מתקן עולם אנוכי

נולדתי ב-12 באוגוסט 1928 בווינה. בתעודת הלידה נרשם שמי "ארתור יחזקאל פרימן". בזמן שירותי במנגנון "ההגנה" שיניתי אותו פורמאלית ל"יחזקאל דרור" לפי הוראה מפורשת של בן-גוריון לכל בעלי שם לא עברי. אבי, איזידור יצחק פרימן, ואימי, סטפניה שרה לבית אלטמן, באו מגליציה. הסבא מצד אמא היה רופא שעוד הספקתי לפגוש אותו בביקור עם אימי בפולין. הוא מת ממחלת הכולירה בה נדבק בזמן שטיפל בחולים. בגללו אימי לא למדה רפואה כפי שרצתה, כי לדעתו "זה לא הולם אישה". במקום זאת היא סיימה בפולין לימודים לתואר מוסמך ברוקחות, הישג נדיר לאישה באותו זמן.

אבי בא ממשפחה של בעלי קרקעות ומפעל ברזל בפולניה. הוא סיים לימודי דוקטורט במשפטים ומדע המדינה באוניברסיטה של וינה, התאזרח באוסטריה ונשאר להתגורר בווינה. בין השאר הצטיין בידיעת שפות רבות, כולל יוונית ולטינית. אני מצטער שלא הלכתי בעקבותיו ולמדתי לפחות יוונית וצרפתית, בנוסף לעברית, אנגלית וגרמנית בהן אני שולט. ידיעת שפות אלה עזרה לי רבות בעבודותַי המדעיות והמקצועיות.

אבי שירת במלחמת העולם הראשונה בצבא הקיסרות האוסטרו-הונגרית, הגיע לדרגת סרן וזכה בשלושה אותות הצטיינות על אומץ בשדה הקרב. אימי סיפרה לי כיצד הוא הרשים אותה כאשר בטיולים הם נכנסו לקסרקטין והמשמרות הצדיעו והשמיעו קול חצוצרה, כנהוג בצבא האוסטרו-הונגרי בנוכחות קצין. הוא נפצע קשה במלחמה ונשאר לו קליע בכבד. סבי, אביה של אימי, דאג שמנתח מעולה יטפל בו, וזה מה שהציל את חייו. אחר שהבריא וחזר לחזית הדרום, הוא נפל בשבי האיטלקים, ואירגן בין החיילים היהודים השבויים חוג ציוני. כן למד איטלקית.

בווינה היה אבי בעליהן של הוצאה של ספרַי אומנות ורשת של חנויות ספרים. גרנו בדירה גדולה, באזור יקר בו כמעט שלא חיו יהודים. המשפחה היתה אמידה. היתה לנו עוזרת שגרה בדירה, והיתה לנו מכונית בה הרבינו לנסוע לטיולים. נשלחתי לבית ספר יסודי בו למדו רבים מילדי האצולה האוסטרית לשעבר. הייתי היהודי היחיד בכיתתי.

היוולדי היתה תוצאה ישירה של אירוע טראגי. כשנה לפני שיצאתי לאוויר העולם נולד להורי תינוק שמת לאחר זמן קצר בגלל רשלנות של המטפלת. כפי שהסבירה לי אימי מאוחר יותר, אילו התינוק הקודם היה חי היא לא היתה נכנסת שוב להריון. כלומר, היווצרותי היא תוצאה של מקריות, שלא לדבר על שרשרת המקריות לאורך דורות שגרמה להורי להיוולד ולהינשא, ולזרע מסוים, שכלל את הירושה הגנטית שלי, לנצח בתחרות על חדירה לביצית של אימי - שרשרת של מקריות מותנית במקריות קודמת המצטרפת לסיכוי כמעט-אפסי להיוולדו של מי שנולד.

הילדות זכורה לי כמאושרת פרט לבעיות בריאות שהציקו לי. הייתי חופשי להחליט מה לעשות עם עצמי מחוץ לשעות בית הספר. הבית היה מלא ספרים והורי סיפקו לי ספרַי ילדים איכותיים, מהם לפי בקשתי, בנוסף לספרַי הרפתקאות וצעצועים לרוב, וחוברות מדע פופולרי בהן שקעתי מהרגע שידעתי לקרוא - כושר שבא לי מהר ובקלות. זכורה לי קריאה מרגשת על המצאת צבעים סינתטיים וגילוי חיידקים. יתכן שהתעניינות זו מקורה באבי, שניסה את ידו בהמצאות ומספר פטנטים היו רשומים על שמו.

