סבתא שלי מוסרת דרישת שלום וסליחה

1 טבק

כל בני השבע זכאים לגיבורי-על. זה המצב.

ומי שלא מסכים עם זה הוא פשוט אידיוט.

זה לפחות מה שאומרת סבתא של אֶלסה.

אלסה בת שבע, בקרוב תהיה בת שמונה. היא לא בת שבע טיפוסית, היא מודעת לזה. היא יודעת שהיא חריגה. המנהל בבית הספר טוען שעליה "להסתגל" כדי "להיטיב את תפקודה עם בני גילה". ואנשים בני גילם של הוריה תמיד אומרים שהיא "בוגרת לגילה". שזו פשוט דרך אחרת לומר "מעצבנת בטירוף לגילה". זה בכל מקרה מה שנפלט להם כשאלסה מתקנת את האופן שבו הם הוגים את הביטוי "דז'ה וו" או מציינת בפניהם את ההבדל בין "הנני" ל"אינני". כי חכמולוגים אינם ערים לרוב לדקויות האלה. בתגובה פוסקים החכמולוגים שהיא ממש "בוגרת לגילה" ומשגרים חיוך מאומץ לעבר הוריה. כאילו אלסה סובלת מנכות, כאילו העובדה שאלסה לא מטומטמת כפי שמצופה מבני השבע להיות, מעליבה אותם. וזו בדיוק הסיבה שאין לה חברים, להוציא את סבתא שלה. כי שאר בני השבע בבית הספר שלה מטומטמים בדיוק כפי שמצופה מהם. ואלסה חריגה. שתתעלם, אומרת סבתא. כי כל גיבורי-העל הם חריגים. ואם כוחות-העל היו דבר שכיח, הרי שלכולם היו כאלה.

סבתא בת שבעים ושבע. בקרוב תהיה בת שבעים ושמונה. גם היא לא כל כך טובה בלהיות בת גילה. ניכר עליה שהיא זקנה כי פניה מזכירות נייר עיתון שנתחב לתוך נעליים רטובות, אבל אלסה אף פעם לא שמעה מישהו אומר שסבתא בוגרת לגילה. "נמרצת" לגילה, נוהגים אנשים לומר לאמא של אלסה. וההבחנה הזאת כמעט תמיד מלווה בהבעה מודאגת או כעוסה, שאחריה אמא נוהגת להיאנח ולשאול כמה יעלה לתקן את הנזקים. סבתא, למשל, סבורה שממש לא סולידרי מצד נהגים להרים בלם יד במכוניות שלהם, כי זה מקשה עליה מאוד להשתחל לתוך חניות זעירות עם הרנו שלה, ולכן, לתפיסתה של סבתא, אנשים מהסוג הזה יכולים להאשים אך ורק את עצמם. או, למשל, כשהיא מעשנת בתוך בתי חולים ומפעילה את גלאי העשן וצורחת על המאבטחים שמאלצים אותה לכבות את הסיגריה, "למה לכל הרוחות הכול חייב להיות כל כך פוליטקלי קורקט בימינו!" או כמו הפעם ההיא שבנתה איש שלג, הלבישה אותו בבגדים והעמידה אותו מתחת למרפסת של השכנים בריט-מארי וקנט, וכולם היו בטוחים שבן אדם נפל מהגג. או כמו הפעם ההיא שבה גברים חסודים עם משקפיים הסתובבו בשכונה ונקשו על כל הדלתות וביקשו לספר על אלוהים וישו וגן עדן, וסבתא נעמדה במרפסת בחלוק בית פתוח וירתה בהם ברובה הפיינטבול, ובריט-מארי לא ידעה מה הפריע לה יותר, רובה הפיינטבול או העובדה שסבתא לא לבשה כלום מתחת לחלוק הבית, ולכן החליטה להגיש נגדה תלונה במשטרה בגין שני הדברים, ליתר ביטחון.

אלה המצבים, מניחה אלסה, שבהם אנשים סבורים שסבתא נמרצת לגילה.

