עצירה קצרה בדרך מאושוויץ



זמן רב דמיינתי לי שהוא חצה את הגשר כדי להגיע, שכן הגשר הוא השער אל המקום, ולמען האמת גם המפתח אליו, אבל ברור שהוא לא חצה את הגשר כדי להגיע, כי מטֶבע הדברים הוא הגיע ברכבת מכיוון דרום. את הגשר חוצים רק כשמגיעים ברכבת מכיוון צפון. רק אז נפתחת התהום המסחררת מעל התעלה, ורק אז חוצים את הגבול המסוכן שבין הבית למקום אחר. אולי לא כל כך התעלה כמו הגשר. התעלה היא למרות הכול מים ותו לא, אבל הגשר הוא מעבר מאיים מאין כמוהו, שלד קר של קורות פלדה מסומרות, מרותכות ומוברגות בזוויות חדות ובקשתות מחודדות לשני צירים מחורצים שמתנשאים מארבעה עמודי אבן מסיביים משני צדי החלק הנפתח של הגשר, מעל נתיב השיט.

מי שמגיע ברכבת כמובן אינו רואה דבר מכל אלה, אולי אפילו לא מרגיש איך כל הקונסטרוקציה רוטטת ורועדת מתחת לקטר ולקרונות, לא שומע את פסי הרכבת מייללים ואת קורות הפלדה מהדהדות כנגד החבטות והחיכוך המתכתיים של הגלגלים, אינו מרגיש את הריח השרוף של מסוטים וכבלים שיורים גצים. לכן מי שמגיע ברכבת לעולם לא יוכל לקחת חלק באימה המתלווה לחציית הגשר ברגל. כי כדי לחצות את הגשר ברגל צריך לפני כן לעבור חלקת יער קטנה בין המקום לבין התעלה, לאחר מכן לעלות במדרגות עץ צרות ומפותלות לגובה עשרים ושישה מטרים, לאחר מכן לצעוד במסלול צר מאוד להולכי רגל, שנראה מצד אחד של פסי הרכבת הכפולים ממש מעל המים, ושמבעד למרווחים הפעורים בין לוחות העץ שלו אפשר להעיף מבט חטוף היישר אל מעמקי התהום, ושמעל מעקה המתכת הנמוך שלו אדם יכול להניף את עצמו בקלות יתירה ולצלול מטה. במקום מתהלכים סיפורי אימה קבועים על מי שעשו את זה, ואיך לאחר מכן נמשו הגופות המפוצצות והנפוחות שלהם מהמים, ומה אלוהים אומר על מעשים מעין אלה. אני תמיד מחזיק חזק במעקה הפנימי, זה הקרוב לפסי הרכבת, כדי לנטרל את כוח המשיכה השחור של פחד הגבהים. חוץ מאותן פעמים שהרכבת מתקרבת בנהמה על הפסים הסמוכים אלי, ומשב הרוח המתכתי אוחז בבגדים, והקרשים הרוטטים בחוזקה תופסים את כפות הרגליים, ולא נשאר אלא לנסות לשמור על שיווי משקל בין גיהינום אחד למשנהו. בסיוטים שלי אני נופל בלי הרף מהגשר. בסיוטים שלי אני גם מגיע לצד השני. שכן בצד השני של הגשר, במורד גרם מדרגות לא פחות צר ומתפתל, מעבר לחלקת יער לא פחות חשוכה, מחכה המוות, ואם לא המוות, הרי שמחכות שם כנופיות החצר האלמוניות, שנגדן מנהלות החצרות בצד שלי של הגשר מלחמה אינסופית ומופקרת. העובדה ששרדת את הגשר, אינה משמשת כלל ערובה להישרדות. תקיפות ומכות בארץ האויב אינן בבחינת סיוט מנותק לגמרי מהמציאות. הגשר הוא הגבול הטבעי של המקום, ולעתים רחוקות בלבד יש סיבה לעבור את הגבול הזה לבד, בלי עזרה.

כשמגיעים ברכבת מכיוון דרום לא חולפים על פני גבול שכזה, רק על פני נוף חסר זהות של יערות ושדות, ולכן קשה יותר לדעת איפה המקום מתחיל. קשה יותר גם להבין מדוע הוא נמצא היכן שהוא נמצא, ולמה תחנת הרכבת שהרכבות הגדולות נעצרות בה לרגע, בדרכן מן העולם ואל העולם, נבנתה דווקא כאן ולא בעיר שאת שמה היא נושאת. ההסבר הטוב ביותר לכל זה נעוץ בקיומו של הגשר, כי התחנה שוכנת כאן בגלל הגשר, והמקום נבנה כאן בגלל התחנה, ואולי זאת הסיבה שבגללה אני נוטה כל כך לחשוב שהוא חצה את הגשר, כאשר ירד ב-2 באוגוסט 1947 מהרכבת, כדי לנסות דווקא במקום הזה, דווקא מתחת לתחנה הזאת, להתחיל את חייו מחדש.

האם המקריות היא שמניעה אותו לרדת דווקא כאן? לא, אין פה מקריות יותר מבכל דבר אחר במסעו לכאן. ככל הנראה אפילו פחות, שכן הדבר המקרי ביותר בחייו הוא עצם העובדה שהוא חי. אפשר כמובן לומר שזה מקרה שמישהו מאיתנו חי, אבל לאורך הדרך שלו, ולא של אחר, המוות היה חלק מתוכנית, וצפוי יותר מאצל רובנו. העובדה שהוא חי היא על כן מקרית יותר. חוץ מזה הוא יודע גם יודע למה הוא יורד דווקא כאן ולא במקום אחר. שֵם התחנה רשום לו בקפידה על נייר שאותו הראה לכרטיסן, שהבטיח להתריע מבעוד מועד על התקרבם לתחנה. על הרציף גם ממתינים לו א' וס', כפי שסיכמו ביניהם, ולמען האמת גם אדם שלישי, שבתחילה נראה לו כחבר ללימודים מהגימנסיה בלודז'. אבל מובן שהוא לא; מאוד לא סביר שכך יהיה. אבל מאחר שדברים רבים כל כך בדרכו היו בלתי סבירים, לא מן הנמנע שתעלה על דעתו עוד אי-סבירוּת אחת או שתיים. כך או כך, שלושתם עומדים על הרציף ומחבקים אותו ועוזרים לו לרדת במדרגות עם המזוודות ומתחילים ללוות אותו לחדר השכור שבו יתגורר ומספרים לו במהלך אותו ערב בהיר עדיין של חודש אוגוסט מה ידוע להם על המקום שכולם הגיעו אליו זה לא כבר, שאיש מהם לא יודע עליו מי-יודע-מה-הרבה, והם בתורם רוצים לדעת הכול על האנשים ועל האירועים במָקום שהאיש עלה בו לרכבת, היכן שנפגשו בפעם האחרונה. כולם עדיין בעיצומו של מסע, וכל מקום הוא עדיין בבחינת עצירה קצרה בלבד בדרך למקום אחר, ומי שנמצאים לפי שעה כאן מנסים כמיטב יכולתם להתעדכן בקורותיהם של מי שלפי שעה נמצאים שם, שכן האחווה הצפה, חסרת המנוחה, היא האחווה היחידה שיש להם לפי שעה. לאט-לאט ינסה כל אחד מהם להפוך אחד מכל המקומות הללו למקום שלו, ואט-אט יפרידו ביניהם המקומות, בזה אחר זה, על פי רוב לנצח, ועם הזמן המקום הזה יהיה אחד מאותם מקומות. רק אחד מהם ינסה לנכס לעצמו דווקא את המקום הזה, וזהו האיש שירד זה עתה מהרכבת.

