מינכן

minchen-5

1

ביום שלישי, 27 בספטמבר 1938, מעט לפני השעה אחת בצהריים, מר יוּ לִיגֵט מהשירות הדיפלומטי של הוד מלכותו הובל אל שולחנו, שניצב ליד אחד מחלונות הענק במסעדת ריץ בלונדון. הוא הזמין חצי בקבוק דום פריניון 1921 שלא היה יכול להרשות לעצמו, פתח את גיליון הטיימס שלו בעמוד שבע־עשרה, והחל לקרוא בפעם השלישית את הנאום שנשא אמש אדולף היטלר בארמון הספורט של ברלין.

נאומו של הֶר היטלר

מסר אחרון לפראג

שלום או מלחמה?

ליגט הביט מדי פעם לצד השני של חדר האוכל, לבדוק את הכניסה. אולי זה הדמיון שלו, אבל נראה שהאורחים ואפילו המלצרים שנעו הלוך ושוב על השטיח, בין הכיסאות המרופדים בוורוד מאובק, היו מאופקים באופן חריג. לא נשמעו צחוקים. מעבר לזגוגית העבה נראו ארבעים או חמישים פועלים חופרים עמדות ירי בפארק גרין, באלם. חלקם פשטו את חולצותיהם במזג האוויר הלח.

בשלב זה לא אמור להיות צל של ספק לעולם כולו, שלא אדם אחד או מנהיג אחד מדברים, אלא העם הגרמני כולו. אני יודע שכל בני העם — מיליונים על גבי מיליונים — מסכימים עם כל מילה שאני אומר ברגע זה (הַייל).

הוא הקשיב לנאום בזמן אמת בבי־בי־סי. מתכתי, אכזרי, מאיים, ספוג רחמים עצמיים, רברבני — מרשים בדרכו האיומה — שהודגש על ידי צליל חבטות ידו של היטלר על הפודיום ושאגתם של חמישה־עשר אלף קולות אישור. הרעש היה לא אנושי, שלא מהעולם הזה. דומה היה שהוא נבע מאיזה נהר תת־קרקעי אפל וזב מתוך הרמקול.

אני אסיר תודה למר צ'מברליין על מאמציו, והבטחתי לו כי העם הגרמני מעוניין אך ורק בשלום. יתר על כן, הבטחתי לו שלאחר שהבעיה הנוכחית תיפתר, לגרמניה כבר לא יהיו סכסוכים טריטוריאליים באירופה.

ליגט הוציא את העט הנובע שלו ומתח קו מתחת לפסקה, ואז עשה אותו הדבר תחת פסקה אחרת, אזכור מוקדם יותר של ההסכם הימי האנגלי־גרמני.

הסכם שכזה מוצדק מבחינה מוסרית רק אם שתי האומות מבטיחות זו לזו במלוא הכוונה לְעולם לא להכריז שוב מלחמה זו על זו. הבה נייחל כולנו שידם של אלה מבני העם הבריטי שדעתם זהה, תהיה על העליונה.

הוא הניח את העיתון בצד והביט בשעון הכיס שלו. היה אופייני לו לא לענוד שעון על מפרק כף היד כמו רוב הגברים בגילו, אלא דווקא בקצה שרשרת. הוא היה בן עשרים ושמונה בלבד, אך נראה מבוגר יותר — פנים חיוורים, התנהלות חמורת סבר, חליפה כהה. הוא הזמין מקום לפני שבועיים, לפני שהמשבר התפתח. עכשיו הרגיש אשמה. הוא ייתן לה עוד חמש דקות; אחר כך יהיה עליו ללכת.

השעה היתה וָרֶבע כשהבחין בהשתקפותה בין הפרחים על קיר המראות המוזהבות. היא עמדה בקצה המסעדה, ממש על קצות האצבעות, הביטה סביבה בהבעה ריקה, צווארה הלבן הארוך מתוח וסנטרה מוטה כלפי מעלה. היא סירבה להרכיב משקפיים. הוא בחן אותה עוד כמה רגעים כאילו מדובר בזרה, ותהה מה לכל הרוחות היה חושב עליה אלמלא היתה אשתו. "דמות מרשימה" — זה מסוג הדברים שאנשים אמרו עליה. "לא בדיוק יפה... לא, אבל נאה... פמלה היא מה שמכנים תרבותית... כן, חינוך עילאי — ולגמרי מעל הליגה של יו המסכן..." (את האחרון הוא שמע במקרה במסיבת האירוסים שלהם). הוא הרים את ידו. הוא נעמד. בסוף היא הבחינה בו, חייכה ונופפה ונעה לעברו במהירות בין השולחנות בחצאית הצמודה וז'קט המשי המחויט שלה, מותירה שובל של ראשים מסובבים.

היא נישקה אותו על הפה בחוזקה, מעט קצרת נשימה. "סליחה, סליחה, סליחה..."

"זה לא משנה. רק הגעתי." במהלך שנים־עשר החודשים האחרונים הוא למד לא לשאול איפה היא היתה. נוסף על תיק היד שלה היא נשאה קופסת קרטון קטנה. היא הניחה אותה על השולחן לפניו ופשטה את כפפותיה.

