1
זואי
הגורל לבש צורה של צדפה כסופה בחלון הראווה של חנות עתיקות בעיירה הימי־ביניימית קְלוּני שבצרפת. היא נחה על גבה, כמו ממתינה להולדת ונוס של בוטיצ'לי, ופיתתה אותה לבוא בעזרת אשכול אבנים צבעוניות שעיטר את בסיס האֶמַייל הלבן. מסיבה כלשהי, נמשכתי אליה.
אולי היקום שלח לי מסר; אם כי סביר יותר להניח שזה היה הראש שלי, שעדיין פעל באזור זמן אחר. הייתי בדרכים עשרים וארבע שעות מאז יצאתי קהת חושים מביתי בלוס אנג'לס. כנראה עדיין הייתי המומה.
נמל התעופה הבינלאומי של לוס אנג'לס: "רק מזוודה אחת?" כן. מאחור נותרו שלושה ארגזי מסמכים ומזכרות לבנות שלי.
נמל התעופה שארל דה גול: איש צוות גס רוח ניסה לקדם אותי בתור על חשבונה של אישה בבורקה. הוא לא הבין את מחאותי, למרבה המזל, משום שהתברר שהוא בסך הכול הורה לה לעבור לתור שנועד לבעלי דרכונים של האיחוד האירופאי. התור הזה התקדם הרבה יותר מהר מהתור לבעלי דרכונים זרים שהוא הפנה אותי אליו.
קצין הגירה: בחור צעיר, אנגלית מושלמת. "חופשה?" ואז, כשהושטתי לו את הדרכון שלי: "חופש?"
"וִוי." תשובה טובה לא פחות מכל תשובה אחרת.
"איפה את עומדת לשהות?"
"אָבֵק אוּן אָמִי אָה קְלוּנִי." חברה שלי קמיל, שלא ראיתי יותר מעשרים וחמש שנה.
הוא חייך חיוך קטן למשמע הצרפתית החלודה שלי מימי בית הספר. "הוויזה שלך תקפה לתשעים יום באירופה. התוקף שלה פג ב־13 במאי. זאת עבירה על החוק להישאר בצרפת אחרי המועד הזה." לא היתה לי כל כוונה לעשות את זה. כרטיס החזור שלי היה מיועד לעוד חודש, ויהיה לי מזל אם בכלל יישאר לי כסף עד אז.
ואז פריז — פריז של המוזיאונים והגלריות ובתי הקפה, החופשה שקמיל נדנדה לי לצאת אליה מאז לימודינו יחד בקולג' בסנט לואיס, החופשה שקית ביטל שלוש פעמים.
תחנת הרכבת התחתית קלוני–לָה סוֹרְבּוֹן ברובע הלטיני: "זאת לא הקלוני שאת מחפשת. הכתובת היא בבורגונדי. לא רחוק. פחות משעתיים על הטֶה־זֶ'ה־וֶה — הרכבת המהירה למֶקוֹן."
גָאר דֶה לִיוֹן: "מאה ארבעים ושבעה יורו." אתה צוחק עלי. "כרטיס ברכבת האיטית יהיה זול יותר, אבל היא לא יוצאת מהתחנה הזאת."
תחנת פריז־בֶּרְסי: "ארבע שעות ותשע־עשרה דקות, ואז תעלי על האוטובוס. מאה שלושים וחמישה יורו. רק בשביל הרכבת."
כשהגעתי לבסוף לקלוני — זו הממוקמת הרחק מדרום לפריז, במחצית הדרך לאיטליה — השמש החורפית החלה לשקוע ופנסי הרחוב הטילו הילות של אור בין טיפות הגשם הקל. מצאתי את דרכי הנה רק הודות לעזרתם של זרים שהעבירו אותי מרציפי רכבות אל דלפקי כרטיסים ואל תחנות אוטובוס כאילו הייתי מקל במרוץ שליחים. הם הרוויחו קצת קארמה טובה.
עקבתי אחר השלטים שכיוונו אותי לסַנְטְרֶה וִיל, מרכז העיר, והמזוודה שלי נגררה אחרי. אחד הגלגלים גילה סימני גסיסה חמורים וקיוויתי שהוראותיה הסבוכות של קמיל ייתרגמו למסע קצר ומהיר. ביטלתי את חשבון הטלפון הנייד שלי ביום שבו ניתקתי את החשמל והמים.
מצאתי את עצמי בכיכר המרכזית, שמנזר מלכותי וחומותיו ההרוסות איגפו אותה משני עבריה.
חבורת בחורים צעירים פרצה מתוך בר. הם לבשו מעילים אפורים ארוכים, מעוטרים בסמלים מצוירים ביד. אחד מהם משך את תשומת לבי: האמן עשה עבודה נפלאה כשחיקה את הצבעים והפיתולים האופייניים לסגנון האָנימֶה היפני.
הצלחתי לומר איכשהו אֶקְסקוּזֶה־מוּאָה לפני שמעיין הצרפתית שלי יבש. "סטודנטים לאמנות?"
"הנדסה," השיב, באנגלית.
הראיתי להם את הוראות ההגעה לביתה של קמיל. היא כתבה בצרפתית, "לכי ישר מהכיכר", אבל לא ציינה באיזה כיוון.
"אנחנו לא מקלוני," אמר הסטודנט. "עדיף שתשאלי באיזה חנות."
וכך מצאתי את עצמי עומדת מחוץ לחנות העתיקות, שבתחילה חשבתי אותה בטעות לאטליז בגלל אווזת המתכת השחורה שהתנוססה מחוץ לדלת. תמיד אהבתי אווזים. הם משתפים פעולה, דואגים זה לזה ונשארים עם בן זוג אחד כל החיים. האווזה היא גם סמל למסע — כמו המסע שאליו יצאתי בניסיון למצוא את חברתי האבודה מימי הקולג', למשל.