טוב, על זה אני עדיין לא יודע כלום, שכן אני עדיין לא מכיר את האיש שירד זה עתה מהרכבת, ושעדיין אינו אבי, ושעדיין אינו יודע שזה מקום העצירה האחרון שלו. אני חושב שהוא אינו יכול אפילו לדמיין לעצמו עצירה אחרונה, כי אני חושב שהוא עדיין אינו מסוגל לדמיין לעצמו מקום כלשהו כמקום שלו. למען האמת, אני חושב שהוא מביט סביבו בלי הרף בסקרנות כדי לבדוק אם המקום הזה יכול, למרות הכול, להיות כזה, שכן הצורך בעצירה מעט ממושכת יותר כבר החל לדחוק בתודעתו. ומסיבה זו הוא שם לב ורושם בזיכרונו בעניין מיוחד את שורות בנייני הדירות החדשים והמזמינים, בניינים של שלוש קומות לאורך רחוב שזה עתה נחנך, רחוב מרוצף אריחים שבצדיו עצי חוזרר שזה עתה ניטעו, החוצה את השכונה החדשה ממש מתחת לתחנה שבה ירד כעת. לכן אני חושב שהוא מיד רוצה לדעת לאיזה מין עיר הוא הגיע, ואיזה מין אנשים גרים בה, ועל תנאי העבודה במפעל הגדול שהוא מקווה למצוא בו עבודה, וכן איזה סוג עבודה יכול המקום הזה להציע לאישה בת עשרים ושתיים בקושי, בלי הכשרה מקצועית, שניסיונה בשפה שמדברים פה מועט, מועט אפילו משלו. למען האמת אני חושב שהוא כבר התעניין בעבודה כזאת, ושהוא רק מתכוון לבדוק את העניין מקרוב, ובעיקר לוודא אם אפשר להחליף את החדר השכור בדירה, לפני שהוא מתכונן להפציר בה לעלות על הרכבת מהמקום שהוא עזב זה עתה, למקום שהוא אך בקושי הספיק להגיע אליו.

אבל מה הוא חושב על העתיד באותו ערב של חודש אוגוסט 1947, אני יכול רק לשער ותו לא, ואני מעדיף לא לעסוק בהשערות, ובראש ובראשונה אינני רוצה להתוות את חייו מראש. בשלב זה הוא חי עשרים וארבע שנים בלבד, והוא עבר בהן הרבה כל כך, שזכותו להמשיך בחייו בלי שאעמיס עליו מראש את מה שיקרה בשארית ימיו. אני אתייחס לימיו כפי שיבואו, ואותם מקומות שלא אראה ממש בבירור איך הם מגיעים אליו, להם ארשה להגיע אלי.

ביום הזה, שהערב שלו עדיין מוקדם ומואר, הוא גורר אפוא עם שלושת חבריו, שאינם ממש קרובים, אבל הם החברים היחידים במקום שהגיע אליו זה עתה, שתי מזוודות בלויות וכבדות למדי; שהרי הוא עומד להשתכן כאן לתקופה בלתי מוגדרת, וגם החפצים של חיים שלא מזמן התחילו שוקלים עד מהרה לא מעט. אחת מהחליפות שלו הוא כמובן לובש, אולי את החליפה האלגנטית באפור-בהיר משובץ, וחולצה לבנה עם עניבה תואמת וכובע על ראשו, אף על פי שעדיין קיץ. זהו הקיץ החם ביותר זה מאה שנים, והערב חמים, והיה נעים יותר להסתובב גלוי ראש, אבל את הכובע ממילא לא היה אפשר לארוז במזוודה, והוא לא היה חולם לנסוע ברכבת למקום זר בלבוש לא הולם. ארבעת הגברים מתחילים בינתיים לצעוד ברגל מהתחנה, והם מתחלפים ביניהם בנשיאת המזוודות. א', הוותיק ביותר במקום הזה, אומר שנשארה עוד כברת דרך ארוכה למדי ללכת, ושעליהם לקחת את האוטובוס בתחנה הבאה, שאם לא כן יהיה מאוחר מכדי למצוא מקום לאכול בו. וחוץ מזה, שבת בערב, ובעיר יש סרט טוב שיספיקו להגיע אליו אם יזדרזו. אז הם מזדרזים כמיטב יכולתם, והאיש שזה עתה ירד מהרכבת בקושי מספיק להתייצב בחדרו השכור, בבית שבנייתו הסתיימה זה עתה, ולהציג את עצמו לפני בעלת הבית, שבעלה מת לא מכבר ולכן היא נאלצת להשכיר את החדרים לרווקים העובדים כפועלים במפעל במקום לרהט אותם לעצמה, ועם זאת היא חביבה ומסבירת פנים. ואז כולם ממהרים להמשיך בדרכם כדי לחגוג את העובדה שכולם נמצאים לפי שעה באותו מקום, איש בחברת רעהו. הסיפור של הסרט שהם בקושי מספיקים להגיע אליו בזמן, מתרחש על ספינת עבדים ומוקרן בקולנוע קָסטוֹר, ליד המעגן האידילי במרכז העיר, שהאוניות הגדולות עוגנות בו בשקט לרגל סוף השבוע ותושבי העיר מטיילים בו להנאתם לאורך הרציפים. קברניט ספינת העבדים רוצה להפסיק עם סחר העבדים כי הוא עומד להינשא ולהפוך לאדם מכובד. הוא מצווה על הקצין הראשון שלו להחליף את המטען ואת הצוות גם יחד, אבל כאשר הוא עולה על הסיפון עם רעייתו הצעירה, למה שתוכננה להיות הפלגת ירח דבש, מתחוור לו שהמטען והצוות לא הוחלפו. זהו סיפור מרתק שאת התסריט שלו כתב ויליאם פוֹקנר, ובתפקידים הראשיים משחקים ווֹלָאס בֶּרי ומיקי רוּני, ואף על פי שהסיפור מתרחש במאה התשע-עשרה, אני מתאר לעצמי שהם יכולים להזדהות איתו במידה מסוימת, שכן כולם חוו לא מכבר איך ספינות רגילות לכאורה, או במקרה שלהם רכבות רגילות לכאורה, יכולות להתברר כדבר שונה בתכלית. ונדמה שאף אחד מהם עדיין לא יודע בוודאות על איזה סוג ספינה או רכבת הם עלו, או לפחות באיזה מין מקום הם ירדו זה עתה. אולי הם הולכים אחר כך לחדרו השכור של מי מהם ומדברים על הסרט ושותים כוסית או שתיים של וודקה פושרת, או יושבים אפופי עשן סיגריות ומספרים סיפורים זה באוזני זה ומשחקים קלפים ושוכחים לרגע שהם נמצאים במקום זר להם שהם זרים לו גם כן; הם עדיין צעירים, ושבת בערב עכשיו, ובלילה הירח המלא מנצנץ, והם רוצים להפיק כמה שיותר מהעצירה הקצרה, שבמקרה, וככל הנראה לזמן קצר מאוד, הִפגישה את כולם דווקא כאן.

