סיריאנו דה ברז’ארק

 הופעה בתיאטרון בורגון

אולם תיאטרון בורגון, 1640. מעין אולם טניס שהוסב ועוטר לשמש כאולם להופעות.

האולם הוא מלבני. אנו רואים באלכסון אותו וחלק מן הבמה.

הבמה מכותרת משני צדיה בספסלים. המסך מורכב משני בדים רקומים שניתן להפשילם לצדדים. מעל למצנפת של ארלקין, סמל המלכות. מדרגות רחבות מובילות מן הבמה לאולם. משני עברי המדרגות, מקום לכנרים. נרות.

שתי שורות ביציעים הצדדיים. השורה העליונה מחולקת לתאים.

תחתית האולם היא הבמה של התיאטרון. מימין, כמה ספסלים. גרם מדרגות למקומות המוגבהים. מין מזנון מעוטר בנברשות קטנות, אגרטלי פרחים, כוסות קריסטל, צלחות עם עוגות, בקבוקים וכו'.

מאחור, באמצע, מתחת ליציע ולתאים, הכניסה לתיאטרון. דלת גדולה, פתוחה למחצה כדי להכניס את הצופים. על לוחות הדלת, וכן בפינות שונות, מעל למזנון, מודעות אדומות עליהן כתוב: "קלוֹריז".

עם עליית המסך, האולם בחצי-אפלולית, עדיין ריק. הנברשות מורדות, מחכות שתודלקנה.

שומעים מאחורי הדלת המולת קולות, ואז נכנס במרץ אביר.

השוער:

(הולך אחריו)

הוֹלָה! תשלום כניסה!

אביר:

אני חינם!

השוער:

תסביר?!

אביר:

עובד של הארמון, בתור פרש-אביר!

השוער:

(לאביר אחר שנכנס)

אתה?

אביר ב׳:

לא משלם!

השוער:

כי למה?

אביר ב':

מוּסקֶטֶר.

אביר א׳:

(לשני)

שמע, עד ההצגה יש זמן דַי והותר.

סיבוב של חרב? (הם מתרחקים תוך סיוף)

קלפן א':

פְּסְסט!..

קלפן ב':

שמפניה?

קלפן א':

לא. קלפים.

קדימה, נשחק.

קלפן ב':

בוא, מנוּול. שולפים.

שרת:

(שולף מכיסו שארית נר, מדליק אותו ומציב על הרצפה)

על חשבון אדוני, טיפה של תאורה.

איש משמר:

(למוכרת צעירה שמתקרבת)

לבוא כשעוד חשוך - מקסים, מקסים נורא.

סייף:

פגיעה!

קלפן:

אַס!

איש משמר:

(רודף אחרי המוכרת)

נשיקה!

המוכרת:

יראו!

איש משמר:

אין דאגה!

איש:

(מתיישב על הארץ עם אחרים, שהביאו מצרכי מזון)

כשמגיעים מוקדם אפשר לזלול עוגה.

בורגני:

(מוליך את בנו)

נשב כאן, בן.

קלפן ב':

מלכה!

איש:

(שולף בקבוק ממעילו ומתיישב אף הוא)

נחמד בַּתיאטרון,

פה כל בִּריון בָּרוֹן... עם יין בַּגָרוֹן.

בורגני:

(לבנו)

אפשר ממש לחשוב שזה מקום פלילי:

קלפים... קטטות... שתייה...

איש המשמר:

נשיקה!

בורגני:

(מרחיק מיד את בנו) אוֹיָה לי!

וּבָאוּלם הזה מיטב האמנים

העלו יצירות מופת.

הבן:

היו זמנים!

משרתים:

(רוקדים ושרים)

טְרָה-לָה-לָה-לה-לה-לה לה-לה-לה-לה-לה-לה-לֶר...

השוער:

(בחומרה)

פרחחים, בלי שטויות, אה?

משרת א':

מה אתה חושב!

(למשרת ב', כשהשוער מפנה את גבו)

יש לך חוט?

משרת ב':

ברור. וגם חכָּה.

משרת א':

נשב

למעלה ונדוג פאות מהקֵירחים.

כייס:

(מקבץ סביבו כמה טיפוסים בעלי מראה לא נעים)

אז ככה, אפרוחים, יש כל מיני דרכים

לחתוך כיסים. אתן לכם שיעור זריז...

הבן:

מה מציגים היום?

בורגני:

קוראים לזה "קְלוֹריז".

מקסים.

הכייס:

אז כשחותכים בִּטנה, אני מציע...

צופה:

(לצופה אחר, מצביע על היציע)

בַּבכורה של מוֹליֶיר ישבתי בַּיציע,

שם.

הכייס:

(מדגים באצבעותיו)

שעונים...

בורגני:

יהיו פה שחקנים!

הכייס:

ארנק...

בורגני:

מוֹנפְלֵרי בעצמו! שחקן כביר, ענק!

הכייס:

ממחטות...

מישהו:

(מהיציע) תנו קצת אור!

בורגני:

לא, אני לא מגזים,

הוא פנטסטי.

נערת מזנון:

(מופיעה מאחורי הדוכן)

פּוּנץ' חם, מֵי סוכּר, תפוזים!

(המולה בדלת)

שרת:

המַרקיזים באים! שלא יהיה צפוף!

בְּריסַאי:

(נכנס) אנחנו ראשונים, עם כל האספסוף?

קיגי!

קיגי:

בְּרִיסַאי! (חיבוקים) תראה: ירדנו בָּרמה.

הגענו עוד לפני האור על הבמה.

בְּריסַאי:

יֵצא לנו עכשיו שם רע בכל העיר.

קיגי:

די, תתנחם, בְּריסַאי. מתחילים להאיר.

(נכנסים כריסטיאן ולינייר)

לינְיֶיר!

בְּריסַאי:

עוד לא שָפוּך!...

לינְיֶיר:

(לכריטיאן) לעשות הכרה?

כּריסטיאן דה נֵווילֶט.

קיגי:

(לבריסאי) פרופיל ממש לא רע.

לינְיֶיר:

מֶסייה קיגי, בְּריסַאי...

כּריסטיאן:

כבוד!

קיגי:

בחור נאה,

אך לפי הלבוש - בְּאופנה כנראה

די חלש.

לינְיֶיר:

הוא חדש פה בעיר הבירה.

הוא בא מהצפון.

כּריסטיאן:

בקושי עשרה

ימים כאן בפריז. וּמצטרף מחר

לִגדוד חֵיל המשמר, בתור צוער.

נערת מזנון:

שֵיכר,

לימוֹנַד!

קיגי:

(מראה לכריסטיאן את האולם)

מתמלא, רואה?

כּריסטיאן:

המון אדם!

קיגי:

כל היפות!

בְּריסַאי:

המתוחכמות!

קיגי:

הנה מַדאם

דֶה בּוּאָה-דוֹפַן -

בְּריסַאי:

אותה אהבנו בשעתו...

קיגי:

מַדאם דה שָאבִינִי -

בְּריסַאי:

שנאהב או-טו טו...

קיגי:

כולן עם טעם טוב, חינוך מקיר לקיר.

בְּריסַאי:

מכיר פה את כולן?

קיגי:

או-הו, מכיר-מכיר.

לינְיֶיר:

(מושך את כריסטיאן הצידה)

הבטחתי לעזור, חבר, אך העלמה

לא פה. אני חוזר לחיק הלגימה.

כּריסטיאן:

(מתחנן)

לא-לא!... פזמונאי של כל חור וסמטה,

חכה, תאמר לי מי זו שבאשמתה

אני מת מאוהב.

(התזמורת מכוונת כלים)

בְּריסַאי:

מנגנים!...

לינְיֶיר:

לא הפעם.

כּריסטיאן:

אני פוחד שהיא אנינה, דקת-טעם,

ולא מעז לומר לה כלום, כי אני בּוּר.

