סין וישראל
אהרן שי
₪ 46.00
תקציר
הסיפור הישראלי-סיני הוא סיפור מרתק השזור היסטוריה ותרבות ייחודיות, דיפלומטיה מורכבת ועסקים חובקי עולם שמקצתם היו לסיפורי הצלחה מרשימים. סין וישראל הוא מעין קולאז’ חי של כל אלה מזווית ראייה מקצועית ואישית גם יחד. הספר פורש תמונה רחבה של יחסי ישראל-סין מבחינה היסטורית-פוליטית, מהזווית היהודית והישראלית ומנקודת מבטו של המחבר, מומחה החוקר ועוקב מקרוב אחר המתרחש בסין בחמישים השנים האחרונות.
ספרי עיון, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 427
יצא לאור ב: 2016
הוצאה לאור: ידיעות ספרים
ספרי עיון, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 427
יצא לאור ב: 2016
הוצאה לאור: ידיעות ספרים
פרק ראשון
פרק זה עוסק בשבע השנים הראשונות של יחסי סין-ישראל ובניסיונות שנעשו במהלכן ליצור קשרים בין ישראל, שקמה כמדינה עצמאית במאי 1948, לבין סין, שעברה תהפוכה ומהפכה ב-1949. בין שני המועדים האלה קיימה למעשה ישראל יחסים עם "סין הלאומית" בראשות המפלגה הלאומית, היא הגואומינדאנג, בהנהגתו של צ'יאנג קאי-שק. מדינה זו לא נרתעה מקשירת קשרים עם ירושלים. ואולם, מטבע הדברים היחסים נמשכו רק מעט יותר משנה, שכן כאמור, מחורף 1949 התקיים בסין משטר קומוניסטי חדש בהנהגתו של מאו דזה-דונג. עתה היה צורך להתחיל מחדש את ריקוד החיזור בין שתי המדינות. התוצאה החיובית הרשמית צלחה רק בחלוף כמחצית המאה, בינואר 1992, עת נוצרו סוף-סוף קשרים דיפלומטיים בין ירושלים לבייג'ינג.
במרכזו של פרק זה עומדת סוגיית "ההזדמנות שהוחמצה" וניתוחה, קרי הכשל בראשית שנות החמישים למסד את יחסי ישראל-סין. ההתבוננות בפרשה זו מחייבת עיון ולו אף מהיר בסוגיות כגון המעבר מסוף המאה התשע-עשרה של שתי התנועות הלאומיות, היהודית והסינית, משלב הפרוטו-לאומיות אל עבר הלאומיות המודרנית, תפקידן ההיסטורי של שתי מלחמות העולם ותקופת בין המלחמות כמאיצות ומגבשות את התנועות האלה וכקובעות את אופיין.
שתי האומות, הסינית והיהודית, הן מהעתיקות בעולם. הן השכילו לשרוד עד ימינו אנו, ללבוש אדרת מודרנית ולהתגבר על קשיים בל ישוערו. שתי התנועות הלאומיות שילדו אומות אלה העלו מהגזע חוטרים, הן המדינות החדשות. רבים קווי הדמיון בין התנועות הן מבחינת ההתרחשויות וההתפתחויות שעברו והן מן הבחינה האידיאולוגית שעיצבה אותן משלב ההתגבשות הראשונית ועד למאה העשרים ולעידן הנוכחי. התנועה הלאומית הסינית התגבשה והגיעה לשיאה בפעילותו של סון יאט-סן, מי שנחשב לאבי האומה הסינית המודרנית. תהליך דומה, אך גם שונה, עברה התנועה הלאומית היהודית הידועה כתנועה הציונית שאיש החזון שלה היה תאודור הרצל. שני האישים היו בני אותו דור (אך הרצל נפטר כעשרים שנים לפני סון), וראשית פעילותם הקובעת היתה בעשור האחרון של המאה התשע-עשרה.
בעשור זה, לאחר שחווה את גילויי האנטישמיות באירופה והיה עד כעיתונאי למתן פסק הדין במשפט דרייפוס בפריז, השתכנע הרצל כי על היהודים לנטוש את הגולה ולהקים מדינה יהודית ריבונית ועצמאית. פרסום ספרו הפרוגרמטי "מדינת היהודים" ופעילותו הפוליטית והדיפלומטית הענפה היו למעשה הרקע והתשתית לכינוס הקונגרס הציוני הראשון בבזל ב-1897. התכנסות זו היתה ליתד ראשונה בתהליך היווצרותה של התנועה הלאומית היהודית, היא הציונות, תוך נטישה של רעיונות (ואף מעשים) פרוטו-לאומיים בדבר "גאולת ישראל" ו"שיבת ציון", שהיו בבחינת "בשורת ציון" גרידא, מיסודם של יהודה ביבאס ויהודה חי אלקלעי. מן הציונות ההרצליאנית ועד להתגשמות החזון, הקמת מדינת ישראל ב-1948, עבר קו ברור וידוע.
גם סון יאט-סן, המהפכן הרפובליקני הסיני, פעל ללא לאות בעיקר בעשור האחרון של המאה התשע-עשרה. כך, למשל, הוא הקים את האגודה להחייאתה של סין (兴工会 xing gong hui) שפעלה לימים בשיתוף פעולה עם אגודות מהפכניות אחרות. הייסוד ביפן, ב-1905, של "אגודת הברית" (同盟会 tong men hui) היה ללא ספק גרעין הלאומיות הסינית המודרנית במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים.
הרפובליקה של סין בשלטון הגואומינדאנג כוננה יחסים עם המדינה היהודית שבדרך. יחסים אלה נמשכו גם לאחר הקמתה של מדינת ישראל ב-1948 וחוזקו באמצעות תמיכתה של סין בציונות. יותר מעשרים שנים קודם לכן, במכתב מ-24 באפריל 1920, כבר ציין סון יאט-סן בפני נסים אליאס בנימין עזרא, מייסד האגודה הציונית בשנגחאי (Shanghai Zionist Association), את הזדהותו עם התנועה הציונית: "הלאומיות הסינית נעלמה כאשר סין נכבשה בידי בני המנצ'ו הזרים. אולם סין לא היתה המדינה היחידה שנכבשה. גם העם היהודי איבד את ארצו... אף שארצו נהרסה, המשיך העם היהודי להתקיים עד היום... הציונות היא אחת התנועות הגדולות של זמננו. כל אוהבי הדמוקרטיה אינם יכולים שלא לתמוך בלב שלם בתנועה הציונית, תנועה המכוונת לתחייתה של אומתכם הנפלאה וההיסטורית, שתרמה כה רבות לתרבויות העולם, והזכאית למקום של כבוד במשפחת העמים".57
מלחמת העולם הראשונה היתה ללא ספק תמרור חשוב ומשותף בשאיפותיהן של התנועות הלאומיות העולות בעולם. באמצעות המלחמה הזאת, לעתים על ידי סיוע ל"מדינות ההסכמה", קיוו מנהיגי התנועות להגיע להישגים בארצותיהם. במקרה של התנועה הלאומית היהודית - הציונות, יש לראות את מתן הצהרת בלפור על ידי בריטניה בהקשר הרחב של ניסיונות הבריטים לכבוש את ארץ ישראל מידי הטורקים וציפייתם לקבל סיוע מאנשי היישוב היהודי שהיה אז בארץ. ואמנם, גורמים ביישוב היהודי בארץ ישראל, וכן בקרב בני הפזורה היהודית, ניסו לעזור לבריטניה ככל שיכלו להשיג את מטרות המלחמה. גם הקמתו של הגדוד העברי ופעולתו של גדוד נהגי הפרדות (שלמעשה נועד לסייע לוגיסטית במלחמה) היו אבני דרך חשובות במימוש התקוות האלה.
בסין, הכרזת המלחמה על ידי שתי הממשלות שהתקיימו במקביל בדרום ובצפון באיחור מסוים, ב-1917, וכן שיגור של יותר ממאה אלף מגויסים לעבודות שירות בשדות הקטל בצרפת (גם כאן הושט למעשה סיוע לוגיסטי ללוחמי "מדינות ההסכמה"), נועדו ליצור אשראי מדיני בעבור סין. התקווה היתה שהמעצמות תגמולנה לה על סיועה בתהליכים הדיפלומטיים שיבואו לאחר המלחמה. ואולם, ב-1919, בעקבות הסכמי ורסיי, נחלו הסינים מפח נפש שכן המעצמות לא שחררו את סין מעוּלה של יפן, והחשש מארץ השמש העולה גרם להן במידה רבה להיות כפויות טובה כלפי האומה הסינית.
סוגיית התמורה שקיבלו או לא קיבלו שתי התנועות הלאומיות הנדונות בגין שירותיהן היא עניין נפרד, אך ללא ספק אי-אפשר לבחון את ההתפתחויות הפנימיות בהן מבלי להתייחס למלחמת העולם הראשונה ולקשר עם המעצמות.
האכזבה בסין מהתעלמותן של המעצמות מדרישותיה וציפיותיה הביאה לייסוד תנועת הארבעה במאי שהיתה, בין השאר, גם תנועת מחאה נגד המעצמות וסייעה לגיבוש הלאומיות הסינית החדשה. באשר לתנועה הלאומית היהודית, הצהרת בלפור והקמת המנדט הבריטי בארץ ישראל היו לנדבך יסודי בדרך לחיזוק היישוב היהודי בארץ ולהקמת מדינה עצמאית בסופו של דבר.
התקופה שבין שתי מלחמות העולם, שנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, היתה בעלת משמעות רבה בהמשך גיבושן של שתי התנועות הלאומיות. ביישוב היהודי בארץ ישראל היתה פריחה כלכלית יחסית בשנות העשרים תחת השלטון המנדטורי. באופן פרדוקסלי, גם ההתנגשות עם התנועה הלאומית הערבית (מאורעות תרפ"ט 1929, תרצ"ו-תרצ"ט 1936-1939, או "המרד הערבי הגדול") סייעה להתגבשות התנועה הציונית. מאליו מובן שבשנות השלושים חברה רדיפת היהודים באירופה לעליית הנאצים לשלטון. לפיכך, ככל שהתנועה הנאצית הגבירה את כוחה והשפעתה כקדימון לשואת היהודים המסורתית באירופה, התברר בהדרגה שהיהודי זכאי למקלט משלו.
בסין, התגבשות התנועה הלאומית בשנות העשרים נעשתה בד בבד עם התגברות המתחים הפנימיים בין שני הזרמים שהיו מצויים בה וכן על ידי יוזמה אנטי-אימפריאליסטית שבאה לידי ביטוי במסע צפונה לאיחודה של סין, מטרה שהוגשמה ב-10 באוקטובר 1928. בשנות השלושים, למן התקרית המנצ'ורית ב-1931, תוקפנותה של יפן ומלחמת ההגנה שהיה על סין לנהל כנגד שכנתה המיליטריסטית, התחשלה התנועה הלאומית.