מדעי הטבע היו תחום התעניינות ופעילות שהתחיל בגיל צעיר והעמיק לאורך חיי - "נתון עובדתי" של אישיותי, שאיני יודע את הסיבות לו. כימיה ופיזיקה היו בין המקצועות המעטים בהם הצטיינתי בבית הספר התיכון. כמרצה צעיר באוניברסיטה העברית יזמתי וניהלתי שתי סדנאות חסרות תקדים בארץ על מדיניות מחקר ופיתוח (מו"פ). הן נמשכו מספר ימים בהשתתפות מרצים אורחים וחניכים מבין ראשי גופי המו"פ האזרחי והביטחוני. הפרופסור לעתיד ירון אזרחי שימש כעוזר מדעי, וההיסטוריון הצבאי לעתיד אורי מילשטיין, שאת הדוקטורט שלו הנחיתי, היה מופקד על יחסי ציבור שעוררו קנאה לא מעטה בין עמיתַי (אך הנהלת האוניברסיטה היתה מעוניינת בכתבות ששיבחו את היוזמה, וגם אותי אישית). המשכתי בהתעניינותי במחקר ופיתוח גם בקהילת הביטחון הלאומי.

עצם הגיעי לפלסטינה-א"י במקום לתאי הגזים היתה תוצאה של תמהיל בין מקריות ורצון חופשי, שהתבסס על ראיית הנולד של אבי, שהיה פעיל בתנועה הציונית בווינה. היתה לי מורה פרטית לעברית, ובבית היתה קופסת קרן קיימת כחולה, שלתוכה שלשלתי מדי פעם פרוטות מדמי הכיס שקיבלתי.

גורלית היתה ההבנה של אבי שהנאצים עומדים להשתלט על אוסטריה והיהודים יצטרכו לברוח. הבנה זו נבעה מנסיעותיו לירידי ספרים בגרמניה, בהן ראה מקרוב את האנטישמיות הגזענית הנאצית בפעולה. לכן הוא הכין רישיון כניסה של ממשלת המנדט לפלסטינה, "סרטיפיקט סוג אלף", שהיה מותנה בהוכחה של יכולת כלכלית להתקיים בארץ ולהשקיע בה כספים.

ב-12 במארס 1938 נכנס הצבא הנאצי לאוסטריה. יומיים לאחר מכן הגיע היטלר לווינה, לקול תופים וחצוצרות ותרועות ההמון. שלושה ימים לאחר מכן הורי, אחי הבכור (שהיה בשמונה שנים מבוגר ממני) ואנוכי עלינו על מטוס באחד מקווי הטיסה המסחריים הראשונים והגענו לאמסטרדם. שם בישרו לנו שמספר שעות קודם לנחיתתנו החליטה הממשלה לא להרשות לפליטים משטחי גרמניה להיכנס להולנד. למחרת טסנו לשבדיה ו"קבלת הפנים" חזרה על עצמה. בלית ברירה החליט אבי שנחזור באונייה לגרמניה. נכנסנו ללא בעיות, שכן בדרכונים שלנו עוד לא היתה חותמת שסימנה אותנו כיהודים. מהנמל המשכנו לברלין, שם התעכבנו ליום, ואחר הצהריים הלך אבי איתנו לבית הקפה בבית המסחר הגדול קַ. דֶ. וו (KDW). אף לא עלה על דעתו לוותר על הקפה והעוגות שאהב בבית הקפה הזה בגלל הנאצים. הסתובבתי בבית הקפה ליד קבוצת צעירים חברי תנועת הנוער הנאצית, וקינאתי במדיהם. למחרת המשכנו ברכבת לווינה. שם התקבלנו בבכי על ידי קרובי המשפחה, שנכזבה תקוותם כי לפחות אנחנו ניצלנו והגענו לארץ בטוחה ליהודים.

התחילה תקופה של פגיעות אנטישמיות. בית הספר סירב לקבל אותי בחזרה; ילדי הרחוב רצו אחרי וצעקו "יהודי מטונף"; אמא חויבה לקרצף רחובות, ועוד כהנה וכהנה, אך אבי שיחד מפקד נאצי בכיר שנתן לנו מסמך ששיחרר אותנו מ"פעולות נגד היהודים" בגין שירותו המצטיין של אבי בצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה.

