המורה לעברית

It wasn’t a very good time for Hebrew.

היא גמרה להקליד את המילים שהתרוצצו בתוכה משך שבועות. עכשיו הביטה בהן ולא הייתה מרוצה. זה בסדר? ככה כותבים?

It was not a very good time for Hebrew, ניסתה שוב. עכשיו הייתה מבולבלת ולא יכלה להחליט. מה יותר טוב? איך אומרים? כמעט ארבעים וחמש שנה היא חיה כאן ועדיין היא לא יכולה לכתוב משפט פשוט.

It wasn’t a very good time for Hebrew, החליטה, אבל אחרי המשפט הזה הפסיקה לכתוב וסגרה את המחשב. כך או כך, זה לא היה זמן טוב לעברית. כשהגיעה לכאן, בשבעים ואחת, אז היה זמן טוב לעברית. כשהייתה מספרת שהיא מישראל הביטו בה בהערצה. מלחמת ששת הימים הייתה טרייה עדיין בתודעה. אפילו מלחמת השחרור חיה אז בזיכרונם של המבוגרים. ומלחמת יום כיפור שבאה שנתיים אחר־כך הביאה איתה עוד גל של אהדה. הכיתות שלה בבית־הכנסת היו מלאות. הורים רצו שילדיהם יוכלו לפטפט בעברית, לא רק לשיר את התפילות. היה ביקוש גם לכיתה למבוגרים. כולם רצו לדעת כמה מילים לפני הביקור בישראל. לשיר את השירים החדשים. היא זוכרת איך שרה להם, מלווה את עצמה בגיטרה, עוד תראה עוד תראה כמה טוב יהיה בשנה בשנה הבאה. הם שרו איתה, מהססים קצת עם הבתים אבל מצטרפים לפזמון. בבית־הספר היהודי התחננו שתקצה להם כמה שעות. שנה לאחר מכן כבר לימדה שם במשרה מלאה. ובשבעים וחמש הגיע בְּרוּס, ואחרי ששמע עליה שבחים מכל מקום אפשרי הזמין אותה ללמד קורס בעברית למתחילים באוניברסיטה...

אבל עכשיו לא זמן טוב לעברית. ההרשמה, שהולכת ומידלדלת כבר כמעט שני עשורים, פחתה עוד יותר בשלוש השנים האחרונות. פחות ופחות סטודנטים יהודים נרשמים ללימודים כאן, וגם אלה שמגיעים לא תמיד בוחרים בעברית. וגם המצב לא עוזר, כמובן. קשה מאוד למכור היום את ישראל. זו לא הארץ הקטנה, הצעירה, מלפני ארבעים וחמש שנה. וגם היא כבר מזמן לא הצעירה החייכנית שהגיעה לכאן עם צמה עבה בצבע נחושת מונחת על כתפה וסיפרה לסטודנטים המרותקים סיפורים על מסע מים לים ועל מחנה העבודה בקיבוץ ועל העוזי שֶיָרתה בו כששירתה בצה"ל. הם הביטו בה בהערצה כשסיפרה להם: אני נולדתי יחד עם המדינה! הייתה אז גאווה אינסופית. גאווה במדינה, גאווה בעצמה. שתיהן צעירות כל־כך, וכמה הספיקו כבר! היא קירבה אליה את התמונה שמונחת על שולחן העבודה שלה, נתונה במסגרת כסופה שקיבלה מתנה מהתלמידים: המחזור הראשון של תלמידי העברית שלה כאן. עם כמה מהם היא בקשר עד היום. ארבעים שנה עברו, והיא זוכרת כל אחד מהם: אלן ושילה ורייצ'ל ואייבי ודיוויד ודייב... ומי זאת? כן, טובי. גם אחותה הקטנה למדה אצלה. רות. אחד־אחד היא מזהה אותם בתמונה, מחייכת לעצמה כשהיא מסתכלת בהם מקיפים אותה, נדחקים אליה. היא במרכז, קורנת, בחולצה רקומה וסנדלים תנ"כיים, נראית בת גילם של התלמידים. אפילו לה קשה לזהות את עצמה בתמונה.