נראה אפוא ששתי התנועות הלאומיות יצאו נשכרות מהאתגרים הקשים שעמדו בפניהן מבית ומחוץ. קשה להבין את הקמתה של מדינת ישראל מבלי להביא בחשבון את מלחמת העולם השנייה ואת השואה. ההנחה המקובלת היא שהקהילה הבינלאומית והאו"ם בראשה לא היתה מאפשרת את הקמת המדינה היהודית החדשה אלמלא נסערה מחיסול היהודים באירופה. גם לגבי סין קשה להבין את עליית הלאומיות בהנהגתה של המפלגה הקומוניסטית מבלי להביא בחשבון את הצורך שהחריף במהלך המלחמה, במצע חברתי-כלכלי ובאג'נדה לאומית אנטי-יפנית. ואכן, המלחמה נגד יפן כאתוס לאומי שנוצר בסין, ההתנגדות הפעילה והמאורגנת להתנכלות היפנית שהגיעה לשיאה בטבח נאנג'ינג ב-1937, כל אלה היו תנאים הכרחיים להקמתה של סין החדשה בהנהגת המפלגה הקומוניסטית.
רעיונות אלה מקבלים הכרה ותשומת לב רבה בשנים האחרונות. יותר ויותר חוקרים מותחים קו בין ההיסטוריה של התנועה הציונית במאה העשרים לבין זו של התנועה הלאומית הסינית. פרופסור שו שין (Xu Xin), העומד בראש המרכז ללימודי יהדות באוניברסיטת נאנג'ינג, כתב לא מעט על לימודי השואה בסין. בתקופת המלחמה עצמה ובתקופה שלאחריה, תחת שלטונו של מאו דזה-דונג, שררה בורות בכל הנוגע לנושא השואה, או שלא הוענק לה המשקל הראוי.58 ואולם מאז שנות השמונים, עם פתיחותה של סין למערב, החלו הסינים להתעניין בלימודי יהדות בכלל ובחקר שואת יהודי אירופה בפרט. נכתבו ונכתבים ספרים וכן נערכים סמינרים וקורסים בנושא זה. אין פלא ששו שין עמד גם על הדמיון בין שואת יהודי אירופה לבין מעשי הזוועה והטבח שביצעו היפנים בנאנג'ינג, ועל ההקבלה בין הסבל שנגרם ליהודי אירופה מידי הנאצים לבין הסבל שנגרם לסינים מידי היפנים. הוא אף מציין כי גרמניה קיבלה אחריות מלאה על פעולות המשטר הנאצי ואף היתה מוכנה להתנצל ולשלם פיצויים על כך, ואילו גישתה של יפן, בממשלותיה השונות, היא נוקשה הרבה יותר ובלתי מתפשרת. אפילו את האחריות על הטבח בנאנג'ינג אין היפנים מוכנים לקבל במלואה. שו שין מביע הערכה רבה ליהודים על הצלחתם לבנות חברה חדשה מתוך השפל העמוק וההשמדה שידעו. בהקשר זה הוא מציין את ההתעניינות בשואה מבחינה פילוסופית-אתית בכל הנוגע לסוגיית טבע האדם - טוב או רע - העומדת בלב לבה של הפילוסופיה הסינית.59
מכנה משותף נוסף שיש לשתי האומות בהקשר ההיסטורי הוא הבסיס האידיאולוגי הסוציאליסטי שהיה אתוס מכונן בשתי הארצות. שתי המדינות החלו את דרכן כמדינות סוציאליסטיות בעלות גוונים שונים ושתיהן, במרוצת השנים, מוססו במידה רבה אתוס זה והיו למדינות שבמידה לא מבוטלת הניפו את נס השוק החופשי.
תוכנית החלוקה, שסללה את הדרך להקמת מדינת ישראל, אושרה ב-29 בנובמבר 1947 בעצרת הכללית של האו"ם, וישראל הכריזה על עצמאותה ב-14 במאי 1948. בהמשך למגעים דיפלומטיים עם פעילים ציוניים, סין הלאומית של צ'יאנג קאי-שק היתה אחת מעשר המדינות שנמנעו בהצבעה ההיסטורית הזאת. הימנעותה של סין, כהימנעותן של שתי מדינות נוספות, סייעה בסופו של דבר ליצירת הרוב הנחוץ לאישור הקמתן של שתי מדינות בארץ ישראל (שני שלישים). למרות ההימנעות, התקשורת בסין הלאומית קיבלה בשמחה את המדינה החדשה, מדינתו של העם היהודי השב למולדתו.60
כאמור, רוב רובם של היהודים שהתגוררו בקהילות השונות בסין היגרו בשנים 1948-1949 לישראל ולארצות הים. בסין נותרו כמה מאות יהודים שהיו מעורבים בחיי המסחר המקומיים והבינלאומיים. לאחר 1950 נטו השלטונות החדשים למנוע הגירה מסין, במיוחד ממי שהיו קשורים בעסקים בינלאומיים.61 דיוויד מרשל, ראש ממשלתה של סינגפור, במקורו יהודי-עיראקי שהגיע לגדולה, הגיע לביקור בן חודשיים בסין ב-1956 כאורח ראש ממשלת סין ג'ו אן-לאי. בהזדמנות זו הוא פעל לבקשתם של כ-400 יהודים ממוצא רוסי שיותר להם לצאת מסין.
סוגיית ההכרה ההדדית וכינון היחסים הדיפלומטייםבסוף פברואר 1949 הודיעה סין הלאומית, באמצעות מסר שהעביר נציגה באו"ם לשגריר ישראל בארצות הברית, אבא אבן, כי היא מוכנה להכיר רשמית בישראל לאחר שזאת תתקבל לארגון הבינלאומי. ישראל אכן התקבלה כחברה ה-59 ב-11 במאי באותה שנה, אולם סין הלאומית עצמה לא האריכה ימים. ב-1 באוקטובר 1949 הוכרז בבייג'ינג על הקמתה של הרפובליקה העממית של סין בראשותו של מאו דזה-דונג והמפלגה הקומוניסטית. מאה ימים אחר כך, ב-9 בינואר 1950, נקטה ישראל צעד מפתיע ונועז: היא החליטה להכיר במשטר החדש בסין. כך היא היתה למדינה הראשונה במזרח התיכון והשביעית במערב (מחוץ לגוש הסובייטי) שעשתה כן. ההחלטה לשלוח את מברק ההכרה בסין התקבלה לאחר דיונים מעמיקים במשרד החוץ, שראשיו חששו לאורך כל הדרך מתגובה אמריקנית נזעמת. יעקב שמעוני, מנהל מחלקת אסיה במשרד החוץ בשנים 1949-1952, הציע להתייעץ עם וושינגטון לפני המהלך, אולם משה שרת, שר החוץ, החליט שלא לעשות זאת ואף לא לעדכן את אבא אבן.62 לבסוף נשלח המברק אל ג'ו אן-לאי ששהה באותה עת במוסקבה יחד עם מאו דזה-דונג. אכן, פעולה בניגוד לעמדת ארצות הברית בשיא המלחמה הקרה, שעה שמדינות ערב נמנעו מצעד כעין זה, היתה יוצאת דופן. מאותו רגע הפכו יחסי ישראל עם סין הלאומית (טייוואן) ליחסים נמוכי דרג בלתי רשמיים ועם דגש תרבותי ומסחרי בלבד.
מאז הקמתה ובמשך השנתיים הבאות נקטה מדינת ישראל מדיניות של אי-הזדהות. הסיבה לכך היתה שיהודים רבים עדיין חיו בפזורה בתקופה זו שלאחר מלחמת העולם השנייה ובעיקר במרכזים של שני הגושים הגדולים, ארצות הברית וברית המועצות. הקו המדיני ודעת הציבור בישראל היו שעל המדינה להישאר בלתי מזדהה פוליטית, ושרק כך יהיה אפשר לקשור קשרים בינלאומיים ענפים משני צדי המתרס הפוליטי הבינלאומי; רק כך יהיה אפשר להתגבר על הבדידות המדינית בזירה הבינלאומית על רקע הסכסוך הישראלי-ערבי. יש לזכור שמדיניות האי-הזדהות היתה חשובה גם לשלום בית, שכן המפלגות שקמו בישראל ייצגו קשת אידיאולוגית רחבה: מעמדה פרו-מערבית ברורה ועד להזדהות כמעט מוחלטת עם הגוש הסובייטי בהנהגתה של מוסקבה.63 עם זאת היה ברור שמאזן הכוחות לא יישאר כך לנצח. "מאה מיליון דולר שקיבלנו בהוראת טרומן ב-1949 מבנק היצוא הצילו את היישוב בארץ," סיפר זאב סופות, השגריר הישראלי הראשון בבייג'ינג. "הכסף היה בידי הבריטים. היינו תלויים לגמרי במערב, אף שבשלב זה האמריקנים לא התערבו ולא אמרו אף מילה."64
ממסמכי ארכיון משרד החוץ הסיני עולה כי באותה תקופה עקבה סין בדריכות אחר התהליך של הכרת מדינות העולם בשלטון החדש שכוּנן בה. מסמך מינואר 1950, ששלח משרד החוץ בבייג'ינג לשגרירות סין בברית המועצות, מציג את השאלה: האם ממשלת ישראל כבר שלחה מסמך רשמי המעיד על הכרתה במשטר העממי בבייג'ינג? כן מובאת הבקשה להודיע בהקדם אם אכן הכרה כזאת תגיע.65 בחודשים שבהם מדובר שהו מאו דזה-דונג וקברניטיה המרכזיים של סין במוסקבה. למעשה, מאו הגיע לבקר את סטלין ולקבל ממנו הנחיות בנוגע להמשך הדרך. מסיבה זו עברו רוב התכתובות הדיפלומטיות דרך מוסקבה.
