עקיבא – האיש האגדה המורשת

פרק 1 חיי עקיבא הצעיר

עקיבא בן יוסף הוא אולי הנודע והאהוב מבין כל חז"ל הקדמונים, התנאים,5 אבל חייו הם במידה רבה תעלומה ומן הסתם יישארו כאלה תמיד. כפי שחוקר התלמוד, לוי גינזברג, הפליא לכתוב, "היסטוריה מלאה של עקיבא, המבוססת על מקורות אותנטיים, לא תיכתב מן הסתם לעולם, אף שהוא, במידה רבה יותר מכל אחד אחר, ראוי להיקרא אבי היהדות הרבנית."6 עקיבא בן יוסף היה "האיש שהתווה את הדרך ליהדות הרבנית כמעט אלפיים שנה."7 תרומתו ליהדות הרבנית היתה גדולה כל כך שהמסורת בחרה בו כאחד משני "אבות העולם", כאשר השני הוא יריבו בן-זמנו, רבי ישמעאל.8 במדרש קדום כונה עקיבא אחד משלושה שבלעדיהם "היתה התורה משתכחת" בתקופתו. האחרים היו שפן, הסופר שהביא את ספר דברים שנגלה זה לא כבר אל המלך יאשיהו במאה השישית לפני הספירה (מלכים ב כב, יד), ועזרא, הסופר ששב מגלות בבל וערך טקס ציבורי לאישור קדושתה וסמכותה של התורה במאה החמישית לפני הספירה (נחמיה ח-ט).9

כאשר התלמוד רצה להוכיח את חשיבותו של רבי יהודה הנשיא, שנאמר עליו כי היה גדול החכמים מאז משה רבנו,10 הוא ציין שהוא נולד באותו יום עצמו שבו עקיבא מת,11 ורמז בכך שאת עקיבא היה יכול להחליף רק מישהו גדול כל כך. אך למעשה, על חיי עקיבא הצעיר איננו יודעים כמעט דבר. המקורות, אפילו אלה האגדיים ללא ספק, אינם מספרים עליו דבר עד היותו איש מבוגר. איננו יודעים אפילו מתי הוא נולד.

ההנחה המקובלת בדרך כלל היא שהוא מת בגיל מתקדם במהלך מרד בר כוכבא ורדיפות אדריאנוס, בסביבות 132 לספירה,12 אם כי, כפי שנראה בפרק 8, המקורות הנוגעים לכך רחוקים מלהיות ברורים. אבות דרבי נתן ב (אר"נ ב בפרק 12), הנחשבת בעיני רבים כיצירה תנאית קדומה, מניחה שעקיבא חי 120 שנה, ובמקרה זה הוא היה צריך להיוולד בערך בשנת 12 לספירה ולהתחיל בלימודיו בשנת 52 לספירה. זה בלתי אפשרי, מכיוון שזה קודם לחורבן בית-המקדש ולייסוד בתי המדרש ביבנה ובלוד (לִידָה), שבהן עקיבא למד. ברור אפוא ש-120 שנה הן מספר סכמתי, הלקוח מחיי משה על-פי התורה, והוא, במונחים מקראיים סמליים, תוחלת החיים של אנשים נכבדים וראויים לשבח. אם נניח שעקיבא חי חיים ארוכים, הוא היה כבן שמונים במותו; לפיכך, לידתו היתה צריכה לחול סביב שנת 50 לספירה (חציה השני של המאה הראשונה לספירה), כעשרים שנה לפני חורבן בית שני וראשית גלות רומי.

עקיבא נולד וחי במשך רוב שנות חייו בקרבת לוד שבשפלת יהודה, הרחק מן המטרופולין ירושלים וממושב הלימודים הדתיים. השם עקיבא, שלא היה בלתי נפוץ באותה תקופה,13 הוא וריאציה של עקביה. השורש העברי זהה לזה שבשם יעקב, כלומר העקב, ואולי "ללכת בעקבות".14 ברוב המקורות העבריים הוא מאוית בנוסח הארמי באלף בסוף, אך בתלמוד הירושלמי הנוסח הוא עברי, עקיבה, בהֵא בסוף.

