1
הפעם הראשונה בחיי שבה הבנתי שיכול להיות שאני בדיונית הייתה בתקופה שביליתי בתיכון וייט ריבר, מוסד חינוכי ציבורי בצפון אינדיאנפוליס, שם נדרשתי בידי כוחות גדולים ממני - גדולים כל כך עד שלא יכולתי אפילו להתחיל לעמוד על טבעם - לאכול ארוחת צהריים בשעה מסוימת, בין 12:37 ל־13:14. אילו נתנו לי הכוחות האלה לאכול צהריים בשעה אחרת, או אילו היו החברים שלי לשולחן האוכל - שעזרו לקבוע את גורלי - בוחרים בנושא שיחה אחר באותו יום בחודש ספטמבר, היה הסוף שלי, או האמצע לפחות, אחר. אבל כבר אז התחלתי להבין שהחיים שלך הם הסיפור שאחרים מספרים עלייך ולא הסיפור שאת מספרת על עצמך.
את מעמידה פנים שאת זאת שכותבת את הסיפור, כמובן. אין לך ברירה. כשהצלצול המונוטוני נשמע ממעל בשעה 12:37 את חושבת לעצמך, אני בוחרת עכשיו ללכת לאכול צהריים, אבל בעצם הפעמון מחליט. את חושבת שאת הציירת, אבל את רק בד הציור.
מאות קולות רמים נשמעו בבת אחת בקפטריה, ולכן כל שיחה הייתה לא יותר מרעש, נהר גועש על פני סלעים. ובעודי יושבת מתחת לגלילי הפלורסנט המפיצים אור מלאכותי אלים, חשבתי איך כל אחד מאיתנו מאמין שהוא הגיבור של איזה אפּוֹס אישי, כשבעצם אנחנו אורגניזמים זהים למדי השוכנים בחדר רחב ידיים וחסר חלונות, אפוף ריח של חומר ניקוי ושומן חזיר.
אכלתי כריך חמאת בוטנים ודבש ושתיתי ד"ר פפר. האמת היא שכל התהליך הזה של לעיסת צמחים ובעלי חיים ודחיסתם במורד הלוע די הגעיל אותי, ולכן ניסיתי לא לחשוב על זה כשאכלתי, שזאת בעצם אחת הדרכים כן לחשוב על זה.
מולי ישב מייקל טרנר ושרבט בבלוק כתיבה צהוב. שולחן ארוחת הצהריים שלנו היה כמו הצגה בברודווי שרצה הרבה שנים: השחקנים התחלפו עם הזמן, אבל התפקידים נשארו בדיוק אותו דבר. מייקל היה הטיפוס האמנותי. הוא דיבר עם דייזי רמירז, שגילמה את החברה הכי טובה וחסרת המעצורים שלי מבית הספר היסודי, אבל בגלל כל הרעש לא הצלחתי לעקוב אחרי מה שאמרו.
מה היה התפקיד שלי בהצגה הזאת? הסַיידקיק. הייתי החברה של דייזי, או הבת של גברת הולמס. הייתי המשהו של מישהו.
הרגשתי שהבטן שלי מתחילה לעבד את הכריך, ולמרות כל הדיבורים של כולם שמעתי אותה מעכלת ואת כל החיידקים לועסים את עיסת חמאת הבוטנים ואת התלמידים שבתוכי אוכלים בקפטריה הפנימית שלי. זה עשה לי צמרמורת.
"לא היית איתו במחנה קיץ?" שאלה דייזי.
"עם מי?"
"דייוויס פּיקֶט," היא אמרה.
"כן," אמרתי. "למה?"
"את לא מקשיבה?" שאלה דייזי. אני כן מקשיבה, חשבתי, לקקופוניה של מערכת העיכול שלי. כבר ידעתי מזמן, כמובן, שאני מארחת מגוון עצום של אורגניזמים טפיליים, אבל לא אהבתי במיוחד לחשוב על זה. בכל הנוגע למספר התאים, בני האדם הם בערך חמישים אחוז חיידקים, כלומר פחות או יותר מחצית מהתאים בגוף שלנו הם בכלל לא שלנו. בבִּיוֹמָה האישית שלי מספר החיידקים גדול בערך פי אלף ממספר בני אדם בכל כדור הארץ, ולפעמים נדמה לי שאני מרגישה איך כולם חיים ומתרבים ומתים בתוכי ועליי. ניגבתי את כפות הידיים המזיעות שלי בג'ינס וניסיתי להשתלט על הנשימה שלי. אני מודה, יש לי קצת בעיות חרדה, אבל בעיניי זה לא בלתי הגיוני להיות מוטרדת מהעובדה שאני בעצם מושבת חיידקים עטופה בעור.