השפה של היום, בִּכתיבה או דיבּוּר,

מבלבּלת אותי: סתם חייל, פֶּה חורק.

- היא תמיד מימין, שם בַּתא, זה שרֵיק.

לינְיֶיר:

זזתי.

כריסטיאן:

לא!

לינְיֶיר:

מה ל'שׂות. משורר של זימה

ממתין לי עם בקבוק. פה מתים מצמא.

נערת מזנון:

אוֹרַנזַ'ד?

לינְיֶיר:

פוי!

נערת מזנון:

חלב?

לינְיֶיר:

פְּחְחח!

נערת מזנון:

ליקֶר?

לינְיֶיר:

רק דקה!

כלום לא בוער. תיתני ת'ליקר לִבדיקה?

(הוא מתיישב ליד המזנון. נערת המזנון מוזגת לו את הליקר)

קריאות:

(עם כניסתו של איש קטן, גוץ ושמח)

רָאגֵנוֹ!

לינְיֶיר:

(לכריסטיאן) הטבח האשף רָאגֵנוֹ!

רָאגֵנוֹ:

(נכנס במהירות, ללינייר)

אדון, ראית פה אולי את סירָאנוֹ?

לינְיֶיר:

(מציג את ראגנו לכריסטיאן)

הַשֶף לְפּייטנים ואנשי תיאטרון!

רָאגֵנוֹ:

(נבוך)

כבוד גדול מדי...

לינְיֶיר:

לא, אל תסמיק, פַּטרוֹן!

רָאגֵנוֹ:

טוב, הם באים אליי...

לינְיֶיר:

בלי תשלום.

רָאגֵנוֹ:

חברים!...

לינְיֶיר:

משורר בעצמו. וּמוכשר!

רָאגֵנוֹ:

נו, אומרים.

לינְיֶיר:

חולה שירה!

רָאגֵנוֹ:

זה כן: על חרוז בלי שגיאות -

לינְיֶיר:

ייתן חינם עוגה.

רָאגֵנוֹ:

נאא, עוגה... עוגיות!...

לינְיֶיר:

הוא מצטנע סתם!... על שיר עם כישרון -

רָאגֵנוֹ:

לחמנייה.

לינְיֶיר:

כן, עם חמאה! - ותיאטרון

אתה אוהב?

רָאגֵנוֹ:

מכל הלב.

לינְיֶיר:

יפה, יפה...

הוא משלם על כרטיס בדברי מאפה.

הכיסא היום, שם, בינינו, תגַלה

כמה עלה?

רָאגֵנוֹ:

עשרים רַפרפות וסוּפְלֶה. (מסתכל לצדדים)

איך, סירָאנוֹ לא פה? מדהים.

לינְיֶיר:

מה העניין?

רָאגֵנוֹ:

מוֹנפְלֵרי מְשַחק!

לינְיֶיר:

איש במשקל בניין

יפזז לו כמו עֵז! אך מה זה עניינו

של סירָאנוֹ?

רָאגֵנוֹ:

מה, לא שמעת? סירָאנוֹ

נתקף שנאה פתאום לַשחקן, והודיע:

אני אוסר עליו החודש להופיע.

לינְיֶיר:

(ששותה כבר את כוס היין הרביעית שלו)

ו...?

רָאגֵנוֹ:

מוֹנפְלֵרי מציג!

קיגי:

הוא לא יוכל למנוע.

רָאגֵנוֹ:

את זה באתי לראות.

בורגני:

מי זה הסירָאנוֹ, אה?

קיגי:

סירָאנוֹ ד'בֶּרזֵ'רַאק. סַיָף להטוטן,

צוער בחיל משמר, איש חרב בן-שטן.

(מצביע על אחד שנכנס, ונראה שהוא מחפש מישהו)

יסביר לך חבר שלו, לֶה בְּרֶה. - מה יש?

מחפש את האיש?

קפיטן:

כן, אני קצת חושש!...

קיגי:

תודֶה שהאדון אישיות משונה?

קפיטן:

(בחום) היצור הכי מופלא מתחת לַלבנה!

רָאגֵנוֹ:

חרזן!

קיגי:

סייפן!

בְּריסַאי:

מדען!

לֶה בְּרֶה:

וגם מוזיקאִי!

לינְיֶיר:

עם פרצוף שכמותו לא ראה אף ראי!

רָאגֵנוֹ:

כן, בינינו, אני בהחלט די ספקן

אם צייר קְלָסיקַן יתקין לָאיש דיוקן.

כזה זר וּמוזר, חזיז וניצוצות! -

הוא יְצוּר לְציוּר של יוֹצֵר מפלצות:

"איש הַתִגרוֹת הכי משוגע בַּיבּשת!"

בְּבגד מתנופף, עם נוצה משולשת.

מוקיון בריון גאה, יורק אש כמו דרקון,

אלוף כל השולפים יוצאי מחוז גַסקוֹן;

וּמעל צווארונו הוא מציג לִתְהילה

מין אַף - הו, רבותיי! לא, אַף זה לא מילה!...

אי אפשר לעבור על יד אַף כמו אַפּוֹ

בלי לצעוק: "לא נכון! די, הגזמת! עד פה!"

אז מחייכים, אומרים: "הוא יסיר אותו." רק

הוא אף פַּ'ם לא מסיר, אדון דֶה בֶּרזֵ'רַאק.

לֶה בְּרֶה:

(מהנהן) הוא כותש את כל מי שמעיר הערה.

רָאגֵנוֹ:

(בגאווה)

מול החוד של חרבו מה סדום או עמורה?!

בְּריסַאי:

הוא לא יבוא.

רָאגֵנוֹ:

יבוא!... מתערב אתךָ על

עוף אָ-לָה-רָאגֵנוֹ!

בְּריסַאי:

מתערבים!

(לחישות התפעלות באולם. רוקסאן מופיעה בתא שלה. היא מתיישבת מלפנים, האומנת שלה מאחור. כריסטיאן, עסוק בתשלום לנערת המזנון, לא מבחין)

בּוּרגָני:

לא, אבל

היא מהממת!

קיגי:

אח! אפרסק פרי גינה

עם שפתיים תותים.

בְּריסַאי:

צלולה, רעננה...

כל מי שמתקרב, יחטוף בלב קירור!

כּריסטיאן:

(מרים את ראשו, מבחין ברוקסאן, תופס מהר את לינייר בזרועו)

זאת היא!

לינְיֶיר:

זאת?

כּריסטיאן:

כן. תגיד מהר. כולי צִמרוּר.

לינְיֶיר:

(לוגם לאט)

שְמה מַגְדֵלֶן רוֹבַּן, או רוֹקסַאן. ידענית, משכילה.

כּריסטיאן:

איי!

לינְיֶיר:

פנויה. יתומה. דודנית

של סירָאנוֹ עליו דיברנו -

(ברגע זה מופיע אדון אלגנטי מאוד, נכנס לתא, ומשוחח בעמידה עם רוקסאן)

כּריסטיאן:

והאיש?...

לינְיֶיר:

(שכבר נראה די בגילופין, קורץ)

הֶה הֶה! הוא מאוהב בה. הרוזן דֶה גיש.

אבל נשוי לְבת-אח של הקַרידנַל.

הוא שואף לחַתֵן את הרוֹקסַאן הנ"ל

עם מין טיפוס עגום חיוור בשם וַלְוֶר

שלא יפריע לו לבוא - להתאוורר...

היא מתנגדת, אך לדֶה-גיש כוח רב,

והוא יכול ללחוץ על נערה בלי גב.

אני, אגב, חשפתי את מזימותיו

בפזמון מפולפל, שבו, תקשיב, נכתב -

הוא לא ימחל לי! - שמע: הסוף ממש עוקץ -

כּריסטיאן:

לא. ערב טוב.

לינְיֶיר:

אתה הולך?

כּריסטיאן:

כן. לקצץ

את וַלוֶר.

