ביחד ולבד

1

שבוע שלם רק הגה במזימה, הפך והפך בה שלא להשאיר דבר ליד המקרה, ומשעה ששכלל אותה לכדי שלמות והיתה יפה בעיניו וצודקת, לא היה יכול להתאפק אפילו יום אחד נוסף. באופן אידיאלי, היא היתה אמורה להתממש בלילה מעונן, ללא אור ירח ובסנכרון עם מיני אותות וסימנים, אך באותו בוקר גורלי, כשהוא עוד שכוב במיטתו, ידע מיד בוודאות בלתי-מעורערת שיש לצאת אל הפעולה הלילה, וכי לא ייתן לאיתני הטבע ולא לבני אדם לעמוד בדרכו.

כשהשעון צלצל שלוש כבר היה עמוק בשטח האויב. ליתר דיוק, על סולם שהוביל אל דלת ברזל כבדה בתקרת חדר המדרגות של הבניין השכן. הוא לא שיער עד כמה היא כבדה. במאמץ רב דחק אותה, אך היא סירבה להיענות לו, ממש כאילו היתה לה אג'נדה משלה. הוא עלה שלב בסולם, אימץ את הברכיים והפעם דחף את דלת הברזל בכל גופו. פרץ אוויר קריר חדר אל הפיר, המשא כאילו הוקל, אך ציריה שאגו בתסכול ולפני שהספיק להבין מה קורה, נעקרה הדלת מידיו ונחתה בחבטה עזה על הגג. הסולם כולו הזדעזע והוא מיהר לאחוז בו שוב. בחרדה האזין לתגובת הדיירים. למעט כמה עטלפים שפרפרו מעליו, הבניין המשיך בשנתו.

ראשו הציץ מהפתח, הפנס בין שיניו. בקרסול רגלו השמאלית הבליח כאב חד ובמרפקו שפשוף מדמם. נשארו רק שני שלבים, והוא טיפס עליהם בזהירות רבה ולבסוף נטע רגליו בגג השכן. מרפסת רחוקה הפיצה אור לבנבן שהאיר מעט את סביבותיו. מבעוד מועד דאג לצלם בעדשה טלסקופית את זירת הקרב ולמפות בה את כל המכשולים. את הדרך כבר עשה בדמיונו עשרות פעמים. יש ללכת ישר, בין שני טורי דודי השמש, באחרון לפנות ימינה ולהיזהר שלא להיתקל בצינור החלוד המבצבץ מיריעת הבידוד. באחד התרחישים שצייר בעיני רוחו ראה עצמו מועד, מסתבך ברגליו, כושל קדימה, מקבל מכה בראש משפיץ הקולטן, נופל כמו שק תפוחי אדמה על הגג, ושם, חסר הכרה, מדמם למוות. אם יקרה לו משהו כאן, איש לא יבוא לעזרתו, הגג הוא המקום האחרון שבו יחפשו אותו. לרגע הצטער על הכול. האם שווה למות בחרפה נוראה כזאת, כמו גנב בלילה?

עבר זמן-מה מאז עברו לדירתם הנוכחית עד שהבין מה מפריע לו להירדם. חדר השינה שלהם מזמין ונוח, המיטה גדולה, רוח נעימה מגיעה ממערב, כמעט לא מוטרדת מקו הבניינים. בשכבו בלילות היה יכול לראות פיסת שמים וכוכבים - שיפור עצום לעומת הדירה הקודמת, ששכנה בקומה ראשונה וצפתה אל מרפסת המטבח של דירת סטודנטים רועשת. ובכל זאת, איזושהי אי-נחת העכירה את לילותיו הראשונים, עד שבליל ירח מלא ניגש לחלון. מה שנגלה שם החריד אותו עד לעמקי ישותו. ממול, במרחק מטרים ספורים, נעצה בו עיניים מרושעות חיית מתכת רועשת שהתהלכה חסרת מנוחה בתוך כלוב על גגון. בימים ובשבועות שאחר כך נוכח לאימתו כי המִפלץ לא נח לרגע. היה לו טרטור חנוק שלוּוה בנקישות כנפי מאוורר ובחריקות הכלוב. האפקט היה כשל מסוק עולה ויורד. הוא פעל ללא הפסקה, בוקר וערב, חופשות וחגים. גם ביום כיפור. האם ייתכן שבעליו כלל לא מודע לקיומו, שלפני שנים רבות ניתק אותו טכנאי וכנראה שכח להוציא מהשקע? אבל מי משלם בגינו את חשבון החשמל? ליזה חשבה שהוא מגזים, היא זוכרת שעות שלמות שבהן המזגן הפסיק לפעול ובכל אופן הרעש לא כל כך נורא, אפילו מרגיע. אך הוא לא האמין לה. גם כשהקפיד לסגור את החלון ולהפעיל מיזוג ומאוורר, למורת רוחה של ליזה שאהבה לישון בחלונות פתוחים, היה קולו של אויבו חודר לאוזניו, מסתנן דרך חור המנעול כמו עשן סיגריה. לפרקים פשוט ויתר ופתח את התריסים בהתרסה, ובימים אחרים יידה במפלצת אבני חצץ קטנות שליקט מהעציץ שעל אדן החלון, תפוחי אדמה ופעם אפילו בקבוק בירה ריק.

