיפור כיסוי טוב. געגועים הביתה היו תופעה נפוצה. ויקטור ראה את זה. סוּמאן, כלה שהגיעה ל”אל קוואדור” כמה שנים קודם לכן כדי להינשא ללוֹנְזוֹ, דודו של ויקטור, הסתגרה בחדרה ולא הפסיקה לבכות בשבועות הראשונים, והתאבלה על אובדן משפחתה הקוריאנית. היא באה מרצונה - זיווג אינו נכפה על איש - אבל הגעגועים הביתה התגנבו ללבה, ובכייה הבלתי פוסק ממש השפיע על ויקטור. זה גרם לו לחוש כמו משתף פעולה בחטיפה או באונס. אבל מה אפשר לעשות? גירושים או ביטול הנישואים היו בלתי אפשריים. משפחתה כבר הייתה במרחק של מיליארדי קליקים. היא התרגלה בסופו של דבר, אבל הייתה זו חוויה מעיקה בשביל כולם.
“אילו ערובות יש לנו שהאיטלקים יצייתו לכללים האלה?” שאל ויקטור.
“אלחנדרה לא עוזבת לבדה. פארוֹן הולך איתה”.
גם זה היה צעד נבון. פארון הצטרף למשפחה בסוף שנות העשרה לחייו, אחרי שהמשפחה הצילה אותו ואת אמו מספינת כרייה הרוסה, שנפלה קורבן להתקפת פיראטים שבזזו את הספינה והותירו אותם למות. האם לא שרדה זמן רב, ופארון, אף שהיה חרוץ ואסיר תודה, מעולם לא הפך ממש לחלק מהמשפחה.
“פארון הוא כורה טוב, ויקטור. הוא חיכה להזדמנות להצטרף לחמולה גדולה יותר. הוא רוצה להנהיג ספינת כרייה משלו ביום מן הימים. הוא לא יגיע לזה כאן. זו הבחירה של פארון. הוא ישמור על אלחנדרה וידאג שכל צרכיה יסופקו, לא בתור אפוטרופוס, אלא כמגן ויועץ. אם מישהו ינסה לחזר אחרי אלחנדרה בשלב מוקדם מדי, פארון יזכיר לו את מקומו”.
לוויקטור לא היה ספק בכך. פארון היה גדול ושרירי. הוא יגן על חנדה כאילו הייתה אחותו אם יהיה בכך צורך, מה שוודאי לא יקרה. האיטלקים לא היו טיפשים דיים לפגוע בשמם הטוב ולהרחיק את עצמם מהמשפחות האחרות. זיווג היה תהליך חיוני להגדלת המאגר הגנטי. כל המשפחות התייחסו לכך בחרדת קודש. נישואים מוצלחים הבטיחו את המשכיות המשפחה ואת הגדלת החמולה. נכון, בקרב תושבי החגורה היו כלבים שהתחתנו בתוך החמולה, אבל הם נחשבו ליצורים שפלים ונחותים, וכל האחרים התנכרו להם, ורק לעתים נדירות הם הצליחו למצוא משפחה שתסכים לסחור איתם. לא, סביר להניח שחנדה תזכה לכל המותרות וההגנה שהאיטלקים יוכלו להציע. פארון היה תוספת רשמית בלבד.
“זה מצב מושלם”, אמרה קונספסיון. “זה משתלם לכולם. ועכשיו, אם תזדרז, תוכל לתפוס אותה במנעל האוויר. אני בטוחה שהיא תרצה להיפרד ממך”.
ויקטור היה מופתע. “אבל אני לא יכול לראות אותה עוזבת”.
“אבל אתה זה שממנו היא הכי תרצה להיפרד”.
“ובדיוק בגלל זה אני לא יכול ללכת”, אמר ויקטור. “האיטלקים יהיו שם. הם עלולים להבחין בסימן לרגש מיוחד בפרֵדתנו. אלחנדרה ואני מעולם לא שמנו לב בכלל שאנחנו משדרים רגש זה כלפי זה, אבל מתברר שאתם הבחנתם בכך, או שלא הייתם חשים צורך לכנס את המועצה. אנחנו עלולים לחשוף משהו שאנחנו לא מבחינים בו, אבל כל השאר כן. והאיטלקים חכמים וחשדנים. הם אילצו אותי לפרק את מגבר מערכת המיזוג שלוש פעמים לפני שהאמינו שהוא באמת פועל. לא, ככל שהייתי רוצה להיפרד מאלחנדרה, זה רק יסכן אותה. אסור שהם יחשדו שהיה בינינו משהו. אני מעריך את זה שבאת אליי מראש ובטחת בי די כדי לתת לי הזדמנות, אבל את חייבת להבין מדוע אני נאלץ לסרב, עם כל הכבוד”.
קונספסיון חייכה בצער. “הטיעונים שלך ברורים, ויקטור, אבל אני יודעת גם איזה כאב נמצא מאחוריהם. ואיזה כאב ההחלטה שלך תגרום לאלחנדרה”. היא נאנחה, שילבה את זרועותיה ובחנה אותו לרגע. “אתה לא מאכזב אותי, ויקטור. אתה האיש שתמיד קיוויתי שתגדל להיות. עכשיו אני רק מקווה שתסלח לנו על מה שעשינו לך ולחברתך היקרה”.
“אין על מה לסלוח, קונספסיון. אני זה שזקוק למחילה. בגללי איבדנו את אלחנדרה שנתיים לפני הזמן. אני לקחתי אותה מהוריה ומהמשפחה. לא התכוונתי לעשות את זה, אבל זה לא משנה את העובדה שזה קרה”.
הדברים שלא הזכיר היו הסיבות האחרות שמנעו ממנו ללכת למנעל האוויר. הוא פשוט לא היה מסוגל להתייצב מול חנדה. אבל לא בגלל הבושה, אם כי הוא חש נכלם. זה היה יותר בשל הסופיות של כל העניין. הוא לא היה מסוגל להביט בה בידיעה שרוב הסיכויים שזאת תהיה הפעם האחרונה שיראה אותה. הוא לא היה מסוגל לעמוד בזה; הוא לא בטח ברגשותיו. הוא עלול לעשות משהו מטופש, לפרוץ בבכי או לגמגם או להאדים כמו משואה. והוא לא רצה שהחולשה הזאת שלו תהיה הזיכרון האחרון שלה ממנו. הוא גם לא היה מוכן לקפוץ את לסתו ולזקוף את כתפיו ולהיפרד ממנה בלחיצת יד קרה ורשמית, כפי שהמועצה הייתה מצפה. זה יהיה עלבון לידידות ביניהם. זה ירמוז - מבחינתו, לפחות - שהיחסים ביניהם היו חסרי משמעות מבחינתו, שאפשר לסיים אותם באדישות ממש כמו שני זרים שנפרדים. הוא לא היה יכול לעשות את זה. הוא לא יניח לרגע האחרון שלהם להפוך לתרגיל בהעמדת פנים ובמבוכה.
חוץ מזה, עדיף לחנדה שהוא לא יבוא להיפרד ממנה. אם היא אוהבת אותו, העובדה שנטש אותה והניח לה לעזוב בלי להיפרד רק תקל עליה לשכוח אותו. הוא יעשה עמה חסד. אבל חנדה הכירה את ויקטור היטב. היא עלולה לחשוש שזאת בדיוק הסיבה שמנעה ממנו לבוא, ועל כן התוכנית עלולה להיכשל. במקום לכבות את אהבתם היא רק תעצים את אהבתה כלפיו.