כשהיא מביטה במראה בשירותי הנשים, רגע לפני השיעור הראשון שהיא מלמדת השנה, היא רואה שיער קצר, לא מסודר, אפור יותר מחום. אין זכר לגון הנחושת. פניה חיוורים, גם הם כמעט אפורים. נעלמו הלחיים התפוחות, האדומות, ששנאה כל־כך כי שיוו לה מראה של ילדה. שפתיה דקות, מהודקות. היא מרכיבה משקפיים, ועיניה נראות לה קטנות כל־כך מאחוריהן. הגבות כמו נמחקו. איפה היא ואיפה הצעירה בחולצה הרקומה. איפה המדינה הצעירה ההיא ואיפה ישראל. אז, בשנים הטובות, הייתה מארגנת מדי שנה אירוע גדול ביום העצמאות. יום הולדת למדינה. יום הולדת לה. היו שם תמיד בריסטולים צבעוניים שתלמידיה עזרו להכין, עם תמונות ומצגות: חקלאות מתקדמת, תעשייה עתירת ידע, פטנטים רפואיים יחידים במינם, סיוע לעולם השלישי... תמיד נמצאו מתנדבים שניפחו בלונים בצבעי כחול ולבן ותלו דגלונים. נמצא גם מי שנסע להביא פלאפל וחומוס מהמסעדה הלבנונית בעיר הסמוכה. ובכלבו של הירדני הייתה קונה במבה וביסלי וחטיפי מקופלת קטנים. על המדשאה במרכז הקמפוס היו עורכים שולחן מלא כל טוב. היא הייתה מביאה את הטייפ המסורבל, עם כל הקלטות של השירים הישראליים היפים: אריק איינשטיין, חוה אלברשטיין, אילנית. בשנים הטובות השליח של 'הלל' היה מצליח לארגן אפילו גמל, השד יודע מאיפה. מכל הקמפוס היו באים לראות. תמיד היו סטודנטים שהתנדבו לאייש את הדוכן מהצהריים עד הערב. כל מי שעבר שם עצר ליד השולחן, קרא מהבריסטולים, התכבד בבמבה או בשוקולד. גם מי שלא עצר נופף לשלום. ובעיתון האוניברסיטה הופיעה תמיד כתבה קצרה, עם תמונה של הגמל מקושט בסרטים כחולים ולבנים.

היא היססה לרגע, ובכל זאת שלפה שפתון חום עדין וצבעה את שפתיה מול המראה בשירותי הנשים. בעוד כמה רגעים תיכנס לכיתה. כמה פעמים כבר לימדה עברית למתחילים? ארבעים לפחות. כמה פעמים עוד תלמד? כמה שיהיה צריך, ענתה לעצמה וטמנה את השפתון בתיק. אין לה תחליף. מי ילמד כאן עברית בלעדיה? כן, מדי פעם יש לה עזרה. אשתו של סטודנט ישראלי ששמחה לתעסוקה חלקית, או איזו מורה מבית־הספר היהודי שמחפשת שעות נוספות. אבל כולם יודעים: היא העברית באוניברסיטה הזו. בלעדיה אין שום דבר. כמה תהפוכות עברה כאן. כמה שינויים שרדה. מהמרכז לשפות הועברה למרכז ללימודים יהודיים, ומשם לחוג ללימודי המזרח התיכון, שאליו סונף המרכז ללימודים יהודיים לפני יותר מעשור. ברוס עוד היה אז ראש המרכז. הוא דאג לה, שלא תיפגע, שלא יורעו התנאים. להפך. "מה את דואגת מיידלע," צחק אליה — עדיין קרא לה ככה, למרות שכבר הייתה בת יותר מחמישים — "הם לא יכולים בלעדייך. תמיד יצטרכו ללמד עברית, ומי יש להם יותר טוב ממך?"