ואכן, ב-9 בינואר 1950 הודיעה ממשלת ישראל על הכרתה הרשמית בסין העממית במברק ששלח שר החוץ, משה שרת, לראש ממשלת סין, ג'ו אן-לאי. מאליו מובן כי משמעות הדבר היתה הכרה בממשל הקומוניסטי בבייג'ינג כממשל הלגיטימי היחיד, וכי ממשלת ישראל חדלה מאותו זמן להכיר במשטרו הגולה בטייוואן של צ'יאנג קאי-שק. המסמכים הסיניים חושפים כי מיד לאחר ההכרזה על הקמת המשטר החדש בסין התנהלו בין שתי הבירות מגעים בסוגיית ההכרה.66 ב-16 בינואר 1950, שבוע לאחר שליחת המברק הישראלי, הגיב ג'ו אן-לאי להודעה הישראלית בברכות רשמיות, על פי הכללים הדיפלומטיים הנהוגים אז. בחינה מדוקדקת של הטיוטות שנכתבו למברקו של ג'ו מעידה על תיקונים שנעשו בנוסח המקורי: בין השאר, נוספו כמה מילים חמות ושונה אחד הנוסחים בסינית שהיה עלול להתפרש כפנייה לאדם נחות בהיררכיה. תוספת אחרת היתה בפן האישי: כמה ביטויים המגיבים במילים חמות לאיחוליו הלבביים של משה שרת למדינה ולג'ו עצמו.67 עם זאת, ג'ו לא התייחס לכוונותיה או לעמדתה הפוליטית של סין ובעצם הותיר את היוזמה הישראלית חד-צדדית. מבחינה פורמלית לא היה על המשטר בבייג'ינג להעניק הכרה לממשלה שישבה בירושלים, שכן מדינת ישראל היתה כבר עובדה מוגמרת ומוכרת בעיני הקהילה הבינלאומית וסין עצמה (תחת המשטר הקודם). יש אפוא מקום לתהייה אם היתה ישראל צריכה לצפות לגמול על הכרתה בסין.
בהמשכו של חודש ינואר 1950 עקב משרד החוץ הסיני והעביר מברקים שנגעו ליצירת קשר של מדינות ומשטרים שונים עם סין העממית, תוך שימת דגש על ההכרה הדיפלומטית. בין הארצות היו: דנמרק, אפגניסטן, פינלנד, שוודיה, וייטנאם ושווייץ. במברקים אלה ביקש המשרד לקבל הנחיות בנושא ממאו בכבודו ועצמו.68
חודשים אחדים לאחר מכן, ב-20 ביוני 1950, נפגשו דיפלומטים ישראלים וסינים במוסקבה בפעם הראשונה.69 בשלב זה אף עלתה האפשרות להחלפת נציגים דיפלומטיים בין סין לבין מדינות כישראל ואפגניסטן. משרד החוץ הסיני ביקש משגרירות סין במוסקבה למשש את הדופק אצל השגריר הישראלי ולבדוק את כוונת ממשלתו בסוגיית החלפת דיפלומטים.70
בתגובה לגישושים אלה קיבלה ממשלת ישראל ביוני 1950 החלטה עקרונית בדבר כינון יחסים דיפלומטיים עם סין, ונראה כי שתי המדינות התקדמו לקראת עידן חדש ומבטיח. ואולם, פרסום העניין נאלץ להידחות מכיוון שב-25 ביוני היתה התפתחות דרמטית בזירה הבינלאומית, ששינתה את מרקם יחסי החוץ בעולם כולו: הכוחות הלוחמים של קוריאה הצפונית הקומוניסטית חצו את קו הרוחב ה-38. מלחמת קוריאה פרצה.
ב-2 ביולי 1950 התכנסה ממשלת ישראל לדיון על תגובותיה למלחמה וקבעה כי יש לאמץ את החלטת האו"ם בעניין זה. החלטה זו קראה, ביוזמת ארצות הברית, לכל חברות הארגון לפעול לסיכול התוקפנות הצפון קוריאנית. הרוח שנשבה מניו יורק העלתה מניהּ וביהּ את שאלת עמדתה של ישראל כלפי המתח הבין-גושי. בעוד משה שרת וחברי ממשלה אחרים קראו לתמוך פוליטית ודיפלומטית בלבד במשטרה של קוריאה הדרומית, בן-גוריון הרחיק לכת והציע לשגר חיילים ישראלים שיילחמו לצדם של כוחות האו"ם.71 הצעתו נדחתה על ידי חבריו לממשלה. ישראל הפגינה את הסולידריות שלה ואת תמיכתה במאמץ המלחמתי על ידי משלוח עזרה רפואית ומזון לכוחות האו"ם בקוריאה.
ואולם, סין לא נשכחה. חברי הממשלה החליטו להודיע לממשלה בבייג'ינג כי ככלל, ממשלת ישראל מעוניינת להמשיך בתהליך כינון יחסים דיפלומטיים עמה. הודעה זו הועברה באמצעות שגריר ישראל בשוודיה לעמיתו הסיני בסוף נובמבר 1950. אך יחסי שתי המדינות נותרו חסרי בסיס ראוי. מסרים ספורים בלבד עברו בין הצדדים. לאחר מכן שררה דממה כללית עד לסוף המהלך המלחמתי ביולי 1953.
אין תֵמה שההתפתחויות שהוזכרו, ובראשן הצטרפותה של ישראל לקואליציית האו"ם בקוריאה, גררו עמן את קִצה בפועל של מדיניות האי-הזדהות של ישראל ואת הצטרפותה למעשה לגוש האמריקני בהנהגתה של וושינגטון. ישראל נמצאה בסבך המחלוקת הגלובלית, היא המלחמה הקרה באסיה.
ישראל מכירה בסין העממיתמה היו השיקולים של ממשלת ישראל ליצור קשר עם סין החדשה? לקראת ינואר 1950, שעה שממשלת ישראל החליטה להכיר בסין העממית, היתה סין מוחרמת על ידי רוב אומות העולם ובראשן ארצות הברית. ישראל של אז היתה שונה באופייה מישראל בעשור השני של המאה העשרים ואחת. אפיין אותה סוציאליזם מתון וייחודי ומדיניות מאוזנת של אי-הזדהות. העיקרון שהנחה אותה באותן שנים היה ניסיון להשיג תמיכה ממעצמות וממדינות העולם למען קידום האינטרסים שלה.72
עם הקמת המדינה טופחו תקוות גדולות שיהודי העולם ברובם המכריע ינטשו את ארצות הפזורה ויעלו לארץ, "הארץ הישנה-חדשה". בני קהילותיה היהודיות של סין, פליטי רוסיה הלבנה, מרכז אירופה ואזורים אחרים ציפו אף הם לשינוי - המרת המקלט הזמני בבית קבע. ארץ ישראל, שבה הוקמה המדינה היהודית החדשה, היתה לרבים אפשרות מושכת, אך גם ארצות מפותחות במערב, ארצות הברית, אוסטרליה, ניו זילנד ודומותיהן קרצו ליהודי סין. מנקודת מבט ישראלית רשמית היה חשוב להשיג ויהי מה את רצונן הטוב של הרשויות הסיניות, בתחילה זו הלאומית ואחר כך הקומוניסטית. ההנחה היתה שרק כך תתאפשר יציאת היהודים מסין ועלייתם לארץ ישראל.
בשעה שמדינת ישראל שאפה להשיג שיתוף פעולה עם מדינות הגוש המזרחי ועם מדינות המערב, הממסדים בבריטניה, בארצות הברית ובמדינות מערביות אחרות חששו, כפי שעולה ממסמכים רשמיים, מהחברה החדשה שקמה בישראל ומן האתוס ההגמוני שלה. זו דגלה בסופו של דבר לא רק בשוויון זכויות, אלא אף בתפיסות סוציאליסטיות וסוציאל-דמוקרטיות. באווירת המלחמה הקרה ואל מול האתוס הליברלי החרד משמאל כלכלי, היה מקום לחשש זה. מה עוד שהמשטרים במדינות ערב היו אנטי-קומוניסטיים בעליל ויכלו על כן להיחשב נכס אמין וטוב יותר.73
מנקודת מבטה של ירושלים נתפסה הכרתה של ישראל בממשל החדש בבייג'ינג כצעד טבעי וראוי, שזכה אף לאהדת מדינות הגוש המזרחי, אולם מנקודת מבט מערבית היה זה צעד מתריס. אמנם גם בריטניה היתה מהמדינות הראשונות שהכירו בסין, אולם את צעדה היה אפשר לקבל בהבנה ובסלחנות הואיל ומניעיה נבעו משיקולים כלכליים-נכסיים. חברות בריטיות עתירות ממון שפעלו בסין ציפו אם לא לרווחים מופלגים, הרי שלפחות לכך שהשקעותיהן בנות עשרות השנים לא תרדנה לטמיון. על חברות אלה ריחפה סכנת הכחדה ממשית שהתעלמות לונדון מהמשטר החדש שקם והתנכלות לו היו עלולות להזיק מידית לאינטרסים אלה. אצלם לפחות לא היה בסיס אידיאולוגי אוהד לסוציאליזם.
כאשר נשאל דוד בן-גוריון על מניעיה של ישראל להכיר בסין העממית כה מוקדם, הוא הדגיש כי הקומוניסטים תפסו את השלטון והחזיקו בו, ועל מדינות העולם להכיר בעובדה זו. הוא הדגיש את זכותה הלגיטימית של סין החדשה להיחשב חברה ראויה בקהילה הבינלאומית ולקבל יחס נאות בהתאם.74
ואולם, עם פרוץ מלחמת קוריאה עשתה ישראל צעד ראשון ומהותי של התרחקות ממדיניות האי-הזדהות שקבעה לעצמה. ממשלת ישראל החליטה לסייע לכוחות האו"ם בעצירת התוקפנות הצפון קוריאנית. זו היתה נקודת מפנה ביחסים שהחלו להירקם בין ירושלים לבייג'ינג. כך טרפה המלחמה את הקלפים ודחקה את סוגיית היחסים בין שתי המדינות בלבושן החדש לקרן זווית. מעתה היתה סוגיה זו לחלק ממעגל רחב יותר של הזירה הגלובלית.
למרות זאת המשיכה ישראל במדיניותה הקודמת כלפי סין. כך, לדוגמה, ב-19 בספטמבר 1950 הצביעה הנציגות הישראלית בעצרת הכללית של האו"ם בעד העברת מושבה של סין באו"ם לידי סין העממית והפקעתו מידי סין הלאומית שמושבה בטייוואן. במהלך זה הצטרפה ישראל דה פקטו לגוש של חמש-עשרה מדינות שפעלו למתן לגיטימציה מלאה למשטר הקומוניסטי. משה שרת, שר החוץ, הצהיר מפורשות כי אף שתפיסת הדמוקרטיה של ישראל היתה רחוקה מזאת של בייג'ינג, היתה זו עדיין טעות להתעלם מן המציאות הפוליטית בסין ולהתיר למשטר הקודם, שאיבד שליטה על מרחבי תת-היבשת, לקבל מושב בארגון הבינלאומי.75 כמעט מדי שנה עלתה סוגיית המושב הסיני באו"ם בעצרת הכללית של הארגון וסימלה פעמים רבות את ההתפתחות או הקיפאון ביחסיה של מדינה זו או אחרת עם סין.