"לא סיכמנו בלי מתנות?" הוא הרים את המכסה. גולגולת גומי שחורה, חוטם מתכתי וארובות עין זכוכיתיות ריקות של מסכת גז הביטו לעברו. הוא נרתע.

"לקחתי את הילדים למדידה. מסתבר שאני אמורה לשים עליהם את המסכות קודם. מבחן יפה למידת המסירות האימהית, אתה לא חושב?" היא הדליקה סיגריה. "אפשר לשתות משהו? התייבשתי."

הוא אותת למלצר.

"רק חצי בקבוק?"

"אני עובד אחר הצהריים."

"כמובן שאתה עובד! אפילו לא הייתי בטוחה שתגיע."

"האמת שעדיף היה שלא אגיע. ניסיתי להתקשר, אבל לא היית בבית."

"טוב, עכשיו אתה יודע איפה הייתי. הסבר תמים לחלוטין." היא חייכה ונשענה לעברו. הם השיקו כוסות. "יום נישואים שמח, יקירי."

הפועלים בפארק הניפו את המעדרים.

היא הזמינה במהירות בלי להביט אפילו בתפריט: בלי מנת פתיחה, פילה סול, סלט ירוק. ליגט החזיר את התפריט למלצר שלו וביקש אותו הדבר. הוא לא היה מסוגל לחשוב על אוכל, לא היה יכול לנער ממחשבתו את מראה ילדיו חבושים במסכות גז. ג'ון היה בן שלוש, דיאנה בת שנתיים. כל האזהרות שהשמיעו להם — לא לרוץ מהר מדי, להתלבש חם, לא למצוץ צעצועים או עפרונות כי אי־אפשר לדעת איפה הם היו. הוא הניח את הקופסה מתחת לשולחן ודחף אותה ברגלו הרחק מהעין.

"הם היו מבוהלים במיוחד?"

"ברור שלא. הם חשבו שזה משחק."

"את יודעת שלפעמים ככה בדיוק אני מרגיש? גם כשרואים את המברקים קשה לא לחשוב שזאת איזו בדיחה חולנית. לפני שבוע נראה שהכול בא על מקומו בשלום. אחר כך היטלר שינה את דעתו."

"מה יקרה עכשיו?"

"מי יכול לדעת? קרוב לוודאי ששום דבר." הוא הרגיש שעליו לנסות להישמע אופטימי. "עדיין מנהלים שיחות בברלין — זה לפחות היה המצב כשיצאתי מהמשרד."

"ואם הם יפסיקו עם השיחות, מתי זה יתחיל?"

הוא הראה לה את הכותרת בטיימס ומשך בכתפיו. "אני מתאר לעצמי שמחר."

"באמת? כל כך מהר?"

"הוא אומר שיחצה את הגבול לצ'כוסלובקיה בשבת. המומחים הצבאיים שלנו משערים שייקח לו שלושה ימים להציב את הטנקים והארטילריה שלו בעמדות. מה שאומר שמחר הוא יצטרך להתחיל לשנע כוחות." הוא השליך את העיתון בחזרה על השולחן ושתה עוד מהשמפניה; היה לה טעם של חומצה בפיו. "אני אגיד לך מה — בואי נשנה נושא."

הוא הוציא מכיס הז'קט שלו קופסת טבעת.

"הו, יו!"

"היא תהיה גדולה מדי," הוא הזהיר אותה.

"אבל היא מקסימה!" היא ענדה את הטבעת על אצבעה, הרימה את ידה וסובבה אותה הלוך ושוב מתחת לנברשת, כך שהאבן הכחולה בהקה באור. "אתה פלא. חשבתי שאין לנו כסף."

"אין לנו. היא היתה של אמא שלי."

הוא פחד שתחשוב שהוא קמצן, אבל להפתעתו היא שלחה את ידה לצד השני של השולחן והניחה אותה בעדינות על ידו. "אתה מתוק." עורה היה קריר. אצבעה הדקיקה ליטפה את מפרק ידו.

"הלוואי שהיינו יכולים לקחת חדר," הוא אמר בפתאומיות, "ולהישאר במיטה כל אחר הצהריים. לשכוח מהיטלר. לשכוח מהילדים."

"אז למה לא תבדוק אם אתה יכול לארגן את זה? אנחנו פה. מה יעצור בעדנו?" היא הישירה אליו את עיניה הגדולות הכחולות־אפורות, ובתובנה פתאומית שחנקה את גרונו התחוור לו שהיא אומרת את זה רק כי היא משוכנעת שאין סיכוי שזה יתממש.

מישהו השתעל מאחוריו בנימוס. "מר ליגט?"

פמלה משכה את ידה בחזרה. הוא הסתובב וראה את רב־המלצרים עומד כשכפות ידיו מוצמדות כמו בתפילה, חמור סבר מרוב חשיבות עצמית.

"כן?"

"דאונינג עשר רוצים אותך בטלפון, אדוני." הוא הקפיד להגיד את זה בקול רם דיו שגם השולחנות הסמוכים יוכלו לשמוע.