לינְיֶיר:

תיזהר: כי הוא ירצח אותך! (מרמז במבט לכיוון רוקסאן)

רק רגע. מביטים בך.

כּריסטיאן:

נכון!

(ניצב דום ומתבונן בה. הכייסים, בראותם אותו עומד בפה פעור, מתקרבים אליו)

לינְיֶיר:

סליחה,

אני פורש. גרון יבש. ועוד מונח לי

משקה שם בפונדק. (מסתלק)

לֶה בְּרֶה:

(לאחר שסקר את כל האולם, בהקלה, לראגנו)

שום סירָאנוֹ.

רָאגֵנוֹ:

נאא! סלח לי...

קפיטן:

הלוואי שלא ראה ת'מודעה בכלל!

הקהל:

להתחיל! להתחיל!

קיגי:

(מביט בדה גיש, היורד מן התא וחוצה את הבמה עם ולוור) דֶה גיש הזה שועל!

בְּריסַאי:

עוד בן-גַסקוֹן אחד!

קיגי:

אך ערמומי וקר! -

(לדה גיש) אתה נראה פשוט נפלא, רוזן יקר.

בְּריסַאי:

הז'אקט, המאנזֶ'ט!...

דֶה גיש:

חן-חן. - אני עובר

לַכּיסא השמוּר. היי-הופּ, וַלוֶר!

(כריסטיאן, שהקשיב, נדרך למשמע השם ולוור)

כריסטיאן:

וַלוֶר!

אזרוק מולו כפפה, שנילחם מיד!

(מכניס יד לכיסו ומוצא שם את ידו של הכייס. מסתובב)

כייס:

איי...

כריסטיאן:

(אוחז בו)

חיפשתי כפפה...

כייס:

(בחיוך עגום) תראה: מצאת יד. (מנמיך את קולו)

עזוב אותי. אגיד לך סוד.

כריסטיאן:

(עדיין אוחז בו) מה?

כייס:

לינְיֶיר,

שעזב עכשיו -

כריסטיאן:

כן?

כייס:

תוך שעה - מתפַּגְיֶיר.

מפזמון שכתב - איש חשוב נעלב.

מאה גברים - (מצביע על עצמו)

כולל! - הוצבו ליפול עליו.

כריסטיאן:

מי הוא האיש?

כייס:

אני דיסְקְרֶט.

כריסטיאן:

די!

כייס:

(בכבוד עצמי) מקצוען!

כריסטיאן:

איפה?

כייס:

בגשר נֶל. תזהיר אותו.

כריסטיאן:

לאן

ללכת?

כייס:

רוץ אל כל פונדק: "האצטרובל",

"היקב", "הלפיד", "הקַש והגמל",

"אדום עתיק", "השלוּק" - תשאיר פתקה קטנה

בכל אחד, תכתוב: חייו בסכנה.

כריסטיאן:

אני רץ. מאה איש מול אחד! תועבה!

(מביט ברוקסאן באהבה)

והיא... לנטוש אותה!...

(בזעם, לעבר ולוור) והוא!... - אבל חובה

להציל את לינְיֶיר.

(יוצא בריצה. האולם התמלא מפה אל פה. אין מקום ריק אחד ביציע ובתאים)

הקהל:

להתחיל! מיידית!

בּוּרגני:

(שהפאה שלו מועפת באוויר על ידי חוט של אחד הכייסים מהיציע)

הפאה שלי!

קולות עולצים:

יש! הוא קירח!

בּוּרגני:

(רותח, מנופף באגרופו) בַּנְדיט!

צחוקים, קולות:

(מתחילים חזק וגוועים)

הה! הה! הה! הה! הה! הה!

קפיטן:

(נדהם) מה זה? פתאום

שתיקה...

(מישהו לוחש לו משהו)

אה?

צופה:

תאמין לי, כן. זאת ידיעה בדוקה.

מלמולים:

הקַרדינַל... בַּתא, שם... עם הסורגים...

צופה:

כל בידור שכבר יש - אבוד, ישר הורגים.

(נקישות על הבמה, סימן שהולכים להתחיל את ההצגה. כולם מרותקים)

קולות:

זה מתחיל! -

(המסך עולה. מסך אחורי מצויר: פסטורלה בצבעים תכולים. נברשות קריסטל מאירות את הבמה. כינורות מנגנים חרש)

קפיטן:

(בשקט, לראגנו)

סירָאנוֹ איננו. לא יבוא.

רָאגֵנוֹ:

הפסדתי התערבות.

(מונפלרי, עצום מידות, עולה על הבמה, לבוש כְּרועה בפסטורלה, כובע מעוטר בוורדים שמוט מעל אוזנו, נושף לתוך חמת-חלילים מעוטרת בסרטים)

הקהל:

הו! מוֹנפְלֵרי! בּראבוֹ!

מוֹנפְלֵרי:

(לאחר שקד)

"אשרֵי מי שגוֹלה מארמון וּשְׂררה,

מתבודד בין עצים, בלי חֶבְרָה, מִבְּרירה,

וּכשרוח קרירה תרחף על הנוף..."

קול:

(מלב האולם)

לא הִשעיתי אותך לכל החודש, קוֹף?

(תדהמה. כולם פונים. מלמולים)

קהל:

אה? - מי זה?

קפיטן:

סירָאנוֹ!

קול:

אַרכיבישְמוֹק טיפש!

תעוף מיד!

מוֹנפְלֵרי:

אבל...

קול:

אתה עונה, פִּשפּש?

קהל:

די! - מוֹנפְלֵרי, שַחֵק! - בלי פחד! - אל תברח,

אה?

מוֹנפְלֵרי:

(בקול לא בטוח)

"אשרֵי מי שֶגוֹלֶה מֵארמון ו..."

קול:

אז ככה?

אני, כלומר, מוכרח, קיסר אשפּה וזפת,

לשתול לך בּוּל-עץ באמצע הקרקפת?

מוֹנפְלֵרי:

(בקול רפה יותר ויותר)

"אשרֵי מי ש..."

קול:

צא!

קהל:

אוח!

מוֹנפְלֵרי:

(חנוק) "אשרֵי מי שֶגוֹלֶה...

סירָאנוֹ:

(מגיח באולם, עומד על כיסא, זרועותיו משולבות, מצנפתו דרוכה לקרב, שפמו סומר, חוטמו נוראי)

עוד רגע אתעצבן!

מוֹנפְלֵרי:

עִזְרו לי, סיל-ווּ-פְּלֶה,

רבותיי!

קהל:

תְשַחק!

סירָאנוֹ:

נוּס, בהמה בּוֹלֶסֶת,

אם לא - אני אָנוּס לשים 'ךָ ביס בַּ'לֶסֶת!

קהל:

מספיק!

סירָאנוֹ:

שהקהל יֵשב דום בלי מילה,

אחרת הוא יחטוף מקל בַּמלמלה!

קהל:

זה מוגזם!...

סירָאנוֹ:

שיָעוף! אם לא אני אחתוך או

אנשוך לו את התְנוּך, אשפוך לו את התוֹכוֹ!

מהקהל:

אבל...

סירָאנוֹ:

הופּ הופּ!

מהקהל:

סליחה!

סירָאנוֹ:

טוב, אין מה לעשות.

(מפשיל בדרמטיות את שרווליו)

אני עולה עכשיו לקצץ עד פרוסות

ת'נקניק-מוֹרטָדֶל, ושכולם יראו זאת!

מוֹנפְלֵרי:

(אוזר את כל כבודו העצמי)

כשאתה עולב בי אתה עולב בַּמוּזות!

סירָאנוֹ:

(ברוב נימוס)

אם מוּזה זוּ או זוֹ, במקרה, אדוני,

תפגוש אותך - וזה נראה לי דמיוני -

מול בהמה כְּמותְך היא רק תנשוף "בוז, בוז,״

תצעק לך "זוּז, גוּז" ותבעט בָּעכּוז.