הם טוענים גם שסבתא משוגעת. כשלמעשה היא גאון. פעם היא היתה רופאה וזכתה בפרסים, ועיתונאים כתבו עליה כתבות, והיא נסעה למקומות המפחידים ביותר בעולם, מקומות שמהם אנשים אחרים ביקשו לברוח. היא הצילה חיים ונלחמה ברוע בכל רחבי תבל. כדרכם של גיבורי-על. עד שלבסוף מישהו אמר לה שהיא זקנה מכדי להציל חיים, אף על פי שאלסה חושדת שאותו אחד התכוון לומר שהיא "משוגעת מדי", ולכן היא כבר איננה רופאה. סבתא מכנה את אותו האחד "החברה" ואומרת שרק בגלל הפוליטיקלי קורקט הגחמני הזה, לה אסור לחתוך אנשים. ושבעצם כל זה קרה רק כיוון שהחברה נהייתה טרחנית כל כך, כזאת שאוסרת על אנשים לעשן בחדרי הניתוח, ולמי בכלל יש כוח לעבוד בתנאים פוגעניים כאלה? אה?

אז עכשיו היא לרוב בבית ומשגעת את בריט-מארי ואת אמא. בריט-מארי היא השכנה של סבתא, אמא היא אמא של אלסה. והאמת היא שבריט-מארי היא גם שכנה של אמא של אלסה, מאחר שאמא של אלסה מתגוררת ליד סבתא של אלסה. ואלסה כמובן גם שכנה של סבתא, מאחר שהיא גרה אצל אמא שלה. חוץ מבכל סוף-שבוע שני כי אז היא גרה אצל אבא וליזט. וג'ורג כמובן גם שכן של סבתא. כי הוא בן הזוג של אמא. זה קצת מסובך.

אבל בואו ניצמד לגופו של עניין: כוחות-העל של סבתא באים לידי ביטוי בפעולות שמצילות חיים ובפעולות שמעבירות אחרים על דעתם. מה שהופך אותה לגיבורת-על מעט דיספונקציונלית, אפשר אולי לומר. אלסה יודעת את זה, כי היא בדקה את המונח "דיספונקציונלי" בוויקיפדיה. "ויקיפדיה" היא מה שאנשים בני גילה של סבתא מכנים "אנציקלופדיה, אבל ברשת!" כשהם מתבקשים להסביר. ואילו אלסה מעדיפה להסביר את המונח "אנציקלופדיה" כ"ויקיפדיה, אבל אנלוגית", כשהיא נדרשת לכך. ואלסה בדקה את המונח "דיספונקציונלי" בשני המקומות והבינה שפירושו הוא משהו שעובד אבל לא בדיוק כמתוכנן. וזו אחת התכונות שאלסה הכי אוהבת אצל סבתא.

אבל אולי לא היום. כי השעה כבר אחת וחצי בלילה ואלסה די עייפה והיתה מעדיפה פשוט ללכת לישון, אבל אי-אפשר כי סבתא זרקה קקי על שוטר. זה מסובך, אפשר לומר. כמו סטטוס בפייסבוק.

אלסה מביטה סביבה בחדר המרובע הקטן ופוערת את פיה בפיהוק כה גדול, שנשקפת סכנה שתבלע את ראשה שלה.

"אבל אמרתי לך לא לטפס על הגדר, אמרתי לך," היא רוטנת ומעיפה מבט בשעון.

סבתא לא עונה. אלסה מסירה את צעיף הגריפינדור שלה ומניחה אותו בחיקה. היא נולדה יום אחרי חג המולד לפני שבע שנים, עוד מעט שמונה שנים. באותו היום תיעדו כמה חוקרים מגרמניה את התפרצות קרינת הגמא האדירה ביותר בשדה המגנטי של כדור הארץ. אלסה אמנם לא יודעת בדיוק מה זה "שדה מגנטי" אבל מניחה שמדובר בסוג של כוכב ניוטרון. ושזה נשמע קצת כמו "מֶגה-טרון", שמו של הרשע מסדרת הרובוטריקים, סדרה שאנשים שלא קוראים מספיק ספרות יפה עלולים לכנות אותה בטיפשותם "סדרה לילדים". האמת שמדובר ברובוטים, אבל בהסתכלות אקדמית טהורה אפשר להתייחס אליהם גם כאל גיבורי-על. אלסה חובבת גדולה הן של הרובוטריקים והן של כוכבי ניוטרון למיניהם, והיא מתארת לעצמה ש"התפרצות קרינת הגמא" נראית בערך כמו הפעם ההיא שסבתא שפכה פנטה על האייפון של אלסה וניסתה לייבש אותו במצנם. וסבתא אומרת שעצם העובדה שאלסה נולדה ביום הזה עושה אותה מיוחדת.