"לעזאזל!" ליגט נעמד והשליך את המפית שלו. "תסלחי לי? אני חייב לענות."

"אני מבינה. לך להציל את העולם." היא נופפה לו בדרכו. "תמיד אפשר לאכול יחד צהריים." היא החלה לארוז את חפציה בתיק היד.

"תני לי רק דקה." בקולו היתה נימה של הפצרה. "אנחנו ממש צריכים לדבר."

"לך."

הוא השתהה לרגע, מודע לסועדים הסמוכים שנעצו בו עיניים. "חכי בבקשה," הוא אמר. הוא עטה הבעה ניטרלית ככל יכולתו ויצא בעקבות רב־המלצרים מהמסעדה אל הלובי.

"חשבתי שתרצה מעט פרטיות, אדוני." רב־המלצרים פתח דלת למשרד קטן.

על השולחן עמד טלפון, שהשפופרת שלו מונחת בצד.

"תודה רבה." הוא הרים את השפופרת וחיכה שהדלת תיסגר לפני שדיבר. "ליגט."

"סליחה, יו." הוא זיהה את קולו של סיסיל סֵיירז, אחד מעמיתיו בלשכת ראש הממשלה. "לצערי אתה צריך לחזור מיד. הולך להיות פה בלגן. קְלֵבֶרְלִי רוצה אותך."

"קרה משהו?"

היסוס מעבר לקו. המזכירים האישיים הונחו לשער שהמרכזנית תמיד מצותתת. "נראה שנגמרו השיחות. האיש שלנו עולה על מטוס בחזרה."

"הבנתי. אני בדרך."

הוא הניח את השפופרת על העריסה. לרגע הוא עמד משותק. אז זה מה שמרגישים ברגע הִתהווּתה של היסטוריה? גרמניה תתקוף את צ'כוסלובקיה. צרפת תכריז מלחמה על גרמניה. בריטניה תתייצב לצד צרפת. ילדיו יחבשו מסכות גז. הסועדים בריץ ינטשו את מפות הפשתן הלבנות שלהם כדי להשתופף בשוחות בפארק גרין. זה היה יותר מכפי שאפשר להכיל.

הוא פתח את הדלת וחצה את הלובי במהירות לעבר המסעדה. צוות הריץ ניחן ביעילות כזאת, שהשולחן שלהם כבר פונה.

בפיקדילי לא היתה אף מונית פנויה. הוא ריקד כה וכה בתעלת הניקוז, מנופף לשווא בעיתון המגולגל שלו לעבר כל מונית שעברה שם. בסוף הוא ויתר, פנה לרחוב סנט ג'יימס והחל לרדת בגבעה. מדי פעם הוא הביט מעבר לכביש בתקווה שיראה את אשתו. לאן היא מיהרה כל כך? אם הלכה ישר הביתה לווסטמינסטר, זה הכיוון שבו חייבת היתה ללכת. עדיף לא לחשוב על זה; עדיף לא לחשוב על זה לעולם. הוא כבר החל להזיע בחום הלא אופייני לעונה. הוא הרגיש את החולצה שלו נדבקת לגב מתחת לחליפת שלושת החלקים המיושנת שלו. עם זאת השמים היו אפרוריים, איימו בגשם שאיכשהו מעולם לא ירד. לכל אורך רחוב פָּל מָל, מאחורי החלונות הגבוהים של מועדוני לונדון הגדולים — הרויאל אוטומוביל, הריפוֹרם, האַתֵנֵיאוּם — הנברשות נצצו בקדרות הלחה.

הוא לא האט את הקצב עד שהגיע לראש המדרגות המובילות כלפי מטה מקרלטון האוס טֶראס לפארק סנט ג'יימס. שם גילה שהנתיב חסום על ידי התקהלות דוממת של עשרים איש שצפו במה שנראה כמו ספינת אוויר קטנה מתרוממת באיטיות מאחורי בית הפרלמנט. היא עלתה מעל הצריח של הביג בן, מראה יפה באופן מוזר — מלכותי, סוריאליסטי.

במרחק, דרומית לתמזה, הוא הצליח לראות עוד שישה גופים כאלה מרחפים בשמים — טורפדו כסופים זעירים, חלקם כבר בגובה מאות מטרים. בלוני נ"מ.

האיש לצדו מילמל, "נראה שאפשר להגיד שהבלון התרומם."

ליגט הביט לעברו. הוא נזכר שבזמן שהיה בחופשה בימי המלחמה הגדולה, אביו השתמש בדיוק באותו מטבע לשון כדי להגיד שהמצב החמיר. הוא צריך היה לחזור לצרפת מפני שהבלון התרומם. לאוזניו של יו בן השש זה נשמע כאילו הוא הולך למסיבה. זאת היתה הפעם האחרונה שהוא ראה אותו.