בשנת 1954 לא תמכה הנציגות הישראלית באו"ם בעמדת בייג'ינג, אך בכל יתר המקרים הגנה ירושלים באורח שיטתי על זכותה הלגיטימית של סין העממית לא רק להמשיך להתקיים, אלא אף לזכות במושב המיועד לה בעצרת הכללית ובמועצת הביטחון. זו היתה עמדתה הרשמית של הממשלה ולא רק עמדת חוגים אידיאולוגיים ופוליטיים שעשו ככל שיכלו לקדם את ענייניה של סין, כגון המפלגה הקומוניסטית הישראלית או הוועד הארצי למען השלום בישראל.76 בכך נקטה ישראל מדיניות דומה מאוד לזאת של מדינות כגון הודו, שהבחינו בבירור בין תמיכה במדיניות ארצות הברית בחצי האי הקוריאני לבין העדפת סין העממית על פני טייוואן בזירות בינלאומיות אחרות. הצבעת נציגי ישראל באו"ם ב-1954 היתה כאמור חריגה, וממשלת ישראל אף טרחה להתנצל בפני ממשלת סין בעניין זה בראשית 1955. הוסבר כי ההצבעה עם ארצות הברית ובעלות בריתה נעשתה בשוגג וכי הטעות תוקנה כנדרש.77 ב-1965 שינתה ממשלת ישראל את הטקטיקה שלה בסוגיה.
במהלכה של ישראל כלפי סין העממית היה משום צעד אסטרטגי א-פריורי מעניין ומקורי. כפי שעולה בבירור ממסמכי משרד החוץ, הוא הצביע על ראייה כוללת. קשירת קשרים עם סין נתפסה כאמצעי היכול לחזק את מעמדה הבינלאומי של המדינה הצעירה. ישראל של שנות החמישים ניסתה לגייס לצִדה כל שותפה אפשרית, בין שהיו אלה ברית המועצות, הודו, ארצות הברית או סין.78 סין, למרות היותה אז מדינה מסוגרת, בלתי מובנת ואף נחשלת, ייצגה מבחינת משרד החוץ, שהיה אז יצירתי ואפילו פורץ דרך, אפשרויות של זיקה חיובית למדינות אסיה. ואכן, למרות גישה אירופוצנטרית שאפיינה במשך מרבית השנים את קברניטי ישראל, בתקופה הנדונה שררה תפיסה פלורליסטית שהעמידה את אסיה ואת חשיבותה בעתיד במקום ראוי.
דוד הכהן, שהתפטר מתפקידיו בהסתדרות ובכנסת, ביקש באותם ימים להתמנות לציר הראשון של ישראל בבורמה. הוא הסביר כי מינויו יאפשר את מימוש הקשר עם המדינות החדשות באסיה שטרם יצרו קשר עם מדינת ישראל וברוב המקרים אף לא הכירו בה כלל. הכהן העיד על עצמו כי אף שהיה יכול לבחור במשרות דיפלומטיות אטרקטיביות יותר, במקומות נוחים יותר כגון רומא או פריז, הוא ראה בבורמה הרחוקה גשר פוטנציאלי לשאר מדינות אסיה. באותה העת היתה בורמה פתוחה מעט יותר ממדינות אסיה האחרות ובעלת נטיות סוציאליסטיות. גישתו של דוד הכהן ביטאה מבט ישראלי רענן שכיוון לעבר שותפות לא רק עם המערב על רקע ציפיות להישגים כלכליים, אלא גם עם המזרח על רקע הפוטנציאל הטמון בו והאידיאולוגיה הלא מנוכרת שייצג. לפני מינויו הרשמי של הכהן בדצמבר 1953, ביקרו בבורמה משה שרת ואחריו הכהן עצמו. הם שמעו ממארחיהם על רצונם הכן בכינון יחסים דיפלומטיים עם ירושלים ועל ציפייתם לקשרים הדדיים. הכהן הגדיר זאת בניסוחו הייחודי: "הם רצו שגריר אמיתי, לא רק מישהו לשתות איתו ויסקי."79 הוא טען כי היחסים עם בורמה חיזקו אצלו את המודעות ואת הצמא לקשרים דומים עם סין. בעקבותיו הלכו גם פקידי משרד החוץ, כגון מנכ"ל המשרד, ולטר איתן, ודניאל לוין, ראש מחלקת אסיה במשרד החוץ, שפתח לקראת סיום מלחמת קוריאה את הנתיב לסין. לוין ביקש משגרירי ישראל בכמה בירות באירופה, סטוקהולם, פראג, ורשה, בוקרשט וסופיה, לגשש אצל עמיתיהם הסינים בכל הנוגע לעמדות מדינותיהם כלפי ישראל. השגרירים הסינים השיבו כאיש אחד כי ממשלתם אכן מוכנה לדון עם ישראל על כינון יחסים רשמיים, אך הותירו את הכדור הדיפלומטי במגרש הישראלי.
מגעים ראשוניםב-31 בדצמבר 1953 שלח שגריר סין בבורמה, יאו ג'ונגמינג (Yao Zhongming), מברק שכותרתו "ישראל מעוניינת לכונן יחסים מסחריים עמנו" ובו דיווח על שיחותיו עם הכהן. הוא מסר שהכהן התעניין בכינון יחסים מסחריים עם סין, אם באמצעות בורמה, אם ישירות עם סין. הסחורה הישראלית העיקרית שהוזכרה בין השניים היתה דשנים, אך נוסף על כך, לדברי יאו, הכהן הציע לספק לסין מוצרים נוספים. תגובת סין הרשמית התקבלה כעבור שבועיים והיתה ללא ספק נלהבת. אכן, שני הצדדים הביעו עניין בסחר הדו-כיווני. הכהן סיפק רשימת מוצרים שישראל יכלה לייצא. נכללו בה פירות וירקות טריים ומשומרים, מוצרי טקסטיל, מוצרי חשמל, תרופות וחיסונים, מוצרי קוסמטיקה, דשנים ופוספטים, מלט, זכוכית ואף טכנולוגיות חקלאיות וכלי רכב. הכהן, שהיה פעיל בחברת כור ההסתדרותית, הכיר היטב את יכולות השוק הישראלי ומוצריו. הסינים מצִדם הביעו עניין רב ביוזמתו, והשגריר יאו התבקש על ידי הממונים עליו להמשיך לגשש ולהעמיק בסוגיה זו.80
במסמך אחר ציין יאו שישראל היא מדינה קטנה וכי כינון יחסי ידידות עמה יהיה משמעותי בעבור שני הצדדים. הוא דיווח שישראל עומדת לכונן יחסים עם תאילנד ויפן וכי היא מקווה לארח נציגים מסין. כן ציין שארצות הברית, בשל עמדתה העקרונית נגד סין, העלתה בפני ממשלת ישראל את מדיניותה שאין לשגר משלחת מסחרית לסין. על פי גרסתו, ראש הממשלה הישראלי עמד על כך שזהו עניין פנימי ישראלי וכי אין זה מן הראוי שוושינגטון תתערב בו. באשר לנושא המסחרי, יאו הדגיש שאף על פי שישראל היא מדינה קטנה, היא בעלת תעשייה מתקדמת ויש בה מהנדסים מקצועיים. הכהן הבהיר שישראל עשויה להתאים את הייצור שלה לצרכיה של סין וכי יש לחתום על הסכם סחר לטווח של שש שנים. ישראל, הוסיף יאו, עשויה לשמש גשר בין היצרנים במערב אירופה לבין הצרכן הסיני.81
הקשרים האישיים בין שני האישים התהדקו והלכו. השניים מילאו תפקיד מרכזי בהידוק הקשר בין שתי המדינות לא מעט הודות למעמדו ולמשקלו של כל אחד מהם בארצו. יאו התמיד בתיאוריו החיוביים את ישראל, חזר ומנה את יתרונותיה ועמד על התועלת שהיא יכולה להשיג מקשר עם סין.
ב-7 באפריל 1954 שלח יאו מברק נוסף, שהתייחס לרצונה של ישראל לשגר משלחת מסחרית לסין. המברק, בתפוצה רחבה שנועד גם לחברי צמרת המפלגה הקומוניסטית, כלל את מנהיגה של סין, מאו דזה-דונג. יאו ציין את כוונתה של ישראל לשגר משלחת לבייג'ינג. הוא דיווח כי הציר הישראלי הגיע לבקרו וכי הוא עצמו פעל בהתאם להוראות המשרד. לדבריו, הכהן התעניין בסיבות שהביאו לכך שסין טרם השיבה על עניין אירוח המשלחת הישראלית. הוא היה להוט שהדבר יקרה בהקדם, במהלך ועידת ז'נבה, שדנה בעתיד חצי האי הקוריאני, או אפילו לפניה. "זו תהיה מכה ניצחת לארצות הברית," שכנע יאו את הממונים עליו. "כפי שכולם יודעים, ישראל היא מדינה פרו-אמריקנית. קיום משא ומתן בין ישראל לסין יהיה מסמר נוסף בארון המתים של ארצות הברית. הם מקווים לקבל תשובה בהקדם ולהתחיל במשא ומתן כבר עכשיו... הסיבה ללהיטותה של ישראל... היא הידרדרות יחסיה עם מדינות הגוש הערבי."82 יאו סבר כי ישראל מתכננת להשתמש בשיגור המשלחת על מנת לפרוץ את הבידוד שבו היא נמצאת. הוא סיכם כי יש להמשיך לפעול בהתאם להנחיות המשרד ולדחות את התשובה לישראל עד לסיומה של ועידת ז'נבה ולהחליט בהתאם לתנאים שישררו אז.