הגג לא גדול, שדה טרשים בצבע לבן מבוקע, מנומר בקולטי שמש ובדודים ובחמישה מנועי מזגן. חבוש בכובע מצחייה חסר ייחוד, כשלגופו חולצה שחורה ומכנסי טרנינג כהים ומבטו חורש רע באופן כללי, גמא את המרחק הלא-גדול עד למעקה הגג וטיפס עליו. בצד זה לא היה המעקה גבוה ולא היווה אתגר. הבעיה היתה בצדו השני, שבשל הבדלי המפלסים בין הגג לגגון המרפסת, הגיע גובהו לשני מטרים. הוא הוריד את רגלו לאט, מקפיד שלא להסתבך בכבל הלוויין השמן שחצה את הקיר באלכסון מרושל. הטיח החל מתפורר. לאט שחרר את הידיים ונחת ברכות על הגגון. מהמקום שבו עמד היה אפשר לסקור את כל הבניינים מסביב. תריס חדר השינה שלו היה מוגף למחצה. ליזה בוודאי ישנה את שנת העובר שלה, חולמת חלומות נעימים על קידום ועל חופשה בתאילנד. מהעבר האחר היתה מרפסת פתוחה ואחריה סלון מוחשך שעמוק בתוכו הבליח לרגע פס אור וכבה. כנראה מקרר. עדיף שיחכה עד שהשכן יסיים את ארוחת הלילה שלו.

המזגן ניצב לשמאלו. מטרטר כהרגלו ומפיץ חום נעים. הקרבה גילתה לאוזניו צלילים וגוונים חדשים שלא הכיר. בסך הכול, בהתחשב במתיחות הרבה שביניהם, נהנה מהשלום שהחצוצרה אומרת לכינורות. כפפות הניילון התמתחו על כפות ידיו. הפנס שבפיו האיר את תוך התיק, שם שכנו שיפודי מתכת ארוכים, קרירים למגע, שטביעות האצבעות נמחו מהם בקפידה. דחף עז להשתין תקף אותו. להשתין על גוויית היריב - היש אקט משפיל מזה? אך היה עליו להתמקד במטרה שלשמה בא. המזגן פועל מחזורית, בעוד שניות אחדות יֵצא להפסקה. יש לו דקה וחצי, אולי שתיים, להשלים את המשימה ולהסתלק במהירות. הוא קם בזריזות ונעמד מול פתח המאוורר. המנוע כבר נכנס לתרדמה. הרוטור המשיך לנוע עוד שניות אחדות, פולט נשימת בהמה אחרונה לפני שנדם. על גג כלוב המזגן פרש את המגבת שבה היו צרורים השיפודים. הם נצצו באור הכוכבים, והוא ליטף אותם קלות.