הוא פילס דרך מסביב לצופים, דילג במורד שלושת גרמי המדרגות הרחבים, חצה את המָל ונכנס לדרך משמר הסוסים. ושם, באמצע המשטח החולי של מגרש המצעדים, בחצי השעה מאז שיצא, קרה משהו נוסף. צמד תותחים נגד מטוסים הופיע. חיילים פרקו שקי חול ממשאית פתוחה, עבדו במהירות כאילו חששו שהלופטוואפה יגיח בכל רגע, העבירו אותם מיד ליד בשרשרת אנושית. חומה בנויה למחצה של שקי חול הקיפה סוללת זרקור. תותחן סובב גלגל בקדחתנות; אחד הקנים הסתובב והתרומם עד שהיה כמעט אנכי.

ליגט הוציא ממחטת כותנה לבנה גדולה ומחה את פניו. הוא לא יכול להופיע שם סמוק פנים ומזיע. אם היה חטא אחד שהתייחסו אליו בלשכה בעין לא יפה, יותר מכל חטא אחר, הרי זה הופעה נסערת.

הוא עלה במדרגות אל הפתח הצר המוצלל, המושחר בפיח, של רחוב דאונינג. על המדרכה מול מספר 10 עמדה קבוצה של עיתונאים שסובבו את ראשיהם לעקוב אחר הגעתו. אחד מהם הרים את המצלמה שלו, אבל כשראה שאין מדובר במישהו בעל חשיבות, הוא הוריד אותה. ליגט הינהן אל השוטר שנקש פעם אחת, חזק, במקוש. הדלת נפתחה כמו בכוחות עצמה. הוא נכנס.

עברו ארבעה חודשים מאז נשלח ממשרד החוץ לעבוד במספר 10, אבל בכל פעם הוא חווה את אותה התחושה — כאילו הוא נכנס למעין מועדון ג'נטלמנים שכבר יצא מהאופנה. הלובי המרוצף בשחור־לבן, הקירות בצבע אדום פומפיי, עששית הפליז, שעון האורלוגין שלבו פעם בתקתוק עצלתיים, מעמד המטריות מברזל יצוק שבו ניצבה רק מטרייה שחורה בודדה. איפשהו במעמקי הבניין הזה צילצל טלפון. השוער איחל לליגט אחר צהריים טובים וחזר למושב הרַכּב המרופד בעור ולגיליון של האיבנינג סטנדרד.

ליגט עצר לרגע במעבר הרחב שהוביל אל חלקו האחורי של הבניין ובחן את עצמו במראה. הוא יישר את עניבתו והחליק את שערו בשתי הידיים; הוא זקף את כתפיו; הסתובב. לפניו היה חדר הקבינט. דלתו ספונת העץ היתה סגורה. משמאלו נמצא המשרד ששימש את סר הוֹראס וילסון, שהיה סגור גם הוא. לימינו נמתח המסדרון שהוביל ללשכות המזכירים האישיים של ראש הממשלה. הבית הג׳ורג׳יאני הקרין אווירה של רוגע בלתי חדיר.

גברת ווטסון, שאיתה חלק את המשרד הכי קטן, גהרה מעל שולחנה בדיוק כפי שהשאיר אותה, מוקפת בחומה של ערימות קלסרים. רק קצה ראשה האפור נראה לעין. היא החלה את הקריירה שלה כקלדנית, כשלויד ג'ורג' היה ראש הממשלה. נטען שהוא רדף אחר בנות רחוב דאונינג מסביב לשולחן הקבינט. היה קשה לדמיין אותו רודף אחרי גברת ווטסון. תחום האחריות שלה היה הכנת תשובות לשאלות של בית הנבחרים. היא הביטה אל ליגט מעל ביצורי הניירת שלה. "קלברלי חיפש אותך."

"הוא עם ראש הממשלה?"

"לא, במשרד שלו. ראש הממשלה בחדר הקבינט עם שלושת הגדולים."

ליגט השמיע קול שבין אנחה לגניחה. באמצע המסדרון הוא שירבב את ראשו לתוך משרדו של סיירז. "בסדר, סיסיל, עד כמה אני בצרות?"

סיירז הסתובב בכיסאו. הוא היה איש קטן, מבוגר מליגט בשבע שנים, משועשע באופן תמידי, בלתי מאופק ולעתים קרובות מעצבן. הוא ענב עניבת קולג' זהה לזאת של ליגט. "אני חושש שבחרת ביום לא ממש מתאים לארוחה רומנטית, חבר." קולו הונמך בהזדהות. "אני מקווה שהיא לא קיבלה את זה רע."

פעם, ברגע של חולשה, ליגט רמז לסיירז על הבעיות הביתיות שלו. מאז הוא התחרט על זה. "בכלל לא. הכול מצוין. מה קרה בברלין?"

"מסתבר שזה הידרדר לאחד הנאומים המתלהמים של היטלר." סיירז העמיד פני חובט בזרוע הכיסא שלו. "אִיך וֶרְדֶה דִי צֶ'כֶן צֵרְשְלָגֶן!"

"אוי, אלוהים. 'אני ארסק את הצ'כים!'"

קול צבאי קרא במסדרון. "אה, ליגט, הנה אתה!"