מה היו השיקולים של ממשלת סין לכינון קשר עם ישראל? ממברקו של שגריר סין בבורמה ומהתבטאויותיו כי יחסים קרובים עם ישראל עשויים להיות "מסמר בארון המתים של ארצות הברית" וכי ישראל חוששת מבידודה אל מול מדינות ערב, ניתן להסיק כי הסינים ניתחו את יתרונותיה של ישראל, מדינה בעלת משטר סוציאליסטי מתקדם, אשר הביעה עניין בקשירת יחסים עם סין למרות יחסיה עם ארצות הברית. אמנם מדינת ישראל לא נתפסה כחשובה מבחינת גודלה, אולם מיקומה במזרח התיכון ויתרונותיה הפוליטיים העניקו לה חשיבות מיוחדת, אף שהיתה מדומיינת במידת מה. ב-1950 היה ברור כי לבייג'ינג לא היה שום סיכוי ליצירת קשר דיפלומטי עם המשטרים במדינות ערב: מצרים של פארוק, עיראק של פייסל, ערב הסעודית של אבּן סעוד, סוריה השמרנית בהנהגת האשם אל-אתאסי ואדיב שישכלי וירדן בהנהגתו של המלך עבדאללה. ישראל היתה אפוא באותם ימים קרן האור היחידה מבחינת בייג'ינג במזרח התיכון.83
יעקב שמעוני, מנהל מחלקת אסיה במשרד החוץ בשנים 1949-1952, סבר שאכן ישראל היתה חשובה לסינים. הם רצו בהכרתה ואף בקשרים עמה. לדבריו, הקומוניסטים היו מעוניינים אז לבסס קשרים עם מדינות רבות ככל האפשר. העובדה שישראל היתה בין הראשונות שהכירו בסין בעולם הלא-קומוניסטי נרשמה לזכותה. עם זאת ניכר שהסינים היססו לחצות קו מסוים, כגון פתיחת נציגות רשמית בישראל המוחרמת על ידי כל כך הרבה מדינות.84
מניע נוסף לחיזוק היחסים עם ישראל היה האינטרס הכלכלי. בתום מלחמת קוריאה הגיעו השלטונות בבייג'ינג למסקנה שעליהם לנסות להרחיב ולפתח את הקשרים עם מדינות העולם. החרם הכולל שהטילו עליהם האמריקנים נתן את אותותיו והכביד על הכלכלה הסינית. חשוב היה להם לתור אחר דרכים לגבור על החרם ולעקפו. אף כי מאמציהם באו לידי ביטוי בעיקר באסיה, נישאו עיני הסינים גם לעבר יעדים נוספים. ישראל החדשה הרשימה את קובעי המדיניות בסין בכושר המצאותיה, בפיתוחה המהיר, ואפילו בהסכם השילומים שחתמה עם גרמניה המערבית ב-1952, ובעיקר בקשרים שהשכילה לקיים עם ארצות הברית ועם מדינות המערב. באמצעות קשר עם ישראל, כך חשבו, יקל עליהם לרכוש סחורות ומוצרים מארצות הברית ומגרמניה גם אם בעקיפין, דרך ברית המועצות למשל, באמצעות הרכבת הטרנס-סיבירית.85
מסמכי משרד החוץ הסיני מעידים על כוונה כזאת וכן על חשיבות הנושא בכללותו שכן המברקים בעניינים אלה נשלחו לבכירי המפלגה והמדינה - ג'ו אן-לאי, ליו שאוצ'י ודנג שֹיאופינג - ולעתים אף למאו דזה-דונג עצמו.
אם כן, ב-1954 כינון יחסים בין ישראל לסין עדיין נראה אפשרי. ב-23 בספטמבר הודיע ג'ו אן-לאי, ראש ממשלת סין, במושב הראשון של קונגרס העם על קיומם של מגעים בין בייג'ינג לירושלים. הוא עשה זאת ללא תיאום מוקדם עם ישראל, והצהרתו היתה בבחינת הפתעה.86 שר החוץ האמריקני ג'ון פוסטר דאלס, שהחזיק בדעות אנטי-קומוניסטיות אדוקות, התרעם על התפתחות זו, ולחץ על ישראל לבטל כל יוזמה דיפלומטית להידוק הקשרים עם סין. לחץ זה נועד להעביר מסר ברור לבייג'ינג כי ישראל תלויה בארצות הברית.87 בסביבות אפריל 1955 התקררו היחסים הבלתי מגובשים עדיין בין שתי המדינות, וממועד זה ואילך לא העלתה שוב סין הצעות חיוביות בעניינה של ישראל.
בצד המשאים והמתנים שהתנהלו בין ירושלים לבייג'ינג, התקיימו שיחות שקירבו בין ישראל לשלוש מדינות: בורמה, רוסיה והודו. הקשרים שנוצרו בין שלוש מדינות אלה לבין ישראל תרמו, אם כי לא הספיקו, לקידום היחסים בין ישראל לבין סין.
מקומן של בורמה, רוסיה והודו בגישושים ליצירת קשרמחלקת אסיה במשרד החוץ הוקמה כבר ב-1949. יעקב שמעוני, שעמד בראשה עד 1952, העיד על אוריינטציה אסייתית ששררה במשרד באותן שנים ועל ההתעניינות הגוברת והולכת באזור זה.88
כבר בסוף 1953, עם סיום מלחמת קוריאה, נפתחה נציגות ישראלית ברנגון. וכאמור, דבר זה אִפשר יצירת קשר בין השגריר הסיני לעמיתו הישראלי, דוד הכהן, שהאמין כי נוכחותו ברנגון תאפשר לו לסייע בנִרמול יחסיה של ישראל עם מדינות אסייניות, במיוחד בקידום הסחר עם סין.89 הכהן ייחס חשיבות רבה לקשר עם סין מבחינה מסחרית וכלכלית ואף להפצת ידע בקרב עמי אסיה בנושאים הקשורים ליהדות, לסכסוך הערבי-ישראלי ולמקומה של ישראל בזירה הבינלאומית. הקשר בין השגריר הסיני יאו לבין הכהן התבסס על הנחיית בייג'ינג שאין לפעול באופן אקטיבי, אלא להגיב על יוזמת הישראלים. כמו כן הונחה יאו להמשיך בגישושים עדינים ומנומסים גם כלפי עמיתו המצרי ברנגון.90 כאשר הגיע ג'ו אן-לאי לביקור ברנגון, הוזמן הכהן להיפגש עמו. פגישה זו התקיימה ביוזמתו של ג'ו. בקבלת הפנים שנערכה לכבודו היה הכהן הנציג המערבי היחיד. לאחריה, הוא הוזמן לשיחה אישית עם ג'ו. לפי עדותו של הכהן, ג'ו הביע בפגישה זו שביעות רצון מהיחסים הנרקמים בין שתי המדינות והזמין את הכהן לבקר בסין כאורח רשמי שלה. אף שלא הועלתה מפורשות סוגיית היחסים הרשמיים בין שתי המדינות, קרא הכהן בין השיטין את עניינה הגובר של בייג'ינג בקשרים אלה.91 לאורך כל הדרך ניכרה בהכהן התלהבות רבה בכל הנוגע לכינון קשרים עם סין. ולמרות הקשיים, הוא המשיך להאמין ברצונם הכן של הסינים לקשור קשרים עם ישראל. התלהבותו הדביקה את עמיתיו במשרד החוץ, בכנסת ואף בהסתדרות.92 תקוותיו קרמו עור וגידים כאשר בסוף ינואר 1955 יצאה משלחת ישראלית לסין.
יעקב שמעוני, שהחליף את הכהן בתפקידו בבורמה, הציג לימים תמונה זוהרת ואופטימית פחות מזאת שהציג הכהן. הוא ציין כי בתוקף תפקידו היה עליו לקיים את ההבטחות שנתן הכהן "בלהט אישיותו והקסם שלו", אף כי לא לכולן היה כיסוי. היו אף הבטחות מרחיקות לכת שהיו להן השפעות שליליות על ההתפתחויות העתידיות.93 מכל מקום, בורמה שימשה ציר מרכזי בתקשורת הדיפלומטית בסוגיית הקשר בין ישראל לסין.
חליפת המברקים האינטנסיבית בין יאו למשרד החוץ בבייג'ינג הצביעה על כך שהפגישות והדיונים בינו לבין הכהן התקיימו באופן תכוף יחסית במהלך חודש דצמבר 1953. יאו הדגיש כל העת בפני ממשלתו את התעניינותו של הכהן בענייני סחר בין שתי המדינות, אם באמצעות בורמה, אם באופן ישיר.94 בהשראת השיחות על הקשר המסחרי, קיבלו גם הגישושים המדיניים משקל. הכהן ציפה שהדיונים בתחום הדיפלומטי יתבססו על ההסכמות בנושא המסחרי.
עד לנתק שנוצר בין ישראל לסין נותרה בורמה צומת חשוב בקשרים בין שתי המדינות. גם במהלך ביקורה של המשלחת הישראלית בסין בראשית 1955 היתה בורמה מוקד לתקשורת הדיפלומטית בין הצדדים. מנקודת מבט סינית, על הקשרים בין שתי המדינות היה להירקם בשני שלבים: השלב הראשון הבשיל לכדי שיגור המשלחת הישראלית, בעוד השלב השני, שלא צלח, התמקד בגישושים לקראת הסכם דיפלומטי וכינון יחסים רשמיים מלאים. על פי הנחיית ממשלת סין, הצעדים שתוכננו היו אמורים להיות מכוונים על ידי נציגויות שתי המדינות בבורמה.95
עוד קודם לפתיחת הנציגות הישראלית בבורמה היו אלה שגרירויות סין וישראל במוסקבה שניהלו את הגישושים בין שתי המדינות. כבר במאי 1950 ביקש משרד החוץ הסיני משגרירו במוסקבה, וואנג ג'יה-שיאנג (Wang Jiaxiang), לברר אצל עמיתיו האפגני והישראלי אם יש בכוונת מדינותיהם לשגר נציג דיפלומטי לבייג'ינג. ואנג ביקש הנחיה ברורה לגבי התשובה שייתן לעמיתיו השגרירים, במקרה שאלה ישאלו שאלה זו בנוגע לסין. בספטמבר 1951 הוא דיווח על שיחתו עם שגריר ישראל במוסקבה וציין כי משרד החוץ הישראלי החליט כי בשל שיקולים כלכליים, ישראל לא תשגר נציג בדרג דיפלומטי כלשהו לסין, וכי בינתיים יידונו העניינים הדיפלומטיים בין שתי המדינות באמצעות שגרירויותיהן במוסקבה.96 יש להניח כי שיקוליה של ממשלת ישראל היו קשורים למלחמת קוריאה שהתנהלה באותו זמן ולחשש מתגובה אמריקנית לנוכח התהדקות יחסים רבה מדי בין ירושלים לבייג'ינג.
לאחר בורמה, שהיתה הסנונית הראשונה בזיקה המתחזקת עם מדינות אסיה, החל משרד החוץ לתור אחר שותפות פוטנציאליות נוספות ביבשת האסיינית. המדינה שהיתה במוקד לא היתה בהכרח סין, ודוד הכהן ציין כי בתדריכים שקיבל לפני יציאתו לתפקידו לא צוינה סין כיעד דיפלומטי מסומן וברור. היעדים שמוקדו היו, על פי דבריו, בורמה עצמה והודו. באשר להודו, הכוונה היתה להפוך את מה שכינה: "הקונסוליה העלובה שלנו בבומביי" לאמצעי לשדרוג אמיתי של היחסים הדיפלומטיים עמה. לדבריו, היו אלה קשריו עם השגריר הסיני בבורמה שהעלו את סין לראש רשימת ארצות אסיה שעמן יש לכונן יחסים.
הודו, שהיתה בתחילה היעד המועדף ליצירת קשרים ישראליים עם מדינות אסיה, היתה מעין מקרה מבחן למגמה כלפי סין. כזכור, בן-גוריון חזה ב-1963 כי סין והודו תהיינה המעצמות האדירות בעולם, ועל כן על ישראל לקשור קשר עם שתי המדינות האלה.