כן, היא התגברה כבר על קשיים גדולים יותר. כשברוס פרש, לפני שבע שנים, ידעה: זה לא יהיה אותו דבר בלעדיו. כמעט שקלה לעזוב, אבל הוא השביע אותה: שלא תעזי. יחד בנינו את לימודי היהדות באוניברסיטה הזאת. תמשיכי את מה שהתחלנו. אני כאן, הרגיע אותה, לא הולך לשום מקום. תוכלי לבוא להתייעץ איתי בכל עניין, הכי קטן. היא האמינה לו. אבל לפני שנתיים הידרדר מצבה של חנה אשתו, והם עברו לדיור מוגן בשיקגו, ליד הבן הגדול שלהם. ועכשיו, השנה, שוב התהפך הכל. תמר חזרה לארץ, ושלי פרש. שלי היה זה שקשר אותה לאוניברסיטה הזו, האציל עליה ממעמדו, פרופסור להיסטוריה יהודית. ותמר — תמר היא המזל שלי, נהגה לומר לכולם, בייחוד לתמר עצמה. שנים של חיזורים אחרי פרנסי האוניברסיטה, אחרי תורמים בקהילה, הולידו את התקן בספרות עברית ויהודית שנפתח לפני שבע שנים. כמה קשה עבד ברוס בשביל התקן הזה. "זאת המתנה שלי לאוניברסיטה, לפני הפרישה," אמר לה פעם. ותמר אכן הייתה מתנה. היא באה מירושלים, עם בעל ושתי ילדות קטנות, והן נקשרו מייד זו לזו. "את כל־כך מזכירה לי אותי כשבאתי לכאן," אמרה לה פעם, כשישבו שתיהן בחצר האחורית. הילדות שיחקו בדשא והן שתו קפה עם עוגת שמרים במילוי קקאו. "לפעמים אני מרגישה שהגעתי לפה רק אתמול. מי היה מאמין שעברו יותר משלושים שנה."

הם היו עושים חגים יחד, היא ושלי ותמר ואמיר והילדות. היא הייתה ממש כמו סבתא לעדי וענבר, וליותם, שהצטרף אליהן אחרי ארבע שנים. הילדות בכו כשנפרדו ממנה. גם היא בקושי עצרה בדמעות. אבל היא שמחה כל־כך בשביל תמר ואמיר, ידעה כמה קשה להם להיות רחוקים כל־כך מהארץ, מהמשפחות, ואיזה מזל נדיר נפל בחלקם כשמצאו שניהם תקנים בישראל. "בטח, איזה שאלה," עודדה את תמר, שבאה אליה להתלבט, בכל זאת, לא פשוט לעזוב שתי משרות טובות כל־כך. "אם יש לך הזדמנות, תחזרי. אחר־כך לא תמיד אפשר. אני אומרת לך מניסיון." כן, כמה שהצטערה בשביל עצמה, שמחה בשביל תמר ואמיר. "רק שלא ייקחו את התקן," הייתה ממלמלת שוב ושוב, כמין השבעה. "שיהיה לנו פרופסור לעברית."

התפילות שלה נענו. ברוס, ממעמקי הפרישה שלו, הצליח לדאוג שיפתחו את התקן מחדש. רוברט, ראש החוג ללימודי המזרח התיכון, בא להודיע לה במיוחד. היא קצת חששה ממנו כשהגיע אליהם משיקגו והתמנה לראש חוג — בכל זאת, מומחה להיסטוריה ערבית — אבל להפתעתה הוא היה דווקא בסדר גמור. אפילו יותר מבסדר גמור. והיבּא, אשתו, שלימדה ערבית במקביל לה, הייתה חביבה ממש. רוברט טרח לעדכן אותה כשפתחו מחדש את התקן ודיווח לה בשמחה על כמות יפה של פניות. הוא גם וידא שתוכל להגיע להרצאות של המועמדים. "יפה מצידו," אמרה אז לשלי. "הוא לא חייב לעשות את זה. בכל זאת, אני לא חלק מהסגל האקדמי." רוברט בא למשרד שלה מייד אחרי הישיבה שבה הוחלט על המועמדים הסופיים למשרה. היא בדיוק ישבה שם עם תלמיד שהחמיץ שבוע שלם של עברית בגלל נסיעה משפחתית לנופש באיים הקריביים ועזרה לו להשלים את החומר. הוא עמד בפתח בפרצוף זורח: "יש לנו שלושה אנשים משובחים. אחד־אחד! We can’t go wrong עם אף אחד מהם." בכל זאת ביקשה ממנו שיספר לה קצת, להשׂביע את סקרנותה, ורוברט אמר שיש מועמדת מישראל, מבר־אילן, ועוד אחת שמלמדת בברנדייס, ויש — כאן עשה הפסקה לא מורגשת כמעט — מישהו מאוד־מאוד מרשים. למד בברקלי. עכשיו בקולומביה. עושה שם פוסט־דוקטורט.