או שהיא עלולה להגיע למסקנה שגויה לגמרי. היא עלולה לחשוב שהוא לא בא מכיוון שעכשיו, אחרי שהרגשות האמיתיים נחשפו, היא מעוררת בו סלידה. היא עלולה לחשוב: הוא שונא אותי עכשיו. הוא בז לי. אני הייתי זו שהביטה בו באהבה. אני זו שנגעה בזרועו. ועכשיו כשהוא מודע לרגשותיי, הוא חושב שאני נתעבת ודוחה.
המחשבה הזאת כמעט גרמה לוויקטור לטוס מהחדר ולמהר אל מנעל האוויר כדי לומר לחנדה, לא, הוא לא מזלזל בה. הוא לעולם לא יזלזל בה.
אבל הוא לא עשה דבר. הוא נשאר במקומו.
“חברי המועצה ישמרו על דיסקרטיות מוחלטת בעניין זה”, אמרה קונספסיון. “אף מילה של רכילות לא תחמוק מפינו. מבחינתנו, לא נפגשנו כלל לדון בנושא”.
היא ניסתה להרגיע אותו, אך כששמע כיצד היא מדגישה את החשאיות שבה נידון העניין, התגברה הבושה שוויקטור חש. זה אומר שהוא וחנדה הגעילו אותם כל-כך, דחו אותם כל-כך, עד שהם יעמידו פנים שכל זה לא קרה כלל. הם ימשיכו בענייניהם כאילו הזיכרון נמחה כליל מתודעתם. וכמובן, זה היה בלתי אפשרי. הם יכולים להעמיד פנים ששכחו, כן. הם יוכלו לחייך אליו ולהמשיך כאילו דבר לא קרה, אבל הפנים שלהם יהיו רק מסכות.
לא היה עוד מה לומר. ויקטור הודה לקונספסיון וביקש את רשותה לעזוב את המשרד. המסדרון שהוביל אל מנעל האוויר היה לפניו, אך ויקטור הפנה לו עורף. הוא היה צריך לעבוד. הוא היה צריך להעסיק את מחשבותיו, לבנות משהו, לתקן משהו, לפרק משהו. הוא שלף את הידני שלו מחגורתו ובדק את לוח התיקונים היומי. הייתה רשימה ארוכה של תיקונים קטנים שהצריכה את תשומת לבו, אך אף אחד מהם לא היה מקרה חירום. הוא יוכל לטפל בהם אחר כך. הדרך הטובה ביותר לנצל כעת את זמנו תהיה להתקין את מייצב המקדח שבנה באחרונה. יהיה עליו לבקש רשות מהכורים לפני שייגע במקדח, אבל אם יבקש היום, אולי הם יסכימו. האיטלקים עדיין לא התנתקו, והכורים לא יהיו מוכנים לקדוח לפחות בשעה הקרובה. ויקטור העביר מסכים בידני שלו והעלה את האיתורן. הוא הראה לו שמוׂנוׂ נמצא בסדנה.
ויקטור לחץ על כפתור השיחה. “מונו, זה ויקטור”.
קולו של נער צעיר ענה לו. “יאֶפָּאלֶה, פָּאנָה קַמְבּוּר. מה קורה, ויקטור?”
“אתה יכול לפגוש אותי ברציף המטען עם החלקים של המייצב?”
מונו נשמע נלהב. “אנחנו יוצאים החוצה להתקין אותו?”
“אם הכורים ירשו לנו. אני ניגש לשם עכשיו”.
מונו שרק והריע.
ויקטור ניתק את השיחה וחייך. תמיד אפשר לסמוך על התלהבותו של מונו שתשפר את מצב רוחו.
מונו בן התשע היה השוליה הצעיר ביותר בספינה, אם כי הוא נגרר אחרי ויקטור וצפה בו בעבודתו כבר כמה שנים. שישה חודשים קודם לכן הסכימה המועצה שסקרנות עזה כשל מונו צריכה לזכות לעידוד ואין להתעלם ממנה, והם מינו אותו לשוליה באופן רשמי. לדברי מונו, זה היה היום המאושר בחייו.
שמו האמיתי של מונו היה חוזה מנואל, כמו אביו, שהיה דודו של ויקטור. אבל כשמונו היה זאטוט, הוא למד לטפס על הרהיטים והארונות בגן הילדים עוד לפני שלמד ללכת, ואמו כינתה אותו המונו הקטן שלה - “קוף” בספרדית. הכינוי דבק בו.
ויקטור התעופף לאורך המסדרונות והפירים שהובילו אל רציף המטען, משגר את עצמו ישר כמו חץ לאורך המעברים ונע במהירות באפס כבידה. הוא חלף על פני אנשים רבים. עכשיו, כשהאיטלקים עמדו להסתלק והסחר והחגיגות הסתיימו, החיים חזרו לשגרה, והכול חזרו למלא את תפקידיהם. כורים, טבחים, עובדי מכבסה, מפעילי מכונות, נווטים, כל המטלות שהבטיחו תפקוד מלא של העסק המשפחתי בחגורת קוויפר.
ויקטור הגיע לכניסה לרציף המטען ומצא את מונו ממתין לו, תרמיל גדול מרחף באוויר מאחוריו.
“הבאת הכול?” שאל ויקטור. “את שלושת החלקים?”
“כן, כן וכן”, אמר מונו וזקר את אגודליו.
הם ריחפו דרך הפתח אל תוך רציף המטען ואז אל ארונות הציוד, היכן שהכורים התכנסו והכינו את הציוד לעבודת היום. הספינה הייתה מעוגנת לאסטרואיד, אבל הקידוחים פסקו מאז הגעתם של האיטלקים. הכורים היו להוטים לשוב כבר לעבודה.
ויקטור בחן את החבורה והבחין שרבים מהגברים כבר עברו את גיל ארבעים, כלומר, הם היו חברי מועצה, ולכן ידעו מה הסיבה האמיתית לעזיבתה של חנדה. ויקטור תהה אם הם יסבו את מבטם כשיראו אותו, אך איש מהם לא נהג כך. הם היו עסוקים כל-כך בהכנותיהם, עד שנדמה כי איש מהם לא הבחין כלל שוויקטור ומונו נמצאים שם.
ויקטור מצא את דודו מרקו, ראש צוות הכורים, ליד מדחס האוויר. הוא בדק את צינורות האוויר וחיפש דליפות. כורים שומרים על הציוד שלהם בקנאות, אבל לא היה פריט שזכה לתשומת לב רבה יותר מצינורות האוויר. הצינור הארוך היה מחובר לגב חליפת החלל של כל כורה ושימש לשתי מטרות; הוא היה העוגן שחיבר את הכורה לספינה, ותפקד ככבל בטיחות. והוא היה המקור לאספקת אוויר, חשמל וחום. כפי שנכתב בשלט שמעל ארונות הציוד: “יקואיד טו מנגוארה. טו מנגוארה אס טו וידה”. “שמור על הצינור שלך, הצינור הוא חייך”.
“יאפאלה, מרקו”, אמר ויקטור.