הבעיה מנקודת מבט ממשלתית הודית היתה הצורך שלא לנכר, או אפילו לרַצות את תושבי המדינה המוסלמים, בעיקר על רקע בעיית קשמיר. אבא אבן, שניהל באותם ימים שיחות בדבר כינון יחסים עם הודו באמצעות הגברת פנדיט, אחותו של ראש הממשלה נהרו, גילה כי אף שבת שיחו היתה אופטימית בתחילה, היא נאלצה מהר מאוד להודות במכשולים שניצבו בדרכה. הכוונה היתה בעיקר לווטו שהטיל שר מוסלמי על היוזמה. פנדיט סברה אפוא שעל ישראל יהיה להסתפק בהכרת הודו בה, מבלי שזאת תבשיל לכדי פתיחת שגרירויות.
המשלחת המסחרית הישראלית לסיןבינואר 1955 כאמור שוגרה משלחת מסחרית ישראלית לסין. זו היתה הצלחה חלקית פרי מאמציו של דוד הכהן בבורמה. במרס 1954, חודשים אחדים לפני יציאת המשלחת, ציין משרד החוץ הסיני במברק אל השגריר יאו בבורמה כי לא תהיה כל בעיה עקרונית לקבל ולארח משלחת מישראל. עם זאת נאמר כי אין להתעלם מחשש מפני זעמן של מצרים ומדינות ערביות נוספות, "המתנגדות לכך שהאימפריאליזם האמריקני מקים ארגוני הגנה ובריתות צבאיות במזרח התיכון." אם כן, התזמון לא היה אידיאלי לשיגור המשלחת. משרד החוץ הסיני הציע לדחות את המשא ומתן המסחרי עם ישראל וציין כי גם "כמות הסחורות הזמינות בשני הצדדים כרגע היא קטנה". במילים אחרות, ההנחה היתה שיחסים חמים יותר עם ישראל עלולים להזיק לאינטרסים המדיניים הכוללים של סין שעה שהתמורה תהיה זעירה. נאמר שהחלטה סופית בעניין המשלחת תתקבל רק לאחר סיום דיוני ועידת ז'נבה ביולי 1954. אז, כך הניחו, תסתיים סאגת המלחמה בקוריאה. בפסק הזמן שיושג היתה אמורה להסתיים גם סוגיית כינון יחסים דיפלומטיים עם מצרים. עם זאת, משרד החוץ הסיני עדיין הורה לשגרירו להישאר עמום בהתבטאויותיו בשיחותיו עם עמיתו הישראלי. השגריר אף נדרש למנוע יצירת רושם כאילו הממשל הסיני אינו מעוניין ביחסים עם ישראל כלל ועיקר. נראה אפוא שממשלת סין ניסתה לאחוז את המקל בשני קצותיו, הישראלי והמצרי-ערבי כאחד.
חודשים אחדים לאחר סיום ועידת ז'נבה הציע ג'ו אן-לאי שממשלתו תארח משלחת מסחר ישראלית. עם זאת הוא הדגיש שעל הדיונים עמה להיות בנושאים מסחריים בלבד ואל להם לעסוק בסוגיית היחסים הדיפלומטיים. סוגיה זו צריכה להידחות ל"שלב הבא". בד בבד הוא ציין את הקשר עם מדינות ערב: יחסים דיפלומטיים עם ישראל עלולים להיות בבחינת חסם בפני כינון יחסים עם מדינות ערב.97
בחודשים אוקטובר ונובמבר 1954 התקיימה חליפת מברקים אינטנסיבית בין שגרירות סין בבורמה לבין הדרגים הגבוהים בבייג'ינג. הפעילים בסוגיה הישראלית היו השגריר יאו והממונה על התחום במשרד. השניים הונחו לפעול באורח זהיר שיצנן במידה רבה את התלהבותו של הכהן בנוגע לשיגור המשלחת המסחרית. משמעות ההנחיה היתה לא לנתק את הקשר שכבר נוצר מצד אחד, אך להימנע משימוש במילים חמות יחסית כגון "הזמנה" ו"אורחים", מצד אחר. ושוב, הדיונים תוחמו לסחר בין המדינות בלבד. יאו היה אמור לדון עם הכהן על נושאים דיפלומטיים אך ורק אם עמיתו ייזום זאת. במקרה כזה, על יאו יהיה להעביר את המסר שהנושא הדיפלומטי יועלה רק כשתגיע המשלחת לבייג'ינג. יאו התבקש לדלות את כל המידע האפשרי על חברי המשלחת, שיוכם המפלגתי והנושאים שבכוונתם להעלות בעת הביקור. כמו כן היה עליו לגלות בקיאות במדיניות החוץ של ישראל.
ואכן, מסר שקיבל יאו ב-17 בנובמבר 1954 עסק מפורשות בשאלת זהותם של חברי המשלחת ובהוראה לעקוב אחר תוכן הדברים ששר החוץ, משה שרת, היה אמור לשאת בכנסת בעניין יחסי החוץ. הטקטיקה הדו-משמעית של סין באה לידי ביטוי גם במברק מ-7 בדצמבר, שבו שוב עלתה הטענה הסינית כי הסחורות שישראל יכולה לייצא לסין הן מועטות וכי ספק אם יש היגיון בביקור המשלחת הישראלית. עם זאת, המברק מבטא הסכמה לעצם ביקור המשלחת ואף למגעים בין המדינות בתנאים מסוימים. כן מצוינות בו כמויות הגופרה (סוּלפט) שישראל יכולה לייצא לסין.98
לאחר שסוכם כי ביקור המשלחת אכן יצא אל הפועל, לחץ הכהן לקבוע את מועד יציאת המשלחת. הוא ציין כי משה שרת קיווה שביקור גומלין של משלחת סינית בישראל יתממש: "מאחר שמשלחות מסחריות הן הצעד הראשון בבניית יחסים בתחומים נוספים, איננו רוצים כי סין תהיה מבודדת משאר העולם ואנו מקווים כי סין תוכל לבנות קשרים שונים עם כל המדינות," כתב. ואכן, במהלך הביקור הגישה המשלחת הישראלית הזמנה רשמית לביקור משלחת מסחרית סינית לישראל במטרה לחתום על הסכם מסחרי.99
יאו פירש את להיטותו של הכהן לקדם דברים ובמהירות כנובעת מהשהיית התגובה הסינית בנוגע למועד יציאת המשלחת הישראלית. הכהן סבר כנראה שהתמהמהותה של סין קשורה בהצבעה החריגה של משלחת ישראל באו"ם ב-1954 נגד קבלתה של סין כחברה באו"ם בעצרת הכללית התשיעית. על פי יאו, הכהן חשש שסין עלולה לשנות את מדיניותה כלפי ישראל וביקור משלחתה. על פי גרסה זו, שרת והכהן הדגישו את בדידותה של סין בעולם כדי להמריצה לתת תשובה חיובית בנוגע למשלחת הישראלית.
באשר לביקור גומלין של משלחת סינית, משרד החוץ הסיני הציע לשגריר יאו לומר כי ראש ממשלת סין מקווה שלאחר ביקור המשלחת הישראלית, סין תשגר גם היא משלחת לישראל. בדצמבר העביר משרד החוץ הוראות לשגרירות בבורמה, ולפיהן צפויה המשלחת הישראלית "להחליף דעות ורעיונות עם הצד הסיני בנוגע לאפשרויות הסחר בין המדינות. היא לא תדון בנושאים מסחריים ספציפיים ואף לא תחתום הסכמי סחר".100 בסוף החודש הוחלט על סדר היום לביקורה של המשלחת. שוב ושוב התעניינה בייג'ינג בהרכב המשלחת וחבריה. היתה התפעלות מהשפות המגוונות שידעו חבריה, מכך שלמדו על סין קודם צאתם ומרקעם וניסיונם בתחום הדיפלומטיה והיחסים הבינלאומיים.
הוצע כי המשלחת תגיע להונג קונג ותיכנס לסין דרך שֶנְזֵ'ן. ואכן, ב-26 בינואר 1955 דרכו ששת חברי המשלחת על אדמת סין והגיעו לגוּאנְגג'וֹאוּ.101
ההתרגשות בצד הישראלי היתה רבה. אפילו אבא אבן, שתואר לימים כמי שהזהיר מפני התקרבות יתר של ישראל לסין מחשש לתגובה האמריקנית, סיפר שני עשורים לאחר מכן כי תמך בביקור ואף ניסה להביא לכך שלמשלחת תהיה גם משימה מדינית. בראשית ינואר 1955, שבועיים לפני יציאת המשלחת, הוא שלח למשרד החוץ מברק בלשון זו: "יחסים עם סין עשויים לחזק את המעמד הבינלאומי של ישראל, לכן אין לדחות את הדבר. אני סבור שארצות הברית תשלים עם המעשה ואולי אף תפיק רווח ממנו. לישראל יכולת לרכך את התגובה האמריקנית השלילית. אינני סבור שהאמריקנים, עם כל התנגדותם, יהיו קנאים לכך עכשיו. יש להסתמך על הניסיון של הולנד. נאמר לי על ידי הולנדים כי כינון היחסים לא פגע לטווח הארוך ביחסי הולנד-ארצות הברית. לאור תקדים זה, אני מצטער שאנו ניגשים רק לבירור היחסים המסחריים ולא גם הדיפלומטיים."102 זאב סופות תיאר התבטאות זו של אבן כחלק ממהפך שעבר עליו, "הפיכת עורו", שהחלה כבר בסתיו 1954.א103
בצד הסיני ההנחיה היתה כי שלושה שבועות מתוך הביקור יוקדשו לסיור באזורי סין השונים וכשבוע יוקדש למשא ומתן בנושאי סחר. לוח זמנים והנחיות נשלחו ממשרד החוץ הסיני, מהמשרד לסחר חוץ ומוועדת ההכוונה לפעילויות בינלאומיות של הממשל המרכזי, למחוזות ולסניפים באשר לסידורי הלינה של חברי המשלחת והעברתם מעיר לעיר וממקום למקום. צוינו הנחיות בדבר פטור ממסים שיזכו בו האורחים, אופן הליווי, ארגון קבלות הפנים וטקסי הפרֵדה בכל עיר. הטקסים תוכננו להיות חמים, אך לא בזבזניים.104
מגוּאנְגג'וֹאוּ המשיכו חברי המשלחת לבייג'ינג, לטְיֶינְגִ'ין, לשניאנג (לשעבר מוקדן) ולאנשאן.105 הם ביקרו במפעלי תעשייה, פלדה וטקסטיל וכן בכמה כפרים בחבל מנצ'וריה (דוֹנְגבֵּיי). הסינים היו מעשיים ויעילים, אף שלא היו מורגלים באירוח משלחות זרות.