*

על שלושת הגברים שמחכים על הרציף אינני יודע שום דבר נוסף, אני רק יודע שכמו רוב האחרים במסע הזה, הם ימשיכו עוד מעט בדרכם הלאה. מה שאני יודע הוא שהאיש שיהיה אבי כותב למחרת מכתב לאישה שתהיה אִמי, שזה חצי שנה היא אשתו, ומספר שהעיר שהגיע אליה זה עתה, שמה סוֹדֶרטֶליֶה, והיא נראית לו גדולה יותר מהעיר שעזב זה עתה ששמה אָלינגסוֹס. הוא מציין שכמו כל הערים בארץ החדשה גם זאת נראית מאוכלסת בדלילות, ושהמרחקים ברגל מחלק אחד של העיר לאחר ארוכים, וכי מסביב לגרעין קטן, אם כי לא קומפקטי במיוחד, של העיר משתרעים אזורים נרחבים של בתים ובנייני דירות חדשים עטופים בכמויות נדיבות של אור, אוויר וירוק. נדמה גם שבכל מקום יש עצים גדולים, כן, יערות שלמים שצומחים ממש מעבר לפינה, ובעיקר יש שם מפעל פרמצבטי גדול לייצור תרופות שיכול להציע מקומות עבודה רבים לנשים צעירות שיודעות לארוז בזריזות את התרופות בקופסאות קרטון ובצנצנות, וככל שהן זריזות יותר, כך הן יכולות להרוויח יותר. "לא חזרתי אמש מאוחר מי-יודע-מה, זה לא היה אחרי אחת-עשרה," הרגיע אותה, "שכן רציתי לפרוק את המזוודות ולבחון את החדר, אם כי השותף החדש שלי לחדר כבר ישן, כך שנאלצתי לחכות עם זה." השותף לחדר הוא "חילזון צעיר ושקט" שהספיק לספר בבוקר, שכן יום ראשון היום וכולם פנויים מעבודה ובחדר האוכל של הבית הוגש קפה של בוקר וכריך גבינה, שבחדרים אסור אפילו לחמם מים לתה, שימי העבודה במפעל המשאיות הגדול מתחילים בשעה שבע ומסתיימים בשעה ארבע, עם הפסקת צהריים של חצי שעה בשעה שתים-עשרה וחצי, ושאפשר לבוא לעבודה בבגדים רגילים ולהחליף במפעל, כי אפשר להתקלח ולהתרחץ ביסודיות אחרי העבודה. יש להם גם בתי שימוש מודרניים, אבל מי שנזקק להם בשעות העבודה צריך לבקש רשות לצאת, ואת הדלתות אי-אפשר לסגור, קל וחומר לנעול, כך שאיש לא יכול להתיישב שם לנוח או לתפוס תנומה קלה. אבל שום דבר מכל זה לא נראה לו נושא חשוב במיוחד לספר עליו. הוא כותב בקיצור ובמידה של תחושת חובה ובכתב יד מהיר מדי, כי הוא רוצה לשלוח את המכתב בו במקום. הדבר היחיד שחשוב, הוא כותב, כדי שתוכלי להתיישב ברכבת ולבוא לכאן, הוא למצוא דירה, או לפחות חדר שבו נוכל לחיות לעצמנו, ושבו גם נוכל לחמם לנו מים ולעשות לעצמנו בית.

הוא דואג גם לה, הדבר ניכר במכתביו, אפשר לומר שהוא דואג בהגזמה. תיזהרי כשאת רוכבת על אופניים וכשאת שוחה בים, הוא כותב, כאילו היתה ילדה קטנה. הם כבר נמצאים יחד ברציפות כמעט שנה שלמה, אחרי שכמעט שנתיים רצופות חיו בנפרד, אם אפשר לבטא זאת כך. כן, אולי הביטוי חיו בנפרד זה מזה אינו הביטוי המתאים בהתחשב בכך שהמקום שהם הופרדו בו זה מזה היה הרמפה של הסלקציות באושוויץ-בירקנאו. ודאגה זה לשלומו של זה אולי אינו הביטוי הנכון בהתחשב בכך שכל מה שעלול לעורר דאגה כבר קרה לשניהם, יותר מכל מה שלא יעלה על הדעת שיקרה ובכל זאת קרה, חוץ מהדבר האחרון הזה שעוד יקרה אבל אסור בשום אופן שיקרה, ושהדאגה מפניו כבר אינה ממין העניין. לא כאשר כמות דאגה שדי בה להרעיל עולם שלם מרוכזת בתוך טיפה שחורה אחת ויחידה של חרדה מכַלָה, המרחפת בלי הרף מעל הנקודה החלשה ביותר לפי שעה בקשר הזה, קשר שעדיין אינו סביר שיתרחש ולכן גם עדיין אינו מציאותי, בין שני אנשים צעירים שבפעם האחרונה נפרדו זה מזה על הרמפה של הסלקציות באושוויץ-בירקנאו. לא, שבפעם האחרונה נפרדו זה מזה על רציף של רכבת באָליגנסוֹס.