מייקל אמר, "היו אמורים לעצור את אבא שלו על שוחד או משהו, אבל לילה קודם הוא נעלם. יש פרס של מאה אלף דולר למי שיסגיר אותו."
"ואת מכירה את הבן שלו," אמרה דייזי.
"הכרתי אותו," עניתי.
הסתכלתי על דייזי תוקפת במזלג את מלבן הפיצה והשעועית הירוקה מהקפטריה. היא כל הזמן העיפה בי מבטים, והעיניים שלה התרחבו במין "נו?" וידעתי שהיא רוצה שאשאל אותה משהו, אבל לא ידעתי מה כי הבטן שלי לא סתמה את הפה ועמוק בתוכי התחלתי לדאוג שאולי נדבקתי איכשהו בזיהום טפילי.
שמעתי בחצי אוזן את מייקל מספר לדייזי על פרויקט האמנות החדש שלו. הוא משתמש בו בפוטושופ כדי ליצור ממוצע פרצופים של מאה אנשים שקוראים להם מייקל, וממוצע הפרצופים הזה יהיה מין מייקל חדש, מספר 101, וזה נשמע רעיון מעניין, ורציתי להקשיב, אבל היה רעש חזק כל כך בקפטריה שלא יכולתי להפסיק לחשוב שאולי משהו לא בסדר במאזן הכוחות החיידקי בתוכי.
קרקורי בטן חזקים הם תסמין לא שכיח אם כי לא חסר תקדים של זיהום בחיידק קלוסטרידיום דיפיצילה, שיכול להיות קטלני. שלפתי את הטלפון וחיפשתי "מיקרוביומה אנושית" כדי לקרוא שוב את המבוא של ויקיפדיה על טריליוני המיקרואורגניזמים שבתוכי. לחצתי על הקישור לערך ק' דיפיצילה וגללתי עד לקטע שמסביר איך רוב מקרי ההידבקות בק' דיפיצילה קורים בבתי חולים. גללתי עוד למטה לרשימת התסמינים, שלא היה לי אף אחד מהם חוץ מקרקורי בטן חזקים, אם כי ידעתי מחיפושים קודמים שממרפאת קליבלנד דווח על מקרה אחד שבו מטופל מת מזיהום בק' דיפיצילה אחרי שהגיע לבית החולים כשהוא סובל מכאב בטן ומחום בלבד. הזכרתי לעצמי שאין לי חום, ועצמי ענתה לי: אין לך חום בינתיים.
בקפטריה, שם ריחפה פיסה קטֵנה והולכת של התודעה שלי, אמרה דייזי למייקל שפרויקט ממוצע הפרצופים שלו לא צריך להתמקד באנשים שקוראים להם מייקל אלא בגברים שישבו בכלא ובדיעבד הוכחה חפותם. "זה גם יהיה קל יותר," היא אמרה, "כי לכולם יש צילומי פנים שצולמו מאותה זווית, ואז זה לא רק על שמות אלא גם על גזע ומעמד וכליאה המונית," ומייקל היה כזה, "דייזי, את גאון," והיא אמרה, "אתה נשמע מופתע," ובינתיים חשבתי שאם חצי מהתאים שבתוכי הם לא אני, זה אולי מערער את כל הרעיון של אני ככינוי גוף ביחיד, שלא לדבר על אני כמי שכותבת את הגורל שלי, ואז נפלתי די חזק לתוך חור התולעת הרקורסיבי הזה, והוא הוביל אותי אל מחוץ לקפטריה של תיכון וייט ריבר ואל תוך איזשהו מרחב לא־חושי שרק משוגעים עם קבלות מבקרים בו.