סיירז אמר ללא קול, "בהצלחה". ליגט צעד אחורה, הסתובב ומצא את עצמו מול הפנים הארוכים המשופמים של אוֹסמוּנד סוֹמֶרס קלברלי, שמסיבות לא ברורות היה ידוע לכול בשם אוסקר. המזכיר האישי הראשי של ראש הממשלה עיקם אצבע. ליגט הלך בעקבותיו למשרדו.

"אני חייב לומר שאני מאוכזב ממך, ליגט, ודי מופתע." קלברלי היה מבוגר מהשאר, ולפני המלחמה היה חייל מקצועי. "ארוחת צהריים בריץ באמצע משבר בינלאומי? אולי ככה זה מתנהל במשרד החוץ, אבל לא אצלנו."

"אני מתנצל, אדוני. זה לא יחזור על עצמו."

"אין לך שום הסבר?"

"זה יום הנישואים שלי. לא הצלחתי להשיג את אשתי בטלפון, לבטל את ההזמנה."

קלברלי הביט בו עוד כמה שניות. הוא לא טרח להסתיר את חשדותיו לגבי הבחורים הצעירים המבריקים ההם ממשרד האוצר וממשרד החוץ, שמעולם לא שירתו במדים. "יש זמנים שבהם חשיבותה של המשפחה צריכה להיות משנית; זהו אחד מהזמנים האלה." המזכיר האישי הראשי התיישב מאחורי שולחנו והדליק מנורה.

חלק זה של הבניין פנה צפונה, מול הגינה של רחוב דאונינג. העצים הלא גזומים שהסתירו אותו מפני רחבת משמר הסוסים, הטילו על קומת הקרקע תאורת דמדומים נצחית. "סיירז עידכן אותך?"

"כן, אדוני. אני מבין שהשיחות כשלו."

"היטלר הביע את כוונתו לשנע כוחות מחר בשתיים בצהריים. אני פוחד שאנחנו על סף תוהו ובוהו. סר הוראס אמור לחזור לדווח לראש הממשלה עד חמש. ראש הממשלה ישדר לאומה בשמונה. אני רוצה שאתה תטפל בבי־בי־סי. הם אמורים להתקין את הציוד שלהם בחדר הקבינט."

"כן, אדוני."

"בשלב כלשהו, כנראה אחרי השידור, תידרש ישיבת קבינט מלאה, ומשום כך טכנאי הבי־בי־סי יצטרכו להתפנות במהירות. ראש הממשלה ייפגש גם עם הנציבים העליונים של הדומיניון. ראשי המטות אמורים להגיע בכל רגע — ברגע שכולם פה, קח אותם אל ראש הממשלה. ואני צריך שתסכם את הפגישה כך שראש הממשלה יוכל לתדרך את הקבינט."

"כן, אדוני."

"הפרלמנט נקרא לחזור, כידוע לך. מחר אחר הצהריים הוא מתכוון לשאת הצהרה על אודות המשבר בפני בית הנבחרים. תדאג שכל התזכירים והמברקים מהשבועיים האחרונים יהיו מסודרים עבורו בסדר כרונולוגי."

"כן, אדוני."

"לצערי, נראה שתצטרך להישאר פה הלילה." צל קלוש של חיוך ריחף תחת שפמו של קלברלי. הוא הזכיר לליגט מורה ספורט נוצרי שרירי של תיכון פרטי מסוג ב'. "חבל שזה נופל על יום הנישואים שלך, אבל אין מה לעשות. אני בטוח שאשתך תבין. אתה יכול לישון בחדר הפקיד התורן, בקומה השלישית."

"זה הכול?"

"זה הכול... לעת עתה."

קלברלי הרכיב את משקפיו והחל לבחון מסמך. ליגט חזר למשרדו והתיישב בכבדות אל שולחנו. הוא פתח מגירה, שלף ממנה קסת דיו וטבל בה את העט. הוא לא היה רגיל להינזף. קלברלי הארור, הוא חשב. ידו רעדה מעט, מה שגרם לציפורן העט לנקוש על דופן הזכוכית של הקסת. גברת ווטסון נאנחה אבל לא הרימה את מבטה. הוא שלח את ידו אל סלסילת המתכת לשמאל שולחנו והוציא קלסר עם מברקים עכשוויים ממשרד החוץ. לפני שהספיק להתיר את הסרט הוורוד, הופיע בפתח סרג'נט רֶן, השליח מרחוב דאונינג. כדרכו הוא היה קצר נשימה; הוא איבד רגל במלחמה.

"ראש המטה הכללי המלכותי הגיע, אדוני."

ליגט הלך בעקבותיו כשצלע לעבר הלובי. במרחק, מתחת למנורת הפליז, עמד ויקונט גוֹרְט וקרא מברק, כשנעליו החומות המצוחצחות נטועות במרחק זו מזו. גורט, דמות זוהרת — אריסטוקרט, גיבור מלחמה, בעל צלב ויקטוריה — נראה לא מודע לקיומם של הפקידים והמזכירים והקלדניות, שלפתע גילו סיבות בהולות לחצות את הלובי על מנת להעיף בו מבט. הדלת הקדמית נפתחה אל אשד של הבזקים ממצלמות הצלמים. מקרבם הגיח מרשל האוויר ניוֶול, כששניות לאחר מכן הופיעה בעקבותיו דמותו הנישאת של מפקד הצי, האדמירל בֶּקהאוּס.