אבל כבר לא קל כל כך להבדיל בין פרידה לפרידה. לא, אסור לה להידרס על האופניים, ולא לטבוע באגם, גם לא ליפול במדרגות, ולא לסבול מאיזה אירוע סביר או בלתי סביר שעלול לנתק את החוט השברירי האחרון למה שלמרות הכול עשוי להתברר כחיים חדשים. "ולי את בשום אופן לא צריכה לדאוג," הוא מוסיף בביטחון עצמי מופרז. "ומחר לפני הצהריים אני הולך לבדוק בנוגע לעבודה במפעל המשאיות שמ' בטוח שאקבל הודות ל'כישורים' המצוינים שלי, וכבר היום אשאל את בעלת הבית המסכנה שאיבדה את בעלה אם בעתיד הקרוב יתפנה אולי חדר, וכאמור אני נורא דואג לך, ואת לא משה ממחשבותי לשנייה, ואולי בעצם היה עדיף אילו נסעת איתי לכאן, כי אז לא היינו צריכים לדאוג הרבה כל כך, והכול בטח היה מסתדר ממילא. והכול בטח יסתדר בקרוב מאוד, ואת עוד מעט תהיי פה איתי."

כתובת השולח שהוא מציין היא R 639 B, סוֹדֶרטֶליֶה. איזה מין כתובת זאת? שום רחוב, שום שם, רק מיקוד. כתובת של עוד צריף, בתוך עוד מחנה? האם אפשר לשלוח מכתב תשובה לכתובת כזאת? כמה זמן אפשר שכתובת כזאת תפריד ביניהם?

כעבור יומיים הוא מתחיל לעבוד במפעל המשאיות הגדול. העבודה שלו מתמצה בריתוך צינורות דלק בשִלדת המשאית. הוא מקבל את העבודה בלי שום קושי. מצפוני וחרוץ, כתוב על נייר המכתבים הרשמי המודפס במכונת כתיבה מאת מנהל כוח האדם של אָלינגסוֹס בוֹמוּלסבֶבֶרי,1 וככל הנראה מנהל כוח האדם בסקָניָה-וָבּיס לא נזקק ליותר מזה. אלא שליתר ביטחון נאמר לו שהאיש שלפניו גם מנוסה בייצור משאיות. "עבד בחריטת סרני משאיות בפירמה בּיסינגוֶורקֶה בבּראוּנשוַוייג/פֶכֶלדֶה בין ספטמבר 1944 למרס 1945," הוא רושם בצייתנות מתחת לטור "ניסיון וכישורים" בטופס הקבלה לעבודה, כפי שנקבע באחרונה בחוק. לא שזה משנה הרבה, כאמור. אירופה זקוקה לפי שעה ליותר משאיות מכפי שבכוחו של סקָניָה-וָבּיס לייצר, וסקניה-וביס זקוק ליותר פועלים מכפי שיש לפי שעה בנמצא. מפעלים רבים לייצור משאיות באירופה עדיין קבורים מתחת להריסות ואינם יכולים לייצר את כל המשאיות הדרושות כדי לבנות אותם מחדש, קל וחומר כל שאר הענפים באירופה שזקוקים למשאיות כדי להיבנות מחדש, מה שמספק לפי שעה לסקניה-וביס יתרון תחרותי בהשוואה לביסינגוורקה בבראונשווייג, למשל, שבשנתיים האחרונות לא היה מסוגל לחרוט צירי משאיות כלל ועיקר.

כעבור שבועיים נפתחת אפשרות חדשה בכתובת הדואר R 639 B בסודרטליה, והדאגה שאינה מתפזרת בדרך אחרת מתפזרת בזכות האישה שתהיה אמי שעולה לרכבת אל הגבר שיהיה אבי כדי לחלוק איתו חדר שכור בלי מטבח. שם, בשעות בוקר מוקדמות של סתיו, בקרים שהולכים ומחשיכים מיום ליום, הם מחממים בחשאי מים לתה על מגהץ הפוך, לפני שהוא יוצא למפעל המשאיות והיא למפעל התרופות, וכעבור זמן-מה למפעל הקונפקציה בבעלות המשפחה, שבו היא תופרת בקבלנות בטנות למעילים לצלילי מוזיקה. "הבנות לא אוהבות מוזיקה של מצעדים, אבל חוץ מזה הכול הולך, ממוזיקה קלאסית ועד להיטים פופולריים," אומר הבוס לעיתון המקומי. היא צעירה וחרוצה וכבר בעלת ניסיון של שנה בעבודת תפירה ב"מפעלי הכותנה השוודיים המאוחדים בע"מ" באָלנגיסוֹס, ויכולה ביום טוב של שמונה שעות עבודה להרוויח עד שבעים וחמישה אוֹרֶה2 לשעה, שעם המשכורת הזעומה, אבל הגדולה יותר מזו של מפעל המשאיות, מספקים להם קרקע יציבה יותר מתחת לרגליים. כבר ב-1 באוקטובר 1947 הם מצליחים לשכור בשכירות מִשנֶה דירת חדר עם מטבחון וכתובת אמיתית, וילָגָטָן 22. בכתובת הזאת, כעבור שנה, בבניין שאין לי כל זיכרונות ממנו, הופכים הגבר והאישה הצעירים לאבי ולאמי.

לעומת זאת, לבית שממנו יש לי זיכרונות רבים, אנחנו עוברים כעבור עוד שנה או שנתיים. המסמכים מספרים סיפור אחד ואילו הזיכרון העמום סיפור אחר. אבל זה לא משנה, שם זה מתחיל, בבית שמתחת לתחנת הרכבת, שבה הגבר הצעיר שיהיה אבי יורד מהרכבת אחר צהריים אחד של חודש אוגוסט 1947, בית שנראה לעין ישר מתחת לחלון בצד השמאלי של הקרון, אם מגיעים ברכבת מכיוון צפון על הגשר.

וכאן הוא המקום. כאן העולם שלי לובש את הצבעים, האור, הריחות, הצלילים, המילים, הקולות, המחוות והשמות הראשונים שלו. אני לא יודע בוודאות מהו הגיל המוקדם ביותר שאדם יכול לזכור בו דברים. יש האומרים שאנו נושאים זיכרונות מגיל שנתיים, הזיכרונות הראשונים שלי הם של שלג וקור, ולכן הם ככל הנראה מגיל מעט מבוגר יותר, שכן נולדתי באוקטובר, אבל אני די בטוח שעוד לפני שאני מתחיל לזכור את העולם שאני פוגש לראשונה, העולם כבר הספיק להטביע בי חותם במישורים רבים לאין ערוך יותר מאשר בזיכרון, כך שגם דברים שלא אזכור לא יהיו בחזקת נשכחים. זה המקום שיעצב אותי גם אם אהיה משוכנע שאני הוא שעיצבתי את עצמי.