הקהל:

מוֹנפְלֵרי! הצגה! אל תהרוס ת'ערב!

סירָאנוֹ:

(לאלה שקוראים סביבו)

אבקש, רבותיי, חִמלו לי על החרב:

תפחידו אותה - היא תברח מהשוֹבָך.

קהל:

(נסוג)

היי! די!

סירָאנוֹ:

(למונפלרי) פַּנֵה במה!

קהל:

(סוגר עליו ברטינות) הו!

סירָאנוֹ:

(מסתובב במרץ) מישהו נבח?

(שוב נסיגה)

מישהו:

(שר, לא נראה) הרודן סירָאנוֹ

מטיל משטר אימה,

אבל חרף חרונו

ישַחקו על הבמה.

כולם:

הבמה! הבמה!

סירָאנוֹ:

אם אשמע את השיר הזה שוב, אז אשבור

ת'ראשים של כולכם.

בורגני:

הוּ! שמשון הגיבור!

סירָאנוֹ:

תרצה, אדון חמור, להושיט לי ת'לֶחי?

אישה:

עובר כל גבול!

אדון:

בושה!

בורגני:

פוּי, מדֶחי אל דֶחי!

שרת:

זה בידור!

הקהל:

מוֹנפְלֵרי! סירָאנוֹ! איזה קרב!

סירָאנוֹ:

לשתוק!

הקהל:

(באקסטזה)

קְוָוה-קְוָוה! מוּ-מוּ! קוקוריקו! הב-הב!

סירָאנוֹ:

אני -

שרת:

מִיָ-אָאוּ!

סירָאנוֹ:

ציוויתי לִבלום! זה ברור?

והריני מזמין לִקְרב את הציבור.

אני רושם שמות! - קדימה, גיבורים!

כל אחד לפי תור! אֲחַלק מספּרים!

מי מִתפַּקד ראשון? אתה? לא. הוא? מי בא?

את בכור הלוחמים אֶשלח מפה, נשבע,

עם תעודת פטירה אשר שמו ינצנץ בה!

מי שרוצה למות, שיָרים את האצבע!

(שתיקה)

מִחֶרב בְּעֵירום פתאום הם מתביישים לי?

שום שֵם? שום אצבע? טוב. - אז הלאה, אם

מרשים לי.

(פונה שוב לעבר הבמה, שבה ניצב מונפלרי באימה)

ברצוני לטהר מִמוּרסה דלקתית

את האולם. אם לאו - (ידו על חרבו)

יש לי תרופה פרטית.

מוֹנפְלֵרי:

מה...

סירָאנוֹ:

(יורד מכיסאו, מתיישב בקרב המעגל שנוצר סביבו, בנוח, כאילו בביתו שלו)

אמחא כף שלוש פעמים, מר יָרֵח,

בשלישית תשקע.

הקהל:

(משועשע) הו!

סירָאנוֹ:

(מוחא כף) אחת!

הקהל:

הוא לא בורח! -

מוֹנפְלֵרי:

אני...

קול:

(מהיציע)

בְּרח!

האולם:

תישאר!

מוֹנפְלֵרי:

כדאי...

קהל:

תמשיך! - תפרוש!

מוֹנפְלֵרי:

ש...

סירָאנוֹ:

שתיים!

מוֹנפְלֵרי:

שאולי נשקול כעת -

סירָאנוֹ:

שלוש!

(מונפלרי נעלם בבת אחת. רעם צחוקים, שריקות, קריאות בוז)

קהל:

בּוּ! הוּ! שפן!... תחזור!...

סירָאנוֹ:

(מתרווח, נשען במושבו, משלב זרועות)

נראה אם יש לו דם!

בורגני:

הנה המנהל! (המנהל עולה על הבמה וקד)

מנהל:

בּוֹן סוּאַר, מֶסייה, מֶדאם...

השחקן הדגול חש לפתע ברע...

קהל:

הוא פחדן!

מנהל:

והוא נח...

הקהל:

שיבוא חזרה!

בחור צעיר:

(לסיראנו)

אבל מה הסיבה שאתה כה שונא

את מוֹנפְלֵרי?

סירָאנוֹ:

ברווז צעיר, אני עונה.

יש שתי סיבות, וכל אחת טובה יותר.

פְּרימוֹ: כי הוא שחקן מתועב, שנוֹעֵר

שורות שיר ורומס בִּסְחי של בוץ וקיא

פיוט אשר נועד לָעוּף. סֶקוּנְדוֹ: כי -

זה סוד פרטי...

בורגני:

(מאחוריו) כך, בלי מצפון, בלי לרחם,

ביטלת הצגה!

סירָאנוֹ:

מר מה-שמו, תתנחם:

המחזה "קְלוֹריז"? קראתי. קש. אשפה.

אני לא מתחרט!

הגבירות:

(בתאים) חוצפּה! חרפּה! פוֹ-פָּה!

להלעיז על "קלוריז"?!

סירָאנוֹ:

עֲלָמות מושלמות,

לַבלֵבנָה, הַבהֵבנָה, הַצֵתנָה חלומות,

כַּשֵפנָה מוות עם חיוך רך ותביאו

השראה לְשירים... דעות - אַל נא תביעו.

מנהל:

והכסף שיש להחזיר?! איך ניקח?

סירָאנוֹ:

סוף-סוף אתה אומר פה מ'שו מפוכח!

אני אפגע בְּכיס של ארטיסט? לא וָלא, אָה?

(קם וזורק צרור לבמה)

תפוס ת'ארנק הזה - הופּ! - וּסתום את הלוע!

מנהל:

אדון, קַבּל אישור, עם המחיר הזה,

לבוא וּלצנזר כל ערב מחזה!...

קהל:

בוז! בוז!

מנהל:

לי לא אכפת: תצעקו, תשרקו.

עכשיו בבקשה - החוצה. הסתלקו.

(הצופים מתחילים לצאת, סיראנו מביט בהבעה מלאת סיפוק. אבל ההמון עוצר לשמע הדיאלוג הבא, ומפסיק לצאת. הנשים ביציע, שכבר קמו ועטו את גלימותיהן, עוצרות כדי להקשיב ובסופו של דבר גם מתיישבות שוב)

לֶה בּרֶה:

(לסיראנו)

זה טירוף!

טרחן:

(מתקרב אל סיראנו)

מוֹנפְלֵרי! מר תיאטרון! סקנדל!

הפַּטרוֹן שלו הוא הדוּכּס דה קַנְדַל!

לך יש פַּטרוֹן?

סירָאנוֹ:

לא!

טרחן:

אין?

סירָאנוֹ:

לא!

טרחן:

מה, אין פַּטרוֹן?

אתה לא בחסות שום רוזן, או בָּרון?

סירָאנוֹ:

אמרתי פעם "לא", אמרתי "לא" שנית!

לא, אין לי שום פַּטרוֹן...

(ידו על חרבו) אך יש לי פַּטרוֹנית!

טרחן:

אבל אתה עוזב ת'עיר?

סירָאנוֹ:

הכל פתוח.

טרחן:

אך לַדוכס יש יד ארוכה.

סירָאנוֹ:

היא בטוח

קצרה מזו שלי...

(מציג את חרבו) כשהמִתקן מוּתקן.

טרחן:

אבל מה, לא תעז...

סירָאנוֹ:

תלוי.

טרחן:

אבל...

סירָאנוֹ:

עד כאן!

אחורה פְּנה!

טרחן:

אבל...

סירָאנוֹ:

קדימה צעד - לַסף!

או שאתה אולי... מביט לי על האף?

טרחן:

(באימה)

מה...?

סירָאנוֹ:

(צועד אליו)

הוא מדהים אותך?

טרחן:

מה פתאום, בהֵן צדק...

סירָאנוֹ:

הוא רופס, מתדלדל, משתלשל לו כמו חדק?

