אני זוכר

אני זוכר שיעור שחייה ראשון בבריכה הלימודית ברמת אביב. בזמן שפשטתי בזהירות את המכנסיים חשבתי כמה יפה כיפת הכוכבים הצופה אל הכביש הגדול בדרך חזרה הביתה. אמא לא ידעה לשחות, ואבא שחה על הצד, כמו אז כשניסה לברוח בפעם המי יודע כמה מהמחנה בקפריסין, והאנגלים תפסו אותו שוב ושוב. ״אתה צריך כבר לדעת לשחות," הם אמרו לי, אבל יותר משהפחידו אותי המים העמוקים, התביישתי בכתם הלידה שלי, כתם חום וארוך שעיטר את הצד הימני של החזה. פלומת שיער שקופה כמעט נָבטה ממנו אל מול כל העולם כולו, ואני רק רציתי שהכתם ייעלם, ואהיה, סוף-סוף, עודדי חלק ויפה. במלתחה ספוגת ריחות כלור ושתן ילדים בני גילי השתעשעו עירומים בין מים לספסל, ושילחו זה אל זה כרסות קטנות. שרשרת אגמים זעירים נקוותה לאורך המרצפות, שכבר שקעו מעט והשחירו ליד פתח היציאה אל הבריכה. באחת הזוויות ישבתי, ומדי פעם שלחתי עיניים דוממות אל הֵדי הקולות והצווחה. חולצה לגופי, קשרתי והתרתי קצוות של חבלים שחיברו בין מצופי קלקר לבנים. בשיירה ארוכה הוּבלנו אל רחבת הבריכה. מים של תכלת עמוקה סנוורו את העיניים, וביקשתי לחמוק מן השורה ולהתקרב לאמא ואבא, שישבו עם קבוצת הורים על פיסת דשא קטנה. שריקת משרוקית החזירה אותי קרוב אל הילדים, ולאחר שמדריכה צעירה בבגד ים אדום קראה: "כולם להסתדר," נעמדתי אחרון באחד הטורים, והנחתי את ידַי על המצופים הלבנים שהידקתי היטב לגופי. המדריכה בבגד הים האדום הסתובבה בין הטורים, נעצרה לידי ושאלה בקול גבוה, "מה זה? מצופים?" ואחר כך אמרה, "תוריד. וגם את החולצה, ילד." מבויש עזבתי את הטור והתקרבתי לאחת הפינות ליד גינת פרחים קוצניים. אמי עשתה בידיה תנועות של הפשלת חולצה והנהנה. אבי נעמד והניח למשבים קלים של רוח לשחק בשערותיו. כשניסיתי להשתחרר מהמצופים הורדתי דמעה גדולה על קודקוד של סלע. חזרתי על קצות האצבעות אל הטור, נזהר לא להחליק, והדבקתי את כף ידי הימנית על כתם הלידה. הילדים קפצו אל המים, ואני עמדתי לבדי לנוכח הבריכה. השמש כבר זרקה זוהרה ארצה. במרחק נראה איש פותח ברז, וממטרות התעגלו על גזעי העצים ועילפו רסיסי מים על פנים לוהטות של קיץ. המדריכה בבגד הים האדום התבוננה בי ארוכות, וגלגלה עיניים אל ענן. רוח קרירה הפתיעה פתאום, וצמרות העצים רעשו. מבטם של ההורים נדרך, ופניהם של אבות סמקו כשהפליאו מבטיהם במדריכה בבגד הים האדום שהשתרעה על מגבת חוף חלומית. הם השעינו מרפקיהם לאחור, מכנסיים קצרים האהילו אל השמש. המדריכה בבגד הים האדום השיטה את מבטה על פני המים שעורם סמר. דממה נשפה ברוח הבוקר הקרירה, וכל העולם כולו שתק. אט-אט החל מבטה להתכנס. לרגע הרכינה את ראשה, ועיניה ננעצו בחזייתה האדומה. לפני שהסתובבה במהירות והפנתה את גבה עוד הספיקה לתפוס חיוכים שגלשו מן הפנים. התבוננתי באבי. המדריכה בבגד הים האדום השתהתה רגעים אחדים, אחר כך קמה, ידיה שלובות. ואני, קפצתי למים, שתי ידי הפשוטות לפנים דגדגו לשמי התכלת שעננים קטנים נזרעו בהם. מאמצע הבריכה ומכל הפינות בא צחוק גדול שהלך ונחנק, שקע ונשתתק. המולת קריאות ויללות עוד הגיעה אלי פחותה ומסוננת, וידעתי שהמים מכסים הכול. כשפקחתי עיניים ראיתי המוני ילדים והורים רוכנים עלי ומלטפים את ראשי. ראיתי את הורי. כשהמדריכה בבגד הים האדום הופיעה ואחזה בגבי, כולם החלו לצאת מן הבריכה. היא הניעה את גופי, שנטה חליפות למטה מפני המים ומעל. כשהגיעה לשפת הבריכה והניחה את ראשי תחת זרועה, מקרבת את פניה אלי, ידעתי שכתם הלידה החום, יחידי רוחץ עכשיו למול השמש.