הם באו לביקור, המועמדים, על־פי הסדר שבו מנה אותם רוברט. קודם רקפת מבר־אילן, אחריה קארן מברנדייס, ואחרון יועד מקולומביה. היא הבטיחה לעצמה לבוא בראש פתוח, בלי שום הטיות. הזכירה לעצמה שמדובר בקולגה, פרופסור לספרות, לא בתחליף לתמר. שההחלטה ממילא לא נתונה בידיה. שהיא צריכה לשמוח על עצם העובדה שהתקן מאויש. ובכל זאת, איזה הבדל בין שתי המועמדות לבינו. קארן ורקפת נתנו הרצאות בהירות, העבירו שיעור מצוין לדוגמה, ביקרו בכיתת עברית, אמרו שישמחו לעבוד יחד, בשיתוף פעולה. ויועד... מההרצאה שלו לא הבינה כמעט כלום. את השיעור לדוגמה העביר כלאחר יד, מכוון אל המראיינים שלו, לא אל התלמידים. בפגישה הקצרה שנקבעה להם התנהג כאילו אינו מבין לשם מה נחוץ להם בכלל לשוחח. במשך רבע שעה התאמצה לדובב אותו. סיפרה לו בפירוט על התוכנית לעברית, איך התחילה מקורס וחצי, לפני ארבעים שנה, והיום יש לה אימפריה קטנה, חייכה אליו, אבל הוא לא החזיר חיוך. בכיתה שלה ביקר כמו לצאת ידי חובה. היא הציגה לו את התלמידים שלה: שירה, נוח, סקוט־שאול, לורל־דפנה — "כולם אצלי עם שמות עבריים," הסבירה לו, "מי שאין לו שם שני עברי, בוחר אחד." בגאווה מיוחדת הציגה לו את קוואן מווייטנאם, שלומד עברית כדי להיות מסוגל לקרוא יום אחד בתנ"ך, ואת פייסל מערב הסעודית, בן טיפוחיה, התרומה האישית שלה לשלום בין העמים, לעולם טוב יותר. אבל יועד לא התרשם, ומפייסל, כך נדמה היה לה, היה ממש מסויג.

אלא שכולם דיברו עליו בהתפעלות ובהערכה עצומה. היא חשדה שהיה בהתפעלות הזו יותר משמץ של התבטלות בפני האוניברסיטאות הגדולות, אלה שבשני החופים. זה תמיד הרגיז אותה. מה רע במערב התיכון? זאת אמריקה האמיתית, הלבבית, מסבירת הפנים — היא לא הייתה מסוגלת לשרוד בניו יורק אפילו חודש. אבל היא שתקה, כמובן. מי בכלל שואל אותה. וכשהודיעו לה שבחרו ביועד לא הופתעה. "רק שיבוא," לחשו כולם תפילה חרישית, "שיקבל את ההצעה שלנו..." והיא הנהנה, אבל בלב ביקשה: הלוואי שתבוא רקפת. או קארן. רק לא הוא. הלוואי שיקבל הצעה מפתה בניו יורק, בבוסטון, בלוס אנג'לס, ולא יבוא לכאן. אבל היא ידעה כבר: זו המשרה היחידה בספרות עברית שנפתחה השנה. ואכן, כבר במאי בא אליה רוברט קורן כולו: "אני מספר לך ראשונה כי חשבתי שתשמחי לדעת: יועד ברגמן־הררי הודיע לי עכשיו שהוא מגיע בשנה הבאה!"

כבר אז, כשביקר כאן, הגו כולם את שמו בכובד ראש הרה משמעות. יועד ברגמן־הררי. היא שאלה אותו, בפגישה הקצרה שלהם, מאיפה השם הכפול. כבר התרגלה שבחורות סוחבות על עצמן שני שמות, אבל למה הוא? הוא הביט בה, כאילו שקל אם לטרוח בכלל להסביר לה, ואז פירט שנולד יועד הררי, אבל במהלך הלימודים באוניברסיטה הוסיף לעצמו את שמו המקורי של אביו, ברגמן.