טרחן:

אני...

סירָאנוֹ:

הוא כמו מַקור של ינשוף? מתעקל?

טרחן:

אין שום...

סירָאנוֹ:

אין שום שוּמה בַּשְפּיץ? בוא תסתכל!

טרחן:

איך...

סירָאנוֹ:

או שאיזה זבוב עורך עליו מצעד?

הוא אֶקסטרָה-אוֹרדינֶר?

טרחן:

הו...

סירָאנוֹ:

מה, הוא מיוחד?

טרחן:

אבל הקפדתי לא להביט בו הַיישֵר.

סירָאנוֹ:

ולמה, בטובך, לא להביט, מוֹן שֶר?

טרחן:

מה...

סירָאנוֹ:

הוא מגעיל אותך?

טרחן:

אדון...

סירָאנוֹ:

אולי הצבע

חולני?

טרחן:

אדוני!

סירָאנוֹ:

לא כדרך הטבע?

טרחן:

לא!

סירָאנוֹ:

אז למה אתה בוהה בו בלי לחדול?

הוא נראֶה לָאדון טיפה מדי גדול?

טרחן:

(מגמגם)

הוא נראה לי קטן, קטנטן, מיניאָטוּר.

סירָאנוֹ:

מה זה? אתה עושה אותי קָריקָטוּר?

קטנטן, האף שלי?

טרחן:

הו לא!

סירָאנוֹ:

הוא ענקי!

כְּרוּב מָחוּץ, קוֹץ כָּמוּש, ראש פָּחוּס, דע נא כי

אני גאה וגא בַּנספח הבולט,

כי, תרשום, אף גדול מְסַמל בְּקוֹמפּלֶט

איש ישר, טוב, נדיב, אדיב גם פיוטי,

אמין, עמוק, אמיץ - אחד כזה כְּמותי,

ומישהו כמותך רחוק מזה מאוד,

בן-רפש מחוּרקק! כי פרצוף נטול הוד

כמו זה על צווארונך, זה שיָדִי תתקוף,

כל כך חסר לו - (סוטר לו)

טרחן:

איי!

סירָאנוֹ:

- חן, הדר וּמָעוֹף,

רוך לירי, זיק של אש, עתיד, הוֹוה, עבר,

חסר לו כל כך אף, ממש כמו לָאיבר -

(מסובב אותו בכתפיו ומתאים את הפעולה למילה)

שמָגָפִי יפגוש מאחורי גבך.

טרחן:

(בורח) הצילו!

סירָאנוֹ:

זה שיעור לכל נפש סרוּחה

שמרכז פרצופי נראֶה לה הלצה.

ואם המתלוצץ אציל, אז הוא ימצא

שאצליף בו, ארביץ בו שיעור, כמו שוּליָה,

מלפנים, כלפי על; עם פלדה, לא סוליה!

דֶה גיש:

(שהגיע עם פמלייתו)

טוב, הוא משעמם!

וַלוֶר:

הוא מרעיש ומתיש!...

דֶה גיש:

ואין פה איש אשר יענה לו?

וַלוֶר:

אין איש?

אני עכשיו חותך אותו וגם טוחן!...

(מתקדם אל סיראנו שמתבונן בו, וניצב לפניו בהבעה אווילית)

אתה... יש לך אף... אף... די גדול.

סירָאנוֹ:

(בכובד ראש) אכן.

וַלוֶר:

(צוחק)

הה!

סירָאנוֹ:

(בשלווה גמורה)

זה הכול?

וַלוֶר:

אבל...

סירָאנוֹ:

אתה קצר, חפוז.

אפשר הרי לומר... ים דברים! בְּחרוז...

בשינויי נימה... ורמה... לדוגמה:

תוקפני: "אם היה לי כזה אף, אז שמע,

הייתי בלי היסוס חותך ושׂם תותב."

חברִי: "כשאתה שותה הוא לא נרטב?

כדי להיות הגון, תשים עליו מיגוּן, אה?"

תיאורי: "זהו צוּק!... מצוֹק! מפרץ! לָגוּנה!...

לָגוּנה? חצי-אי! יבשת אדירה!"

סקרן: "מה מאוכסן שם בתוך המגירה?

עפרונות, כפתורים, הרים של סיפורים?"

חינני: "אתה כל כך אוהב ציפורים

שכמו אב אוהב, לא מתלונן וּמקונן,

פרשׂתָ בשבילן ענף כדי לקַנן?"

קנטרני: "כשעשן של מקטרת נשאף

בַּנחיריים שלך ויוצא מן האף

השכנים לא צורחים שנשׂרף הרחוב?"

מזהיר: "כשראש צריך משקל כזה לסחוב

הוא עוד עלול ליפול על מדרכות הרובע."

מתחשב: "שים עליו שמשייה, או סתם כובע:

צבעו עלול לדהות בַּשמש חֲלוּטינית."

למדן: "הדינוֹזָאור אשר שמו בלטינית

היפּוֹפּוֹ-אֵלֵפַנטוֹ-מָמוּטיס-גוֹרילוּס

אפילו לא חלם כזה אף לְהגרילוּס!"

מתנשא: "זה קולָב אלגנטי טיפּ-טוֹפּ!

אפשר לתלות עליו מלתחות עד אין-סטוֹפּ."

נמלץ: "הו אַף! לא קוֹר, לא רוח מִסתוֹלֶלֶת,

אולי רק הוּריקַן יַכֵּךָ בנזלת."

רומנטי: "הוא נמשך עד אינסוף כמו כּיסוּף!"

דרמטי: ""בְּדימוּם זה ים אדום, ים סוּף!"

מתפעל: "זה פרסום לְפֶּרְפוּם שסידרת?"

תמים: "תראו-תראו! הֵקימוּ עוד אנדרטה!"

מנומס: "את כבודו הגדוּלה לא קיפחה,

רק טיפחה - אוּפְּס, סליחה!... ואל-נא ב...

אפְּךָ."

כַּפרי: "לא, זה לא אף! מילה של נוֹרמַנדי!

זה מלפפון ענק או מֵלון גמדי."

רשמי: "עודף המלאי שלך כולו נחשף;

עליך לשלם עוד מס אורך מוסף".

צְבאי: "לַמטרה כַּוון, ו - אש! פּיף פּף!"

שנון: "אף על פי כן, אף פעם ועל אף,

אל תדחוף את האף, לך שחק כדור-אף."

ולסיום, בסגנון פּוֹאֵטי מפוּלסף:

"האלים שבראו ויצרו כזה חוטם

שרועים בְּבוֹר עפר. חיוורים, תשושֵי כוחות הם."

- כל זאת יכולתָ, חומד, לומר בעליל,

לו היה לך חוש לְמילה או לִצליל.

אבל, הו אימבָּציל, אתה חירש כליל,

כל צליל שלך זה בְּליל. וּבְתמליל, דחליל,

אתה אוויל דליל. וגם אם, זבוב קָרוּש,

היה בך את שאר-הרוח הדרוש

כדי להטיל בי פה, מול צופים נכבדים,

שלל הברקות עוקצות ואלף חידודים,

לא היית מספיק להגיד בִּזחיחות

פְּסיק פָּסוּק מפִּסקה ראשונה, כי זו זכות

בלעדית רק שלי, וּבְאופן מוחלט,

ואינני מנפיק רישיון לַזולת.

דֶה גיש:

(מנסה להוביל משם את ולוור ההמום)

וַלוֶר, בוא!

וַלוֶר:

(חנוק) איזה ים של פוזות חצופות!

זרזיר שאין לו... אין... שאין לו גם כפפות!

מסתובב בלי סרטים, תחרוֹת, פּונְפּונים.

סירָאנוֹ:

אצלי האֵלֵגַנס נמצא כולו בַּפְּנים.

אני לא מתייפייף כמו טווס-טווסוֹן,

אך יש בי הוד כפול, גם עם פחות פאסוֹן.