זה ההבדל בינם לביני. הם פגשו את העולם לראשונה במקום אחר לגמרי, והם נושאים עמם עולם אחר לגמרי, ובעבורם כל כך הרבה דברים כבר התחילו וכבר נגמרו, והם עדיין לא בטוחים אם משהו כאן יכול להתחיל מחדש, שכן דברים רבים כל כך שהם כבר לא זוכרים, או לא רוצים לזכור, גם לא ניתן לשכוח. לדידם הצבעים והאור והריחות והצלילים והקולות במקום הזה יזכירו לא פעם משהו אחר, בלי שהם תמיד ידעו מה. כדי שהם יצליחו בדרך כלשהי לנכס גם את המקום הזה לעצמם, הם חייבים ללמוד להכיר אותו מספיק טוב ולתת לו להטביע בהם את חותמו מספיק עמוק, כדי שיום אחד הם ייזכרו דווקא במקום הזה למשמע רכבת משא חולפת בנקישת גלגלים בלילה, או כשריח דג מלוח מטוגן עולה בנחיריהם בחדר המדרגות, או בעת טיול מתחת לעצי אורן גבוהים ומפוארים, או כשהם פוגשים במשב רוח של זפת וים לא פתוח, או כשהם רואים את פירות החוזרר זוהרים בסתיו, או כשהם מביטים בילדיהם.

*

מה שקושר אותם בשלב מוקדם אל המקום הוא הילד, שבמקרה הוא אני. אני לא רוצה להפריז במשמעות שלי בהקשר הזה ויכול להיות שאני טועה, אבל עובדת קיומו של ילד מקשה לפחות ברמה המעשית על המשך המסע. להמשיך לנסוע עם תקווה בלב, מזוודה ביד וכובע על הראש, זה דבר אחד. להמשיך לנסוע עם תינוק בן יומו, זה דבר אחר לגמרי. למען הילד יש להאריך עצירה קצרה לזמן בלתי מוגדר, ותוכניות גדולות הקשורות להמשך המסע מתחלפות ונפרטות לתוכניות קטנות הקשורות למקום שהם שוהים בו במקרה, מצב שמתחזק בדרך נס בזכות המקום.

מחסור בדירות הן מהמילים הראשונות שכופה עליהם שפת המקום. מחסור בדירות וצורך בדירות. בעיתון המקומי הקרוי "סטוֹקהוֹלמס לֶנס וסוֹדֶרטֶליֶה טידנינג",3 או בשפת היומיום "לֶנסטידנינגֶן", יש כתבה על משפחה שחיה באוהל בחוף הרחצה. על חמש מאות מבקשי דיור ושישים דירות. על צריפי הרווקים של מפעל המשאיות. "המחסור הקטסטרופלי והבלתי ניתן להכחשה בדירות," מודיע העמוד הראשון של גיליון 19 ביולי 1948.

לא שהם צריכים להיות מסוגלים לקרוא את העיתון המקומי כדי לדעת. כולם במקום יכולים לספר שדירה כמוה כנס.

אבל למרות הכול הנס מגיע. דירה כמעט חדשה ובה חדר קטן ומטבח קטן, חדר אמבטיה ובו בית שימוש ומים זורמים, חדר כביסה מוסק בעץ במרתף הבניין השכן, ובחדר המדרגות פיר להשלכת אשפה, חריץ למכתבים ושלט שמי על דלת הכניסה לדירה. בחדר הקטן, ספה שנפתחת למיטה, שולחן עץ עגול, צבוע בצבע חום אגוז, מצויד במנגנון הגבהה והנמכה ובלוח להגדלה, עם ארבעה כיסאות תואמים שמושביהם מרופדים בבד. בגומחת שינה מיטת תינוק. באחת הפינות, על שולחן עיתונים קטן מכוסה מפה לבנה, מעוטרת תחרה, מקלט רדיו מסוג פיליפּס. אי-שם גם ארון ובו מגירות לסדינים, מגבות ובגדי ילדים. במטבח ספסל מעץ בהיר שניתן להציעו גם לשינה, מקרר וכיור, ארון קיר עם דלתות הזזה מעץ לבוד, צבוע באפור בהיר, מערכת כלי אוכל של שישה חלקים, עם דוגמה בצבע כחול. על הקיר מעל הרדיו ציור שמן של פרחים צהובים ואדומים באגרטל כחול. בחדר האופניים במרתף תלויים על ווים בתקרה שני זוגות אופניים משומשים, על אחד מהם מורכב מושב לילד. אני גם מחפש עגלת ילדים, אבל כבר לא ממש יודע איפה למקם אותה. אני רק יודע שחייב להיות לה מקום איפשהו, כמו שעם הזמן חייב להיות מקום לרכבת צעצוע מעץ ולמדף עם ספרי ילדים, בהשאלה מהספרייה העירונית, ולקופסה מחולקת לתאים עם המבחר הבסיסי של חלקי מֶכָּנוֹ ולכמה דגמי מכוניות מיניאטוריים ממתכת יצוקה, בהם בלי כל ספק וולבו PV444 שחורה. בדירת חדר לא קשה לראות כמה מקום תופס אפילו ילד אחד יחיד.

בדירה הזאת הילד תופס מקום יותר מהנגלה לעין. סביב הילד מארג הולך וגדל של שאיפות ותוכניות. קופסת הקרטון הקטנה עם לוחיות עץ מנוסרות ביד ועליהן אותיות כתובות ביד אינה סתם צעצוע אלא גם פרויקט, וצירופי האותיות החדשים שמניחים הילד והגבר הצעיר, שהוא עכשיו אביו, בשעות אחר הצהריים הארוכות של ימי ראשון על הרצפה בחדר יוצרים לא רק את המילים בשפה חדשה, אלא גם את אבני הבניין של עולם חדש. הילד ינכס לעצמו את המקום, כדי שעולם חדש יהיה אפשרי עבורם. הוא הפרויקט שממלא עד מהרה את הדירה הקטנה במלָאים סמויים מן העין של חלומות וציפיות. מה ששני המהגרים החדשים האלה צריכים אינו קורת גג מעל הראש, אלא קרקע יציבה מתחת לרגליים; ובמקום שהילד יכול להכות בו שורש, אולי גם הם יוכלו עם הזמן לנחות.

הילד הוא כאמור אני. ומרכזו של המקום שאותו אני עומד לנכס להם באמצעות ניכוסו לעצמי מצוי בבניין דירות מחופה טיח צהוב, בניין שיש בו שתי כניסות, שלוש קומות ושמונה-עשרה דירות, מתחת לרציף מספר אחת של תחנת הרכבת, שרכבות הנוסעים הגדולות עוצרות בו תמיד לעצירה קצרה בדרכן דרומה, וגם הרכבות המהירות וגם רכבות הלילה וגם הרכבות לקופנהגן ולהמבורג. מחלון המטבח ומחלון הסלון של דירת החדר הקטנה בקומה השנייה של בניין הדירות הקרוב ביותר ליער אפשר לראות אנשים זזים בתוך הקרונות. עם כל רכבת נגלה עולם חדש מאחורי ההשתקפויות בחלונות של הקרונות, עולם אילם שאינו מודע לעצירה הקצרה שלו בעולם שעומד להיות שלי.

