גן המכתבים

תרמיל הגב שלה מכיל את חייה שנפרטו לפיסות קטנות. ואף שמשקלן הפיזי זניח, כל מה שהיא סוחבת מכביד עליה. היא מנסה להדק את החצאית שלה, אבל הרוח המנשבת מכיוון המפרץ אינה מרפה, ובד הכותנה מתנופף סביבה כמו מצנח.

היא עוצמת את עיניה ומנסה לדמיין את עצמה נישאת מעל הסיפון, מרחפת מעליו באוויר הצונן ומביטה מטה אל הספינה המתקדמת על פני המים. גֶ'נוֹבָה, רָפָּאלוֹ וחופה המערבי של איטליה נראים כמו להב סכין בתוך המים. היא רואה מן הספינה את החזיתות החיוורות של הווילות החבויות בין צוקים ואת בתי המלון בני המאה הניצבים ופניהם אל הים.

המסע הזה נמשך ימים, אבל היא מרגישה כאילו עברו כבר חודשים. בצעיף אפור המכסה את שערה הכהה ובשמלה כחולה פשוטה ומצטנעת — כמוה ככל צעירה איטלקייה בשנות העשרים שלה.

הבטן שלה ריקה. היא מנסה לשכוח את הרעב ומתמקדת בנוסעים האחרים. הספינה נושאת כמעט שלושים אנשים. שבעה מהם חיילים גרמנים, ומלבד קומץ סבתות הלבושות שחורים כאלמנות, שאר הנוסעים הם גברים ונשים נטולי שם שנראים לה חסרי ייחוד.

היא מקווה שכך גם היא נראית בעיניהם.

כבר בתחילת המלחמה היא למדה איך להעלים את עצמה. לא להתבלט, לא לעורר רצון לעכב אותה ברחוב. לא זכור לה מתי בפעם האחרונה לבשה שמלה ססגונית או את חולצת המשי האהובה עליה, זו עם הפרחים הלבנים. גם היופי, היא הבינה, הוא סוג של נשק, ומוטב להסתיר אותו ולחשוף רק בלית ברירה.

כשהספינה מתקרבת לרציף היא מניחה אינסטינקטיבית את כפות ידיה על בטנה. היא מופתעת לראות שם גרמנים רבים כל כך, דווקא כשהאמינה שהיא מגיעה סוף־סוף לחוף מבטחים. היא מתחמקת מהם כבר שבועות, והנה עכשיו הם ניצבים כאן על הרציף, מחכים לבדוק לכולם את הניירות.

בטנה מתהפכת. היא מסירה את תרמיל הגב וכמעט בלי לחשוב מצמידה אותו אל חזָה.

היא נעמדת ומרגישה שרגליה עלולות לבגוד בה. היא צובטת בעדינות את עור לחייה כדי להעלים את חיוורון הפחד.

היא מוציאה את הניירות המזויפים שלה ומחזיקה אותם בידה מחשש שהחיילים יחטטו עמוק מדי בתרמיל הגב שלה. היא פוסעת לאטה מאחורי אחת האלמנות שהצלב שלה גדול כל כך שהיא מקווה כי יפרוס גם עליה מעט מחסותו. או לפחות יסיח זמנית את תשומת לבם של החיילים.

היא חוצה בזהירות את הסיפון עד שהיא מגיעה אל הרציף. הבתים הלבנים בראש הגבעה נראים כמו שיניים. היא רואה שיחי בוגנוויליה משתרגים על מרפסות ופרחי היביסקוס נפתחים בשמש כמו שמשיות. היא שואפת ניחוח יסמין, אבל הפחד הולך ומכריע אותה עם כל צעד נוסף.

"תעודת זהות!" הגרמנים נובחים פקודות וחוטפים ניירות מתוך ידיים עצבניות.

אֵלוֹדִי היא הבאה בתור. ידיה לופתות את הניירות המזויפים שלה. לפני שבועות אחדים השמידה את תעודת הזהות שהכילה את פרטיה האמיתיים. אלודי בֶּרטוֹלוֹטִי היא עכשיו אנה זוֹרְזֶטוֹ. אנה. אנה. היא מנסה להתרכז בשמה החדש. לבה הולם.

"הלאה! את!" אחד הגרמנים חוטף מידה את הניירות, אצבעותיו תופסות בהם בכוח כזה שהן מכסות לרגע על אצבעותיה. היא מצטמררת מהמגע.

"שֵם!" הגרמני צוֹוח לעברה. קולו חד כל כך שהיא קופאת לרגע ואיננה מסוגלת להוציא הגה.

"שֵם!"

עכשיו פיה נפער, אבל היא כמו כלי נגינה שצלילו עומעם. היא מתחילה לגמגם, אך קול משום מקום פולח את האוויר.

"דודה! דודה!" איש גדול ורחב חזה צועק אליה מתוך הקהל שהתאסף על הרציף.

"דודה! תודה לאל שהגעת. כבר כמה ימים אני מחכה לך!" האיש מפלס דרכו מתוך הקהל ומחבק אותה.

"היא איתי," הוא אומר לחייל הגרמני.

"טוב... אז קח אותה," רוטן החייל ושולח יד לעבר הניירות של הבא בתור.

האיש הזה, שאלודי לא ראתה מיָמיה, אוחז בכוח בזרועה ומתחיל להוליך אותה בתוך הקהל. הוא דוחף אנשים הצדה כדי שהיא תוכל לצעוד לצדו בחופשיות.

הוא מפנה אליה את ראשו ומנופף בידו לעבר הגבעה. "מכאן," הוא לוחש. "אני גר מעל לנמל, ממש על הצוק."

היא עומדת לרגע קפואה במקומה. רעשי הנמל עדיין מגיעים לאוזניה. הגרמנים הנובחים פקודות, צעקות האנשים המנסים לאתר זה את זה ובכיים של ילדים עייפים.

"אני לא דודה שלך," היא אומרת לו לבסוף. "זאת כנראה טעות." היא משתדלת לדבר לאט וברור. היא שמה לב שהדיבור שלו תקין יותר מהדיאלקט הכפרי ששמעה על הרציף. הוא מדבר בשפה מלומדת. ובכל זאת, אלודי רוצה שהמילים שלה יובנו כהלכה.

הצעיף שלה השתחרר ופניה הגיחו מתוך ים של בד אפור משמִים. כמו אבן מלוטשת שמתגלה עם נסיגת המים. מיד מכים בו הירוק של עיניה ומבטה העז. הוא מסתכל בה בלי לומר דבר עד שלבסוף הוגה את המילים. "אני יודע שאת לא."

"אז למה? למה הצלת אותי?"

היא שומעת את נשימתו בוקעת בלחישה מחזהו.

"כל כמה חודשים אני מגיע הנה ומציל מישהו."

היא מביטה בו תמהה. "אבל למה בחרת בי?"

הוא בוחן את פניה, מוודא את מה שכבר ידוע לו.

"למה? פשוט מאוד. אני בוחר במי שנראה הכי מבוהל."