לבד מן העובדה ששמו של אביו היה יוסף, המקורות אינם מספרים לנו דבר על בני משפחתו או הרקע שלהם. דבר אינו ידוע על אמו או על אחיו ואחיותיו. זה היה יוצא דופן שבמשפחה יהיה רק ילד אחד, אלא אם כן האם מתה בטרם עת או לא יכלה ללדת ילדים נוספים. מובן שהטיעון הנובע משתיקה רחוק מלהיות מכריע, מכיוון שמקורות חז"ל אינם עושים שום ניסיון לכתוב ביוגרפיות מלאות של החכמים ומפגינים עניין מועט בסיפור סיפורים כאלה אלא אם כן הם תורמים לאיזו משנה מוסרית או משפטית חשובה. או שעקיבא גדל במשפחה רגילה, מוקף בהורים, אחים ואחיות, או שהיה בן יחיד, אולי ללא אם שתטפל בו בשנות התבגרותו. את כל זה ניתן להשאיר לדמיון בלבד.

גם בנוגע למעמד הסוציו-אקונומי של משפחתו, המקורות ממלאים פיהם מים. אולם ישנם כמה קצות חוטים המוליכים למסקנה שהם לא היו משכילים ולא אמידים. לא היו תלמידי חכמים ברקע המשפחתי שלו, עובדה שהוא עצמו הודה בה. בתלמוד הירושלמי, אחת היצירות המוקדמות המכילות את אמרותיו, עקיבא מעיר שכאשר רבן גמליאל השני אולץ לפרוש מתפקידו כראש בית המדרש ביבנה, הוא, עקיבא, לא מונה במקומו של גמליאל מפני שלאחרים, שלא היו גדולים ממנו בלמדנות, היו אבות נכבדים יותר. "אשרי אדם שזכו לו אבותיו," הוא אמר. "אשרי אדם שיש לו יתד במי להיתלות בה!"15

בהערה כלאחר-יד הנמצאת בתלמוד הבבלי, שיש בה רושם של אמת, עקיבא נזכר שבנעוריו היה עם הארץ (איכר נבער), עובדה שלא היתה לו סיבה לומר אותה אילולי היתה נכונה. "כשהייתי עם הארץ, אמרתי: מי ייתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור!"16 אף שבמשמעות המקורית של המונח, עם הארץ היה פשוט איש כפרי, משמעותו הפכה להיות אנאלפבית ולפיכך בור.

שוב, כל המקורות, מוקדמים ומאוחרים, מתעקשים שהוא החל ללמוד לקרוא בגיל ארבעים. ייתכן, שארבעים זו הגזמה, כמו 120, אבל המשמעות ברורה: הוא היה אדם בוגר, אפילו נשוי עם ילד, אך מן הסתם לא ידע קרוא וכתוב כאשר החל בלימודיו.17 כאשר חשב על שנותיו כצעיר ונזכר במה שעשה בנעוריו, עקיבא אמר פעם לתלמידיו, "מודה אני לפניך, ה' אלוקי, ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות!"18 זה מה שהיה - ומה שהיה יכול עדיין להיות אילולי קרה משהו ששינה את חייו.

אשר למצבו הכספי, שוב מציינים אותם מקורות קדומים באבות דרבי נתן את היעדר המשאבים של עקיבא כאשר החל ללמוד. "עתיד רבי עקיבא לחייב את כל העניים בדין. שאם אומרים להם, 'מפני מה לא למדת תורה?' והם אמרו, 'מפני שעניים היינו,' אומרים להם, 'והלא רבי עקיבא עני ביותר ומדולדל היה!'"19 עקיבא נאלץ להיות תלוי תחילה בעמלו-שלו ואחר כך בעזרתה של אשתו במהלך אותה תקופה. אילו היה מצבה של משפחתו טוב יותר, ניתן היה לצפות לכך שתסייע לו, אך בשום פרק זמן אין אזכור שלה מבחינה זו. כל הדברים הללו יחד מראים שהרקע של עקיבא, אם לא היה של עוני מרוד, היה לפחות של משפחה חסרת מעמד והשכלה. דומה שסיכוייו של אדם מרקע כזה להפוך לאחד מחשובי חכמי ישראל, מפורסם, משפיע ואהוב, שאפו לאפס, ועם זאת, כידוע, זה מה שקרה.20

האזור ביהודה שבו עקיבא נולד וגדל וחי חלק ניכר מחייו, היה בשפלה, לא הרחק מחוף הים התיכון,21 ליד העיר לוד.22 שלא כמו הארץ ההררית שהובילה משם לירושלים, זו היתה קרקע חקלאית פורייה שאוכלסה ונמצאה בבעלותם של עובדי אדמה עשירים. אם, כפי שסביר להניח, יוסף לא נמנה עמם, ייתכן שמשפחה זו השתייכה לעניים חסרי האדמה, לאלה שעבדו כשכירי יום או כאריסים. על-פי מקור מן המאה השלישית (מסכת שמחות ט, המצורפת בדרך כלל לתלמוד הבבלי), כאשר מת אביו של עקיבא, אחרים חשפו את כתפיהם לאות אבל, אך עקיבא לא עשה זאת. מכיוון שעל-פי ההלכה לא מבצעים אקט זה של אֵבל אם ההורים "לא היו אנשים נכבדים", זה עשוי להיות רמז נוסף למעמדה הנמוך של משפחתו.