ליגט אמר, "אם תואילו לבוא איתי, רבותיי..."

בזמן שהוביל אותם פנימה הוא שמע את גורט שואל, "דאף מגיע?" ואת בקהאוס עונה, "לא, ראש הממשלה חושב שהוא מדליף לווינסטון."

"תוכלו להמתין פה לרגע...?"

חדר הקבינט היה אטום לקול בזכות מערכת כפולה של דלתות. הוא פתח את החיצונית ונקש בעדינות על הפנימית.

ראש הממשלה ישב בגבו אל הדלת. מולו באמצע השולחן הארוך ישבו הַליפֶקס, שר החוץ; סיימון, שר האוצר; ושר הפנים הוֹר. כל השלושה הרימו ראש לראות מי נכנס. דממה מוחלטת שררה בחדר מלבד תקתוק השעון.

ליגט אמר, "סליחה, ראש הממשלה. ראשי המטות הגיעו."

צ'מברליין לא הסתובב. ידיו היו על השולחן, פשוטות לרוחב לצדדיו, כאילו הוא עומד לדחוף לאחור את כיסאו. אצבעותיו המורות נקשו באיטיות על המשטח המבהיק. בסוף, בקולו המדויק, האנין מעט, הוא אמר, "בסדר גמור. הבה ניפגש שוב אחרי שהוראס יחזור. נשמע אז מה עוד יש לו לומר."

השרים אספו את ניירותיהם — במגושם, במקרה של הליפקס, שזרועו השמאלית הכמושה השתלשלה לצדו חסרת תועלת — וקמו על רגליהם בלי לומר מילה. הם היו גברים בשנות החמישים או השישים לחייהם, "שלושת הגדולים", בשיא כוחם, שכבודם ניפח אותם מעבר לגודלם הפיזי. ליגט זזה הצדה לתת להם לעבור — "כמו שלישייה של נושאי ארון מתים בחיפוש אחר הארון שלהם," הוא תיאר אותם אחר כך לסיירז. הוא שמע אותם מברכים את המפקדים שחיכו בחוץ — קולות מהוסים, קודרים. הוא אמר בשקט, "תרצה שאכניס עכשיו את ראשי המטות, ראש הממשלה?"

צ'מברליין עדיין לא הסתובב להביט בו. הוא בהה בקיר מולו. פרופיל העורב שלו היה נוקשה, עיקש; אפילו תוקפני. בסוף הוא אמר בהיסח הדעת, "כן, כמובן. כן, הכנס אותם."

ליגט מיקם את עצמו בקצה הרחוק של שולחן הקבינט, קרוב לעמודים הדוֹריים שתמכו בתקרה. ארוניות הספרים חשפו שדרות של ספרי חוקים בכריכות עור חומות ומהדורות כחולות־כסופות של רשומות הפרלמנט. ראשי המטות הניחו את כובעיהם על שולחן הצד ליד הדלת והתמקמו בכיסאות שפינו השרים. גורט תפס את העמדה המרכזית בהיותו הקצין הבכיר. הם פתחו את תיקי המסמכים שלהם ופרשו את ניירותיהם. כל השלושה הדליקו סיגריות.

ליגט הביט אל השעון שמעל האח מאחורי ראשו של ראש הממשלה. הוא טבל את ציפורן העט שלו בקסת הקרובה. על גיליון נייר כתיבה הוא רשם, ר"מ ורמ"טים, 14:05.

צ'מברליין כיחכח. "ובכן, רבותיי, אני חושש שהמצב הידרדר. קיווינו להעביר באופן מסודר את שטחי חבל הסודטים לגרמניה בכפוף למשאל עם, והממשלה הצ'כית הסכימה לכך. לרוע המזל, הר היטלר הכריז אתמול בערב שהוא אינו מוכן לחכות אפילו שבוע נוסף, ושיפלוש בשבת. סר הוראס וילסון נפגש איתו הבוקר והזהיר אותו בתקיפות שאם צרפת תקיים את התחייבויות הברית שלה עם צ'כוסלובקיה — ועדיין יש לנו כל סיבה להאמין שכך תעשה — לא תהיה לנו ברירה אלא לעמוד מאחורי צרפת." ראש הממשלה הרכיב את משקפיו ולקח לידו מברק. "אחרי פיטומי המילים הרגילים שלו, הר היטלר הגיב — על פי שגרירנו בברלין — כך: 'אם צרפת ואנגליה יתקפו, שיהיה. אני אדיש לכך לחלוטין. אני מוכן לכל תרחיש שלא יהיה. רק ארשום לפניי את עמדתכם. היום יום שלישי, ועד יום שני הבא נהיה מצויים במלחמה.'"