חשתי היטב את הפחד המשתלט על החיים. היה ברור שהמשימה האחת והיחידה היא לשרוד והדרך לכך היא לצאת מהר מאוסטריה, שהפכה לחלק מגרמניה, ולהגיע לארץ שלא נדבקה באנטישמיות קטלנית. היתה לנו אפשרות להגר לארצות הברית או לאמריקה הדרומית, אך מסיבות ערכיות השאיפה היתה להגיע לפלסטינה.

אבי הצליח לקבל היתר יציאה, כולל רשות למשלוח חפצים לפלסטינה. הוא גם קיבל רשות להמיר כסף אוסטרי ללירטות איטלקיות ולהוציא אותו לאיטליה, בהתאם להסכם בין גרמניה לאיטליה. לא ברור לי כיצד אבי הצליח לבצע משימות אלה, שיהודים אחרים נכשלו בהן. אין לי ספק שאבי שיחד מספר פקידים, אך הוא סירב לדבר איתי על כך.

הגענו לתחנת הרכבת בווינה, שם נערכה בדיקת מסמכים ומזוודות קודם לעלייה לרכבת הישירה למילאנו. עד כאן, ההחלטות בנושא הבריחה מהנאצים לא היו נתונות לרצוני החופשי, אך כשנבדקה המזוודה הקטנה בה ארזתי משחקים וספרים לפי בחירתי התברר שגם בחופש הבחירה המצומצם שהיה לי היתה טמונה סכנה קיומית. בין השאר ארזתי את אלבום הבולים הקטן שלי. הבודק קפץ כנשוך נחש, וחשד שבדרך זו אנו מנסים להבריח בולים יקרי ערך. הוא החל לתחקר את אבי, והתכוון למנוע מאיתנו לעלות לרכבת. למזלנו עבר במקום הממונה עליו, שכנראה הבין משהו בבולים. הוא הציץ באלבום, צחק ושלח אותנו לדרכנו.

לא חשבתי על כך בעת שזה קרה, אך טמון בתקרית זו לקח חשוב: לא תמיד ברור מראש האם החלטה מסוימת היא חסרת משמעות או אולי קובעת גורל.

אבי תיכנן להישאר לזמן מה במילאנו כדי לנצל את הלירטות. רשמו אותי לבית ספר איטלקי, הזכור לי לרעה כי הגישו בו ארוחות דגים, שאותם אני מסרב לאכול מגיל ילדות ללא סיבה ידועה - כנראה אחד מה"שיגעונות" שלי. אחרי כחודש נסענו לנופש בוונציה, כדי להוסיף וליהנות מהכסף שלא היה לו שימוש מחוץ לאיטליה.

שם קרה אירוע הזכור לי עד היום כאילו היה רק אתמול. על חוף הים פגשנו משפחה יהודית מהמבורג עם ילדה בת גילי. שיחקנו, ושמעתי את אבי אומר לאימי, "הם יכולים להמשיך לאנגליה, אך החליטו לחזור לגרמניה. בכך הם דנים את הילדה למוות אכזרי". דבריו ממשיכים להדהד באוזנַי עד היום. אני חי עם האמונה שכאשר הבנתי את כל משמעותם, הם החדירו בי את הרצון לפעול למניעת אסון דומה לעם היהודי, וזו הסיבה לכך שהקדשתי חלק עיקרי מחיי לביצור ביטחונה הלאומי של מדינת ישראל. אבל אינני יכול לדעת האם באמת זו הסיבה, או שרק נדמה לי כך.

אבי נסע לשווייץ כדי לטפל בכספים שהצליח להבריח לשם מאוסטריה תוך סיכון חייו. ראיתי פעם כיצד אימי תפרה לתוך צווארון חולצתו שטרות כסף, אך רק לאחר שנים הבנתי את משמעות המעשה. בדרך בחזרה מציריך ברכבת בדקו בגבול את המסמכים. אבי הראה את רישיון השהייה שקיבל משלטונות איטליה, אך נאמר לו שכל הרישיונות בוטלו יום קודם לכן ואסור ליהודי בעל אזרחות גרמנית (כולל אוסטרית) להיכנס לאיטליה. לא הועילו הסבריו ותחנוניו שמשפחתו באיטליה - הוא הורד מהרכבת.

בשעת משבר זו הפגין אבי את התכונות שבגללן זכה באותות ההצטיינות בצבא האוסטרי למרות היותו יהודי. הוא שכר מונית. במעבר הגבול שאלו אותו אם הוא יהודי. הוא סיפר לנו כיצד ענה באיטלקית רהוטה ובקול נעלב "בוודאי שלא - אני קתולי". כשהגיע אלינו הזמין מיידית מקום באונייה שעמדה לצאת בקרוב לפלסטינה. ארזנו את החפצים, וכעבור יומיים כבר היינו בדרך לארץ המובטחת.