ב-21 בפברואר יצאה המשלחת את סין בדרך שבה נכנסה. השיחות שקיימה עם אנשי המשרד לסחר חוץ בראשות סגן השר, ליי רן מין (Lei Renmin), נחתמו בזיכרון דברים, שלא כלל סעיפים מחייבים או כל אמירה יוצאת דופן.106 היו בו בעיקר הצהרות של כוונות טובות.
אמנם לא נעשתה כל פריצת דרך, אך נוסף על עצם חשיבותו העקרונית של הביקור, שני חברי המשלחת, יוסף זרחין, ממשרד התעשייה והמסחר, ומשה בז'רנו, נציג איגוד המסחר והיצרנים, ניהלו משאים ומתנים עם חברות סיניות. כדי להביא את ההסכמים לגמר, כך התברר, היה צורך לערב בעניין סוכנים אירופים רשמיים למחצה (איטלקים או הולנדים) שמקום מושבם היה בבייג'ינג. סוכנים אלה נהגו לפעול באמצעות חברות פרטיות בארצות מוצאם שהיו מקושרות עם ישראל. כך, בדרך עקיפה, רכשו הסינים סחורה ישראלית.107
שגריר סין בבורמה, אחד הסמנים החיוביים והאופטימיים בכל הנוגע לקשר עם ישראל, ציין כי משה שרת אישר לדוד הכהן ולדניאל לוין, חברי המשלחת, לדון בעת ביקורם בסין גם בנושאים שחרגו מהתחום המסחרי ונגעו ישירות לכינון יחסים דיפלומטיים. הוא הוסיף כי השניים קיוו להיפגש עם ג'ו אן-לאי,108 אולם פגישה כזאת לא התקיימה. ימים ספורים לאחר תום הביקור נשלח מברק חסוי אל השגרירים הסינים בבורמה, בהודו ובאינדונזיה ובו דוּוח על דיונים כלליים בנושא כינון יחסים דיפלומטיים ומסחריים בין סין לישראל שנערכו במהלך ביקור המשלחת.
דיונים כאלה אכן התקיימו בין הכהן ולוין מצד אחד, לבין סגן שר החוץ, ג'אנג חאנפו (Zhang Hanfu), ועוזרו של שר החוץ, צ'ן ג'יה-קאנג (Chen Jiakang), מצד אחר. צ'ן אף נפגש פעם נוספת עם לוין, שביקש לדעת היכן עומדת סוגיית היחסים עם ישראל מבחינתה של סין, ואם ניתן לצפות שאכן תיפתחנה שגרירויות בשתי המדינות בתוך פרק זמן מוגדר. תשובתו של צ'ן היתה מעורפלת. הוא לא התייחס לקושיותיו של לוין ורק חזר ודיבר על "תוכנית שני השלבים", מסחר תחילה ודיפלומטיה אחר כך, שעל פיה יש לקיים מגעים לא-רשמיים תחילה. כלומר, רק אחרי הוועידה האפרו-אסיינית בבַּנדוֹנג תוכרענה סוגיות רשמיות כבדות משקל. רק אז יהיה אפשר לדון בביקור גומלין של משלחת סינית בישראל, כינון יחסים דיפלומטיים עמה ועוד.109
משרד החוץ הסיני דיווח כי חברי המשלחת הישראלית היו שבעי רצון מביקורם בסין.110 ואולם, חבר אחד לפחות לא היה שבע רצון. מאיר דה שליט ממשרד החוץ, שכיהן כמזכיר המשלחת, ביטא ספקנות באשר לעתיד היחסים בין שתי המדינות. הוא הביע תקווה כי יום אחד יחשפו הסינים את קלפיהם ויכריעו בוויכוח שניטש בינו לבין דוד הכהן. אכן, חברי המשלחת התפצלו בדעותיהם על הצלחת משימת המשלחת: לעומת דעתו של דה שליט, ניצבה דעתו האופטימית של דוד הכהן. דה שליט לא יכול להתעלם מתקריות קטנות שהתרחשו בעת הביקור ואשר העידו לדעתו על חוסר רצינות ראויה בצד הסיני בכל הנוגע לקשירת יחסים דיפלומטיים עם ישראל. למשל, חברי המשלחת היו מעוניינים להיפגש עם שרים בממשלת סין, אך לא זכו לכך, אף שדוד הכהן עצמו פגש את ראש הממשלה ג'ו אן-לאי בבורמה על פי הזמנתו. יתר על כן, דה שליט סיפר כי חברי המשלחת הביאו עמם כמתנה את תרגום כתביו של מאו לעברית וקיוו למסרם לג'ו ואף ללחוץ את ידו ולהצטלם עמו, כמקובל. ואולם, הסינים לא אפשרו זאת בטענה כי ראש הממשלה עסוק וכי הספרים יימסרו לו במועד מאוחר יותר על ידי עוזריו. דה שליט העיד כי כאשר עלה בביקורם בשנגחאי נושא חילופי הנציגים בין המדינות, המלווים הסינים לא הגיבו כלל ושלחו מבט תמה אל עבר חברי המשלחת.111
בסופו של דבר התבררו השערותיו של דה שליט כמוצקות, שכן לא חלף זמן רב עד אשר היחסים הטריים והלא מגובשים בין בייג'ינג לירושלים הידרדרו, לאחר ועידת בַּנדוֹנג. הפעם, היה זה הצד הסיני שהציב מכשולים.
האם הוחמצה הזדמנות היסטורית?מטרת ועידת מדינות אסיה ואפריקה שהתקיימה בעיר בַּנדוֹנג שבאינדונזיה היתה קידום שיתוף הפעולה הכלכלי והתרבותי בין מדינות אסיה ואפריקה, אך נציגי ישראל, קוריאה וטייוואן הוחרמו ולא הוזמנו להשתתף. אמנם העקרונות שהמשתתפות חרתו על דגלן היו אי-הזדהות ואי-התערבות של מדינה אחת בענייניה של האחרת, אך נשמעו בה לא אחת גינויים לישראל, בצד עידוד וצידוד בעמדת מדינות ערב. יתר על כן, במהלך הוועידה התקבלה החלטה פה אחד שקראה לנסיגת ישראל אל עבר גבולות החלוקה ששרטט האו"ם ב-1947. הודו ובורמה לבדן ביקשו להוסיף לנוסח ההחלטה כי כל החלטות הוועידה חייבות להתבצע בדרכי שלום בלבד. סין נותרה ניטרלית בעניין זה. חיזוק הסולידריות בין הארצות האפרו-אסייניות הביא בשנים שלאחר הוועידה להידוק יחסי סין עם מדינות העולם הערבי, במיוחד עם מצרים. מצב דברים זה הביא מניהּ וביהּ לעצירה מוחלטת של כל התפתחות ביחסי סין עם ישראל.
מה היתה נקודת המפנה האמיתית במדיניות סין כלפי ישראל? מתי בדיוק נסגר חלון ההזדמנויות בפני כינון יחסים דיפלומטיים מלאים בין שתי הארצות? האם ועידת בנדונג היתה אבן הנגף המרכזית?
יש הסוברים כי כבר בדצמבר 1954, כפי שנרמז קודם, החלה נסיגה משמעותית בתהליך אישוש היחסים בין סין לישראל. במועד זה התקיים בעיר בּוֹגוֹר שבאינדונזיה כינוס ההכנה לקראת ועידת בנדונג. בכינוס זה ניסה לשווא אוּ נוּ, ראש ממשלת בורמה, להבטיח את השתתפותה של ישראל בוועידה. אך העמדה הערבית שיוצגה בעיקר על ידי מצרים שלטה בכיפה, וישראל לא הוזמנה.112 ואולם, לאחר השפל הזה של דצמבר, ביקרה המשלחת המסחרית הישראלית בסין בינואר ובפברואר 1955. זה היה בין הכינוס בבוגור לוועידה בבנדונג. ולמרות זאת, ההתקררות בקשרים בין שתי המדינות ניכרה כבר בנובמבר-דצמבר 1954, כך שייתכן כי ביקור המשלחת לא שינה דבר.
כשנה וחצי לאחר ועידת בנדונג, במהלך מלחמת סואץ ("מבצע קדש") שבה השתתפה ישראל כבעלת ברית של שתי המעצמות הקולוניאליות הדועכות, בריטניה וצרפת, ואף לאחריה, סין כבר נקטה עמדה אנטי-ישראלית ברורה. היא הטיחה אשמה בישראל ולפיה שימשה כלי שרת בידי האימפריאליסטים. מעתה ואילך נכנסו יחסי שתי המדינות לקיפאון עמוק וארוך טווח, כפי שיוסבר בהמשך.
השאלה ההיסטוריוגרפית ההיפותטית החוזרת ועולה מפעם לפעם היא: האם דמיון ותעוזה רבים יותר מן הצד הישראלי, לפני הידרדרות הקשרים בין שתי המדינות, היו מניבים תוצאות טובות יותר? סוגיית ההיסוס הישראלי בדבר אימוץ היוזמה הסינית לכינון קשר, והשאלה אם נעשתה טעות היסטורית על ידי ממשלת ישראל לגביה, עולות שוב ושוב.
דוד הכהן, הסמן האופטימי בעניין הקשר עם סין, המשיך לאורך כל הדרך למתוח ביקורת על אופן התנהלותם של הממשלה ומשרד החוץ בניצוחו של משה שרת, בעיקר בשנים 1954-1955. לטענתו, שולי הביטחון הדיפלומטי שנקבעו בכל הנוגע לפרשת הקשר עם סין היו מוגזמים. והרי מדינות כבריטניה, הולנד ונורווגיה, שנמצאו במצב דומה, לא חששו כלל להדק את הקשרים עם סין! כאשר שאל אותו שרת לגבי המשך כהונתו בבורמה, דחק בו הכהן למנותו לנציג בסין על אף געגועיו לארץ וקשיי ההסתגלות לתרבות זרה ולשפתה הקשה.
הכהן לא חסך את שבטו גם משרי הממשלה כולם, עמיתיו של שרת, שהשפיעו על החלטותיו בעניין סין. הוא טען כי גם כשהצליח ערב ועידת בנדונג לשכנע את שרת בצדקת עמדתו לגבי סין, זה אכזב אותו בסופו של דבר ותלה את עיקר סירובו ב"שני שרים שקובעים הרבה במפא"י", פנחס לבון וזלמן ארן. לא עזרו טענותיו אף לא המרצתו כי אפשר לנצל את כספי השילומים מגרמניה לקידום שיתוף הפעולה עם סין. גם אזהרתו שהשהיית התהליכים הדיפלומטיים עם בייג'ינג תגרום לכך שהמאמצים שנעשו בעניין זה יֵרדו לטמיון, לא שינתה דבר.113 ואכן, את אשר יגור - בא לו.