לא אצא מביתי אם - בגלל הזנחה -

דָבוּק עליי אבק עלבון שלא נִמחָה,

או עם קורי שינה על מצפּוּן מטושטש,

או כבוד מקומט, או מוסר מעופש.

אני צועד כשאור זהבי מסביבי,

זְקוּף נוצת עצמאות ולב חי. סֶה לָה וי!

לא מוּצג של מוּתג, לא טיקֶט של קוֹקֶט,

כי אני מְדגְמֵן נשמה, לא זַ'קט!

מִבְצעים, לא צְבעים! לב בוהק וּמלוטש!

ונפש - כן! - מושחזת כמו המוּסְטַש!...

כך אצעד בִּרחובות, כיכרות וגינות,

מצלצל בָּאמת כמו בְּדורבּנוֹת.

וַלוֶר:

שמע-נא...

סירָאנוֹ:

אין לי כפפות?... טרגדיה! אוּי-אוּי-אוּי!

טוב, הייתה לי אחת... מִזוּג ישן, דהוי!

וגם הסוף שלה היה שלא-תדעו:

הושלכה בפרצוף של איזה מאן-דהוּא.

וַלוֶר:

חזיר, בַּרבַּר, נחות, קשקשן דֵמיקוּל!

סירָאנוֹ:

(מסיר את כובעו וקד, כאילו ולוור הציג את עצמו)

אה!... ואני סירָאנוֹ סָוִיניאן אֶרקוּל

מִבֶּרזֵ'רַאק.

וַלוֶר:

(בגועל) מוקיון!

סירָאנוֹ:

(פולט צווחה כמו אחד שנתקף עווית)

איי!

וַלוֶר:

(שפנה, חוזר ומסתובב) מה עוד יש לנהום מה?

סירָאנוֹ:

(בהעוויות של כאב)

צריך לתת לה פּוּש, כי היא ממש בְּקוֹמָה.

כן, זה מה שיוצא כשאין לה עבודה!

איי!...

וַלוֶר:

מה יש?

סירָאנוֹ:

נְמָלים בַּחֶרֶב!

וַלוֶר:

(שולף את חרבו שלו) טוב!

סירָאנוֹ:

תודה!

אלך אתך סיבוב מתוק-מתוק!

וַלוֶר:

(בבוז) פּוֹאֶט!

סירָאנוֹ:

כן, אדוני, פּוֹאֶט! כזה שֶפּה, כעת,

ותוך כדי דו-קרב - עם החרב ביד -

(את המילה "ביד" נא להגות במבטא צרפתי)

יאלתר לכבודך בָּלַד. (בהגיה רגילה)

וַלוֶר:

(כנ"ל) בָּלַד?

סירָאנוֹ:

(בהגיה צרפתית) בָּלַד.

כבודו ודאי מכיר את חוקי הצורה?

וַלוֶר:

די...

סירָאנוֹ:

(מסביר כמו בשיעור)

הבָּלַד מכיל שלושה בתי שירה,

כולם שמונה שורות...

וַלוֶר:

(רוקע) או-הו!

סירָאנוֹ:

ואז נוּן-בֵּית.

וַלוֶר:

אתה...

סירָאנוֹ:

אני אֱצוֹר בָּלַד פְּלוּס קרב, הבט.

ואפגע בָּאדון בְּחרוז אחרון!

וַלוֶר:

לא!

סירָאנוֹ:

לא? (מכריז)

"בלדה של דו-קרב בַּתיאטרון

בין אדון בֶּרזֵ'רַאק ואשפּה מיותרת!"

וַלוֶר:

מה זה צריך להיות, סליחה?

סירָאנוֹ:

זאת הכותרת.

כולם:

(בהתרגשות הולכת וגוברת)

מצחיק! - פַּנוּ מקום! - בלי רעש! - כאן, לכאן!

(באולם - מעגל של סקרנים מצטופף להביט, המשרתים מטפסים זה על כתפי זה כדי לראות טוב יותר, הנשים ביציע נעמדות על רגליהן. מימין, דה גיש ואנשיו. משמאל, לה ברה, ראגנו, קיגי וכו')

סירָאנוֹ:

(עוצם לרגע את עיניו)

שנייה!... אני בוחר חרוזים... יש! מוכן.

(עושה את אשר הוא אומר, בהתאם)

"מֵסיר ברוב חן ת'מגבעת,

אַדְיֶיה, גלימה, כפתור.

חרבּי, כה יפה וטובה את,

נַתרי מן המסתור;

נושפת כמו קיטור

עם להב משוגע.

היזהר, פּיגוּל, אין פְּטוֹר:

בְּסוף הנוּן-בֵּית -אפגע."

(סיבוב חרבות ראשון)

"מסכן, הסתבכתָ בלי דעת...

אז היכן כדאי לדקור?

בַּצד את רוצָה? חמודה את!

או בַּלב, שוב ושוב? אַנקור!

היא פוערת כבר מקור!

רעבה כבר לְמגע!

תקבלי!... אתה, תִזכור

שֶבְּסוף הנוּן-בֵּית -אפגע.

קרוב כבר הרגע לגעת.

שמע לי, החְוור וּנְצוֹר.

כשתראה אותי כמו משוגע עָט,

אז כבר - הופּ! תן לעצור

ניסְיון-סרק שלך לְמָצור!

זה לא קרב, זו חגיגה...

איזה עונג ליצור ולקצור!

בסוף הנוּן-בֵּית - אפגע."

(הוא מכריז בחגיגיות) "נוּן בֵּית!

זה הזמן לִסְמוֹר, חָמוֹר.

אני בא, אל דאגה!

לקפוץ, לנעוץ" - (מסתער) "לגמור!" -

(ולוור חג וכושל על רגליו. סיראנו קד)

"בסוף הנוּן-בֵּית - פָּגע."

(תשואות. פרחים ומטפחות מושלכים. מצטופפים סביב סיראנו ומברכים אותו. ראגנו רוקד בהתלהבות. לה ברה שמח וגם נחרד. ידידי ולוור תומכים בו החוצה)

כולם:

(קריאה ארוכה)

אה-הה!...

אביר:

אדיר!

אישה:

גדול!

רָאגֵנוֹ:

מהמם!

מרקיז:

פֵנוֹמֶן!

לֶה בּרֶה:

משוגע...

אחרים:

אין מילים... תִ'יֶה בריא... אמן!

לֶה בּרֶה:

(בשקט) אני צריך אִתך דקה, לבד, מילה.

סירָאנוֹ:

בוא נחכה שקצת תִדעך ההמולה.

קול אישה:

הוא גיבור! (הקהל מתחיל להתפזר)

מוּסְקֶטֶר:

(מתקרב בצעד נמרץ אל סירָאנוֹ ביד מושטת)

איך אומרים: ליפול מהכיסא!

בחיי! ואני קצת מבין בַּנושא.

ממש מחאתי כף. ביצוע לעניין!

(הוא מתרחק)

סירָאנוֹ:

(לקיגי) תגיד לי רק מה שֵם האדון?

קיגי:

דַרטַנְיַין. -

השוער:

(לסיראנו)

הולך לזלול?

סירָאנוֹ:

מה?... לא...

(השוער מתרחק)

לֶה בּרֶה:

למה לא?

סירָאנוֹ:

(בגאווה) סתם. בגלל...

(משנה את הטון אחרי שווידא שאין כבר איש לידם)

שאין לי אף פרוטה, שום כלום אבל בכלל.

לֶה בּרֶה:

(עושה את תנועת ההשלכה של הארנק לבמה)

איך זה! והארנק שנזרק לַבּמה?

סירָאנוֹ:

קִצבּתי החודשית, איך הלכתְ בִּיממה!

לֶה בּרֶה:

וּשאר החודש מה?

סירָאנוֹ:

כלום. מים, לחם, צנון.

לֶה בּרֶה:

איזה טירוף טיפשי!