המחשבות הטורדניות היו מתחילות כמה דקות לפני שנכנס למיטה. מבלי שירצה, אוזנו כבר היתה כרויה, ובחולפו על פני חדר השינה בדרכו לאמבטיה היה נתקל בצליליו המאוסים, בטרטור המסוק הכרוך סביב זנבו, בשריקות המתכת, בנחירות הרוטור, ופניו היו מתעוותות בכאב עמום שחלף רק תחת זרם המים. איכשהו, אף מחשבה רעה לא עולה במוחו במקלחת. הוא מהרהר בענייני היום, בעתיד, בעבר, או סתם מזמזם לעצמו שיר, כמו אדם מן היישוב. אולי זו הסיבה מדוע הוא מתקלח פעמיים ביום. ההתקפות המענות היו מתחדשות משעה שנכנס למיטה (ליזה בדרך כלל כבר ישנה. היא מסוג האנשים שברגע שמניחים את ראשם על הכר, נעצמות עיניהם) ולא פוסקות לרגע.

בימים הראשונים היה פשוט מבוהל. הוא הבין מיד שלפניו הפרעה בעלת פוטנציאל משתק. בתחילה ניסה לסתור אותה בדרכים שונות, להתעלם ממנה או להכחיש את קיומה. בכך רק העצים את השפעתה. עד מהרה התחלפה הבהלה בתחושת תיעוב כפולה. האחת כוונה אל האויב שלו, עליבותו, תנאי חייו הירודים, מטרתו הצנועה, אי-מודעותו להיותו מטרד; השנייה כלפי עצמו, כלפי היותו קורבן חסר ישע של מכשירים כה נחותים ונטולי הכרה. חודשיים תמימים התפלש ברגשות המיאוס והייאוש עד שפינו את מקומם לזעם ממוקד, שהיה כמו נקודה אדומה של רובה צלפים על חזהו של פוליטיקאי. לרוב היה עולה על מסך התודעה שלו הסרטון הבא: מסוקים ממריאים ונוחתים במנחת שנמצא על גג של בניין משרדים, ומתוכם בוקעים אנשים בחליפות. לאחד מהם יש תמיד כרס גדולה ושיער ג'ינג'י מקליש. הם רצים שפופים, והרוח מעיפה להם את השיער ואת העניבות. שוב ושוב היתה פורצת הסצנה הזאת ומחרישה כל דבר אחר. מנוע המזגן שאב ממנו את כוח החיים, כנראה כעונש על חטאיו העלומים.

תמיד, תמיד יש איזה מפגע רעש ליד חלוני, הרהר במרירות. תמיד יש איזו דירה או איזה בניין שמשתפצים להנאתם במשך שנים. ואם לא שיפוץ אז תופים או פסנתר, בעיקר כאשר המתאמן בשלביה הראשונים של קריירת הנפל שלו. סטודנט עם מרפסת זה איום תמידי. הוא יושב בה עם חבריו, והם מריצים קטעים אל תוך הלילה. כל החצר האחורית היא האולם שלהם, המלא בצופים חסרי ישע. לפעמים זה כלב בודד שבעליו משאיר אותו כל היום נעול בדירה, בדיוק כשהוא עובד מהבית, או חתול מיוחם שלא מצליח לזכות בחסדי המקומיות; פעם כששכר דירת קרקע בכרם התימנים, נאלץ להתמודד עם שכן תרנגול. יקיצותיו היו אלימות, שטופות זיעה, קדמוניות. וכל אותה תקופה, שהיתה למזלו קצרה, לא יותר מכמה חודשים, הקפיד לאכול רק עוף, בכל צורת הכנה אפשרית. בכל ביס דמיין שהוא אוכל את "גבר", כך היה שואג לו בעליו, וזה היה מכרכר לפניו בישבן ובכרבולת מתנופפים ללקט פירורים. היום כבר הייתי מולק את צווארו, סיכם לעצמו בסיפוק. משהו השתנה בו, אין ספק. ההחלטיות עלתה אצלו מדרגה.

הוא התרכז ונשם עמוק. משהגיע לאיזון הנדרש בין גוף לנפש הניף את השיפוד הראשון ונעץ אותו בתנועה סיבובית בבטן המזגן. הצִלצָל נכנס ללא התנגדות, חדר בין חרכי המתכת וכנפי המאוורר עד שנתקע בדופן האחורית. לבו החל הולם בפראות. לא היתה כל דרך חזרה. השיפוד השני כבר נתקל בכנף. הוא כיוון אותו למטה יותר עד שנשמעה נקישה. נשימתו הפכה למהירה יותר ויותר. הוא נעץ עוד ועוד שיפודים. הם היו מהסוג הארוך, השטוח, שיכול להכיל ארבעה-חמישה קבאבים בנוחות, אך גם הם הגיעו בקושי לגב המתכת שבצד השני. זיעה ניגרה על פניו. כל התהליך היה ארוך משציפה. לשיפוד האחרון כבר לא היה מקום, והוא הוחזר אחר כבוד לתיק, למזכרת. גבו החל לכאוב. כל אותה עת השתופף מול המנוע במעין תנוחת היכון. הרווח שבין הכלוב לשפת הגגון היה צר מאוד, כך שחלק מכף רגלו שהה באוויר.