“יאפא, ויקו”, אמר מרקו. הוא נשא את ראשו ממלאכתו וחייך.
הוא היה אחד מחברי המועצה, אך לא נראה כאילו הוא מסתיר משהו. הוא נראה כמו תמיד, מאושר. ויקטור גירש ממוחו את המחשבה. הוא לא יוכל לחיות כך, כשהוא תוהה כל הזמן על מה חושבים כל המבוגרים בספינה.
“עשית עבודה יפה עם מערכת החימום הזאת שהכנת לאיטלקים”, אמר מרקו. “קיבלנו עליה ציוד טוב”. הוא הצביע על כלוב מתכת גדול שהיה מקובע לרצפה, מלא בחליפות לחץ קצת משומשות, קסדות, גלאי מינרלים וציוד חיוני נוסף. רוב הציוד נראה חדש יותר מכל דבר ששימש את הכורים באל קוואדור, עובדה שאולי תסייע לוויקטור - הוא עמד לבקש רשות להתעסק עם המקדח, והכרת התודה של הכורים תוכל להביא תועלת.
“באיזו שעה אתם יוצאים הבוקר?” שאל ויקטור.
מרקו זקר גבה. “למה אתה שואל?”
“עבדתי על משהו”, אמר ויקטור, “תוספת לאחד המקדחים. זה רק אב-טיפוס, אבל אני רוצה לבדוק אותו. ומכיוון שאתם לא יכולים להפעיל את המקדח עד שהאיטלקים ימריאו, חשבתי שאולי אוכל להתקין אותו לפני שתצאו החוצה ותתחילו לחפור”.
מרקו הביט בתרמיל.
“זה מייצב למקדח”, אמר ויקטור, “למקרים שאנחנו פוגעים בכיסי קרח. זה נועד למנוע מהספינה לנטות קדימה ולהשאיר את המקדח יציב”.
ויקטור ראה שסקרנותו של מרקו מתעוררת; הוא התחיל לכרסם בפיתיון. “כיסי קרח, הא?”
שום דבר לא הרגיז את הכורים בחגורת קוויפר יותר מכיסי קרח. אסטרואידים במרחק רב כל-כך מהשמש היו כדורי שלג מטונפים, גושים של סלע מנומרים בכיסים מזדמנים של מים קפואים, מתאן או אמוניה. מקדחי הלייזר היו מסוגלים לקדוח בכיסים האלה, אבל הקידוח הוביל לתגובת הדף עזה. אם הספינה לא הייתה מעוגנת לסלע כשהמבערים האחוריים שלה פועלים כדי לייצר כוח נגדי, הלייזר היה פשוט מעיף את האסטרואיד הרחק מתחת לספינה.
כל עוד הלייזר חצב בסלע - פעולה שלשמה כוּונה עוצמתם של המבערים האחוריים - הספינה הייתה יציבה והקידוח התקדם בלי בעיות. אבל ברגע שהלייזר פגע בכיס קרח, הוא היה פשוט צורב את דרכו בעדו, והספינה הייתה מאבדת את כוח העילוי שלה. המדחפים האחוריים עדיין פעלו וכל הספינה הייתה נוטה לפנים, מה שהיה גורם לכאוס מוחלט בתוכה - אנשים נופלים, ותינוקות שאינם מצליחים לישון.
ואז, אחרי שהלייזר היה שורף את הקרח ומגיע שוב לסלע, כוח העילוי היה חוזר, שני הכוחות היו מתאזנים והספינה הייתה נוטה שוב לאחור. אנשי הספינה קראו לזה רודיאו של כיסי קרח.
“אני יודע מה אתה חושב”, אמר ויקטור. “המקדח פועל. מה יקרה אם ה’שיפור’ שלי יפגע בו?”
“המחשבה הזאת חלפה במוחי”, אמר מרקו. “אני לא אוהב שנוגעים במקדחים, רק כשזה ממש הכרחי”.
“אתה יכול לצפות בכל מה שאני עושה”, אמר ויקטור. “צעד אחרי צעד. אבל למען האמת, ההתקנה לא ממש חודרנית. החיישן הראשי יושב ליד המבערים האחוריים. חלק נוסף הוא אלחוטי ונמצא ליד אתר הפיצוץ על האסטרואיד. כל מה שאני עושה למקדח זה להתקין את החלק השלישי הזה, המייצב. הוא דואג לתיקונים זעירים בכיוון המקדח כשהספינה זזה בגלל כיס קרח. הוא אמור להשאיר את הלייזר מכוון למטה אל תוך הקידוח, במקום לסטות מהכיוון באמצע העבודה”. ויקטור שלף את המתקן מהתרמיל והושיט אותו למרקו. המתקן היה קטן ומורכב, והיה ברור שלמרקו אין מושג במה הוא מביט - אם כי זה היה צפוי, מכיוון שבעולם כולו לא היה מתקן דומה לזה. ויקטור בנה אותו מחלפים משומשים, משיירי מתכת ופלסטיק.
מרקו החזיר לו את המייצב. “אז זה יטפל בטלטולים בגלל כיסי הקרח?”
“לא לגמרי”, אמר ויקטור. “אבל זה אמור לצמצם אותם, כן. בהנחה שזה יפעל”.
ויקטור ראה את הגלגלים בראשו של מרקו מסתחררים. הוא שקל את זה. לבסוף הצביע מרקו באצבע ואמר, “אם תזיק למקדח, אני אשאב אותך חזרה לספינה דרך צינור האוויר שלך”.
ויקטור חייך.
מרקו הביט בשעונו. “יש לך ארבעים וחמש דקות. אנחנו בודקים את הציוד עד אז”.
“אין בעיה”, אמר ויקטור.
“וזה כולל את הזמן שייקח לך ללבוש חליפה”, אמר מרקו. “ארבעים וחמש דקות בסך הכול, מרגע זה”.
“הבנתי”, אמר ויקטור.
“ותעבוד על המקדח הישן”, אמר מרקו. “לא על החדש”.
ויקטור הודה לו. הוא ומונו מיהרו אל הארונות. כשלבשו את חליפות הלחץ שלהם, מונו הפגיז את ויקטור בשאלות, כפי שנהג לעשות תמיד. רובן היו בעלות אופי מכני, כך שוויקטור היה מסוגל לענות עליהן בלי להקדיש לעניין מחשבה רבה. כל מחשבותיו היו מופנות אל מנעל האוויר. כיצד נראתה חנדה כשעזבה? האם היא התייחסה להיעדרו של ויקטור או שהעמידה פנים שלא הרגישה בכך? ללא ספק היא בחרה באפשרות השנייה. חנדה הייתה פיקחית מדי; היא לא הייתה מסתכנת וחושפת את רגשותיה עכשיו.
“הולה”, אמר מונו ונופף בידו מול פרצופו של ויקטור. “כדור הארץ לוויקטור. יש לנו אור ירוק והשעון מתקתק”.
ויקטור מצמץ, נעקר מחלומותיו. הם היו במנעל האוויר החתום, מוכנים לצאת לדרך. האור מעל צוהר מנעל האוויר נהפך לירוק, אות לכך שהם יכולים לצאת.