אחת התמונות שאני נושא במוחי הוא צילום מפורסם של ילד יהודי, בן עשר בערך, העומד בגטו וארשה כשידיו מורמות. איש אינו יודע אם נרצח כבר בגטו, או שהובל להשמדה בתאי הגזים של טרבלינקה יחד עם יותר מ-300 אלף יהודי וארשה בחודשי הקיץ של 1942. מאז שידעתי על השואה לא עוזבת אותי ההכרה שכחוט השערה היה ביני לבין גורלו של אותו ילד. ראיית הנולד והאומץ של אבי, יחד עם שרשרת של מזל, הן שאיפשרו לנו לחזור בלית ברירה משבדיה לאוסטריה, לצאת לאיטליה ומשם להגיע ארצה. כך זכיתי, הודות למזל ולתבונת אבי, באפשרות לחיים ארוכים, ולא חיים סתם, אלא חיים שהיו בהם הזכות והחסד לחוות את הדרמה של הקמת המדינה וביסוסה, וגם להשתתף, ולו במעט, במהפכה טוטלית בתולדות העם היהודי, דרך שואה לתקומה. מילים אלה אינן פראזה עבורי. הן ליבת המשמעות של חיי.

אני יודע שבאווירה הנוכחית, התיאור שלעיל עלול להיראות לקוראים רבים כקיטש. אבל אין המדובר בדימוי פנימי שנוצר כעבור זמן, ושנועד להצדיק בדיעבד וגם לרומם בחירה במשימת חיים שנעשתה לאמיתו של דבר מסיבות אחרות. שכן מחשבה זו מלווה אותי מגיל ההתבגרות וממלאת את פנימיותי בתחושת זכות וחובה כאחת, ודומני שמחשבותי ומעשַי מאז ועד עצם היום הזה, שחלקם מסופרים כאן, הם הוכחה לכך.

ב-1 באוגוסט 1938 ראינו באופק את קו החוף של הארץ המובטחת, ולאחר בדיקה קפדנית על ידי רשויות ההגירה הורשינו לרדת מהאונייה והתקבלנו על ידי קרובי משפחה שהקדימו אותנו במספר שנים בעלייה לישראל.

*

כדי לפנות את הדרך להתרכזות בקורותַי בהמשך הספר, אני בוחר להציג כאן את עיקרי קורות משפחת המוצא שלי בארץ ומקומי בה. כל המשפחה הענפה באוסטריה וגם בפולניה, פרט כאמור לקרובה אחת, נספתה בשואה. לאבי היתה בארץ אחות, שהיא ובעלה עזרו לנו בקבלת היתר הכניסה ובקליטה הראשונית, אבל היא לא מילאה תפקיד משמעותי בחיינו בארץ. היא מתה בגיל צעיר יחסית וילדיה, בני הדוד שלי, היו איתי בקשר רופף בלבד.

התיישבנו בחיפה. אבי היה פעיל באגודת הקצינים היהודים ונשא בה הרצאות שמהן התרשמתי כאשר שמעתי אותן מדי פעם. אך הוא לא נקלט היטב בארץ. העברית שלו היתה מגומגמת ופרנסתו דחוקה. הוא עבר מעבודה לעבודה, עד שמצא משרה שהכניסה משכורת טובה - מנהל בית החולים הפרטי "עזרה", אך בית החולים נמכר כעבור מספר שנים והוא שוב סבל מהיעדר עבודה יציבה, מצב שפגע בפרנסתנו ועוד יותר מכך - בגאוותו.

הוא אהב את אחי ואותי, ובדרכו גם את אימי. אבל הוא רצה לשלוט במשפחה, זלזל באימי ונטה להתקפות כעס, לדעתי בגלל תסכולו מחוסר הצלחה כלכלית לאחר שנות אושר בווינה. הוא נפטר בגיל 67 מהתקף לב.

בגלל הבדלי מזג ואופי, אחי ואני היינו מרוחקים זה מזה. שנים ספורות לאחר מות אבי נהרגה אחת מבנותיו של אחי בתאונת דרכים. אשתו נפטרה, כנראה מצער, וכעבור שנים ספורות מת גם הוא. לאחר מותם, לא נוצר קשר של ממש ביני לבין הבת השנייה.