כשהתרומם, נרגש ומסופק מחיסולו הוודאי של אויבו, החליקה רגלו השמאלית על משהו רך, עברה אל מעבר לגגון ונשארה תלויה באוויר, הפוכה. הוא החל להתנודד. גופו נטה בצורה מסוכנת מהגג, רגל אחת חצי מיושרת עליו והרגל השנייה באוויר, מחוץ לקו הגגון. עניין של מעלות אחדות לכאן או לכאן, והוא נופל מגובה שלוש קומות. הכרתו התערפלה לרגע. הפנס שבין שיניו נשמט מטה, נחבט בגגון בקול שאון רב ונפל לחצר. הכול קרה כל כך מהר. אינסטינקטיבית שלח ידו אל הכלוב, תפס את אחת מטבעות השיפודים הבולטות וייצב את עצמו בכוחות עילאיים עד שהצליח לעמוד זקוף לצד המזגן, נזהר שלא לדרוך שוב על תפוח האדמה הרקוב.

לרגע עצר להחליף כוח והאט את נשימתו כדי לשמוע אם עלו עליו. כמעט נהרג, ובשביל מה? שטות כזאת כמו מזגן רועש. ברכיו פקו כשהתחיל לעכל, ולו במעט, את האבסורדיות שבמצבו, את השפל החדש שאליו הגיע בניסיונותיו לחסל מטרד. נביחת כלב מאי-שם החזירה אותו אל הכאן והעכשיו. הספרות הזרחניות בשעון הראו כי נותרה עוד דקה לכל היותר עד שהמזגן יחדש את פעולתו, כנפי המאוורר יפגשו בשיפודי המתכת ותחל מהומת אלוהים. הוא עלה על תקרת כלוב המזגן וממנו ניתר ותפס במעקה הגג, שהיה גבוה ממנו, ומשך עצמו מעלה. מבט אחרון למטה, לבדוק שלא השאיר דבר, ומיד רץ לעבר הפתח. צווחת המתכת השיגה אותו איפשהו בין הקומה השנייה לראשונה. אף על פי שציפה לה, התחלחל. היא נשמעה כמו חיה מעונה.

דקות מועטות אחר כך כבר עמד בשקט לצד מיטתו, מביט החוצה, מסדיר את הנשימה. סוף כל סוף השתרר שקט. שקט מופתי, מוחלט, מבורך. שקט. רק נשימותיו גירדו מעט את ציפוי הלילה. ליזה כלל לא היתה ערה למתרחש. זה יהיה אחד הסודות הקטנים שלו, חיוך מאוזן לאוזן נמתח על פרצופו. שתיקת המזגן, שלה האזין במשך דקות, טיהרה אותו מכל רגש בושה וחרטה. מה שחשוב זה מבחן התוצאה, הרהר. כשפשט את הטרנינג הבחין שנקרע לכל אורכו. מחיר קטן לשלם עבור תענוג כה גדול. במקלחת ציננו המים הקרירים את עורו הלוהט. במיטה ליטף את שׂערה של אשתו שגרגרה מתוך שינה. ברקע אמנם זיהה מנוע מזגן אחר, שנשמע דווקא כמו מונית, אך היה רחוק וחלש מכדי להפריע. הוא נרדם מסופק ורגוע כפי שלא היה זמן רב. בלילה חלם על שדה שפזורים בו דודי שמש לבנים בגדלים שונים ועל כל אחד מהם רשום בגדול מי בעליו, והוא מגיע לדוד אחד שכתוב עליו שם של מישהו מוכר ותוהה בינו לבין עצמו מה קרה לו ומחפש את המספר שלו בנייד, כמעט גומר לגלול את רשימת אנשי הקשר, כשצל גדול מכסה עליו. הוא מרים את ראשו מעלה אך השמים כחולים, אפילו לא ענן אחד נראה...