אומרים שמלכים מחוץ לארץ עשו אף הם עצירה קצרה כאן, ושאנשים מנופפים בדגלים קידמו את פניהם על הרציפים, ושהקרונות המלכותיים שלהם הוסטו מהמסילה לארוחת בוקר מלכותית וחוברו שוב לרכבת המלכותית השוודית, לקטע הראווה האחרון של הנסיעה לתחנת סטוקהולם סֶנטרָל ולארמון המלכותי. אבל לי אין שום זיכרון על עולם שכזה מחוץ לחלון המטבח שלנו. זה מן הסתם קרה לפני המלחמה, לפני שהבניין שלנו נבנה, ולפני שאני נולדתי, וכל מה שנגלה לעינו של מי שאולי הציץ מחלון הקרון החוצה בכיוון שלנו היה אדמת חול ויער אורנים דליל.

מכל מקום, מה שבטוח מעבר לכל ספק הוא שכמה חודשים אחרי סוף המלחמה, הגנרל פטון האמריקני התעכב לעצירה קצרה על רציף מספר אחת לפני שהוא עלה על הרכבת של 21:53 למָלמוֹ. מוקדם יותר באותו היום הוא ביקר את חטיבת השריון של מחוז סוֹרמלָנד בסטרֶנגנֶס ובחן את הטנק השוודי מדגם 42, שמשקלו עשרים ושניים טונות, ואת נושאת הגייסות המשוריינת SKP מתוצרת סקניה-וביס, וקבע שהרֶכב השוודי טוב ממקבילו האמריקני. אבל אולי הוא פשוט היה מנומס. ואולי גם לא ראה דברים עין בעין עם ההנהגה הצבאית האמריקנית שבדיוק נטלה מידיו את הפיקוד על הארמיה השלישית. זה היה ב-3 בדצמבר 1945 בערב, וקהל גדול התאסף בתחנה כדי להריע "לגנרל האהוד". כשהרכבת ופטון בתוכה יצאה לדרכה דרומה, הריעו לו בקריאות הידד רמות. וזה היה לפני שנולדתי, אבל באותו זמן הבית עמד על תלו, כמו תא צפייה בתיאטרון; זה עתה הסתיימו בנייתו ואכלוסו, ויכול להיות שכמה מהדיירים החדשים התפתו, בשעת ערב מאוחרת זאת של חודש דצמבר, לפתוח את אחד החלונות שלהם הפונים לרציף, בניסיון לראות ולו בחטף את האיש שלפני שנה בלבד חיסל את ההתנגדות הגרמנית בצפון צרפת בשילוב ראוי לציון של גאונות ואכזריות. שמו המלא היה ג'ורג' ס' פטון. אני זוכר אותו רק כג'ורג' סי סקוט בסרט "פטון" ואולי מהסיבה הזאת הייתי מריע לו ככה, לא יותר מדי ולא פחות מדי, אבל מי שהריעו בלי כל הסתייגות לפטון האמיתי על הרציף, מחוץ למה שיהיה לימים חלון המטבח שלנו, וראו אותו עולה בגודל טבעי על הרכבת למלמו, ואולי עדיין חשו את אי-השקט של המלחמה בגופם, אלה לעולם לא ישכחו את מה שראו. כי יתברר שהם מהיחידים שזכו לראות את הגנרל ג'ורג' ס' פטון בחיים. כעבור מעט יותר משבועיים, ב-21 בדצמבר 1945, הוא נהרג בתאונת דרכים מחוץ למָנהַיים שבגרמניה המובסת והכבושה.

הזיכרון הראשון שלי מהתחנה שמחוץ לחלון המטבח הוא של הרכבות שאף פעם לא נעצרות ואף פעם לא נגמרות, אלא מקרקשות בלי הרף בלילות בשיירות צמודות של קרונות משא פתוחים ומחופים, מייבבות וחורקות כמו אסירים כבולים, עמוסים לעייפה, במסע עונשין. לפני הכול הן זכורות לי כדבר ראשון שמעיר אותי בבוקר כששמשות החלונות רועדות והחיבורים בין הפסים מכים בגלגלים, והברקים המתפצחים מהקָטרים הכפולים חודרים מבעד לווילונות, וריח לח של כימיקלים וריקבון מתגלגל ויורד מהרציפים לתוך המיטות והחלומות שלנו.

על פיסת הקרקע הצרה, בין שורות הבניינים לשיפוע התלול העולה בכיוון הגדר, לפני הרציפים, השאירו אדריכלי המקום על כנם כמה מעצי האורן המקוריים ואפשרו לעשב ולתלתן לבן להתפשט מתחת לגזעים. זה מקום המשחקים הראשון שלי. אני מחפש בעשב תלתן בעל ארבעה עלים, משחק במחבואים בין העצים ומניח פיסות של קליפת עץ אורן בשלוליות שעל מסלול ההליכה, מתחת לסוללה של מסילת הברזל. תלתן בעל ארבעה עלים הוא סימן מוקדם למזל, תלתן כפול בעל ארבעה עלים הוא מסתורין מוקדם. עם הזמן המשחקים נעשים נועזים יותר ומרתקים יותר ונמשכים עד שעות מתאחרות והולכות של אחר הצהריים, משחקים שאי-אפשר לקטוע משום שמישהו פותח את חלון המטבח וקורא בקול שהגיע הזמן לחזור הביתה. Chodź do domu,4 קורא הקול בחלון המטבח שלי. האישה הצעירה שעכשיו היא אמי קוראת לי, והיא קוראת לי בשפה הראשונה שאני לומד והשפה הראשונה שאני שוכח. בחורפים המים מציפים את פיסת הדשא הגדולה ביותר בין עצי האורן, והבנים הגדולים יותר יורדים למטה עם מחבטי ההוקי שלהם, והמשחקים נעשים קשים יותר ויותר, ומחשיך מוקדם יותר, והקריאות מהחלונות לובשות אופי דואג יותר. ועוד מעט שפה אחרת.

הם לא רוצים להשאיר דבר ליד המקרה. אסור שמשהו יחצוץ בין הילד לבין המקום. שום מילים זרות, שום שמות זרים. שום דבר שעלול לגרום לילד לאבד את האחיזה של כולם. ועל כן, כשהם שמים לב שהמילים הראשונות של הילד הן בשפה זרה, הם מכריחים את עצמם לפנות אל הילד בשפה שעדיין זרה להם, וכבר בשלב מוקדם לשים ספרים בשפה הזרה בידי הילד, ובשלב מוקדם לפזר על הרצפה בסלון את מילות השפה החדשה באמצעות לוחיות של אותיות תוצרת בית.