להיות מיוחדת זו הדרך הטובה ביותר להיות חריגה.

אך ברגע זה סבתא טרודה בחלוקת טבק לערימות קטנות על שולחן העץ ובגלגולו בתוך ניירות קטנים ומרשרשים. אלסה גונחת.

"אמרתי שאמרתי לך לא לטפס מעל הגדר! באמת!" היא רוטנת.

היא לא מתכוונת להישמע גסת רוח. היא פשוט קצת כועסת. כועסת כפי שיכולים לכעוס רק ילדים עייפים בני שבע בתחנות משטרה, וגברים שממתינים לטיסות שמתעכבות ללא סיבה מוצדקת. סבתא נוחרת ונוברת בחיפוש אחר מצית בכיסי המעיל הגדול מדי. נראה שאינה מייחסת משמעות יתרה לכל העניין, בעיקר משום שזו דרכה תמיד. היא מתייחסת בשוויון נפש לכול, להוציא הרגעים שבהם היא רוצה לעשן ולא מוצאת מצית. באותם הרגעים היא לא שלווה בכלל. עישון זה דבר רציני ביותר בעיניה של סבתא.

"זו היתה גדר ממש נמוכה, מה יש להתרגש, אלוהים," היא מפטירה.

"אל תגידי לי אלוהים! את זו שזרקה קקי על השוטר!" מזכירה לה אלסה.

סבתא מגלגלת את עיניה.

"תפסיקי להתבכיין. את נשמעת כמו אמא שלך. יש לך מצית?"

"אני בת שבע!" מתריסה אלסה.

"עוד כמה זמן את מתכוונת להמשיך להשתמש בטיעון הזה כתירוץ?"

"עד שכבר לא אהיה בת שבע!"

סבתא גונחת וממלמלת משהו שנשמע כמו, "טוב טוב טוב, רק שאלתי," וממשיכה לחטט בכיסי המעיל.

"האמת היא שלא נראה לי שמותר לעשן פה," מציינת אלסה, שנרגעה מעט וכעת מעבירה את אצבעותיה על הקרע הארוך בצעיף הגריפינדור.

סבתא נוחרת בבוז.

"ברור שמותר לעשן פה. פשוט נפתח חלון."

אלסה תולה מבט מפקפק בחלונות.

"אלה חלונות מהסוג שאי-אפשר לפתוח, נראה לי."

"שטויות, למה לא?"

"הם מסורגים."

סבתא תולה מבט זועף בחלונות. ואז מסיטה את מבטה אל אלסה.

"אז עכשיו אסור גם לעשן בתחנות משטרה, ממש משטר טוטליטרי, לא ככה?"

אלסה שוב מפהקת. "אני יכולה לשאול את הטלפון שלך?"

"מה את הולכת לעשות איתו?" תובעת סבתא לדעת.

"לגלוש," עונה אלסה.

"במה?"

"דברים."

"את מבזבזת יותר מדי זמן על השטויות האלה באינטרנט."

"התכוונת לומר שאני מקדישה יותר מדי זמן לשטויות האלה באינטרנט."

"טוב טוב טוב."

אלסה נדה בראשה לסבתא.

"זאת אומרת, מבזבזים כסף, לא זמן. את הרי לא מסתובבת ואומרת 'הקדשתי מאתיים קרונות למכנסיים החדשים האלה'. או שכן? אה?"

"שמעת על ההיא שחשבה את עצמה למוות?" נוחרת סבתא.

"ואת שמעת על ההיא שלא חשבה בכלל?" אלסה לא נשארת חייבת.

השוטר שנכנס לחדר נראה עייף מאוד, מאוד, מאוד. הוא מתיישב מצדו השני של השולחן ותולה בסבתא ובאלסה מבט שכולו אומר ייאוש.

"אני רוצה להתקשר לעורך הדין שלי," דורשת סבתא מיד.

