שבויה בעצמה

התוצאה של הבדיקה חיובית ואני שמחה מאוד. אמנם אני כבר אם לארבעה ילדים, ועם זאת המפגש הזה בין חלקיקים, המפגש היוצר תינוק חדש, עולם ומלואו של ציפייה ואהבה, תמיד חדש עבורי. לשמחה ולציפייה מתלוות כמובן, כמו אצל רוב הנשים ההרות, תחושות של חולשה, בחילות ועייפות רבה, אך כהרגלי אני ממשיכה בשגרת העבודה. אני רצה, נוהגת למרחקים, עומדת שעות, מלמדת, בודקת מבחנים ועבודות, מכינה, משוחחת, מנווטת, כשלצד זה גדלה ומתפתחת לה בתוך הרחם שלי, בתי. מדי פעם מבזיקה לה מחשבה או תמונה של תינוקת בזרועותי, של פעוטה המתחילה לזחול ואחר כך ללכת, של משפחה ובה חמישה ילדים סביב השולחן. מחשבותי מבליחות, רוקמות חיים חדשים, אך מיד נעלמות ונספגות אל תוך מטלות היום-יום.

בחודש החמישי להריוני אני נתקפת כאבים חזקים בצד ימין של הבטן, אך בוחרת להתעלם מהם. זהו עוד אחד ממיחושי ההיריון החולפים, אני משכנעת את עצמי. כעבור כמה ימים שבהם הכאבים לא פוסקים, אני ניגשת אל רופאת המשפחה, רק ליתר ביטחון, והיא פוטרת אותי ואומרת שזה לא כלום.

הכאבים נמשכים שבוע ועוד שבוע, ובשבוע השלישי גם חום גופי עולה. ואני, כסומא בארובה ההולך קדימה ולא רואה את המכשול שלפניו, ממשיכה לעבוד. החולי מתפשט בגופי, אך אני מעדיפה להתעלם וממשיכה הלאה - לעשות, לעשות ולעשות.

מקץ שלושה שבועות דניאל בעלי נוקט יוזמה ופונה לחברתי, אחות במקצועה. היא מזמינה רופא ומכאן הדרך לבית החולים קצרה.

הרופאים מבולבלים למראה החולה המוזרה, שנראית כמי שסובלת מדלקת בתוספתן שמלווה בחום, אך ממשיכה לסבול את הכאבים בשקט. כפי שחינכו אותי בילדותי, כפי שהיה טבוע בי מאז ומתמיד: להתגבר ובשקט. לבסוף, לאחר יומיים של התלבטויות, מחליטים לנתח אותי, למרות הסכנה לאבד את הקטנטונת הצפה בתוכי ומחכה לצאת לאוויר העולם. האם היא מרגישה מה קורה סביבה?

הפחד מציף. מה יהיה אם אתעורר ואגלה שבטני ריקה? אגלה שבתי, שכה ציפיתי לה, שחיים שלמים רקמתי לה בדמיוני, לא תהיה שם עוד? אני שוכבת על הגב, מביטה בתקרה המשתנה מריבועים לקווים ומקווים לריבועים, בשעה שמובילים אותי לחדר הניתוח. הפיוט "ונתנה תוקף" מתנגן בראשי. יום הדין. פחד שלא אשוב לכאן עוד מתחלף בפחד שאשוב, אך בידיים ריקות ובבטן מלאת אכזבה. הרופא מתבדח איתי בשעה שהוא מרדים אותי, ואני נרדמת ברגע אחד.

כשאני מתעוררת, השאלה הראשונה שלי היא אם העוברית עוד חיה. דניאל ניצב לידי ומנסה להרגיע, "הרופא אמר שהכול עבר בשלום." והרופא מוסיף, בפנים משתאות, "אבל... אילו חיכינו, ולו רק עוד עשרים וארבע שעות, מי יודע מה היה עלול לקרות. סבלת שלושה שבועות מתוספתן שהתפוצץ וממוגלה שהתפשטה לך בחלל הבטן. עוד כמה שעות והיא היתה מרעילה את כולך והכול היה עלול להסתיים בכי רע."

אני עדיין לא תופסת את משמעות דבריו, רק שמחה שאוכל לחוש שוב תנועות בבטני, ועונה לרופא בפשטות, "זה החינוך שקיבלתי, לסבול בשקט. להתמודד." ולעצמי אני חושבת, אולי זו הירושה שקיבלתי מאבי. היכולת לשרוד בשקט. הוא העביר אלי את מה שהיה חייב לסגל לעצמו כילד שהופרד ממשפחתו. חבוי במנזר שבו היה אסור לבכות ולהתלונן. רק להדחיק, להשלים, לוותר, כדי להמשיך הלאה. כדי לשרוד.

ההתאוששות מהניתוח קשה. אך קשה עוד יותר היא החוויה של האפסות, של התלות, של איבוד השליטה, של החולשה. כמויות של אנטיביוטיקה דרך הווריד, עם אזהרה רפה מפי הרופא, "האנטיביוטיקה עשויה להשפיע על השמיעה של העובר, זה הכול. הסירי דאגה מלבך."

אני שוכבת שעות במיטת בית החולים, ובין ספר לספר ובין ביקור לביקור, אני חושבת הרבה. כמעט הרגתי את עצמי ואת התינוקת שלי, משהו משובש אצלי. לא הקשבתי לחיים הנובטים בתוכי, לא הקשבתי לגופי, רק שעות ספורות הפרידו ביני ובין המוות. מדוע? מדוע איני מקשיבה לעצמי?

המשך ההיריון מלווה בפחד, בדאגה ובתקווה שאחרי הלידה הכול ישתפר.