ויקטור הקליד את הפקודה בלוח המקשים. לחישת אוויר נשמעה סביבם, והצוהר החיצוני החליק ונפתח. מונו לא בזבז זמן. הוא משך את עצמו החוצה ודחף את עצמו בכוח מגוף הספינה, מזנק לחלל, מריע וצורח בעודו עף. ויקטור זינק אחריו, צינור האוויר שלו נפרש אחריו כמו קור יחיד ברשת קורי עכביש. אגודלו מצא את המתג שעל החליפה, ומדחף הנעת הגז נכנס לפעולה והאט בהדרגה את התקדמותו. הוא סובב את גופו לאחור, לעברה של אל קוואדור, וראה את הספינה האיטלקית, וזוביו, מתרחקת באטיות.
חנדה עוזבת.
שלוש הספינות הנוספות של החמולה האיטלקית - שנקראו גם הן על שם הרי געש באיטליה: סטרומבולי, וולטורה ומונג’יבלו - היו לא רחוק משם, ממתינות לווזוביו. בקרוב הן יאיצו וייעלמו.
ויקטור סירב להביט בהן בהסתלקן. עדיף להישאר עסוק. “בוא נזוז, מונו. אין זמן למשחקים”.
ויקטור לחץ על המתג ונורה לפנים, חזרה לעבר הספינה, והתקדם אל הצד שפנה אל האסטרואיד, שבו היה מקדח הלייזר הישן. כמה כבלי עיגון עבים נמתחו מהספינה אל העוגנים הקבועים בגוף האסטרואיד. כאשר חלף על פניהם, הקפיד ויקטור שצינור האוויר שלו לא יסתבך בהם. הוא נעצר כשהגיע אל המקדח, הרים את כפות רגליו והפעיל את המגנטים שבסוליות מגפיו. הסוליות נאחזו בפני השטח, והוא עמד זקוף.
הוא ומונו התחילו לעבוד. הם הסירו את לוחות החיפוי של המקדח וחשפו את חלקיו הפנימיים. המייצב הותקן במהירות. נדרש רק חיבור לאחת מיציאות המקדח. רוב המכונות הגדולות הקצו כמה אפשרויות לשינויים וכללו יציאות מתח ולוחות חיבור. ויקטור יצטרך לאתחל את פעולת המקדח כדי שהלוחות יזהו את המייצב החדש, אבל צינור האוויר שלו כלל גם כבל חיבור למחשב הספינה, והוא היה יכול לעשות זאת ממקומו בעזרת תצוגת הקסדה שלו. הוא מצמץ והעלה את התצוגה. הקסדה עקבה אחרי תנועות עיניו. ויקטור מצמץ את הפקודות שאתחלו את פעולת המקדח. כשהמקדח עלה שוב על הצג, הוא ראה שהמכשיר זיהה את המייצב החדש. “אנחנו בפנים, מונו. עכשיו נטפל במבערים”.
הם התקינו שוב את לוחות החיפוי של המקדח ועפו למעלה אל המבערים האחוריים של הספינה. ויקטור הביט שמאלה. האיטלקים נעלמו. נקודה לבנה זעירה במרחק הייתה אולי המבערים שלהם, ואולי היה זה סתם כוכב. ויקטור הסב את מבטו. חזרה לעבודה.
ההתקנה במבערים האחוריים הייתה מסובכת יותר, מכיוון שחיבורי ההתאמה שלהם היו ישנים מאוד. ויקטור נאלץ להרכיב מתאם מחלקים שהיו בחגורת הכלים שלו. מונו שאל שאלות בכל שלב ושלב. למה ויקטור עושה את זה, או את זה? למה שלא ינסה את זה תחת זאת?
“ככה אנחנו עושים את זה, מונו. אנחנו מסתדרים עם מה שיש לנו. לתאגידי הכרייה יש מחסנים של חלקי חילוף ומשאבים נוספים בספינות שלהם. לנו אין כלום. אם צריך לתקן משהו, אנחנו משתמשים בחלפים ישנים ובדמיון שלנו. עכשיו תן לי לשאול אותך כמה שאלות”.
ועכשיו התחיל השיעור. ויקטור העביר את הכלים והחלקים לידיו של מונו ושאל אותו שאלות שלא הבהירו למונו בפירוש כיצד להשלים את ההתקנה, אך הצביעו לכיוון הנכון. באופן זה גילה מונו את השלבים בעצמו והבין את ההיגיון שמאחורי כל פעולה. זו הייתה הדרך שבה אבא הכשיר את ויקטור; הוא נתן לו להפעיל את ידיו בתיקונים, ונוסף על כך לימד אותו להפעיל את המוח, לחשוב ולפתור בעיות בעצמו.
בזמן שמונו עבד, ויקטור הרשה לעצמו להעיף מבט נוסף אל החלל. כעת לא נותר עוד זכר למבערים. רק חשכה וכוכבים ודממה. ויקטור לא היה נווט, אבל הוא הכיר את האסטרואידים הגדולים שבקרבת מקום, ותהה לאן מועדות פניהם של האיטלקים. לא למקום קרוב, כמובן. המסע בין אסטרואידים בחגורת קוויפר ארך כמה חודשים. אבל אולי הוא יוכל לנחש.
הוא עצם את עיניו. זה היה חסר טעם. בחגורת קוויפר היו אלפי גופים. הם יכולים לפנות לכל כיוון שהוא. ומה יֵצא לו בכלל מכך שיֵדע לאן הם מתקדמים? זה לא ישנה דבר. זה לא יחזיר את חנדה. וכן, הוא רצה שהיא תחזור. הוא הבין זאת עכשיו. הוא מעולם לא הפגין כלפיה חיבה גופנית לא מהוגנת. אבל עכשיו, כשהייתה מחוץ להישג ידו, הוא השתוקק פתאום לקרבתה.
הוא אהב את הדודנית שלו. למה הוא לא הבין את זה קודם לכן? אני בדיוק מה שהמועצה חששה שאני. כל מה שהם חושבים עליי עכשיו - מגיע לי.
מונו שאל אותו משהו. ויקטור התמקד שוב במשימה. הם סיימו את ההתקנה ועשו את דרכם אל אתר הקידוח שעל האסטרואיד.
במונחיהם של הכורים, האסטרואיד היה “גושי”, כלומר סלע עשיר בברזל, בקובלט, בניקל ובמינרלים מתכתיים נוספים. כורים השתמשו בסורקים כדי לחפש ריכוזי מתכת בסלע, ריכוזים שכינו “גושים”. ככל שמצאו יותר גושים או עורקי מתכת, כך הצביע הדבר על יחס גבוה יותר של מתכת בתוך הסלע. סלע בלי גושים היה “זבל”, חתיכת אבן חסרת ערך.
ויקטור ומונו נחתו על האסטרואיד. המגנטים בסוליות מגפיהם היו מכוונים לעוצמה הגבוהה ביותר, והמינרלים בסלע הספיקו כדי להצמיד את כפות רגליהם לפני השטח. הם צעדו אל שפת פיר הקידוח והביטו מטה. מקדח הלייזר צרב עיגול יפה בגוף האסטרואיד, אם כי לא בתנועת חיתוך מתמשכת. המקדח שיגר סדרה של מטחים יחידים, קרובים זה לזה, שחוררו את הסלע עד לעומק שנקבע מראש ויצרו מעגל צפוף של חורים. לאחר מכן שברו הכורים את המחיצות הדקות שבין החורים בפטישי הלם, שלפו את גושי הסלע ויצרו את הפיר.