אימי הרגישה מדוכאת בנישואיה, אך חייתה עד גיל 90. עד היום יש לי רגשות אשמה על שלא דאגתי לה יותר. אמנם בתקופה ההיא גם משפחתי היתה במצב דחוק והייתי לחוץ מאוד, אך היה עלי לדאוג יותר לאימי, כפי שרעייתי דחקה בי לעשות.

למרות כל הבעיות, הורי עשו הכול כדי לאפשר לי ללמוד. הם מימנו את לימודַי בבית הספר הריאלי היקר יחסית, החזיקו לי מורים פרטיים להשלמת לימודי השפה ולסיוע במקצועות לימוד שבהם הייתי חלש. יותר מאוחר מימנו הורי את לימודַי באוניברסיטה, ואילו אני לא העליתי כלל בדעתי לחפש עבודה כדי לממן חלק מהוצאות המחייה בירושלים. אמנם לא התבטלתי אפילו רגע, אך העמסתי ללא היסוס על הורי את הוצאותַי, ללא מאמץ של ממש לצמצמן. הם גם לא ציפו לכך ממני, כך שמצפוני היה שקט, ורק יותר מאוחר הוא התחיל להציק לי.

מאפיין של חיי כבר בתקופת לימודַי בתיכון היה החופש הרב שממנו נהניתי כמעט בכל מעשַי. כישלונותַי והצלחותַי היו שלי, והייתי מודע לכך שאין לי את מי להאשים על מעשַי שלא עלו יפה. החופש ממנו נהניתי היה גם רוחני. שוחחתי מדי פעם עם אבי על נושאים שוטפים, בהם הוא התמצא, אך להערכתי, פרט לגנים שירשתי מהורי, לא היתה להם השפעה רבה על התפתחות פנימיותי. גם בבחירת בת זוגי לחיים לא היתה להורי השפעה, בעוד שבינם לבין אחי פרצו מריבות קשות סביב נישואיו.

לא הרגשתי צורך להוכיח את עצמי בפני הורי. הם קיבלו בשוויון נפש את ציונַי הגרועים במרבית המקצועות בבית הספר. אני חושב שאימי הרגישה שאצליח, אך אבי לא תלה בי תקוות רבות. לכן, לא היה אדם מופתע וגאה ממנו כאשר בטקס קבלת תעודת עורך דין ציין אותי היו"ר, חיים כהן, כ"מצטיין ביותר". גאוותו הרקיעה שחקים כאשר רעייתי ואני חזרנו מאוניברסיטת הרווארד כשבכיסינו תארי דוקטור ונקלטנו כמרצים צעירים באוניברסיטה העברית. אני שמח שהוא עוד זכה לאושר לשחק עם נכדו התינוק, בננו הבכור.

לא אחזור לדון במשפחת המוצא שלי, שכן היא לא מילאה תפקיד בהתפתחותי לאחר גיל ההתבגרות, ועד כמה שאני יכול להעריך - גם לא בעת לימודַי בתיכון. אהבתי את אימי וקצת פחות את אבי. סבלה של אימי כאב לי מאוד, ואילו חלקים מהתנהגותו של אבי העלו בי כעס וגם גרמו לי לזלזל בו. אך חלקם של הורי בחיי הרגש שלי ובהתפתחות פנימיותי הלך ופחת במהירות. חברת הנוער בצופים ובבית הספר ולאחר מכן חוויותַי ב"הגנה", בצה"ל ובאוניברסיטה, השפיעו עלי, אך כמעט ולא חדרו עמוק לפנימיותי. ההשפעה החיצונית החזקה ביותר על פנימיותי התהוותה כאשר פגשתי את רעייתי לעתיד. היא לא רק התגלתה כ"באַשערט" (מילה ביידיש, שאפשר לתרגמה בתור "בת-זוג/בן-זוג מן השמיים", או "המיועד/ת לי"), אלא גם כתאומת-נפש שלי.

אינני חושב שהמפתח להשתלשלותם של חיי, לאופיי ולהישגי נעוץ במשפחה, לא בתסביך אדיפוס לפי פרויד, לא בשאיפת עוצמה לפי אדלר וכן הלאה. אני מכיר את הנטייה של פסיכואנליטיקנים, גם מקצוענים וגם חובבים, לקבוע שככל שאדם מכחיש יותר תסביכים למיניהם כך ברור יותר שהוא לוקה בהם, אך לוגיקה עקומה זו אינה מקובלת עלי.