סירָאנוֹ:

אבל איזה ס ג נ ו ן !...

נערת המזנון:

הוממ...

(סיראנו ולה ברה מסתובבים. היא מתקדמת, מבוישת)

אין לי לב, אדון... לחשוב ש'תה

מוּרעב...

(מצביעה על המזנון)

פה יש כל מה-שְצָריך...

(מכל הלב) תיקח!

סירָאנוֹ:

(מסיר את כובעו) יַלדת זהב,

גם אם גאוותי כבן גַסקוֹן אוסרת

לקחת מידך מִנחָה ולוּ כַּזֶרת,

אכאיב לך, כך נראה לי, אם לא אעתר,

אז טוב, אקח - (ניגש למזון ובוחר)

הו, רק טיפונת, לא יותר...

ענב...

(היא רוצה לתת לו את האשכול, הוא קוטף ענב)

אחד!... כוסית...

(היא רוצה למזוג לו יין, הוא עוצר אותה)

של מים... רק! פשוט!

וחצי עוגייה!

(מחזיר את המחצית השנייה)

לֶה בּרֶה:

זאת כבר ממש טיפשות.

נערת המזנון:

עוד מש'וּ, 'בַקָשָה!

סירָאנוֹ:

כן. יָדֵךְ לִנְשיקה.

(הוא נושק, כאילו הייתה זו יד של נסיכה, את היד שהיא מושיטה לו)

נערת המזנון:

תודה לך, אדון. (קדה)

ערב טוב. (היא יוצאת)

סירָאנוֹ:

(ללה ברה) קח דקה.

(מציב לפניו על המזנון את העוגייה)

מזון!...

(...כוס המים)

משקה!...

(...הענב) לפתן!

(מתיישב) שְלַאק! פתחתי שולחן!

אני רעב, חבר - לטרוף אני מוכן!

(אוכל) אז רצית לומר...?

לֶה בּרֶה:

שאסור להטות

את האוזן לכל שוחרי הקטטות!...

הקשב לַנבונים, הם יוכלו להסביר

איזה רושם עשית הערב.

סירָאנוֹ:

(מסיים לבלוע את העוגייה שלו) כביר!

לֶה בּרֶה:

הקַרדינַל...

סירָאנוֹ:

(זורח) גם הוא היה? כמה מקרי!

לֶה בּרֶה:

הוא בלי ספק חשב...

סירָאנוֹ:

שזה די מקורי.

לֶה בּרֶה:

נגיד...

סירָאנוֹ:

הוא משורר. ודאי אהב כל רגע

שבו עשו קציצות מיצירה של קוֹלֵגה.

לֶה בּרֶה:

אתה אוסף לך המון אויבים בַּדרך!

סירָאנוֹ:

כמה נוספו הערב, פּלוּס מינוּס, בערך?

לֶה בּרֶה:

ארבעים וּשמונָה. לא כולל הגברות.

סירָאנוֹ:

די! אל תחמיא לי עוד! אני ממש וָרוֹד.

לֶה בּרֶה:

אך מה דוחף אותך? מה בדיוק מוביל?

סירָאנוֹ:

חייתי לי אבוד, תועה בין שביל לשביל:

יותר מדי דרכים, והכול מסובך.

כשמצאתי אחת, אמרתי: אלך בך!

לֶה בּרֶה:

ואיזו היא?

סירָאנוֹ:

הכי פשוטה שבעולם:

להדהים, כל הזמן, מכולם, את כולם.

לֶה בּרֶה:

(מושך בכתפיו)

שיהיה! - ועכשיו, באופן חברי,

על מה בּ'מֶת אתה שונא את מוֹנפְלֵרי?

סירָאנוֹ:

(קם) הבלון, שבִּטנו מסתירה לו ת'קְפיץ,

מחשיב עצמו בתור קוטל גברות נָפִיץ,

וּכשהוא מדקלם וּמשמיד כל אידיאה

הוא נועץ בַּן מבט מלטף, הצפרדע!

אני שונא אותו מאז שהצולע

העז ערב אחד להסתכל עליה...

כמו שזוחל על וֶרד רֶמשֹ מתועב!

לֶה בּרֶה:

(המום) איך! מה, זה ייתכן ש...?

סירָאנוֹ:

(צחוק מריר) שאני אוהַב?

(בטון אחר)

אוהֵב.

לֶה בּרֶה:

מותר לשאול...? לא נתתָ שום אות...

סירָאנוֹ:

את מי?... הַבּט בָּאף: הוא מקדים בְּשעות

את בואי; שמו הולך לפניי! הוא אוסר

לַחְלום שאליי גם מפלצת תִתמסר.

אז אני אוהב את - מי?... התשובה שקוּפה!

אוהב - אלא מה? - את הכי-הכי יפה!

לֶה בּרֶה:

הכי יפה...

סירָאנוֹ:

יפה בצורה קיצונית,

אלילה - מעולה - פנימית - וְ - (בתוגה) חיצונית!

לֶה בּרֶה:

או-הו! מי האישה הזאת?

סירָאנוֹ:

היא סַכָּנה

כנגד רצונה, פנינה בלי כוונה,

מלכודת של הטבע, ורד אדמדם

שבו האהבה אורבת לָאדם!

תראה חיוך שלה - תדע מהי שלמוּת.

היא התגלמות החן, דמות התמימוּת, לָמוּת!

תנועה סתמית שלה היא אלוהית. תדענה

כל האֵלות כולן, גם וֵנוּס ודיאנה,

שכל קִסמן נמחק ונקבר בעבר

כשהיא יוצאת לַעיר לטייל בַּבּולוַר.

לֶה בּרֶה:

הבנתי! זה זועק!

סירָאנוֹ:

צועק! לא מרוּסן!

לֶה בּרֶה:

הדודנית שלך. צדקתי?

סירָאנוֹ:

כן. רוֹקסַאן.

לֶה בּרֶה:

טוב, טוב! אתה אוהב? גַלה לה, מה מונֵע?

היום הופעת במלוא הודךָ לעיניה.

סירָאנוֹ:

הבּט בי והגד אילו תקווֹת גנוזות

יכולה להשאיר לי בליטת-על כזאת!

הו, אין לי אשליות! נכון, אני יכול

פתאום להתמוסס איזה ערב כחול;

אני נכנס לְגן מבוּשׂם וּפורח,

הזַרנוּק האומלל מזדקף, מרחרח:

אפּריל... וּמול עיניי, תחת קרן כְּסוּפה,

אני רואה אבּיר חובק עלמה יפה,

וּמדמיין שאני, בָּאור המהבהב,

מטייל, שְלוּב זרועות, עם עלמה, ואוהב...

אני הוזה, חולם... ואז כמו נָפיל

נופל על כל הגן צִלוֹ של ה פּ ר וֹ פ י ל!

לֶה בּרֶה:

(נרגש) חבר!...

סירָאנוֹ:

כן-כן, חבר, להרגיש כה דוחה,

ונָכֶה... לפעמים, לבד, אני...

לֶה בּרֶה:

(אוחז בזרועו) בוכה?

סירָאנוֹ:

אה, לא! זה לא! זָ'מֶה! זאת כבר ממש טומאה

שעל מדרון כזה תזלוג לה גם דמעה!

כל עוד זה ביָדִי, לעַד לא אקבל

שיופיה הנשגב של דמעה יתערבל

עם כיעור כה בוטה!... כי אין דבר, חֵי שְמי,

אלוהִי כמו דמעה, אלוהִי וּשְמֵימי.

לא אתן שבגלל פגם כפול וּמכופל

דמעה אחת בלבד תְבוּזה וְתושפּל.

לֶה בּרֶה:

תתעודד! אהבה זה מזל, לא מוּסר!

סירָאנוֹ:

אני אוהב מלכה! אני נראה קיסר?

סוגד לבת אלים! אני נראה מלאך?