"אבל למה?" רצתה לדעת. אולי היה קשור מאוד לסבא?

"מתוך שלילת שלילת־הגלות," השיב לה, כאילו זה הדבר המובן ביותר בעולם, והיא בהתה לרגע. שלילת שלילת־הגלות. אף פעם לא שמעה על זה. והרי זו הייתה הגאווה הגדולה שלה: היא הייתה אילנה — בדור שרובו עוד היה בתיה וציפי ופנינה, אילנה דרורי — בכיתה מלאה דרוקמן וליפשטט ושמוקלר — וכשהתחתנה הרגישה צביטה של ממש כשהפכה פתאום לאילנה גולדסטין. אם כי עכשיו, אחרי ארבעים שנה, היא כבר רגילה. ובכל זאת ביקשה להבין:

"מה זאת אומרת, שלילת שלילת־הגלות?"

"זאת אומרת שאבא שלי ניסה למחוק את סבא שלי, ואת אבא של סבא שלי, ואת סבא של סבא שלי. ואני רוצה להחזיר אותם, אבל בלי למחוק את אבא שלי. זה כל הסיפור."

היא הביטה בו כאילו גילתה פתאום משהו חדש. "זה יפה, יפה מאוד. סבא שלך בטח שמח," הציעה, ובלב ניסתה: אילנה פריימן־דרורי. לא. לא טוב.

עכשיו, כשהיא יוצאת משירותי הנשים, היא מציצה בשעון: כמעט רבע שעה עד השיעור הראשון. היא יכולה לעבור אצל יועד, לברך אותו ביום הראשון ללימודים. או שהיא יכולה לגשת רגע לספרייה, לברר מה קורה עם שלי. היא קצת דואגת לו, ביום הראשון של שנת הלימודים הראשונה שבה לא יְלַמד יותר. הם הבטיחו זה לזו ששום דבר לא ישתנה, הם ימשיכו לנסוע לאוניברסיטה יחד כל בוקר. פשוט הוא לא ילַמד. סוף־סוף יוכל להקדיש את עצמו למחקר, לספר שכבר כמעט עשר שנים הוא מבטיח לעצמו להשלים, על היהודים במערב התיכון במחצית הראשונה של המאה העשרים. ובכל זאת היא מודאגת. אולי בלי סיבה, אבל היא דואגת לו. וגם מהשיעור שלה היא מודאגת. כן, הירידה בהרשמה לא התחילה היום, אבל השנה רשומים רק שמונה תלמידים בעברית למתחילים. שפל כזה מעולם לא היה לה. אם כי... היא מנחמת את עצמה: הילדים האלה כל־כך לא מאורגנים. הם פשוט שוכחים להירשם. היו שנים שבהן לא נרשם כמעט אף אחד ופתאום הופיעו עשרים איש לשיעור הראשון.

היא מחליטה להציץ באולם הקריאה עם קירות הזכוכית לפני שהיא נכנסת, ובלבה מקווה שלא תמצא שם את שלי. כן, היא יודעת שהוא אוהב להתעכב קצת לפני העבודה, להציץ בעיתונים היומיים, במגזינים — טיים, אקונומיסט, ניוזוויק — אבל עכשיו כבר רבע לעשר, היא השאירה אותו שם לפני יותר משעה, והיא חוששת שמא הוא עדיין שם ועוד לא התחיל לעבוד. היא מרגישה הקלה כשהיא לא מוצאת אותו בין יושבי הכורסאות המעיינים במגזינים, אבל בדרכה לשיעור היא מבחינה בו, עומד בתור לקפה בקיוסק מול הספרייה, כתפיו שמוטות קצת, החולצה המכופתרת בולטת בין בגדיהם של הסטודנטים שמקיפים אותו, רובם גבוהים ממנו בהרבה. חבל: הם היו יכולים לשתות יחד קפה לפני השיעור הראשון שלה. למה לא חשבה על זה? החשק לקפה הולך ומתגבר כשהיא צועדת לבניין על שם מאייר, שהיא קוראת לו עדיין בניין חמישים ושתיים, כפי שקראו לו כאן כשהתחילה ללמד, אבל ככל שהיא מתקרבת לחדר הכיתה מחשבותיה הולכות ומתרכזות בשיעור שלה, ברגע הראשון שבו תיכנס לכיתה. היא למדה כבר: כל־כך הרבה תלוי ברגע הזה. הוא עשוי להכריע כמה מהם יהיו שם גם בשיעור הבא. איך תיראה השנה כולה.