הצדפה המשובצת אבנים בחלון הראווה הילכה עלי קסם שהיה רב עוצמה ובלתי מוסבר בו בזמן. המאורעות שפקדו אותי לאחרונה העלו בי את התהייה אם ההרמוניה ששררה בעבר ביני ובין היקום הופרה באופן חסר תקנה, כך שכאשר קיבלתי ממנו פתאום אות כה ברור, חשבתי שיהיה חכם מצדי להתייחס אליו ברצינות. גררתי את המזוודה בקושי במעלה המדרגות המובילות לחנות.
איש דק גזרה בן חמישים לערך, ששפם צר עיטר את שפתו העליונה, חייך אלי חיוך נוקשה. "בּוֹנְז'וּר, מָדָאם."
"בּוֹנְז'וּר, מִסְיֶיה. אה... זה." הצבעתי. "סִיל ווּ פְּלֶה."
"מָדָאם אמריקאית?"
"כן." זה עד כדי כך ברור? הוא הושיט לי את הקמע, וכשאחזתי בו, הכתה בי שוב ההרגשה, זו שהסתמכתי עליה בכל פעם שעמדתי בפני החלטה משמעותית בחיי. זהו הגורל.
"מָדָאם הולכת את השֵמָאן?"
"סליחה...?"
"הקָמינוֹ דֶה סַנְטיאָגוֹ. הדרך."
ידעתי משהו על הקמינו, דרך הצליינים בספרד, מדפדוף בספר הזיכרונות של שירלי מקליין. אבל בשום אופן לא הבנתי את הקשר בינה ובין קמע הצדפה שגיליתי במרכז צרפת.
סוחר העתיקות ודאי הסיק מהנהון ההבנה הנמהר שלי שאני אכן מתכננת ללכת, פשוטו כמשמעו, בעקבותיה של הגברת מקליין.
"הסָן זָ'אק הזה יביא את מָדָאם לסנטיאגו בבטחה."
"אני לא מתכוונת..."
"כמובן, את עומדת ללכת רק בצרפת, כן?"
"למה הצדפה?"
"הצדפה, הסן ז'אק, היא הסמל של הצליינים. סנט ג'יימס. סנטיאגו."
"טוב..."
"הספינה שהביאה את ז'אק הקדוש לספרד צפה על גבי צדפות."
לא לפי כתבי הקודש שאני קראתי. הפכתי את הצדפה על גבה ועצמתי עיניים. הנחתי לעצמי ללכת לאיבוד לרגע במחשבות ובתחושות שעד כה הייתי עסוקה מכדי להתמודד איתן, עד שסוחר העתיקות השתעל.
"כמה?" שאלתי.
"מאתיים וחמישה־עשר יורו."
הדולר והיורו הם בערך אותו הדבר. ואני בחיים לא אבזבז יותר ממאה דולר על תכשיט.
"הקמע נוצר בסוף המאה התשע־עשרה," אמר. "מצופה כסף ואמייל. יכול להיות שהיה שייך לאחד מבני המלוכה של האימפריה האוסטרו־הונגרית."
"אני בטוחה שהוא שווה את זה." טוב, לא באמת בטוחה כל כך. "אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי להוציא סכום כזה." אם אעשה זאת אהיה בדיוק כמו ג'ק, שבזבז את כל כספו על אפוני הפלא.
"הדרך עצמה לא יקרה. דברים רבים ניתנים בחינם לעולי הרגל."
"לא... תודה לך," אמרתי, והנחתי את הצדפה.
מָדָאם לא התכוונה להרחיק לכת מעבר לביתה של קמיל. סוחר העתיקות נראה מאוכזב, אבל סיפק את הוראות ההגעה המבוקשות בבליל של אנגלית וצרפתית.
גררתי את המזוודה שלי במעלה הגבעה וקיוויתי שלא אטעה ואבלבל בין אָה דְרוֹאָט ובין טוּ דְרוֹאָה — ימינה וישר קדימה. לא הצלחתי להוציא מראשי את קמע הצדפה. הגורל מדבר לאלה הבוחרים לשמוע אותו.
כשהותרתי את החלק העתיק של העיירה מאחורי, נשאתי את מבטי. על ראש הגבעה היו בית קברות, ועץ בוקיצה ענקי שצלליתו השחורה הצטיירה בבירור על רקע השמים המאפילים. גבר גבוה במכנסיים קצרים משך אחריו משהו שנראה כמו עגלת סוס קטנה. המראה היה מוזר, אבל הגלגל היחיד בכלי הרכב שלו תפקד טוב יותר מהגלגל הגווע שלי, שבחר בדיוק ברגע הזה להתפרק לשניים.
גדעון –
צעד ועוד צעד
פרויי’קט רוזי עשה לעצמו שם, ופתח איזה טרנד של ספרי אוטיסטים,. צעד ועוד צעד הוא ספר אחר קצת, ספר מסע, עם התובנות המהורהרות שאופיניות לספרי מסע. ספר שכדאי לקחת לדרך ולקרוא בו עמוד או שנים בכל עצירה
לימור –
צעד ועוד צעד
לסדרת הספרים הראשונה “פרויקט רוזי” התחברתי יותר ספר זה מדבר על מסע של אמצע החיים בסך הכל נחמד ולא יותר.
זהר –
צעד ועוד צעד
מהמחבר של פרויקט רוזי ציפיתי ליותר.
לא ממליץ. ספר שטויותי