"ואני רוצה להתקשר לאמא שלי!" דורשת אלסה באותו הרגע.

"אם ככה אני רוצה להתקשר לעורך הדין שלי קודם!" מתעקשת סבתא.

השוטר נובר בערימת ניירות קטנה.

"אמא שלך בדרך הנה," הוא נאנח בתשובה לאלסה.

סבתא מתנשפת בדרמטיות האופיינית לה.

"למה התקשרתם אליה? נפלתם על הראש?" היא מוחה, כאילו השוטר הודיע כרגע שהוא מתכוון להפקיר את אלסה ביער לחסדיה של להקת זאבים. "היא הרי תרתח!"

"היינו חייבים להתקשר לאפוטרופוס של הילדה," מסביר השוטר בשלווה.

"גם אני האפוטרופסית של הילדה! אני הסבתא של הילדה!" שוצפת סבתא וכמעט קמה מכיסאה תוך שהיא מנופפת באיום בסיגריה הכבויה.

"השעה אחת וחצי בלילה. מישהו חייב לטפל בילדה," ממשיך השוטר בשלוות נפש ומצביע על שעונו, לפני שהוא מביט במורת רוח בסיגריה.

"כן! אני מטפלת בילדה!" יורקת סבתא.

השוטר מחווה בידו אל קירות החדר בחיוך מאומץ ושואל בנועם, "ואיך את מתרשמת שזה הולך לך עד כה?"

סבתא נראית מעט פגועה. אך לבסוף מתיישבת בחזרה ומכחכחת בגרונה.

"אם... כאילו... לא. אם נתעקש להיתפס לפרטים הקטנים אז אולי לא משהו. אולי לא. אבל הכול היה ממש בסדר עד שהתחלתם לרדוף אחרי!" היא מוחה בזעף.

"פרצת לתוך גן חיות," מזכיר לה השוטר.

"זו היתה גדר ממש פיצית," טוענת סבתא להגנתה.

"אין דבר כזה פריצות 'פיציות'," מסביר השוטר.

סבתא מושכת בכתפיה ומניעה את ידה בביטול מעל השולחן, כדי לציין שמבחינתה הנושא נטחן עד דק והגיע הזמן לעבור הלאה.

"מה שתגיד. אבל תשמע! נכון שמותר לעשן כאן בפנים?"

השוטר מניד בראשו לשלילה ברצינות תהומית. סבתא רוכנת אליו, נועצת בו את עיניה ומחייכת.

"ולמישהי נחמדה, נחמדה כמוני?"

אלסה תוקעת מרפק בצלעותיה של סבתא ועוברת לדבר בשפה הסודית שלהן. כי לאלסה ולסבתא יש שפה סודית, מה שכל סבתא צריכה שיהיה לה עם הנכדים שלה, יש אפילו חוק כזה, טוענת סבתא. או לפחות היה ראוי שיהיה.

"נו! די, סבתא! זה, כאילו, לא חוקי לעשות עיניים לשוטרים!" אומרת אלסה בשפה הסודית.

"מי אמר?" עונה סבתא בשפה הסודית.

"המשטרה!" עונה אלסה.

"המשטרה נועדה לשרת את כלל האזרחים! אני משלמת מסים!" מסננת סבתא.

השוטר בוהה בהן כפי שאפשר היה לצפות משוטר שיבהה בבת שבע ובבת שבעים ושבע שמתחילות לדבר ביניהן בשפה סודית באמצע הלילה בתחנת משטרה. לאחר מכן סבתא קורצת לו בפתיינות ושוב מצביעה בתחינה על הסיגריה, אבל כשהוא ממשיך להניד בראשו סבתא הפגועה נשענת לאחור בכיסאה ואומרת בשפה רגילה לגמרי, "הפוליטיקלי קורקט הזה, כאילו. אתם מנהיגים משטר גרוע מהאפרטהייד כלפי ציבור המעשנים במדינה הזאת!"

עננה חולפת על פניו של השוטר.

"אני הייתי נזהר מהתבטאויות כאלה."

סבתא מגלגלת עיניים. אלסה ממצמצת לעברה.

"איך מאייתים את זה?"

"את מה?" נאנחת סבתא כמצופה מאזרחית משלמת מסים שכולם מתעמרים בה.