האריסים חיו חיים של דלוּת וחוסר ודאות. חלק ניכר ממה שייצרו היה צריך להימסר לבעלי האחוזה שלהם. אם כך היה במקרה של משפחת עקיבא, הרי שליוסף היה פנאי מועט לבנו ומעט ללמד אותו פרט למיומנויות הדרושות להשלמה בדוחק של הפרנסה כאיכר חסר אדמה. בהיותו אנאלפבית בעצמו, מעולם לא היה עולה בדעתו לטרוח לרכוש השכלה לבנו, והשכלה כזו לא היתה זמינה בקלות בתקופה ההיא לכפריים חסרי אמצעים.

ילדותו ובגרותו המוקדמת של עקיבא, כאשר היה איכר בור, עם הארץ, אירעו אפוא בשנים האחרונות של הבית השני, שנחרב בשנת 70 לספירה. באותה תקופה שלפני המלחמה, בעת שחי בשפלה, הרחק מן המטרופולין ירושלים וממרכז התככים הדתיים והפוליטיים, הוא לא ידע דבר על הזרמים החשובים של המחשבה והנוהג היהודיים שפרחו אז. כל שאנו יודעים בוודאות מבחינה זו הוא שעקיבא שנא שנאה עזה את החכמים הפרושים.23

הפרושים וכתות אחרות של ימי בית שני

בתקופת בית-המקדש השני אוחדו ספרי התורה והפכו לחוקה המקובלת של העם היהודי. אבל פרשנות התורה הפכה לעניין של מחלוקת, והופיעו כתות שונות וכל אחת מהן טענה כי פרשנותה היא הנכונה. שלוש הכתות העיקריות, כפי שתוארו על-ידי ההיסטוריון היהודי יוספוס, היו הפרושים, הצדוקים והאיסיים, אף שהתקיימו גם כתות אחרות, כגון כת מדבר יהודה. באופן כללי, החלוקות שיקפו הבדלים סוציו-אקונומיים וכן הבדלים דתיים. הצדוקים היוו את המעמד העשיר, לרבות הכהונה, והורו גישה שמרנית לדת, תוך הדגשת הפירוש המילולי של התורה ודחיית כל רעיון או הלכה שלא נמצאו בטקסט הכתוב. הפרושים, למרות היותם כת קטנה, היו חביביהם של ההמונים פשוטי העם. הם ייצגו את האוכלוסייה העירונית והורו גישה מתקדמת ליהדות, תוך פירוש התורה בדרך שהביאה בחשבון רעיונות חדשים והתפתחויות חדשות וכללה מסורות שבעל-פה בד בבד עם אלה שבכתב. היו מחלוקות משמעותיות בשורות הפרושים: האסכולה הליברלית יותר של הלל והאסכולה המחמירה יותר של שמאי.24 אפילו כאן היו חלוקות סוציו-אקונומיות: בני בית שמאי כללו אנשים אמידים יותר כמו בעלי אחוזות בשפלה הפורייה, בעוד שבני בית הלל היו על-פי רוב המעמדות העניים יותר, עירונים או איכרים מן המרחב הכפרי ההררי.25

דומה כי רוב היהודים העדיפו את הפרושים, אף על פי שהם לא השתייכו בפועל לכת זו או דבקו בשמירת המצוות הקפדנית שלהם. "הם שמרו על השבת והחגים, שמעו את שיעורי התורה בבית הכנסת בשבת, התנזרו ממאכלים אסורים... מלו את בניהם ביום השמיני ודבקו ב'נורמות המוסריות' של יראת שמים עממית."26 אולם הפרושים עצמם תיארו קבוצה אחרת שאותה כינו עמי הארץ, מילולית אנשי הארץ, אך ביסודו של דבר, בורים ונבערים. זו לא היתה כת או קבוצה מאורגנת, אלא מונח שתיאר את אותם אנשים שלא הקפידו על קיום המצוות, ולפיכך לא היה אפשר לבטוח בהם. הוא הוחל בדרך כלל על בעלי אחוזות קטנות ואריסים.27 הגדרה אחת של עם הארץ היתה "כל מי שיש לו בנים ואינו מחנך אותם ללמוד תורה".28 כעמי הארץ, בני משפחתו של עקיבא לא היו קפדניים במיוחד בנוגע לעניינים של טומאה וטוהרה או של מעשרות. ספק אם הם הזדהו עם איזו תנועה דתית ששגשגה באותו זמן.