מאז שהייתי קטנה אני לוחצת את ציפורן אגודל ימין שלי אל תוך כרית האמה, לכן יש לי מין יבלת משונה כזאת בטביעת האצבע. אני עושה את זה כל כך הרבה שנים שהעור שלי יכול להיסדק ממש בקלות, ולכן אני מכסה אותו בפלסטר כדי שהאצבע לא תזדהם. אבל לפעמים אני דואגת שאולי כבר יש שם זיהום וצריך לנקז אותו, והדרך היחידה לעשות את זה היא לפתוח מחדש את הפצע ולהקיז את הדם החוצה. ברגע שאני מתחילה לחשוב על העור שנפתח אני פשוט לא יכולה לא לעשות את זה. אני מתנצלת על השלילה הכפולה, אבל זאת פשוט סיטואציה של שלילה כפולה, פלונטר כזה שאפשר להיחלץ ממנו רק בשלילה של השלילה. בכל אופן, התחלתי לרצות להרגיש את הציפורן שלי חופרת בכרית האצבע שלי, וידעתי שאין באמת טעם להתנגד, ולכן הורדתי את הפלסטר מהאצבע מתחת לשולחן הקפטריה ותקעתי את הציפורן בתוך העור המיובל עד שהרגשתי את הסדק נפער.
"הולמסי," אמרה דייזי. הרמתי אליה את העיניים. "כמעט נגמרה ארוחת הצהריים ועוד לא אמרת מילה על השיער שלי." היא טלטלה את שערה מצד לצד, עם הגוונים הכל־כך־אדומים־שהם־בעצם־ורודים־שלה. אה, נכון. היא צבעה את השיער.
עליתי מהמעמקים אל פני המים ואמרתי, "נועז."
"נכון? אני יודעת. זה אומר: 'גבירותיי ורבותיי ואנשים בעלי מגדר לא בינרי, דייזי רמירז לא מפרה הבטחות, אבל היא שוברת לבבות'." דייזי טוענת שהמוטו שלה בחיים הוא "שוברת לבבות, מקיימת הבטחות". היא כל הזמן מאיימת לקעקע את זה על הקרסול שלה כשתהיה בת שמונה־עשרה. דייזי הסתובבה שוב אל מייקל, ואני אל המחשבות שלי. הבטן שלי רטנה בקול רם עוד יותר. הרגשתי שאני עוד רגע מקיאה. יחסית למישהי שממש שונאת נוזלי גוף אני מקיאה די הרבה.
"הולמסי, את בסדר?" שאלה דייזי. הנהנתי. לפעמים שאלתי את עצמי למה היא מחבבת אותי. טוב, אולי הגזמתי, רק סובלת אותי. למה מישהו מהם בכלל סובל אותי? אפילו בעיני עצמי אני מעצבנת.
הרגשתי שזיעה מתפרצת לי מהמצח, וכשאני מתחילה להזיע אי אפשר לעצור את זה. אני אמשיך להזיע שעות, ולא רק בפָּנים או בבתי השחי שלי. הצוואר שלי מזיע. הציצים שלי מזיעים. השוקיים שלי מזיעות. אולי באמת יש לי חום.
מתחת לשולחן החלקתי את הפלסטר הישן אל תוך הכיס ובלי להסתכל שלפתי אחד חדש, פתחתי אותו, העפתי מבט למטה וליפפתי אותו סביב האצבע שלי. כל הזמן הזה שאפתי דרך האף ונשפתי דרך הפה, כמו שהמליצה לי ד"ר קארן סינג, נשיפה "שתגרום לנר להבהב, אך לא להיכבות. דמייני את הנר הזה, אֵייזָה, מהבהב בגלל הנשימה שלך, אבל עדיין שם, תמיד שם." אז ניסיתי את זה, אבל מערבולת המחשבות התהדקה סביבי עוד ועוד. שמעתי בראש את ד"ר סינג אומרת שאסור לי להוציא את הטלפון שלי, שאסור לי לחפש שוב ושוב את התשובות לאותן השאלות, ובכל זאת הוצאתי אותו וקראתי שוב בוויקיפדיה את הערך על המיקרוביוטה האנושית.
הקטע עם המערבולת הזאת הוא שאם נסחפים לתוכה היא אף פעם לא נגמרת. היא רק ממשיכה להתהדק ולהתהדק, עד אין סוף.
סגרתי את שקית הזיפּלוֹק וקמתי וזרקתי אותה, עם הרבע האחרון של הכריך שלי, לפח האשפה העולה על גדותיו. שמעתי קול מאחוריי. "כמה זה צריך להדאיג אותי שכל היום לא אמרת יותר משתי מילים ברצף?"
"מערבולת מחשבות," מלמלתי בתגובה. דייזי הכירה אותי מגיל שש, די זמן כדי להבין על מה אני מדברת.
"תיארתי לעצמי. סליחה, בנאדם. בואי נעשה משהו יחד היום."
ילדה אחת שקוראים לה מוֹלי ניגשה אלינו ואמרה בחיוך, "אה, דייזי, סתם שתדעי, הצבע הזול שלך מלכלך לך את החולצה."