לֶה בּרֶה:

הֵי, באומץ! תזכור, הקטנה אשר אך

עתה פרשׂה מולך מזנון מלא כל טוּב,

הסתכלה בך - אוּ-אָה! - ממש בלי תיעוב.

סירָאנוֹ:

(נדלק)

נכון!

לֶה בּרֶה:

אתה רואה?... גם רוֹקסַאן, כן, הגברת

הייתה חיוורת בַּדו-קרב שלך!

סירָאנוֹ:

חיוורת?

לֶה בּרֶה:

נשמתה נכבשה, לִבּה חסר אונים!

קדימה, לֵךְ, והיא...

סירָאנוֹ:

תצחק לי בַּפּנים?

לְמכה כזאת - לא, גם נפשי לא חוּשלה.

אומנת:

(נכנסת, מחפשת)

בֶּרזֵ'רַאק...?

סירָאנוֹ:

אלוהים! האומנת שלה!

אומנת:

(בקידה עמוקה)

הדודנית שואלת איפה בּבִטחה

תוכל לפגוש אותך סודית.

סירָאנוֹ:

(מטושטש) אותי?

אומנת:

(קדה) אותך.

יש לה דְבר-מה לומר לך.

סירָאנוֹ:

דְבר-מה?

אומנת:

(עוד קידה) דְבר-מה!

סירָאנוֹ:

הו אלוהים!

אומנת:

מחר, עם הנץ החמה,

נהיה בכנסייה.

סירָאנוֹ:

(נשען על לה ברה)

הה!

אומנת:

אחרי התפילה

שהיא תבוא לאן, כדי להחליף מילה?

סירָאנוֹ:

(לא יודע את נפשו)

לאן?... כלומר... אוי לא...

אומנת:

מהר!

סירָאנוֹ:

אני חושב!..

אומנת:

אז?

סירָאנוֹ:

אצל... רָאגֵנוֹ... זה, השֶף...

אומנת:

שיושב

ב...

סירָאנוֹ:

בִּרְחוב - אלוהים! אוף... איך... סנט-

אוֹנוֹרֶה!...

אומנת:

(מתרחקת)

שבע, שם. במקרה.

סירָאנוֹ:

גם אני. במקרה.

(האומנת יוצאת. סיראנו נופל לזרועות לה ברה)

אני!... אִתה!... מפגש!

לֶה בּרֶה:

הגניחות דועכות?

סירָאנוֹ:

היא מכירה בקיומי. זה לפחות!

לֶה בּרֶה:

להבּא תהיה שָלֵו יותר?

סירָאנוֹ:

להבּא?

אני אהיה הר-געש נושף אש ולבּה!

אֲמַגֵר כל צבא ואשמיד רבבות!

יש לי עשרים זרועות, ארבעים לבבות!

בִּגדודֵי ננסים יותר לא אתחרה!

לי דרושים ענקים!

(נכנסים קיגי, בריסאי ואחרים, תומכים בלינייר, שתוי לחלוטין. בהמשך מצטרפים שחקני הלהקה ואחרים)

קיגי:

סירָאנוֹ!

סירָאנוֹ:

מה קורה?

קיגי:

הבאנו פה ציפור מאוד-מאוד שפוכה!

סירָאנוֹ:

לינְיֶיר!... מה אתו?

קיגי:

מה? הוא מחפש אותך!

בְּריסַאי:

הוא לא יכול לחזור הביתה!

סירָאנוֹ:

מה קרה?

לינְיֶיר:

(בקול ניחר, מראה לו פתק מקומט)

מאה גברים נגדי... זה פתק... אזהרה...

סכנה לחיַי... בגלל פזמון... שַנסוֹן...

גשר נֶל... שם אני חייב לחצות... אסון...

תן לישון אצלך. אפשר?

סירָאנוֹ:

אמרת מאה?

תישן הלילה טוב במיטתך, שומע?

לינְיֶיר:

(בחרדה)

איך...

סירָאנוֹ:

(בקול נורא, מצביע על הפנס שקיגי מחזיק)

קח את הפנס!

(לינייר לוקח בחפזון את הפנס)

וּצעד! - אני מצהיר:

אני הלילה איש חיפּוי שלך בָּעיר!...

(לאחרים)

עִקבו, אך מרחוק. אתם תהיו עדים לי!

קיגי:

מאה!

סירָאנוֹ:

פחות מזה הלילה לא מתאים לי!

(השחקנים והשחקניות מתקרבים בבגדיהם הססגוניים)

לֶה בּרֶה:

אך למה להגן...

סירָאנוֹ:

או! לֶה בּרֶה רוטן שוב!

קפיטן:

...על סתם שיכור?

סירָאנוֹ:

כי הוא, השיכור העלוב,

הבקבוק המהלך, החבית, הקנקן,

נהג פעם אחת כמו רוֹמַנטיקַן:

עלמה שהוא אהב כרעה מרחק פסיעה

ממְכל מי הקודש על יד כנסייה,

והוא, אשר ממים סולד ונִבחל,

רץ מיד ולָגַם את מלוא המכל!...

שחקנית:

איזה יפֶה!

סירָאנוֹ:

נכון, מתוקה? מצמרר!

השחקנית:

מה פתאום מאה איש מול מסכן משורר?

סירָאנוֹ:

הולכים! - וּכשאני אתקוף כמו טוֹרנַד -

יקרה מה שיקרה, אל תושיטו לי יד!

שחקנית ב׳:

אני רוצָה לראות!

סירָאנוֹ:

תבואי!

אחר:

מצטרפים?

סירָאנוֹ:

בואו, כל הקרקס, משתתפים וצופים!

בִּשלל צבעים מוּטרף! עַדלאידע כללית!

קומדיה איטלקית עם דרמה סְפַּניולית!

ותפּילוּ בּוּם פֶּתע בָּעיר שכבר מתה,

כמו תוף, כמו טַייפוּן, כמו קִרקוּש

קַסְטָנְיֶיטָה!...

כולם:

יש! יש ! - מהר! צעיף! - קָפּוּשוֹן!

מנהל התיאטרון:

קומו, עורו!

סירָאנוֹ:

(למנגנים) רבותי המנגנים, קדימה אוֹבֶרְטוּרוּ!

(המנגנים מצטרפים למצעד. לוקחים פמוטים ונרות ומחלקים אותם לכולם. זה נראה כמו תהלוכת לפידים)

בּרָבוֹ! גבירות, גברים! וּבָראש מי נמצא?

אני, לבד, עטור נוצה שנָעצה

בְּמצנפתִי התהילה! בְּאף מוּנף,

נזעף, נזקף, נשלף בלי להניד עפעף!...

ברור? איש לא עוזר לי! עכשיו, בִּתרועה,

לפתוח את השער - וּמארש! Un, deux, trois!

(השערים נפתחים. מתגלית פינה של פריז העתיקה, הציורית, לאור ירח)

אָה!.. פָּריז הלילית, כחולה, בָּערפּילים;

אור הירח שט על גגות משתפּלים;

תפאורה מעולה את הסְצֵנה תאכסן;

למטה שם רחוק רוטט נהר הסֵן,

כמו מראָה מסתורית, בה כשפים ייבּראו.

וּמה שיש לראות - מיד אתם תראו!

כולם:

מהר לגשר נֶל!

סירָאנוֹ:

(עומד על הסף) מהר לגשר נֶל!

(לפני היציאה, פונה לשחקנית)

מה פתאום מאה איש קמים, מַדמוּאָזֶל,

אל מול חרזן אחד? אוֹ-הוֹ, אל תשאלי.

(שולף את חרבו ואומר בשלווה)

כי הם יודעים היטב שהוא חבר שלי!

(הוא יוצא. הפמליה - לינייר מתנודד בראשה, ואחריו כולם - מתחילה לצעוד בלילה לצלילי המנגנים, ולאור הפנסים והנרות. מסך)