את שמו של הילד הם כבר הבטיחו בעצת חברים חדשים. השם הנפוץ ביותר לבָּנים בשפה החדשה. השם חשוב, הסבירו החברים. שם זר בולט בזרותו ונעשה מעמסה. את השם שהם חשבו עליו, גרשון, על שם סבו, אבי אביו של הילד, מביס יוֹרָן, שם שכמו נוצר כדי להבדיל זרים מילידים. ההיגוי המורכב והארוך של ההברה הראשונה הוא שיוצר את ההבדל. הם יכלו גם לתת לו את השם יָקוֹבּ, על שמו של הסבא השני, אבי האם, שם שקל לבטא ולמען האמת לא היה בולט כלל כשם זר, כי הוא נפוץ גם כאן, אבל אני חושב שהם רצו להיות בטוחים לגמרי בכל הנוגע לסוגיית השם. הם נותנים לו גם את השם יָקוֹבּ, אבל שם אמצעי הוא לא שם שקוראים מחלון המטבח.

*

החשבון שהם עשו בנוגע לשפה התברר כנכון. אולי גם בנוגע לשם, אבל את זה קשה לדעת בוודאות. מה שבטוח הוא שהילד נקשר לראשונה אל המקום באמצעות השפה. במקום הזה הילד רואה את הכול בפעם הראשונה, והכוונה אכן להכול, בלי ההבחנה המייגעת הנלווית לידיעה שכל דבר בעולם אמור להיקרא בשם מסוים, ובלי ההתנסות המלמדת איך לכל דבר בעולם אמור להיות מראה מסוים.

הציפור הראשונה היא הדרור בשיח הבָּרבּיריס מחוץ לחנות החלב. הסנאי הראשון מטפס על קליפת העץ הראשונה של עץ האורן הראשון מחוץ לחלון המטבח. קצה היער הראשון מתנשא לאורך הדרך הראשונה לבית הספר. השביל הראשון ביער מצופה במחטי האשוח החמימים הראשונים, ולצדי השביל, האוכמניות הראשונות. הריח הראשון של הרינג מותסס5 מגיע ממשפחת הֶדמָן בקומה הראשונה. הרחוב הראשון נקרא הֶרטיג קָרלס וֶג, ולצדו המדרכה הראשונה (שַׂחֵק רק על המדרכה!), המסלול הראשון לרוכבי אופניים (היזהר מהאופניים!) ופירות החוזרר הראשונים. הוא גם מרוצף באריחי הריצוף הראשונים שעליהן נחבטים צמיגי המכוניות הראשונים ברעש אופייני לגומי. המכונית הראשונה שייכת לאבא של אָנדֶרס בדירה הסמוכה, ולפעמים צריך להתניע אותה בעזרת ידית התנעה, ויש לה שמשה קדמית שאני לא מגיע אליה כשמרשים לנו לשחק במושב הנהג ולסובב את ההגה. פועלי התברואה הראשונים באוטו-זבל הראשון שלי מצמידים את פחי האשפה למתקן הרמה בצד האחורי של האוטו ולוחצים על כפתור. הפח עולה לגובה ומוצמד אל פתח עגול ומתהפך קדימה, כך שהאשפה נופלת לתוך בטן המשאית, והשאריות האחרונות מנוערות מתוכו בעזרת כמה משיכות בידית, והפח שוב מורד מטה ומשוחרר מהמתקן ונישא על גבים חסונים בחזרה לחדר הסודי שמאחורי הדלת הנעולה במרתף הבטון הקר של שורת הבניינים החדשים שאנחנו גרים בה. האוטו-זבל הראשון שלי הוא מדגם נוֹרבָּה, שמחלקת התברואה בסודרטליה רכשה בשלושה אקזמפלרים יקרים. הוא נחשב צעד קדימה לקראת טיפול נקי ונוח יותר בפינוי האשפה, שכן הוא "מצויד בחופה לפינוי נקי מאבק ובמְפנה מכני של מכלי אשפה ובמתקן קרצוף שמחלק את האשפה בתוך המכל, וכן בהתקן הרכנה". פיר האשפה הראשון שלי הוא ככל הנראה צעד לאחור, שכן הוא לא נבנה כראוי. הפיר, שהאשפה יורדת בו מחדר המדרגות לחדר האשפה, מסתיים בעיקול, והאשפה נתקעת בו לעתים וסותמת את הפיר כולו, וזאת אף על פי שבהוראות ועדת הבנייה מיום 5 בנובמבר 1940 כתוב מפורשות ש"הפיר לכל אורכו יהיה אנכי וישר, וחלקו התחתון ייפתח במלוא שטח פניו אל מכל אשפה ובאופן כזה, שאם יימתח קו אנכי בין הקצוות הפנימיים של הפיר, הוא יהיה מרוחק בחמישה סנטימטרים לפחות משפת מכל האשפה". כתוב גם ש"חדר האשפה יהיה מצויד בתאורה חשמלית שתאיר את כולו היטב". חדר האשפה שלי אינו מואר היטב. הוא חשוך וקר ומדיף ריח חמוץ-מתוק של שיירי מטבח, ויש בו משב רוח קר של בטון לח.

באוטו-זבל הראשון שלי אני זוכה לנסוע עם פועל התברואה הראשון שלי, השכם בבוקר אחד, כששני המהגרים החדשים שהיו לאבי ולאמי עדיין ישנים בספה הנפתחת למיטה בחדר, וּוילון הגלילה מורד והרחוב בחוץ דומם, להוציא את ציוץ הדרורים בשיח הבָּרבּיריס וחריקת בלמי רכבות הבוקר הראשונות בדרכן דרומה. הבקרים הראשונים שלי תמיד מוקדמים ותמיד מלאי אור, ובאחד הבקרים האלה אני מתגנב החוצה מבעד לדלת הכניסה ובמורד מדרגות הכניסה לבניין, ויוצא אל המדרכה המוארת באור השמש, שכן אין לי סבלנות להישאר לשכב על הספסל הנפתח למיטה במטבח, ואיני רוצה להעיר את שני הנָמים את שנתם לפני שהשעון המעורר יצלצל והרחוב יתמלא קריאות וקולות של שיירת האופניים הגדלה והולכת שנוסעת ברשרוש שרשרות ובחריקת מושבים לאורך סמטת החוזרר עם המטען היומי של תיקי אוכל ורוכבים שעדיין לא הקיצו לגמרי.