צ'מברליין הניח את המברק ולגם מים. עטו של ליגט ריפרף במהירות על הנייר: ר"מ — דיווח אחרון מברלין — כישלון הדיונים — תגובה אלימה מצד הר היטלר — "בשבוע הבא נהיה מצויים במלחמה" —

"כמובן אמשיך במאמציי למצוא פתרון של שלום, אם אכן קיים פתרון שכזה — למרות שכרגע קשה לראות מה עוד אפשר לעשות. אבל בינתיים אני חושש שעלינו להתכונן לקראת הגרוע מכול."

גורט הביט בכל אחד מעמיתיו. "ראש הממשלה, הכנו תזכיר. הוא מסכם את חוות הדעת המשותפת שלנו לגבי המצב הצבאי. אולי אקריא את המסקנה שלנו?"

צ'מברליין הינהן.

"דעתנו היא כי שום לחץ שבריטניה הגדולה או צרפת יכולות להפעיל, אם בים, ביבשה או באוויר, לא ימנע מגרמניה לפלוש לבוהמיה ולהנחיל תבוסה מוחצת לצ'כוסלובקיה. את שחזור השלמוּת האבודה של צ'כוסלובקיה ניתן יהיה להשיג אך ורק על ידי הבסת גרמניה ובעקבות מאבק ממושך, שכבר מתחילתו עליו לשאת אופי של מלחמה ללא הגבלה."

איש לא דיבר. ליגט היה מודע לצליל השריטה של ציפורן העט שלו. לפתע הוא נשמע רם באופן אבסורדי.

בסופו של דבר צ'מברליין אמר, "זהו הסיוט שממנו חששתי תמיד. נדמה כאילו לא למדנו דבר מהמלחמה האחרונה, ואנחנו חיים מחדש את אוגוסט 1914. ארצות העולם ייגררו פנימה בזו אחר זו — ולשם מה? כבר אמרנו לצ'כים שהאומה שלהם לא תוכל להמשיך להתקיים בצורתה הנוכחית אחרי שננצח. שלושה מיליון וחצי הגרמנים הסודטים חייבים להיות בעלי זכות הגדרה עצמית. לכן הַפרדת חבל הסודטים מגרמניה אפילו לא תהיה אחת ממטרות המלחמה של בנות הברית. אם כך, על מה נילחם?"

"על שלטון החוק?" הציע גורט.

"על שלטון החוק. אכן. ואם זה יגיע לכדי כך, נילחם. אבל בשם אלוהים, אני מקווה שנוכל למצוא שיטה אחרת כלשהי לקיים אותו!" ראש הממשלה נגע לרגע קל במצחו. הצווארון המכונף המיושן שלו הפנה את תשומת הלב אל צווארו המגויד. פניו היו אפורים מתשישות. אבל הוא השיב לעצמו במאמץ את הסגנון הענייני השגור שלו. "אילו צעדים מעשיים יש לנקוט עכשיו?"

גורט אמר, "נשלח מיד שתי דיוויזיות לצרפת, כפי שכבר סיכמנו, להפגין את הסולידריות שלנו. הן יכולות להימצא בעמדות תוך שלושה שבועות ולהיות מוכנות לקרב כמה ימים לאחר מכן. אבל גנרל גָמֶלאן הבהיר היטב שעד הקיץ הבא, לצרפתים אין כל כוונה ליישם משהו מעבר לפשיטות סמליות על גרמניה. בכנות, אני בספק שאפילו את זה הם יעשו. הם יישארו מאחורי קו מז'ינו."

ניוול הינהן. "הם מחכים עד שנגיע בכוחות גדולים."

"והאם חיל האוויר מוכן?"

ניוול ישב זקוף מאוד — איש גרום פנים, כמעט שלדי, עם שפם אפור קטן. "אני חייב לומר שזה תופס אותנו בזמן הכי גרוע שאפשר, ראש הממשלה. על הנייר יש לנו עשרים ושש טייסות להגנה על הארץ, אבל רק לשש מהן יש כלי טיס מודרניים. לאחת יש מטוסי ספיטפייר. לחמש האחרות יש מטוסי הוריקן."

"אבל הם מוכנים ללוחמה?"

"חלקם."

"חלקם?"

"לצערי יש בעיות טכניות עם חלק מהתותחים בהוריקנים, ראש הממשלה — הם קופאים מעל גובה של חמישה־עשר אלף רגל."

"מה בדיוק אתה אומר?" צ'מברליין נשען קדימה כאילו לא שמע טוב.

"אנחנו עובדים על פתרון, אבל זה עשוי לקחת קצת זמן."

"לא, מה שאתה באמת אומר, מרשל, זה שביזבזנו מיליון פאונד וחצי על חימוש מחדש, חלק הארי על חיל האוויר, והשורה התחתונה היא שהמטוסים שלנו לא עובדים."

"התכנון שלנו תמיד היה מבוסס על ההנחה שלא יתקיים עימות עם גרמניה לפני 1939, לכל המוקדם."

ראש הממשלה הפנה את תשומת לבו בחזרה אל ראש המטה הכללי המלכותי. "לורד גורט, האם הצבא לא מסוגל להפיל מהקרקע את רוב המטוסים המתקיפים?"