דייזי הסתכלה על הכתפיים שלה וראתה שחולצת הפסים שלבשה מוכתמת פה ושם בוורוד. לרגע היא התכווצה קצת, אבל מיד הזדקפה. "כן, זה חלק מהמראה, מולי. חולצות עם כתמים הולכות עכשיו חזק בפריז." היא הפנתה את הגב למולי ואמרה, "טוב, אז נלך אלייך ונראה מלחמת הכוכבים: המורדים." דייזי הייתה ממש בעניין של מלחמת הכוכבים - ולא רק הסרטים, אלא גם הספרים והסרטים המצוירים ותוכניות הילדים שכל הדמויות בהן עשויות מלגו. כאילו, היא כתבה פאן פיקשן על חיי האהבה של צ'וּבָּאקָה. "ונשפר את המצב רוח שלך עד שתצליחי להגיד שלוש או אפילו ארבע מילים ברצף. מתאים?"
"מתאים."
"וגם תוכלי לקחת אותי לעבודה. מצטערת, אבל אני צריכה טרמפ."
"אוקי." רציתי להגיד יותר מזה, אבל המחשבות לא הפסיקו לזרום, לא קרואות ולא רצויות. אילו הייתי הכותבת של הסיפור שלי הייתי מפסיקה לחשוב על המיקרוביומה שלי. הייתי אומרת לדייזי כמה אהבתי את הרעיון לפרויקט האמנות של מייקל, והייתי אומרת לה שאני כן זוכרת את דייוויס פיקט, שאני זוכרת שהייתי בת אחת־עשרה ופחדתי פחד עמום אבל תמידי. הייתי אומרת לה שאני זוכרת שפעם אחת במחנה קיץ שכבתי ליד דייוויס על המזח כשהרגליים שלנו משתלשלות מהקצה, הגב שלנו נשען על קרשי העץ הגולמיים, ושנינו בוהים בשמי הקיץ הריקים מעננים. הייתי אומרת לה שדייוויס ואני לא דיברנו הרבה, ואפילו לא הסתכלנו זה על זה, אבל זה לא היה חשוב כי שנינו הסתכלנו יחד על אותם שמיים, ובכלל, יכול להיות שלהסתכל יחד על אותם שמיים זה אינטימי הרבה יותר מקשר עין. כל אחד יכול להסתכל עלייך. אבל די נדיר למצוא מישהו שרואה את אותו העולם שאת רואה.
ענה (בעלים מאומתים) –
צבים כל הדרך למטה
ספר נהדר כמו שאר ספריו של ג’ון גרין. הספר מוגדר כספר נוער אך מתאים כמובן גם למבוגרים.. נסחפתי לתוך הסיפור מהרגע הראשון שהתחלתי לקרוא. נהנתי מאוד. ממליצה.
לימור –
צבים כל הדרך למטה
אני נהנית לקורא מידי פעם את ספריו של ג’ון גרין ונהנית מספריו מאוד, גם מספר זה נהנתי מאוד לקרוא וממליצה.
ניקול –
צבים כל הדרך למטה
ספר נחמד שמדבר על הפרעות נפשיות ואיך אנשים חיים ומתמודדים איתם ביום ביום. הספר לא פשוט לקריאה, במיוחד לאנשים שמכירים את ההפרעה של אלייזה מקרוב. אחד הספרים שנשארים איתך ואתה מוצא את עצמך חושב על הספר הרבה אחרי שסיימת לקרוא אותו
סתיו –
צבים כל הדרך למטה
אלייזה הנפלאה היא חרדתית להפליא ומוזרה ועם חברתה מלאת החיים והלא שגרתית הן זוג מעניין וקסום, אני אוהבת את הגיבורים הכל כך לא גיבורים של גרישם. יחי החנונים!
גליה –
צבים כל הדרך למטה
הספר מתאר ברגישות את עולמה של אייזה, נערה עם הפרעות חרדה ומחשבות טורדניות, את הנסיון שלה למצוא את העצמי בתוך ההפרעה, ואת יחסיה עם הסובבים אותה. ספר מעניין ונוגע
גליה –
צבים כל הדרך למטה
הספר מתאר ברגישות את עולמה של אייזה, נערה עם הפרעות חרדה ומחשבות טורדניות, את הנסיון שלה למצוא את העצמי בתוך ההפרעה, ואת יחסיה עם הסובבים אותה. ספר מעניין ונוגע