הוא התעורר בבהלה לשמע רעשים רמים. כשהתייצבה הכרתו זיהה שאלו הן חריקות מתכת מכיוון הגג השכן. נרגש הציץ מבעד לחרכים. טכנאי מזגנים באוברול כתום עמד על גגון המרפסת וחתך בקאטר שמן את סורגי הכלוב. מעליו, רכנו מעל המעקה בחור קירח, גדול למראה, בטי-שירט שחורה, ואיש כבן חמישים בחולצה משובצת שתחתיה בצבצה גופייה לבנה. הטכנאי פירק את סבכת המתכת, שלף כמה ברגים מתושבותיהם, שלח את ידו אל תוך חזה המנוע והוציא משם בקושי רב את הלהב המקומט כשכבל חשמל שחור מלופף סביבו. כשהניף את גוויית המאוורר אל על, חש המתנקש מדקרת ניצחון. הקירח התחיל לצעוק על המבוגר, האשים אותו בחבלה. תמיד היו לו טענות למזגן, הוא לא היה מוכן לקבל לא, תמיד עשה צרות. המבוגר השיב לו בצעקות רפות יותר שאין לו קשר לשטות הזאת, כאילו אין לו מה לעשות בחיים. שהוא גר כאן שלושים שנה ואף פעם לא הסתכסך עם שכן עד שזה הגיע. שאול חיכך ידיים בהנאה. מי פילל להתפתחות כה מוצלחת. המזגן אבוד ויש חשוד מיידי מושלם. איש לא יעיף עין בשכן מהבית הסמוך, עיתונאי מכובד, שבנייד שלו נמצאים המספרים האישיים של כל האנשים החשובים במדינה.

בעודו צופה בעניין רב בריב שהתלקח בגג הסמוך, שרק נוכחותו של הטכנאי מנעה ממנו מלהגיע למהלומות הדדיות, פרצה למוחו בבעיטה דמותו המכריסה של שר התקשורת. החרדה ששטפה אותו כמעט שיתקה את לבו. איך היה יכול לשכוח אירוע שכזה? השעה היתה 9:35. ב-8:30 היה אמור להיות בבית השר בצפון תל אביב לריאיון חשוב מאין כמוהו לקריירה שלו, לעיתון ובעיקר לבעליו. השר הבכיר מחכה לו עם כל הפמליה ואשתו. הוא הביט שוב בשעון, כבר יותר משעה. למה אף אחד לא צלצל אליו, מזכירת המערכת, הדובר, מישהו? מבט אחד בנייד הבהיר את התעלומה. הסוללה התרוקנה במהלך הלילה. הוא ספק את כפיו. כל כך לא מתאים לו, רשלנות עצמית פושעת שכזאת.

המטען לא נמצא בשום מקום, הדקות חלפו, והוא עדיין לא יצר קשר עם העיתון. את המספר של המערכת לא זכר כמובן ונאלץ לחפשו ברשת, אך כשהרים את האפרכסת במכשיר הפקס ושמע את צליל החיוג נפל לו האסימון. אסור שידבר עם איש עד שלא יגבש סיפור כיסוי. ממילא הריאיון כבר לא יתקיים היום, אם בכלל. במקלחת, תחת המים הזורמים, ניסה למקד את מחשבותיו. הרי הוא לא יכול להגיד שפשוט לא התעורר. איש לא יקנה את זה, איזה עיתונאי בכיר לא שם שעון מעורר לפני אחד הראיונות החשובים בקריירה שלו. חייבים להמציא סיפור מתקבל על הדעת. הבעיה היא שמוות במשפחה, התקף אפילפסיה - כל התירוצים האלה יכולים להתפוצץ לו בפרצוף.