אבל הפיר הזה לא היה עמוק דיו. הכורים עדיין לא הגיעו אל גושי המתכת. כשיגיעו אליהם, הם יביאו את צינורות הזיקוק, יתיכו את המתכת באתר הקידוח עצמו וייצרו ממנה גלילים שאותם יהיה אפשר לשאת חזרה לספינה. זו הייתה עבודה קשה ומפרכת, אבל אם גושי המתכת היו גדולים דיים, זה היה שווה את המאמץ.
ויקטור מצא בדופן הפיר נקודה שעליה אפשר להתקין את חיישן האדים, ואז קרא למרקו. “אנחנו כמעט מוכנים לבחון את זה. יש לך רגע לבוא לעזור לנו?”
“אני בדרך”, ענה מרקו.
ויקטור חשב שעדיף שמרקו יהיה זה שיתקין את חיישן האדים. זה היה הליך פשוט, וזה יאפשר למרקו לחוש בעלות כלשהי על המתקן. חוץ מזה, הכורים יהיו אלה שיזיזו את חיישן האדים בכל פעם שיזיזו את המקדח, והם צריכים לדעת כיצד להתקין אותו באתר הקידוח. היה זה רק הגיוני שמרקו, ראש הצוות, יהיה הראשון.
מרקו לא בא לבדו. השמועה התפשטה, וכל הכורים במשפחה נאספו כעת סביב הפיר, מוכנים לצפות במתרחש.
“כשקרח נמס, הוא פולט קיטור”, אמר ויקטור. “החיישן הזה יושב בתוך הפיר ומאתר אדים. ברגע שכמות האדים באבק עוברת רמה מסוימת, החיישן מורה למבערים האחוריים להפסיק לפעול. אחר כך, כשכמות חלקיקי הסלע באבק עולה שוב וכמות האדים פוחתת, המבערים מאיצים שוב. בינתיים החיישן שולח הוראות כיוון למקדח כדי שלא יסטה בזמן שהספינה מיטלטלת. וככה הקרן נשארת תמיד ממוקדת במרכז הקידוח”.
“החום של הלייזר לא ישרוף את החיישן?” שאל מרקו.
“בשביל זה יש לו תושבת”, אמר ויקטור. “היא עשויה מחומר קשיח. אני חושב שזה יחזיק מעמד”.
“אז זה הסוף לקפיצות של כיסי הקרח?” שאל אחד הכורים.
“זה לא יפטור את הספינה מכל תנועה”, אמר ויקטור. “עדיין יהיו תזוזות קלות, כי יעבור רגע עד שהחיישן יבחין באדים, אבל התנועות יהיו הרבה יותר מתונות, כמו גלים קלים במקום טלטלות חדות ופתאומיות”.
מרקו ריחף לתוך הפיר, קדח בסלע והתקין את החיישן בדופן, כפי שוויקטור הציע. כשחזר, הוא הורה לכולם לתפוס מרחק בטוח ולהנמיך את מגיני הפיצוץ מעל משקפי הקסדות.
“זה רק אב-טיפוס”, הזכיר ויקטור. “אני לא יכול לערוב לכם שהקרן לא תסטה מהמרכז. זה בטח יצריך עוד כמה התאמות רציניות”.
“שתוק ותתחיל לקדוח”, אמר מרקו.
ויקטור מצמץ את הפקודות אל תצוגת הקסדה שלו, והלייזר שיגר קרן אור אל תוך הסלע. הלייזר פגע בקרח כמה שניות לאחר מכן, והספינה החלה לצלול לפנים. המבערים האחוריים הפחיתו את עוצמתם, והמקדח תיאם את תנועתו. זה לא היה מושלם; הקרן עדיין סטתה קצת.
“עוד צריך לשחק עם זה”, אמר ויקטור. הוא העלה את הפקודות על הצג שלו. עיניו נעו במהירות, והוא מצמץ את הפקודות המתאימות וביצע את התיקונים הנדרשים. עשרים שניות לאחר מכן הגיע הלייזר לכיס קרח נוסף. אדים עלו מהבור, אבל המבערים האחוריים הגיבו הפעם במהירות ובלי קושי. המקדח הגיב גם הוא בצורה מושלמת, ולא סטה כלל לצדדים.
כולם הריעו. מונו הניף את אגרופו לשמים ושרק.
מרקו חייך. “קל לתמרון. מעולה”.
“אז אני בכיוון הנכון”, אמר ויקטור. “עכשיו אני יכול להתחיל לעבוד על הדגם האמיתי”.
“קונספסיון יודעת על זה?” שאל מרקו.
“לא רצינו לספר לאף אחד לפני שנהיה בטוחים שזה פועל. עכשיו כשנראה שיש בזה הבטחה מסוימת, אני אערב בזה את אבי. אולי הוא יחשוב על כמה שיפורים”.
“אני אקח שניים כאלה”, אמר מרקו וחייך. “אחד גם למקדח החדש”. הוא טפח בחיבה במפרקי אצבעותיו על קסדתו של ויקטור.
מונו היה מאושר ונרגש כשהשניים חזרו לבסוף לספינה. “בכדור הארץ היית איש עשיר, ויקו, מה זה עשיר. כל הרעיונות האלה שלך. שם היו משלמים לך מיליונים”.
“אני בן שבע-עשרה, מונו. יהיה לי מזל אם אצליח למצוא שם עבודה בפס ייצור. אף אחד לא ייקח אותי ברצינות. כאן אנחנו יכולים לעשות מה שבא לנו. בכדור הארץ זה שונה. חוץ מזה, אתה ואני עשינו את זה יחד. המייצב הוא של שנינו”.
“אני עזרתי רק בהלחמות ובריתוך בסדנה. הרעיונות היו שלך”.
“הידיים שלך הרבה יותר יציבות משלי. אתה עושה את העבודה העדינה הרבה יותר טוב ממני. אפילו אבא לא יודע להלחים כמוך”.
מונו קרן מאושר.
הם ריחפו מחדר הדקומפרסיה בחזרה לרציף המטען. איזבלה חיכתה לו שם. היא הייתה צ’יליאנית, שהמשפחה קיבלה אליה כשוויקטור עדיין היה ילד והשיאה אותה לדודן השני של אימא. חשוב מכך, היא הייתה קרובה מאוד לחנדה.
“אני צריכה לדבר עם ויקו לבד”, אמרה איזבלה. “מונו, אתה יכול לתת לנו רגע?”
מונו משך בכתפיו. “אני צריך להלחים מעגלים חשמליים בסדנה. נתראה אחר כך, ויקו”.
איזבלה חיכתה שמונו יסתלק ואז פנתה אל ויקטור. “אני יודעת שאתה כועס. ואני לא מאשימה אותך”.
ויקטור שמר על פנים קפואות. איזבלה לא הייתה מבוגרת דיה להשתתף במועצה, אז אולי היא לא דיברה על חנדה.
איזבלה גלגלה את עיניה. “אל תעשה את עצמך טיפש, ויקו. אני לא אידיוטית. אני יודעת מה קרה כאן. הם שלחו מכאן את חנדיטה. ואתה הסתתרת בין המכונות במקום להגיד לה שלום”.
“כן, הייתי פחדן”, אמר ויקטור.