כשהיא נכנסת לכיתה היא עומדת שם רגע, ללא מילים. בחדר יש רק ארבעה תלמידים. לרגע היא תוהה: אולי זאת לא הכיתה הנכונה? אבל היא יודעת היטב שזה החדר: שמונה נרשמו לעברית למתחילים וחצי מהם לא הופיעו. בפעם האחרונה בדקה את מצב ההרשמה אתמול בערב. הם יכלו לשנות את דעתם במשך הלילה... מישהו מיוזע, בגופיית ספורט, נדחק בפתח. סוֹרי, הוא ממלמל, ומתיישב בקצה החי"ת שיוצרים השולחנות. "זה בסדר," היא אומרת, למרות שברור לה שהוא אינו מבין את דבריה. זו השיטה שלה: רק עברית. מהשיעור הראשון. ואז היא מתעשתת, מניחה את התיק על כיסא, את הניירות על השולחן, ומחייכת אליהם חיוך גדול כשהיא אומרת את המילה הראשונה בשיעור הראשון, המילה שאמרה כבר כל־כך הרבה פעמים: "שלום!"

עד סוף השיעור מצטרפות עוד שתי תלמידות. אחת עם לחיים תפוחות, ילדותיות, ושאריות של פצעי בגרות, שנראתה כאילו התקשתה להתעורר הבוקר ובמשך השיעור עיניה שבו ונעצמו מדי פעם; ועוד אחת שהסבירה שביקרה קודם בשיעור אחר, כדי שתוכל להחליט אם היא מעדיפה אותו על פני העברית. גם זה עניין של השנים האחרונות. פעם תלמידים היו נרשמים וזהו. היום קוראים לשבוע הראשון "שופינג ויק". בלי בושה הם עוברים משיעור לשיעור, עושים "שופינג", לראות מה מוצא חן בעיניהם.

את כל הכוחות היא מגייסת להחיות את השיעור. לא קל לנהל שיעור ראשון בעברית בלבד, כשאף אחד מהתלמידים לא יודע מילה. היא סומכת על זה שכמעט תמיד יש מישהו שזוכר כמה מילים בעברית, ממה שלמד בבית־הספר היהודי. לפעמים יש אפילו מישהו עם הורה אחד ישראלי, עם סבתא בארץ. היא מציגה את עצמה, כפי שעשתה כבר ארבעים פעם, ומלמדת אותם את המשפט העברי הראשון שלהם: קוראים לי אילנה. מיי ניים איז אילנה, היא מפרשת. עכשיו הם חוזרים אחריה: קוראים לי קלואי. קוראים לי מייקל. קוראים לי שיילה. התלמידה עם פצעי הבגרות בוהה בה. "קוראים לי..." היא מנסה לעזור לה. "קלייר," משלימה התלמידה סוף־סוף. "קוראים לי קלייר," אילנה מטעימה, אבל קלייר שוב בוהה ולא חוזרת על המילים. בשארית השיעור היא מחלקת להם את הסרגל עם אותיות האל"ף־בי"ת, ללמוד בבית, והם מתאמנים בשיחה זה עם זה: קוראים לי מייקל. איך קוראים לך? קוראים לי שיילה. נעים מאוד. כולם מתקשים קצת עם ההבדל בין זכר ונקבה, אבל קלייר, כך נדמה לה, אפילו לא קולטת שיש הבדל בין השניים.

אחרי השיעור היא לא מתאפקת ועוברת על פני המשרד של יועד. הדלת סגורה. מוזר, ביום הראשון. אבל כשהיא הולכת משם הוא בא לקראתה עם כוס קרטון מכוסה ועיניים חצי עצומות, כמו של קלייר.