לבסוף, כשנגמרו המים החמים, יצא עם תסריט סביר אחד: תאונה. תאונה מינורית, כי אסור לערב יותר מדי גורמים, תאונת פגע וברח עם טוסטוס בשדרות הסמוכות לביתו. בּום. זה בדיוק מה שחיפש. הוא יגיד שחצה את הרחוב במעבר חצייה, בדרך למכונית, כשפגע בו שליח שנסע מהר מדי. הוא איבד את ההכרה, לקחו אותו למיון באמבולנס, ושם נקבע כי יש לו שבר בקרסול ואולי אף זעזוע מוח קל שאחראי לדיס-אוריינטציה שהוא סובל ממנה. במוחו כבר חיבר את הידיעה, "תאונת פגע וברח אירעה הבוקר בצומת..." והעניק לעצמו פרס על קריאטיביות. כשהמגבת כרוכה סביב מותניו הלך למטבח, מצא סוף-סוף את המטען קבור בתוך מגירה, עשה סיבוב על סלט חומוס ובייגלה גדול עם שומשום, שתה קפה פילטר וקינח בוופלה מיותמת שנותרה במגירה עוד מראש השנה. רק אז צלצל לליזה. הוא שיער שהיא בטח מודאגת, אבל לא קלט עד כמה. היא כבר היתה עם המפתחות ביד בדלת של המשרד בדרכה הביתה. בטון הכי רגוע שהיה יכול לגייס אמר לה שאין מה לדאוג ושהכול בשליטה. ליזה דרשה לדעת מה קורה, והוא הבטיח לה הסברים מפורטים אבל בערב. עכשיו יש לו שריפה לכבות. עברו ארבע שעות מאז שהיה אמור להתייצב לריאיון. הגיע הזמן שישמיע את קולו ויספר את גרסת הכיסוי שתפר לעצמו.

השיחה הבאה היתה אפוא לעורך הראשי. לא הספיק להגיד "היי", ומן העבר השני התפרץ "שאול, איפה אתה?!" נזעם, שגם אחרי ששמע על תאונת הטוסטוס נשאר ברקע כמין הדהוד. "כבר חשבתי שאתה מת. יצאת רק עם גבס. איזה מזל. נקרעה לך רצועה, אתה אומר לי." המהום. לבו דפק בפראות. האליבי לא מוצק מספיק. "ולא השאירו אותך במיון לבדוק אם יש לך זעזוע מוח? מוזר מאוד. מאוד. אחרי אירוע כזה עושים בדיקות, לא?" טרטר העורך. שאול לא נתן לשאלה להיות תלויה באוויר והשיב בלי להתבלבל שאמנם הרופאים רצו להשאיר אותו כל היום, אבל הוא הרים את עצמו מהמיטה והלך הביתה. "עם ביטוח, בלי ביטוח, למי יש כוח לבירוקרטיה הזאת," ניסה לשוות לדבריו נימה אגבית. "מה אתה אומר," המשיך העורך הראשי להמהם ולהמהם.

שאול הסתער לתוך מרחב הפקפוק: "שמע, כרמי, אני רוצה לעשות את הריאיון הזה, לכפר על הפאשלה. עכשיו אני מרים טלפון אל הדובר וקובע מועד חדש." בפליאה מעושה אמר העורך שלא צריך לכפר על כלום, הרי לא פָשע, וזה בלאו הכי מאוחר מדי. הריאיון עובר למישהו אחר. "אני אצלצל לשר להתנצל," קטע אותו שאול. "הוא בטח יבין, זה לא שלא התעוררתי בבוקר" (אפילו הוא נגעל מעוצמת התחינה שבקולו). "השר לא יבין ולא בטיח," פסק העורך. "הסיפורים האלה לא מעניינים אותו. גם בלי לדבר איתו ברור לנו שמבחינתו אתה מחוק." שאול מלמל שהוא כבר מסומן אצלו מאז הפרשה ושום ריאיון לא היה מרצה אותו. "יכול להיות ויכול להיות שלא, אנחנו טוחנים מים," התיז העורך וניתק.

שאול פכר את אצבעותיו בייאוש. אם הבין את כרמי נכון, הם כבר חרצו את דינו. שום הסבר לא יניח את דעתם. אפילו לא האמת הקטנונית: גם מקצוענים שוכחים לפעמים לשים שעון לבוקר. הוא אולי לא נפל מהגגון, אבל מהבור שכרה לעצמו, מתוך רשלנות שאין לה כפרה, ספק אם יצליח להיחלץ. ונותרה עדיין הבעיה עם ליזה... לא מספיק שהדאיג אותה לחינם הבוקר (במשך כל השיחה עם כרמי היא המשיכה להפציץ בממתינות), בקרוב מאוד ייאלץ להתייצב מולה ולספר לה, מה בדיוק? יש גבול ליכולת שלה להבין את מה שהיא מכנה "השטויות" שלו.