"הסיפור הזה עם האפרט," אומרת אלסה.

"א-פ-ר-ט-י-י-ד," מאייתת סבתא.

מובן שכך לא מאייתים את המילה. אלסה מבינה את זה אחרי שלקחה את הטלפון של סבתא וחיפשה את הערך בגוגל. סבתא ממש לא יודעת לאיית. השוטר מדפדף בדפים שלו.

"אנחנו נשחרר אותך לביתך, אבל נקרא לך שוב להתייצב כאן בגלל הפריצה ובגלל עבירות התנועה," הוא מעדכן את סבתא בצינה.

"אוף, למי יש כוח לטלפון הזה," גונחת אלסה ומקישה בתסכול על הטלפון של סבתא.

הטלפון הזה הוא המכשיר הישן של אמא של אלסה, ואמא לא מחליפה אותו, למרות ניסיונותיה העיקשים של אלסה להסביר לה שכל מי שיש לו שכל כבר שדרג לסמארטפון. וסבתא כמובן היתה מעדיפה שלא יהיה לה טלפון בכלל, אבל אלסה הכריחה אותה לקחת את הטלפון הישן של אמא, בעיקר כי סבתא משביתה בשיטתיות את הטלפון של אלסה בכל מיני תקריות שלעתים אף מעורבים בהן מצנמים. ובמקרים כאלה אלסה צריכה לשאול את הטלפון של סבתא. גם אם מדובר בענתיקה.

"איזה עבירות תנועה?" מתפלאת סבתא.

"נהיגה בלתי-חוקית, למשל," אומר השוטר.

"מה נהיגה בלתי-חוקית? מה אני אמורה לעשות, לדחוף את המכונית שלי ממקום למקום?!"

השוטר מניד בראשו בסבלנות.

"לא. אבל את צריכה להוציא רישיון."

סבתא פושטת את זרועותיה לצדדים.

"אין לי עוד מה לומר על המשטר הפטריארכלי הזה."

שנייה לאחר מכן החדר כולו רועם כשאלסה מטיחה את הטלפון הישן בשולחן.

"מה יש לך?" שואלת סבתא.

"זה לא כמו אפרטהייד! השווית בין זה שאסור לך לעשן לבין אפרטהייד וזה ממש לא אותו דבר. זה אפילו לא קרוב!"

סבתא מנופפת בכניעה בכף ידה.

"אמרתי שזה... את יודעת, בערך כמו..."

"זה ממש לא בערך!" צועקת אלסה.

"זה היה רק לשם ההשוואה, אלוהים..."

"השוואה חוווולנית ממש, כן!"

"איך את יודעת?"

"ויקיפדיה!" צורחת אלסה ומצביעה על הטלפון של סבתא.

סבתא נפנית בייאוש לשוטר.

"גם הילדים שלך מתנהגים ככה?"

השוטר נראה מוטרד.

"אנחנו... במשפחה שלנו אנחנו לא מרשים לילדים לגלוש לבד..."

סבתא מיד מנופפת בזרועותיה לעבר אלסה כמו כדי לומר לה "אהה! ראית?" אלסה משלבת בתגובה את זרועותיה ומנידה בראשה.

"סבתא, פשוט תתנצלי על זה שזרקת קקי על השוטר כדי שנוכל כבר לנסוע הביתה!" היא נוחרת בשפה הסודית שלהן, עדיין נסערת מהסיפור הזה עם האפרטהייד.

"סליחה," מתנצלת סבתא בשפתן הסודית.

"מהשוטר, לא ממני, משוגעת!" אומרת אלסה.

"אין סיכוי שאבקש סליחה מפאשיסטים. אני משלמת מסים. ואת בעצמך משוגעת!" זועפת סבתא.

"את!" משיבה אלסה אש.

לאחר מכן שתיהן יושבות בזרועות שלובות, מפנות בהתרסה את גבן זו אל זו, עד שסבתא מהנהנת לשוטר ואומרת בשפה רגילה לגמרי, "האם תואיל בטובך להודיע לנכדתי המפונקת שהיא מוזמנת ללכת הביתה ברגל אם זו הגישה שלה?"