"או, שלום," היא קוראת אליו, והוא נעצר ובוחן אותה, כמו מנסה להבין מי היא ומה היא רוצה ממנו.

"אילנה," היא מזכירה לו, "אילנה גולדסטין, המורה לעברית."

סוף־סוף יש איזו הבעה על פניו: "אה, כן. היי."

בן כמה הוא? היא תוהה. כשהגיע לכאן באביב נראה לה צעיר מאוד, בן שלושים בקושי, אבל עכשיו, כשהיא מביטה בו מקרוב, נדמה לה שהזקין בחודשים האחרונים. פתאום הוא נראה לה בגילו של ברק. אולי אפילו בגילה של יעל. גם בחום של סוף אוגוסט הוא לבוש בחולצה מכופתרת. אמנם, לא כמו של שלי. את זה היא יכולה לראות מיד. חולצה מבד איכותי יותר, הדוקה מאוד על גופו, עשויה משבצות קטנטנות בצבע בורדו ולבן. וגם המשקפיים שלו: במבט ראשון הם נראים כמו משקפי קרן שיצאו מהאופנה כבר בשנות השבעים, אבל ברור לה שהמסגרת הזו היא האופנה האחרונה בניו יורק, שהיא נרכשה במאות דולרים בחנות בסוהו, או אולי בווילג', או איפה שהצעירים קונים היום, אין לה מושג. וכאילו שהחולצה והמשקפיים לא מתעתעים מספיק, לחייו מכוסות בזקן בהיר, רך, לא זקן עבות, אבל הרבה יותר מהזיפים שעיטרו את פניו באביב האחרון.

יועד לוגם מהכוס ומעווה את פניו. "חרא קפה."

"בפעם הבאה תלך לקפה מול הספרייה," היא מציעה לו טיפ של מקומיים. רק לפני שנה פתחו אותו, וכל הקמפוס מדבר עליו: כמו בניו יורק, כמו בסן פרנסיסקו, בסיאטל: קלייה עצמית, מיקרו־זנים. היא עצמה ניסתה כמה פעמים והתביישה לומר שהקפה היה לה מר וחמוץ.

הוא זורק את הכוס לפח זבל שעומד בקצה המסדרון. "לשם הלכתי."

"אז מה שלומך?" היא מנסה שוב. "איך עבר היום הראשון שלך כאן?"

כשהוא פותח את פיו לענות לה נפלט לו פיהוק. בסדר, הוא מסנן. אבל ללמד הוא מתחיל רק מחר. "אין לי כוח לזה..." את הפיהוק הזה כבר אינו מתאמץ להסוות.

"כן, זה קשה, בהתחלה," היא מסכימה, ובכל זאת היא מופתעת: כן, גם היא קרובה לפעמים להישבר באמצע הסמסטר, או רגע לפני הסוף, כשהשגרה שוחקת והתרגילים שתיקנה עשרות פעמים משעממים אותה והסטודנטים עם כל התירוצים שלהם, אבל ביום הראשון ללימודים היא מרגישה תמיד חגיגיות והתרוממות רוח, גם היום, אחרי ארבעים שנה. איך אפשר, היא תוהה, להיות כל־כך שחוק עוד לפני שלימדת אפילו שיעור אחד?

"מתי הגעת?" היא מתעניינת.

"לפני יומיים."

היא פולטת צעקה קלה של הפתעה. יומיים לפני תחילת שנת הלימודים!

"היה לי כנס," יועד הוגה את המילים לאט, במאמץ, כאילו הוא מתלבט אם שווה לו להסביר לה למה איחר כל־כך להגיע. "בניו יורק," הוא מוסיף, לאחר מחשבה.

"יופי, יופי. אז רק הגעת," היא חושבת בקול רם. "עוד לא הסתדרת בדירה. זה בטח קשה להגיע ככה ומייד להתחיל ללמד..." וכבר היא מזמינה אותו לארוחת שבת אצלה בבית, ביום שישי הקרוב.

יועד ברגמן־הררי ממצמץ בעיניו, המום, אבל נענה לה.