הוא הוציא את הנייד מהכיס כדי להתקשר אליה, תחב אותו בחזרה והלך לחדר השינה להשקיף מהחלון, בציפייה לשאוב עידוד מגוויית המנוע, אולי אפילו לפגוש את מחליפו החדש והשקט. לפחות את הלילה השיב לעצמו בפיאסקו הזה. מה גדולה היתה תדהמתו כשנוכח לדעת שבמקום להשליכו למזבלה, הוענקו לבן זונה חיים חדשים: הלהבים החבולים סולקו ובקרבו הושתלו להבים חדשים ובוהקים. אפילו הכלוב חדש. חמתו בערה בו. לא ייאמן, יש לו פה עסק עם פרנקנשטיין. כל מאמציו היו לחינם. היה צריך לשרוף אותו עם בנזין. אויבו המר היה עדיין מטושטש מההרדמה. בקרוב יתעורר ויחזור לעבוד עשרים וארבע שעות ביממה. מעתה יטרוד את מנוחתו לא רק טרטורו הבלתי-פוסק, אלא גם הכישלון. חשד התגנב ללבו: אולי יש היגיון שטני מאחורי כל זה. מופלא ממש איך הידרדר מצבו בתלילות בתוך פחות משתים-עשרה שעות. כבר שנים שהוא חושד כי כוחות עלומים מרעיפים עליו תשומת לב מיוחדת, ועתה קיבל הוכחה חותכת לכך.

הוא קרס על המיטה ורצה לבכות, אבל במקום דמעות והתייפחויות התפלק לו מעין המהום חנוק ומאולץ שהלך וגווע ואז פתאום המריא ליללה עזה של תסכול. "אפילו לבכות אני לא יכול," חבט במזרן, איזה לוזר. תמיד עצור ברגשותיו, בפני אחרים, בפני עצמו. רותח נכנס למקלחת ונתן למים הקרים לקלוח על פניו ולעשות את העבודה במקומו. הוא יצלצל אליה ויספר לה הכול, חוץ מהמעידה, אם תדע שרק שיפוד אחד עמד בינו ובין המוות, הוא גמור אצלה. פרט לכך יספר לה הכול כי היא יודעת כשהוא משקר, ובכלל הוא חייב לבטוח באופן מוחלט במישהו אחד לפחות בעולם, ורק ליזה ענתה להגדרה הזאת.

כשלקח את המגבת מהקולב שמע את הנייד רוטט בחדר השינה. עדיין רטוב, רץ לענות. הוא שפך הכול, וליזה שמעה ושתקה ומדי פעם נאנחה ולבסוף אמרה לו שהיא לא האמינה שיגיע לכדי כך ושהתמונה המתגלית לא מעודדת, בכלל לא, וניסתה לשמור על קור רוח ולדבר בשקט, שכן היתה עדיין במשרד, ושאלה מה לדעתו יעשה העורך ועד כמה חזקה הגרסה שלו, ועוד כהנה וכהנה שאלות פרקטיות, ואז באחת התפרצה - "מה עובר עליך, שאול? אתה מדאיג אותי, אני לא מבינה אותך יותר, יכולת להיהרג, זה מטורף מה שעשית, ללכת על גגות בלילה ולחבל במזגנים, אמרתי לך מאה פעם לישון עם אטמים, עשית פה מעשה פלילי, זו חבלה ברכוש..."

הוא השיב לה שאין מה לדאוג כי למד את השטח בקפידה ולא היה כל כך חשוך ולא היו שום בעיות ואין אף אחד בעולם שיכול לקשר אותו לאירוע הנידון. השתררה שתיקה על הקו ואז אמרה, "יש משהו שאתה לא מספר לי, אני יודעת, יכולת להיהרג. מטפס על גגות בלילה ובשביל מה, מזגן עלוב. חצית פה איזה קו, שאול, מה נפל עליך?" קראה.

בערב, פנים אל פנים, היתה הרבה יותר ממוקדת. היא הכינה רשימה שלמה של "מעידות", כפי שכינתה זאת ביובש, וגם הוא נדהם לשמוע כיצד בכל יום בא עם שטות אובססיבית נוספת וגרוע מכך, כיצד עירב אותה בה והיא סבלה הכול באורך רוח.