"ממש! תגיד לה שאני נוסעת עם אמא ושהיא יכולה ללכת ברגל!" משיבה אלסה מיד.

"תגיד לה שהיא יכו..." מתחילה סבתא.

באותו רגע השוטר קם בדממה ויוצא מהחדר, ומשפת גופו ניתן לנחש שהוא היה רוצה להיכנס לחדר אחר, לכבוש את פניו בתוך כרית ולצרוח בקולי קולות.

"תראי מה עשית עכשיו," אומרת סבתא.

"תראי מה את עשית!" עונה אלסה.

כעבור רגע נכנסת שוטרת בעלת זרועות שריריות ועיניים ירוקות. זו כנראה לא הפעם הראשונה שהיא פוגשת את סבתא, כי היא מחייכת את החיוך העייף הזה שאנשים שמכירים את סבתא מחייכים, נאנחת עמוקות ואומרת, "את חייבת להפסיק עם זה, יש לנו עבריינים אמיתיים לטפל בהם." ואז סבתא ממלמלת, "תפסיקו אתם." ואז משחררים אותן לביתן.

כשהן כבר עומדות בחוץ על המדרכה וממתינות לאמא של אלסה, אלסה ממששת בפיזור דעת את הקרע בצעיף שלה. הקרע חוצה את הסמל של גריפינדור. אלסה משתדלת לא לבכות. היא לא כל כך מצליחה.

"די, אמא שלך יכולה לתקן את זה," אומרת סבתא, משווה לקולה נימה עליזה וחובטת בזרועהּ.

אלסה מרימה את עיניה ונראית מודאגת. סבתא מהנהנת בבושת פנים, מרצינה ומנמיכה את קולה.

"עזבי, אנחנו יכולות... את יודעת. אנחנו יכולות להגיד לאמא שהצעיף נקרע כשניסית למנוע ממני לטפס על הגדר של הקופים."

אלסה מהנהנת ומעבירה שוב את אצבעותיה על הקרע בצעיף. הוא לא נקרע כשסבתא טיפסה מעל הגדר של הקופים. הוא נקרע בבית ספר כששלוש בנות גדולות יותר ששונאות את אלסה, אף שאלסה לא ממש מבינה למה, תפסו אותה מחוץ לקפטריה והרביצו לה, קרעו את הצעיף והשליכו אותו לתוך אסלה. צחוקן המלגלג עדיין מהדהד בראשה של אלסה. סבתא רואה את מבטה, רוכנת קדימה כממתיקת סוד ולוחשת בשפה הסודית, "יום בהיר אחד אנחנו ניקח איתנו את הסתומים האלה מבית הספר שלך למִיאָמָאס ונשליך אותם לאריות!"

אלסה מספיגה את עיניה בגב כף היד ומחייכת קלושות.

"אני לא אידיוטית, סבתא. אני יודעת שעשית כל מה שעשית הלילה כדי שאשכח את מה שקרה בבית הספר," היא לוחשת.

סבתא בוטשת בחצץ ומכחכחת בגרונה.

"נו... את יודעת. את נכדתי היחידה. לא רציתי שתזכרי את היום הזה בגלל מה שקרה עם הצעיף. אז עלה בדעתי שתזכרי אותו בתור היום שבו סבתא שלך פרצה לגן חיות..."

"וברחה מבית חולים," מגחכת אלסה.

"וברחה מבית חולים," מגחכת סבתא.

"וזרקה קקי על שוטר," מזכירה לה אלסה.

"זו היתה רק אדמה! או נכון יותר בעיקר אדמה!" מוחה סבתא.

"לשנות זיכרונות זה כוח-על מעולה," מסכימה אלסה.

סבתא מושכת בכתפיה.

"אם אי-אפשר להעלים את מה שרע צריך להגביר את הטוּבִיוּת."

"אין מילה כזאת."

"אני יודעת."

"תודה, סבתא," אומרת אלסה ומשעינה את ראשה על זרועה של סבתא.

ואז סבתא מהנהנת ולוחשת, "אנחנו, אבירי ממלכת מיאמאס, רק ממלאים את תפקידנו."

כי כל בני השבע זכאים לגיבורי-על.

ומי שלא מסכים עם זה הוא פשוט אידיוט.