"אני חושש שאנחנו במצב דומה לזה של מפקד חיל האוויר, ראש הממשלה. יש לנו רק כשליש ממספר התותחים שאנחנו מאמינים שנידרש להם להגנה על לונדון, ורובם עתיקות שנשארו מהמלחמה הקודמת. יש מחסור דומה בזרקורים. אין לנו ציוד טיווח או תקשורת... גם אנחנו בנינו על שנה נוספת של הכנות."

נדמה היה שצ'מברליין חדל להקשיב באמצע התשובה שלו. הוא הרכיב שוב את משקפיו ועילעל בניירת שלו. האווירה בחדר נעשתה לא נעימה.

ליגט המשיך לכתוב בשלווה, החליק את העובדות המביכות לכדי פרוזה בירוקרטית — ר"מ מביע דאגה בנוגע ליעילות ההגנה האווירית — אבל המכניקה המסודרת של מחשבתו התערערה. פעם נוספת הוא לא היה מסוגל להתנער מהתמונה של ילדיו במסכות גז.

צ'מברליין מצא את מה שחיפש. "ועדת המודיעין המשותפת מעריכה שבתום השבוע הראשון של ההפצצות יהיו בלונדון מאה וחמישים אלף קורבנות. שש מאות אלף בתום חודשיים."

"לא סביר להניח שזה יקרה מיידית. אנחנו מניחים שבתור התחלה הגרמנים יפנו את רוב עוצמת ההפצצות שלהם נגד הצ'כים."

"וכשהצ'כים יובסו — מה אז?"

"את זה איננו יודעים. אנחנו בהחלט צריכים לנצל את הזמן שבידינו כדי לנקוט אמצעי זהירות ולהתחיל לפַנות את לונדון מחר."

"ועד כמה מוכן חיל הים?"

האדמירל היה בעל נוכחות מרשימה, גבוה ביותר מראש מכל שאר הנוכחים בחדר. שערו הנסוג האפיר, ופניו היו תלומים עמוקות, כאילו נחשפו זמן רב מדי לאיתני הטבע. "יש לנו מחסור מסוים בספינות ליווי ובשולות מוקשים. ספינות הקרב הגדולות שלנו זקוקות לתדלוק ולחימוש; חלק מהצוותים בחופשה. נצטרך להכריז על גיוס במהירות האפשרית."

"מתי תצטרך לעשות את זה כדי להיות מבצעי עד האחד באוקטובר?"

"היום."

צ'מברליין נשען לאחור בכיסאו. אצבעותיו המורות נקשו על השולחן. "זה אומר כמובן שאנחנו נשנע לפני הגרמנים."

"שינוע חלקי, ראש הממשלה. ויש עוד משהו שכדאי לומר בזכות הדבר: ההשפעה תהיה שנַראה להיטלר שאנחנו רציניים — שאם יתעורר הצורך, אנחנו מוכנים להילחם. אולי זה אפילו יגרום לו לחשוב פעמיים."

"אולי. ואולי זה ידחף אותו למלחמה. תזכור שכבר פעמיים יצא לי להביט לתוך עיניו של האיש הזה, ולדעתי אם יש משהו שהוא לא מוכן לסבול, זה פגיעה בכבודו."

"אבל הרי ברור שאם אנחנו הולכים להילחם, חשוב שלא יהיה לו שום ספק בכך. זאת תהיה טרגדיה אם הוא יפרש את הביקורים האמיצים שלך ואת מאמצי השלום הכנים שלך כסימן לחולשה. זאת לא הטעות שהגרמנים עשו ב־1914? הם חשבו שאנחנו לא רציניים."

צ'מברליין שילב את זרועותיו והביט בשולחן. ליגט לא הבין אם משמעות המחווה שהוא דוחה את ההצעה או שמא הוא שוקל אותה. ערמומי מצד בקהאוס להחמיא לו, הוא חשב. לראש הממשלה היו מעט חולשות ניכרות, אבל באופן מוזר יחסית לאיש ביישן כל כך, הפגם העיקרי שלו היה יוהרה. השניות חלפו. בסוף הוא הרים מבט אל בקהאוס והינהן. "בסדר גמור, גיֵיס."

האדמירל כיבה את הסיגריה שלו והכניס את הניירות לתיק המסמכים. "כדאי שאחזור אל האדמירלות."

האחרים קמו אחריו, אסירי תודה על ההזדמנות להימלט.

צ'מברליין קרא אליהם, "אני רוצה שתהיו מוכנים לתדרך את השרים הבכירים בהמשך היום. בינתיים עלינו להימנע מלהגיד או לעשות משהו שיתרום לאווירה של פאניקה ציבורית, או שיאלץ את היטלר להתבצר בעמדה שממנה הוא לא יוכל לסגת, גם אם ברגע האחרון."

אחרי שראשי המטות יצאו, צ'מברליין פלט אנחה ארוכה והניח את ראשו על ידו. כשהביט הצדה נדמה היה שהבחין בליגט לראשונה. "רשמת את כל זה?"

"כן, אדוני ראש הממשלה."

"תשמיד את זה."