“לא, לא נכון”, אמרה איזבלה. “ניסית להבטיח שאף אחד בווזוביו לא יאשים לעולם את חנדיטה שהיא הייתה מאוהבת בדודן שלה. ואל תיראה מופתע כל-כך. זה שאני הבנתי את זה לא אומר שכל השאר הבינו. חנדיטה הפגינה שלוות נפש מוחלטת במנעל האוויר. אני לא חושבת שמישהו חשד במשהו. היא שכנעה את האיטלקים שהיא מתלהבת לנסוע איתם”.
“ואיך את הבנת את זה?”
“חנדיטה היא האחיינית שלי, ויקו. אני הדודה האהובה עליה. אני מכירה את המחשבות שלה טוב יותר מאמה. חוץ מזה, אני חדת הבחנה. אני רואה ושומעת הכול”. היא קרצה לוויקטור, והוא קימט את מצחו. “תירגע”, היא אמרה. “מעולם לא ראיתי משהו לא מהוגן בין שניכם. אני רק אומרת שאני מכירה את הסימנים. חנדיטה אינה הנערה הראשונה שהתאהבה בדודן שלה, לידיעתך”.
ויקטור קרא את הבעת הצער על פניה. “זה וידוי?”
“הייתי בת שמונה-עשרה. גם הוא היה דודן שני שלי. אני לא חושבת שהוא ידע בכלל שאני אוהבת אותו. בשנה שהבנתי את זה הגעתי לספינה הזאת ונישאתי לדוד שלך סֶלְמוׂ”.
למעשה, סלמו לא היה הדוד של ויקטור. הוא היה דודן שני מדרגה שנייה, אבל כל הגברים בספינה היו דודים פחות או יותר.
“סלמו יודע?” שאל ויקטור.
איזבלה צחקה. “ברור שהוא יודע. עכשיו אנחנו צוחקים על זה. הייתי צעירה עם כוכבים בעיניים. כמעט לא ידעתי אז למה אני מצפה מבעל”.
“אז אלחנדרה היא תמימה עם כוכבים בעיניים”.
“בכלל לא. אני חושדת שהיא תחשוב עליך כל חייה. בגיל שש-עשרה היא הרבה יותר בוגרת מכפי שאני הייתי בגיל שמונה-עשרה. העניין הוא שאתה לא נבל, ויקו. אני מכירה אותך. אתה תייסר את עצמך בגלל זה, ואין שום סיבה. היא הדודנית השנייה שלך. בכל מקום בכדור הארץ יכולתם להתחתן, ואיש לא היה מניד עפעף בגלל זה”.
“אולי מפני שבכדור הארץ יש יותר חלאות, טיפוסים חולניים ומעוותים”.
איזבלה צחקה. “הם אנושיים, ויקו. ממש כמונו. זו לא אשמתנו שיש לנו סטנדרטים גבוהים יותר”. היא הניחה יד על כתפו. “תבטיח לי שלא תייסר את עצמך בגלל זה”.
למה היא מצפה ממנו? היא חושבת שהוא יכול פשוט להתעלם מזה, למחוק את זה כמו סתם עוד התנסות שכולם עוברים? כוונתה של איזבלה הייתה טובה. זה היה ברור. היא אהבה אותו ממש כפי שאהבה את חנדה. אבל מילים מנחמות לא יכלו להעניק את הנחמה שהיא ביקשה לתת. הוא לא יתעורר מחר ויחשוב לעצמו: איזה לקח חשוב לחיים זה היה. הוא לא ימשיך הלאה. לא כאן, לפחות. עכשיו הוא הבין את זה. הוא יראה את אלחנדרה בכל מקום שיפנה אליו. כל דבר יעורר בו זיכרונות ממנה. היא תרדוף אותו כאן. כיצד יוכל להביא כלה לספינה הזאת? גם אם המשפחה תיקח בשבילו מישהי בשנה הבאה או זמן-מה לאחר מכן, כיצד יוכל להוביל רעיה במסדרונות האלה שמזכירים לו מישהי אחרת? כמובן, הזיווג של איזבלה הצליח. כמובן, היא הייתה מסוגלת להמשיך הלאה. היא השאירה את חייה הקודמים מאחור. היא סגרה את הדלת הזאת. בחייה החדשים לא היה דבר שיזכיר לה את החיים הישנים. ויקטור לא ייהנה מהמותרות האלה. לא אם יישאר כאן.
אני חייב להסתלק, הוא הבין. לירח, אולי. או לכדור הארץ או למאדים. הוא לא ידע איך להבטיח שזה יקרה, אבל באותו רגע הוא ידע שזה חייב לקרות.
הוא הביט באיזבלה וחייך אליה את החיוך שציפתה לו. “אני אעשה כמיטב יכולתי”.
היא נראתה מרוצה. “טוב. אני אשגיח עליך. אם אני אחוש בתיעוב עצמי, אני אכה אותך עד אובדן חושים”.
“אני בטוח שאת מסוגלת לכך. אבל באמת, אני אהיה בסדר”.
“לא, לא תהיה בסדר. אבל אני שמחה לשמוע שתנסה”.
הם נפרדו. ויקטור ניגש לארונות ופשט את חליפת החלל שלו. יהיה עליו להגיד להוריו שהוא עוזב. אימא תתווכח איתו, אבל אבא יבין את התבונה שבדבר. אבא לא ירצה להודות בכך, אבל הוא יסכים איתו. הוא לא יוכל לעזוב מיד, כמובן. לא היו לו אמצעים. יעברו חודשים עד שהם ימצאו משפחה אחרת שתסכים להסיע את ויקטור בכיוון הזה. אבל הוא יכול להתחיל להתכונן. הוא יכול להתחיל היום. הירח, כדור הארץ ומאדים, בכולם הייתה כבידה, ורגליו של ויקטור לא היו חזקות דיין להתמודד עם כוחות הג’י. הוא זקוק לאימוני כוח. הוא צריך את הצנטריפוגה.
הצנטריפוגה ניצבה בלב הספינה. היא הפסיקה להסתחרר רק פעמיים בשעה כדי לאפשר לאנשים להיכנס ולצאת, לכן היה על ויקטור להמתין כמה דקות לפתיחת הצוהר אחרי שהגיע למקום. בפנים היו כתריסר אנשים, פזורים ברחבי החדר, רובם עומדים על הקיר או על הרצפה, מחכים שהצנטריפוגה תחדש את פעולתה כדי שיוכלו להמשיך באימוניהם. כמה מהם נכנסו זה עתה, כמו ויקטור, ועשו את דרכם אל הקיר שעליו היו תלויים האברקיים המגנטיים. ויקטור הלך בעקבותיהם. הוא חש כבר עכשיו את הכוח הסיבובי שהחל להצמיד אותו לרצפה.
הוא מצא זוג אברקיים שנראו במידתו והידק אותם סביב שוקיו. רגע לאחר מכן הוא עמד זקוף, והמגנטים הצמידו את כפות רגליו לרצפה. אברקיים מגנטיים לא העניקו כבידה אמיתית, אלא שישית ג’י לכל היותר, הכבידה ששררה בירח. עם אברקיים היה עליך להתאמץ כדי להשאיר את הרגליים על הקרקע בזמן שפסעת ונאבקת בכוח המשיכה שלהם.