בתקופת המרד הגדול (66-73 לספירה), גייסות רומיים שטפו את אזור השפלה שעקיבא גר בו, אבל לא היו שם קרבות גדולים או הרס כמו אלה שאירעו בירושלים או בגליל, שבהם התנהלה לחימה עזה. אם משהו מכל זה הטביע את רישומו על עקיבא, אין שום תיעוד לכך שהוא דיבר על כך או רמז על כך אי-פעם במשנתו. אך אפשר שיחסו השלילי לרומאים, בייחוד בשנותיו המאוחרות, הושפע ממה שראה וחווה בתקופה זו.

לפני המרד הגדול שוטטו לוחמי חירות בחופשיות בכפרי יהודה, במקום שבו חי עקיבא, תוך שהם פועלים באין מפריע.29 איזה רושם הם עשו על האיש הצעיר? אין דבר שיעיד שהוא השתתף בהתקוממות באיזו דרך, אך הוא לא היה יכול שלא לדעת מה מתרחש סביבו. שלא כמו כמה ממנהיגי הפרושים של אותה תקופה, כגון יוחנן בן זכאי, שיעץ לקבל בהכנעה את מרות הרומאים כעבור חמישים שנה, במהלך שנות גזירות אדריאנוס ומרד בר כוכבא, עקיבא מעולם לא קיבל זאת. אם דעותיו של תלמידו, שמעון בר יוחאי, דומות במשהו לאלה של מורו, עקיבא לא רחש אלא בוז לרומאים ובירך על אפשרות הפלתם. בשביל עקיבא, רומי היתה אדום, אויבתה של ישראל, כפי שעשיו היה אויבו של יעקב. הוא היה אחד מאלה שחשו כי "קול יעקב" היה זעקת היהודים המדוכאים נגד "ידי עשיו" - הרומאים שהרגו יהודים רבים כל כך בעת המרד.30

אצל צעיר בור, כל חכם פרושי באזורו היה נתפס כאיש יהיר שזלזל באנשים כמותו ודרש דרישות קיצוניות להקפדה בקיום המצוות ולתשלום כל מיני מעשרות שהעניים לא יכלו להרשות לעצמם. יחסו היה אולי דומה לזה המוצא את ביטויו בכתבי קודש נוצריים, כדרך שבה איכרים גליליים חשבו על הפרושים כמה דורות לפני כן. מובן שאי אפשר להתייחס לכתבי הקודש הנוצריים כמשוללי דעה קדומה, היות שכוונתם היא להראות שמשנתו של ישוע היתה נעלה ואוהבת יותר מזו של הפרושים. ואף על פי כן, אפילו בכתבי חז"ל ישנם תיאורים של אחדים בתוך החבורה הפרושית שהיו יהירים ושתלטנים. "ומכות פרושים הרי אילו מְכַלֵּי עולם," אומרת המשנה.31 ומשנה מוקדמת מציינת שבעה סוגים של פרושים ומתארת את מגרעותיהם, תוך שהיא מצטטת גם את המלך ינאי שאמר, "אל תתייראי מן הפרושים ולא ממי שאינם פרושים; אלא מן הצבועים שדומים לפרושים - שמעשיהם כמעשה זמרי ומבקשים שכר כפינחס."32 לא היה לאל ידו של צעיר אנאלפבית להבחין בין פרושי אמתי לבין מחקים צבועים.

עקיבא חווה את המרד הגדול נגד הרומאים, שהסתיים בחורבן בית שני, הריסתה של ירושלים עד היסוד, מות אלפים רבים של יהודים, גלותם ושעבודם של אלפים נוספים, וגייסות רומי. רק אחר כך, בתקופה שלאחר המלחמה, הוא החל ללמוד ולשנות את אורח חייו.