"הלימון הרקוב שהיה במשלוח הקודם. אתה יודע על מה אני מדברת."

"לא זוכר..."

"הראיתי לך אותו."

"אוי, באמת, זה היה במקרה."

"זה לא היה במקרה. אתה הכנסת את הלימון לשקית בכוונה. שנינו יודעים שאתה קונה בכוונה מוצרים פגומים."

"הפסקתי עם זה..."

"לתקופה קצרה, ואז חזרת לזה. כבר כמה זמן שאני לא מעירה לך על הקניות, שאול, אבל זה לא אומר שאני לא שמה לב או שזה לא מפריע לי."

"מה, חוץ מהלימון לא...?"

"והמשלוח שלפניו... פלפל אדום רקוב בקצה, בננה אחת כמעט שחורה, קופסת טונה שהפותחן שלה שבור. מרגע מסוים הפסקתי להסתכל..."

"טוב... אני מצטער..."

"והזרת, זה מטריף אותי. אתה אפילו לא מנסה להסתיר את ההתנהגות שלך. אנחנו עומדים מסביב לקערה ואתה לא מתאר לעצמך איך דנית ובעלה נעלבו מהאיכס הקולני שלך. והייתי צריכה להסביר לה שאתה כפייתי. למה זה צריך להגיע לשם, תגיד לי? ומי יודע מה אתה עוד מסתיר בארסנל, זה מייאש, ואז אתה מחליט ללכת על גגות ולחבל במזגן... פה אנחנו בליגה אחרת לגמרי של עבירות ומעשים."

"את לא חושבת שאת קצת דרמטית. מה בסך הכול עשיתי?"

"העובדה שאתה מכחיש עושה את זה יותר מפחיד. יכולת להיהרג שם למעלה..."

"אוי, תפסיקי עם ה'יכולת להיהרג'. אמרתי לך, זו היתה פעולה פשוטה של להיכנס ולצאת."

"אם רק היית יכול לשמוע את עצמך," אמרה בתסכול, ואחרי היסוס קל הוסיפה, "ולעובדה שלא התעוררת בבוקר, וכתוצאה מכך לא הגעת לריאיון ואולי יפטרו אותך, אין קשר לכל זה?"

שאול משך בכתפיו. מבחינתו היה זה צירוף מקרים אומלל. ובעוד ליזה ממשיכה ומפרטת שלל התנהגויות ביזאריות למיניהן, התברר לו כי מתחת לשיתוף הפעולה ולהבנה השקטה לאורך השנים הצטברו אצלה דאגה וטענות ומענות שהבשילו עם הזמן לכלל הכרה כי מצבו הנפשי דורש התערבות מקצועית דחופה. אלא שהוא לא התכוון לוותר. כלל וכלל לא. הוא נכווה בעבר מטיפולים כאלה, מהשרלטנים האלה, ש"רק יודעים להדוף את השאלות שלך בחזרה אליך ולדבר כל הזמן על מה הטיפול עושה לך." ומשראה את הבעת פניה החמוצה התרצה ואמר שילך לקנות כמה ספרי עזרה עצמית. יש אחד ממש... "אתה לא רציני," אמרה. "ועוד איך," אמר. "תתפלאי, בתוך כל הזבל יש גם פנינים. הבוקר היה בעיתון על ספר חדש על או-סי-די שכתב עיתונאי ידוע בארצות הברית וכבר הזמנתי אותו באמזון, ובכלל, למה שלא נלך לטיפול זוגי, אולי פה הבעיה?"

היא התיישבה על המיטה באנחה והליטה את פניה בכפות ידיה. "את בוכה?" שאל. "לא, אני לא בוכה. אני מיואשת." הוא התיישב לצדה אבל פחד לגעת בה ומלמל עד כמה הוא מצטער ושזה לא בשליטתו, ושאנשים רעים, והסימנים, הסימנים, הם בכל מקום, הנה רק אתמול, זה לא ייאמן, ושאר הצטדקויות, והיא הניחה את ידה על ידו ואמרה בקול רך ומודאג, "שאול, אם לא תטפל בבעיה שלך, זה יהיה גם הסוף שלנו."