אבל אברקיים לא יספיקו כדי לחזק את רגליו, במיוחד אם ירצה להגיע לכדור הארץ או למאדים. הוא יזדקק גם לתרגול על ההליכון. הוא פסע לעבר מרכז החדר, אל הפתח המוביל אל הצנטריפוגה הפנימית שבתוך הצנטריפוגה: המסלול, החדר שבו החזיקו את ההליכונים. הוא הרגיש כיצד גופו נעשה כבד יותר כשהצנטריפוגה האיצה את מהלכה. כשהצנטריפוגה תגיע לשיא מהירותה, בשילוב עם האברקיים, יהיה עליו להתמודד עם כבידה של חצי ג’י.
מימינו היו חדרי הילדים, שורה ארוכה של חדרים מאחורי לוחות זכוכית, שבהם גרו הילדים שטרם מלאו להם שנתיים. אחד הזאטוטים מאחורי החלונות צעד כמה צעדים מהוססים מזרועותיו של מבוגר אחד אל זרועותיו הממתינות של מבוגר אחר. בלי הכבידה המלאכותית שהצנטריפוגה העניקה, הילדים לא היו מפתחים את השרירים הנחוצים להליכה, ולא היו לומדים ללכת.
היו כמה משפחות של כורים שלא החזיקו צנטריפוגות או אברקיים מגנטיים, והעדיפו להתעופף תמיד בלי כוח כבידה. אבל עטלפים, כפי שכינו אותם, היו חסרי ישע לחלוטין בכוכבי לכת. ילדיהן של המשפחות הללו לא יכלו ללכת או אפילו לעמוד, ורגליהם היו דקות ומנוונות.
קונספסיון לא הייתה מעלה דבר כזה על דעתה. הכול נדרשו לבלות לפחות שעתיים ביום כאן למטה כדי להגן על שריריהם מהתנוונות ולהבטיח שעצמות הרגליים שלהם לא יהפכו שבריריות. היו אנשים שנשארו במאונך בכל מקום בספינה ובחרו ללבוש אברקיים בזמן שעבדו. זו הייתה שאלה של מינוף ויעילות. רוב העבודות בספינה הצריכו מידת-מה של יציבות. היה קל הרבה יותר לדחוף ולמשוך ולהרים כשהרגליים צמודות לרצפה.
ויקטור הגיע לפתח והשתלשל מטה אל חדר ההליכונים. כאן למטה היו פחות אנשים מאשר בחדר הצנטריפוגה הראשי, וכולם היו צעירים מוויקטור. הם הלכו, רצו, האזינו לאוזניות שלהם, הרכיבו משקפי וידיאו או קראו. אבל כולם היו במאונך. ויקטור קשר את עצמו לאחד ההליכונים והגביר את העומס לשלושת רבעי ג’י. בהתחלה הוא צעד לאט, ואז הגביר את הקצב בהדרגה לריצה קלה. אחרי עשרים דקות החלו שוקיו לרעוד ושרירי ירכיו בערו. כשהוריד את העומס והאט את הקצב תהה כמה זמן יהיה עליו להתאמן כל יום עד שיהיה מוכן לעזוב.
הידני שלו החל להבהב.
ויקטור הפסיק את פעולת ההליכון. ההודעה הייתה מאֵדִימאר, אחותה בת הארבע-עשרה של חנדה. היא הייתה צופה מתלמדת ועקבה אחר תנועות בחלל: כוכבי שביט, אסטרואידים, כל דבר שעלול להוות איום להתנגשות. ההודעה אמרה: בוא לקן העורב. דחוף!
ויקטור לא היסס. הוא יצא מהצנטריפוגה ברגע שנעצרה והתקדם במהירות בספינה, רגליו עדיין צורבות, חולצתו רטובה מזיעה.
קן העורב היה כיפת זכוכית בראש הסיפון העליון, גבוה מעל גוף הספינה. ויקטור עף לאורך המנהרה הצרה והארוכה שהובילה אל החדר, ואז משך את עצמו למעלה דרך החור שברצפה. החדר היה חשוך, ומיליארדי הכוכבים שמעבר לחופת הזכוכית בהקו, בהירים וברורים כל-כך, עד שהיה נדמה לו שהוא נמצא מחוץ לספינה.
אדימאר ריחפה בצדו האחר של החדר, נטולת משקל. היא הרכיבה את משקפי המידע שלה. המחשבים היו רגישים מאוד לאור, והצופים הרכיבו משקפיים הדוקים עם צגים פנימיים במקום להשתמש בצגי מחשב מוארים.
“יאֶפָּא, מאר. מה דחוף כל-כך?” שאל ויקטור.
אדימאר הסירה את משקפיה. “אתה תמיד התייחסת אליי ברצינות, ויקו. אפילו כשאף אחד מהאחרים לא לקח אותי ברצינות. תמיד התייחסת אליי כאילו אני חכמה”.
“את באמת חכמה, אדימאר. מה העניין?”
“וחנדיטה אמרה שאם אני אזדקק פעם לעזרה, אני יכולה לפנות אליך. היא אמרה שאתה תתייחס אליי בהגינות, שאתה תעזור לי”.
“כמובן, מאר. מה קרה?”
“אני רוצה להראות לך משהו. ואני רוצה שתהיה ישר איתי ותגיד לי מה אתה חושב שזה”.
“בסדר”.
היא מצאה זוג משקפיים נוסף ונתנה לו אותם. “העין ראתה משהו שלא נראה הגיוני. ואני לא רוצה שכל העולם יצחק עליי אם זה שום דבר”.
העין הייתה מערכת המחשב שסרקה ללא הרף את השמים בכל כיוון אפשרי וחיפשה עצמים מתקרבים שעלולים להתנגש בספינה. במונחי בטיחות, זה היה אחד המכשירים החשובים ביותר על הסיפון. אפילו סלעים קטנים שנעו במהירות גבוהה מספיק היו עלולים לגרום פגיעה קטלנית.
“הראית את זה לאבא שלך?” שאל ויקטור.
היא נראתה מזועזעת. “ברור שלא”.
“למה לא? הוא הצופה. הוא יוכל לעזור לך יותר ממני בפענוח התוצאות של העין”.
“אבא לא חושב שאני יכולה לעשות את העבודה הזאת, ויקו. הוא לא נותן בי שום אמון. הוא רצה בנים, ובמקום זה נולדו לו שלוש בנות. הסיבה היחידה שאני השוליה שלו ולא איזה נער היא שקונספסיון הכריחה אותו לקחת אותי. אני לא יכולה לבוא אליו עם טעות. הוא בחיים לא יפסיק לרדת עליי. הוא עלול ללכת עם זה לקונספסיון בתור הוכחה שאני לא מתאימה לתפקיד”.
ויקטור הכיר היטב את אביהן של חנדה ואדימאר, וזה היה תיאור מדויק למדי של האיש. ויקטור ידע שהוא לא צריך לשאול, אבל הוא שאל בכל זאת. “אז למה את עובדת עם אביך, מאר? אם זה קשה כל-כך, אולי תעדיפי לעשות משהו אחר, להיות בחברת אנשים אחרים”.
היא נראתה כעוסה. “כי אני אוהבת את מה שאני עושה, ויקו. אני אוהבת להפעיל את העין. וכי הוא אבא שלי. למה אתה לא הולך לעבוד במכבסה או במטבח, אם קל כל-כך להחליף עבודות?”