מטרה נוספת לחִציו של הכהן שימשו אבא אבן, אז שגריר ישראל בארצות הברית; ראובן שילוח, שבאותם ימים פרש מראשות המוסד וכיהן כציר מדיני בשגרירות ישראל בארצות הברית; וטדי קולק, נאמנו של בן-גוריון בוושינגטון, שבמשך כל התקופה הנדונה היו הסמן הפרו-אמריקני והתריעו מפני מה שראו כהרפתקה. השלושה חששו כי מדיניות האי-הזדהות של ישראל תפגע באופן חסר תקנה ביחסיה של ישראל עם ארצות הברית. הכהן האשים את עוזרי השגריר שהם הלכו שולל אחר "פקידים זוטרים במשרד החוץ האמריקני" ואחר הלכי רוח של המלחמה הקרה ששררו ברחוב האמריקני ובקהילות יהודיות.114 התֵזה של השלושה צלחה בסופו של דבר, ולאחר ויכוח סוער בקבינט, היא התקבלה. כך ניטלה מישראל מידה של חירות דיפלומטית.
אל מול טענות הכהן כי הוחמצה הזדמנות היסטורית, טען אבן שחתימת הסכמים דו-צדדיים עם בייג'ינג ב-1954 יכלה להיות משגה חמור שהיה מתפרש בעיני וושינגטון כמהלך עוין שהיה פוגע בתמיכה הכלכלית והמוסרית של ארצות הברית. האם היה "התענוג המפוקפק של הקמת שגרירות ישראלית בסין" שווה ערך לכך? עמדת בן-גוריון לא היתה רחוקה מעמדת אבן.
אבן גם טען כי אף שביקר את הצעדים שהמליץ עליהם הכהן, ב-1955 התרככה גישת וושינגטון וזאת היתה הזדמנות להעז וללכת בדרכן של הולנד ונורווגיה ולכונן יחסים עם סין. הוא הדגיש עמדה זו עשרים שנים לאחר האירועים וציין שאף ניסה לשדל את חברי הממשלה ואת אנשי משרד החוץ לאמץ קו חדש. אם היתה הזדמנות שהוחמצה היה זה אפוא ב-1955 ולא ב-1954.א115
בספרו "יומן סין" (A China Diary) ובשיחות שהתקיימו עמו חיזק שגרירה הראשון של ישראל בסין, זאב סופות,116 את עמדת אבן והגן עליה. לדעתו, אבן הואשם שלא בצדק בהחמצה. והרי אבן תמך בייזום קשרים עם סין, האמין שאלה יחזקו את מעמדה הבינלאומי של ישראל וסבר שלא היה מקום להגבלת מנדט המשלחת שיצאה לסין לעידוד התחום המסחרי בלבד.117 ככל הנראה, דבריו של סופות אינם מדויקים, שכן ניתנה גם ניתנה לחברי המשלחת האפשרות לשוחח עם הסינים בעניינים דיפלומטיים. נראה שהיתר זה אשר ניתן בחדרי חדרים לא היה ידוע לסופות, שהתייחס למנדט הרשמי בלבד.
גולדה מאיר, לימים ראש הממשלה, כתבה באוטוביוגרפיה שלה כי ישראל עשתה את שלה בסוגיה זו, וכי היו אלה הסינים שנמנעו מתגובה ליוזמות ישראל ואף גילו זלזול מה ברצונה להתקרב אליהם.118 גם יעקב שמעוני תמך בגישת אבן. הוא תלה את האשם דווקא במשה שרת ובקו הזהיר שנקט. ואולם, הוא טען כי גם אם אכן היה משגה, לא היה זה משגה היסטורי שכן באפריל 1955 סין ממילא שינתה את טעמה, כך שמהלך חיובי היה נגוז בסופו של דבר.119
בראייה לאחור נראה כי המחלוקת בדבר "ההזדמנות שהוחמצה" בין "מחנה הכהן" ל"מחנה אבן" הצטמצמה, הלכה למעשה, לאי-הסכמה על רוחבו של חלון ההזדמנויות. כלומר, על השאלה מתי היה אכן סיכוי כלשהו להצלת יחסי ישראל-סין שהיו שבירים מיומם הראשון. לא עמדה כאן שאלה עמוקה ועקרונית כפי שנוצר רושם לעתים.
החל ב-1955 התעצמה והתעמקה היכרותה של סין עם מדינות ערב שתמורות פוליטיות רבות חשיבות התחוללו בהן. מצרים היתה לרפובליקה, נאצר תר באורח פעיל אחר קשר עם מדינות העולם השלישי שיחזקו את מעמדו הבינלאומי, הבריטים נטשו את המזרח התיכון והחל מאבק על השליטה בתעלת סואץ. המפה המדינית האידיאולוגית היתה עתה שונה בעליל מזאת שאובחנה בעת הקמתה של סין המהפכנית ותקומתה של ישראל. בבייג'ינג גבר החשש מכך שמצרים טרם הכירה במשטרה החדש, שכן מצרים היתה בסופו של דבר אבן הפינה במרקם היחסים הפוטנציאלי עם העולם הערבי, שהיה אחד מעמודי התווך של הגוש הבלתי מזדהה. מצרים כבר הכירה בבורמה, ואף דובר על כך שתשגר משלחת כלכלית לטייוואן! העמדתם בסכנה של היחסים-לא-יחסים עם ישראל לא נראתה כשלעצמה קורבן כה גדול, לעומת הרווח המדיני שהיה אפשר לגרוף בזירה האפרו-אסיינית. ובכלל, תהו הסינים, האם היתה ישראל מסוגלת להיות ספקית מוצרים ראויה לסין?
כפי שכבר צוין, בינואר-פברואר 1955 היו הסינים קרירים למדי בכל מה שנגע לקשרים עם ישראל. חברי המשלחת המסחרית לא יכלו לפרוע את "הצ'ק הפתוח" שמשה שרת, ראש הממשלה ושר החוץ באותה עת, נתן להם כשהתיר קיום דיונים דיפלומטיים ומדיניים, נוסף על דיונים כלכליים-מסחריים.
לאחר שובה של המשלחת לארץ הקפיד דניאל לוין לשמר את קצות קשריו עם צ'ן ג'יה קאנג, עוזרו של שר החוץ הסיני, אך מאמציו עלו בתוהו. ניסיונותיו לעניין את עמיתו בתולדות העם היהודי ובתרבותו לא הניבו פרי. הוא דחק לקבל תשובה עד סוף הקיץ בדבר התקדמות היחסים בין ישראל לסין. ואולם, מסמכי משרד החוץ הסיני מעידים כי בעוד הוא היה טרוד בכך, קשר כתרים לראשה של סין ואף הדגיש שתהיה זו בייג'ינג לבדה שתקבע את דרג נציגות שתי המדינות, התלהבותם הראשונית של הסינים הצטננה. לא היה עוד בכוונתם להתייחס מעשית ליוזמות הישראליות. לצ'ן, ולו בלבד, נותרה אמנם סמכות לנהל בחשאי שיחות עם ירושלים, אך ללא כל מרחב תמרון ראוי לשמו. הוא היה רק רשאי לחזור ולציין שעקרונית, בלא ציון מועד, יכוננו יחסים עם ישראל. גם יוסף אבידר, שגריר ישראל בברית המועצות, ועמיתיו בבורמה ובפינלנד נותרו ללא מענה כשפנו בעניין זה.120 גם ביקור אישי שערך אבידר בסין ביולי 1955 לא העלה דבר. אדרבה, המסמכים הסיניים מגלים שעצם בואו הביך את בייג'ינג, שחששה מהאפשרות שביקורו של הדיפלומט הישראלי יחפוף לביקורו של נאצר.121 אמנם אבידר נפגש עם ג'אנג חאן פו, סגן שר החוץ הסיני, אך פגישה זו לא הניבה דבר.
הסינים היו מודעים היטב ללהיטות הישראלית ליצירת קשרים, אולם הדגישו בינם לבין עצמם כי לאור ועידת בנדונג, יש "להקפיא את העניין באופן זמני" בשל המהלך אל מול מדינות ערב. עם אלה היתה ציפייה לקשר. ואכן, משלחת שהיתה מורכבת מנציגי סוריה, לבנון וירדן התקבלה בבייג'ינג.
אבא אבן וישראלים שעסקו בסוגיה סברו ששאלת היחסים הבילטרליים עם סין לא היתה בסופו של דבר אלא שאלה אקדמית גרידא. הטענה היתה כי גם אם היו יחסים ראויים עם סין מתממשים ונציגויות היו נפתחות בשתי המדינות, בייג'ינג היתה מחזירה את נציגיה מישראל עם פרוץ מלחמת ששת הימים, כפי שעשו כל מדינות הגוש הקומוניסטי, למעט רומניה. אל מול טענה זו ניצבת טענה שכנגד, ולפיה סין היתה עשויה דווקא לחקות את דפוס ההתנהגות של רומניה בהנהגת צ'אושסקו ולא להיגרר אוטומטית אחר הקו שהכתיבה מוסקבה. והרי סין, לאחר הקרע עם ברית המועצות, ניסתה תדיר להפגין את עצמאותה. אם אכן בין השנים 1954-1955 ל-1967 היו מתקיימים יחסים דיפלומטיים פעילים בין שתי המדינות, ושיתוף פעולה איתן ביניהן בתחומי החקלאות, הטכנולוגיה והצבא היה לעובדה מוגמרת (כפי שאכן קרה לאחר 1992), ייתכן שההבנה וההערכה ההדדית בין הצדדים יכלו להביא לניתוק יחסים זמני בלבד (כפי שקרה עם ברית המועצות). במקרה כזה, תשתית היחסים שהיתה נוצרת בין שתי המדינות היתה מאפשרת שיתוף פעולה עתידי. ניתן גם להניח שבמאמציה להוכיח את האוטונומיה שלה אל מול רוסיה, האֵם האידיאולוגית, סין היתה מאמצת גישה דומה לזאת של רומניה ובכך מנערת את חוצנה ממוסקבה. כך היתה סין מותירה פתוחה ופעילה את נציגותה בישראל.
לקובעי המדיניות בירושלים היה קשה להודות בהחמצת הזדמנות או למצער בעשיית טעויות מהותיות במהלך הניסיון ליצירת מרקם יחסים ראוי עם סין. נטייתם הטבעית היתה לתלות את האשם באי-הצלחת היוזמה הדיפלומטית בהתגבשות העולם השלישי ובמיוחד הגוש האפרו-אסייני שהחרים את ישראל. והרי גם יחסי ישראל עם ארצות אפריקה קרסו עם פרוץ מלחמת ששת הימים. קל יותר היה לצטט את דברי בן-גוריון כי לישראל אין בעלת ברית טבעית בזירה הבינלאומית,122 וכי קשה לה למצוא מכנה משותף עם מדינות אחרות.123
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.