מפולחן בבית-המקדש ללימוד תורה

כאשר הסתיים המרד הגדול, חלק גדול מיהודה התאושש במהירות. בעלי אחוזות שם נכנעו והורשו להחזיק באדמתם ולהמשיך בחקלאות.33 ואף על פי כן, הכול בחיים היהודיים השתנה באורח קיצוני, החל מהשלטון העצמי של היהודים. כל השררה היתה עכשיו נתונה בידיהם של הרומאים, שראו בקיסריה בירתם. ירושלים הפסיקה להתקיים בכל הנוגע ליהודים. הסנהדרין שישבה שם לא תפקדה עוד. עם היעלמות בית-המקדש והפסקת הפולחן נעלם גם כוחה של הכהונה. קבוצת הצדוקים לא היתה קיימת עוד. גם האיסיים וכתות אחרות נעלמו. החכמים - מנהיגי היהדות הפרושית - נשארו מקור המשנה הדתית המשפיע היחידי. בהנהגתו של יוחנן בן זכאי הם נטלו על עצמם כל סמכות פוליטית שיכלו, ומושב הסמכות עבר מירושלים החרבה למרכז הלימוד וההלכה שבן זכאי הקים ביבנה,34 דרומית ליפו, לא הרחק ממקום מגוריו של עקיבא.

יבנה הפכה לירושלים החדשה לכל עניין ודבר, מרכז בית הדין הרבני ומקור הלימוד היהודי. בן זכאי הרחיק לכת וקרא לבית הדין שלו הסנהדרין.35 כעת היו באזור פעילות יהודית מוגברת ויותר לימוד ציבורי מאשר קודם לכן. אולי זה התחיל להשפיע על יחסו של עקיבא ללימוד תורה. אלמלא כן, כיצד אנו אמורים להבין את המטמורפוזה שהפכה צעיר זה, ששנא אנשים משכילים, לאדם שהשתוקק להיכנס לחוג המלומדים? יחסם של הפרושים כלפי אנשים כמו עקיבא ואביו אופיין על-ידי ההיסטוריון הדגול, סלו (שלום) בארון כדו-ערכי, "בעת ובעונה אחת הוקירו אותם כנוהים אחריהם בהתלהבות ובזו להם כאנאלפביתים לא מהימנים מבחינה פולחנית."36 אין פלא שעקיבא היה קורע לגזרים כל חכם מן החבורה הזו. אך הפרושים לא התקיימו עוד ככת. במקום זאת היו אנשים משכילים, החכמים, שנודעו כעת כרבנים, שביקשו להפיץ את ידיעת התורה והנוהג היהודי בקרב ההמונים, תוך יצירת יהדות שתוכל להאריך ימים אחרי אובדן המקום הקדוש המרכזי, בית-המקדש, פולחן הקרבת הקורבנות, והכהונה, יהדות שתוכל להתקיים אפילו ללא עצמאות ושלטון עצמי. החכמים הללו הפכו למנהיגים הדתיים הבולטים של יהודה ומילאו תפקיד חשוב יותר ויותר בחיי האומה. לימוד התורה הפך למרכז החיים הדתיים, ומורים שוטטו ברחבי הארץ, להוטים להקנות ידע כזה. נעלמו הוויכוחים שהביאו לחלוקות וליצירת כתות שלא הכירו זו בלגיטימיות של זו. כעת היו חילוקי דעות וויכוחים ומחלוקות, אך הרצון המכריע היה בקבלת כולם ובכיבוד הבדלים.37 דגש חדש זה על לימוד התורה38 יחד עם חשיבותה הגוברת של התפילה שינו את פניה של היהדות ואפשרו לה לשרוד את המשברים של חורבן בית-המקדש.

ייתכן שעקיבא פגש בחכמים הללו, שמע את שיעוריהם הפומביים, שהתקיימו בחוץ במקום שבו כל אחד היה יכול להקשיב להם, והחל לחוש בצורך בדבר-מה נוסף בחייו. ללא השכלה, ללא מיומנויות, ללא משאבים, לאיזה מין חיים הוא היה יכול לצפות? להתקיים בדוחק כאביו, ולמצוא אולי אישה, אם יוכל בכלל להרשות זאת לעצמו. לאיש צעיר ונבון - ותולדות חייו לאחר מכן מוכיחות ללא ספק שהוא היה מחונן באורח יוצא דופן - חיים כאלה היו בוודאי מתסכלים ללא נשוא.

מציאות ובדיון גם יחד גודשים סיפורים על אנשים צעירים בעלי פוטנציאל מזהיר, לא מוכר, שנתגלו על-ידי מורה או אדם אחר שהיה מסוגל להבחין בכישרון ולסייע לצעיר, שאם לא כן היה אלמוני, לממש את עצמו ולהגיע לגדוּלה. באגדת עקיבא ניתנה אישיות כזו בדמות הבלתי מתקבלת על הדעת לא של מורה או איש מקצוע, אלא של אישה צעירה שעקיבא מתאהב בה - אשתו לעתיד. אך האם זו מציאות או בדיון?