הוא הרים את ידיו במחווה של כניעה. “מצטער. תשכחי ששאלתי. מה העין ראתה?”
היא נראתה נרגזת, ולא אמרה דבר לרגע, כאילו שקלה אם היא באמת רוצה לערב אותו בעניין. ואז פניה התרככו והיא נרגעה. “משקפיים”, היא אמרה והרכיבה את משקפיה.
ויקטור הרכיב את המשקפיים והביט בצג הריק. “אני אמור לראות משהו?”
“עוד לא. תן לי להסביר קודם. הוריתי לעין להודיע לי על כל תנועה מחוץ למסלול השמש, גם אם זה עדיין לא נראה כמו התנגשות. בתחום הזה התנועות נדירות יותר, אבל יש לי קטע עם כוכבי שביט קרים. אני חושבת שהם מגניבים לפני שהשמש מחממת אותם והזנב שלהם נוצר. חשבתי שאם אהיה הראשונה שתגלה שביט חדש, אולי יקראו לו על שמי. זה טיפשי, אני יודעת”.
“ממש לא”, אמר ויקטור. “זה נשמע מגניב, כוכב שביט על שמך”.
הוא שמע את החיוך בקולה. “גם אני חושבת”. ואז היא חזרה לעניין. “אז העין סרקה מחוץ למסלול השמש ותפסה נתונים ממש נקיים”.
נתונים נקיים התקבלו כשהיו רק מעט אבק או חלקיקים אחרים בשדה הראייה של העין, מה שאִפשר לעין לראות למרחק גדול במיוחד.
“ואז העין איתרה תנועה והודיעה לי”, אמרה אדימאר. “העליתי את התמונה, וזה מה שקיבלתי”.
תמונה של החלל הופיעה על הצג במשקפיו של ויקטור. היא לא נראתה שונה מכל תמונה אחרת של החלל. “אני אמור לראות משהו יוצא דופן?” הוא שאל.
“התנועה נמצאת כאן”. אדימאר העבירה את העט שלה על מחשב הלוח, ועיגול זעיר הופיע על תמונת החלל. אדימאר הגדילה את התמונה עד שהעיגול מילא את הצג. ויקטור אימץ את עיניו. “אני עדיין לא רואה כלום”.
“גם אני לא ראיתי. מה שאומר שהדבר שהעין ראתה נמצא בחלל העמוק. אילו הוא היה קרוב, היינו מקבלים רזולוציה טובה יותר. ואם הוא רחוק כל-כך והעין איתרה את התנועה שלו, אז הוא חייב לנוע במהירות מטורפת. הבעיה היא שהעין לא נותנת לי מספיק נתונים כדי לחשב את המסלול של העצם הזה. אני יודעת רק שיש שם איזו תנועה מהירה. אבל המהירות פוחתת עם הזמן. זה אומר שהעצם משנה את המהירות שלו או את הכיוון שלו, אחד מהשניים. או שהוא מאט, או שהוא פונה כלפינו או לכיוון ההפוך, מה שגורם לו להיראות כאילו הוא מאט ביחס אלינו. אבל שתי האפשרויות לא סבירות במיוחד. הרצתי ניתוחים על בסיס של תריסר מרחקים וכיווני תנועה שונים, והדבר היחיד שמסביר את הנתונים שהעין נותנת לי הוא האטה”.
“הוא מאט?” אמר ויקטור. “עצמים טבעיים בחלל אינם מאיטים מעצמם, מאר”.
“נכון, הם לא מאיטים. וכשאני אומרת שהוא נע במהירות, ויקו, אני מתכוונת במהירות. חמישים אחוז ממהירות האור. וזאת המהירות שלו עכשיו, אחרי שהוא האט. עצמים בין-כוכביים לא נעים במהירות כזאת, הם לא משנים כיוון בלי שמשהו ימשוך אותם והם לא מאיטים. אז תגיד לי, יצחקו עליי בגלל זה?”
“אני לא חושב”, אמר ויקטור.
“אני צריכה לשכוח מזה?”
“אדימאר, אני חושב שאנחנו מסתכלים על ספינת חלל”.
“אין בעולם שום דבר שנע במהירות כזאת”.
“שום דבר שבני אנוש יצרו”.
אדימאר נרגעה למשמע מילותיו, וחיוך מטופש עלה על פניה. “אז אני לא משוגעת אם אני חושבת שזאת ספינה של חייזרים? ספינה שנעה כמעט במהירות האור ונכנסת למערכת שלנו ומאיטה את מהירותה?”
“או שזאת ספינה שנעה במהירות האור, או שמישהו פשוט שבר את כל חוקי הפיזיקה האפשריים. בין שמדובר בחייזרים ובין שבאילו תאגיד או ניסוי ממשלתי, יש לנו כאן טכנולוגיה מתקדמת כל-כך, שהיא תהפוך אותם לשליטי היקום”.
“אז אני צריכה לקרוא למישהו מבוגר”.
“את צריכה לכנס את המועצה. או שאני אעשה את זה. זה לא סתם חשוב, זה חשוב כל-כך, עד שהם צריכים לקבל החלטות ברגע זה ממש”.
“מה בוער כל-כך?”
“יכול להיות שהספינה הזאת בדרך לכדור הארץ”.
אבישי –
מלחמת הפורמיקים הראשונה 1: והארץ אינה יודעת
אורסון סקוט קארד המצליח מביא לנו את הסיפור שקדם ל’משחק של אנדר’. כתיבה קולחת ונהדרת! מומלץ!
Avi (verified owner) –
והארץ אינה יודעת
ספר חביב אבל פחות מוצלח מהמשחק של אנדר
דן –
מלחמת הפורמיקים הראשונה 1: והארץ אינה יודעת
מלחמת הפורמיקים הראשונה 1: והארץ אינה יודעת – סיפור אמיתי – לא ידעתי על הסדרה הזו, התיישבתי בחנות ספרים, מצאתי את הספר, לקחתי והתיישבתי על כיסא בחנות וישבתי שם שעתיים! לא כתיבה גדולה, לא רעיונות חדשניים, אבל מותח ומסקרן מאד
אוריאל –
מלחמת הפורמיקים הראשונה 1: והארץ אינה יודעת
מסוג הספרים שמזכירים לך שחבל שאורסון סקוט כארד לא חשב לעצור בנקודה מסוימת.
לא מרהיב. מאד בינוני. 3/5
yonatan –
מלחמת הפורמיקים הראשונה 1: והארץ אינה יודעת
זה ספר חביב ביותר לחובבי מדע בדיוני בכלל ואורסון סקוט קארד בפרט (למרות שהוא לא מוצלח לדעתי כמו סדרת המשחק של אנדר). למי שקרא ואהב את סדרת המשחק של אנדר הספר הזה יתן קצת רקע לאירועים שקדמו ובסך הכל חווית קריאה מהנה.
אורי –
והארץ אינה יודעת
ספר נחמד מאוד ומוצלח אם לא משווים אותו לסאגת המשחק של אנדר. אוסטון קארד סקוט סופר מאוד מוצלח שיודע לספק גם ספר עלילתי וגם ספר פילוסופי, בספר זה בעיקר עלילה מוצלחת ולכן אם לא נשווה לספריו האחרים ספר טוב מאוד אך ביחס אליו פחות.