אז אני משתלט בשלב מוקדם על המקום בלי שהם שמים לב, כן, לפעמים כשהם ישנים, פשוטו כמשמעו. נאמר לי לא ללכת עם זרים וגם לא לקבל דבר מידי זרים, אבל פועלי התברואה אינם זרים. הם שייכים למקום בדיוק כמו הסוורים והימאים בנמל, המקום שאני דג בו את הקרפיון המצוי הראשון שלי, וכמו האופים והזבנים הלובשים לבן במאפייה שמעבר לרחוב שבה אני קונה את הלחם הצרפתי הפריך הראשון שלי ובה מוזגים לי את החלב הראשון שלי בכף מדידה ארוכת ידית מתוך פתח בדלפק. המאפייה ששמה מאפיית SS, על שם האזור שנקרא סודרטליה סודרָה - סודרטליה דרום - מתמחה באפיית לחם מתוק הנקרא לחם SS על שמה, אבל את הלחם הזה אנחנו לא קונים. ממש משמאל לכניסה לחנות החלב מונחים בתיבות עץ ירוקות-כהות, שנערמות לאורך הקיר, בקבוקי המשקה הקל הראשונים שלי. המשקה הראשון-הראשון נקרא פּוֹמְריל ויש לו טעם של תפוחי עץ.

בתא הנהג של האוטו-זבל אני מורשה להתלוות לנסיעה מן הקצה האחד של סמטת החוזרר, שבו נמצא הבניין שלנו שהוא הבניין האחרון לפני תחילתו של היער ותחילתה של הדרך שמשני צדיה יער, המובילה לחוף הרחצה שעל שפת הים, ועד לקצה האחר של הסמטה, ששורת הבניינים מגיעה בו לקִצה, והרחוב פונה שמאלה בזווית חדה ונעלם מתחת לוויאדוקט, מתחת למסילת הברזל. היער והדרך לחוף הרחצה שייכים לטריטוריה, לא כן הדרך שמעבר לוויאדוקט. מעבר לוויאדוקט שמתחת למסילת הברזל נמצא המפעל הגדול שבולע שיירות של אופניים ופולט משאיות ומאכלס מאחורי דלתות הכניסה הגדולות שלו עולם שאני לא מצליח לתת לו שם. אבא הוא שרברב, אבל מה קשור שרברב לאבא אני לא יודע. הוא יכול באותה מידה להיות מתיך, קודח, לבלר, פקיד, פחח, מפעיל כרטיסים מנוקבים, מנהל, נפח, מנהל עבודה, משחיז, חרט או מהנדס. את המילים שמאחורי דלתות המפעל אי-אפשר לראות וגם לא לרחרח, ולכן הן אינן מטביעות שֵם בשום דבר בעולם שלי. הדבר הזה מפריד בשלב מוקדם בין העולם שאני יכול לנכס לעצמי לבין העולם שאבא חייב לנסות לנכס לעצמו, שכן כל בוקר בשעה 07:00 הוא נעלם על האופניים שלו אל מאחורי משהו שנקרא שער השִלדות, ואני לא רואה אותו לפני שאמא קוראת מבעד לחלון המטבח שארוחת הערב מוכנה.

גבולות העולם שלי ברורים ומאיימים, ושני פועלי התברואה שהושיבו אותי במקום התצפית הטוב ביותר בתא הנהג יודעים היטב איפה הגבולות האלה עוברים; מסילת הברזל של קו הרכבת הראשי העמוס תנועה, הוויאדוקט שמתחת למסילה שמעבר לרחוב, גשר הרכבת שמעל לתעלה, התעלה עצמה, הרציפים התלולים בנמל, הגדֵרות המחודדות סביב המפעלים ומחסני הפחם שלאורך מפרץ הָלפיֶירדֶן.

פלדה ומים. גדרות ודרכים ללא מוצא. מחסומים ותהומות.

הדרך היחידה שאינה מסתיימת במשהו נוקשה וקשה למעבר היא הדרך שממשיכה מהמקום שאבני הריצוף נגמרות בו והיער מתחיל, ושבאביב צומחים לצדיה פרחי בכור אביב ושושנת העמקים, ובקיץ היא מתמלאת באופניים ובהדרגה במכוניות, דרך שבטיולי יום ראשון עם אבא נדמה כאילו אין לה סוף. זאת הדרך לחוף הרחצה, והיא מסתיימת בחוף ים חולי. חוף הרחצה הוא הגבול הפתוח והמזמין ביותר בעולמי, אבל הוא בלי ספק גבול, ומעבר לו הדרך לא ממשיכה, ועולמי לא יכול להיעשות גדול יותר.

האזור, שרובו ככולו נבנה זה לא כבר, והאוטו-זבל נעצר בו ליד כל בניין ומרוקן כל חדר אשפה ומנער ביסודיות את השאריות מכל פח אשפה, אזור שאינו גדול מכדי שילד יוכל כבר בשלב מוקדם להתחקות אחריו ברגל, הוא לאמיתו של דבר מובלעת מכותרת ללא רַחֵם המורכבת רובה ככולה מתחנת רכבת ומבנייני לבֵנים אדומות השייכים לתחנה ומשמשים כמשרדים וכמגורי עובדים בכירים, ומשישה-עשר בנייני מגורים בני שלוש קומות וכמה כניסות, מצופים טיח צהוב או אפור משני צדיה של סמטה מרוצפת אבני ריצוף, ומכמה רחובות צדדיים קטנים יחסית, ובהם בתים דו-קומתיים, כיכר, שני גני שעשועים, גן ילדים, סניף דואר, שתי חנויות מזון, קלינגס, שמתהדרת במי קירור זורמים בחלון הראווה, וקוֹנסוּם, שמתגאה בדלפק הקירור הראשון באזור, חנות טבק, חנות צורכי תפירה, מאפייה וקונדיטוריה. ברחבה שמחוץ לבניין התחנה יש קיוסק עיתונים וממתקים ותא טלפון, שמתחת לרצפת לוחות העץ שלו, הניתנת לפירוק, בוהקים מטבעות שנפלו ביניהם. זוהי אידיליה סגורה להפליא, שהכניסה והיציאה ממנה מתאפשרות רק באמצעות מעבר מתחת לוויאדוקטים חשוכים, מתחת לפסי הרכבת, או בלוליינות בגובה מסחרר מעל גשרים של מסילת הברזל, או בקפיצה משכבה אחת של קרח צף בוגדני לשכבה אחרת, או בניקוב פרצות בגדרות התיל המקיפות את המפעלים ומסומנות בגולגולות לאות אזהרה.

מצד שני, זה מקום שקל להתחקות אחריו ולקלוט אותו. לא רק מפני שהוא קטן כל כך ותָחום כל כך, אלא גם מפני שהוא חדש כל כך. כן, כמעט בלי היסטוריה. עד לא מזמן לא היו כאן בכלל אנשים, רק יערות עצי אורן ואדמות חול. עד לא מזמן מסילת הברזל לא עברה כאן, וגם לא חשבו שתעבור. עד לא מזמן חשבו שיהיה פה משהו אחר לגמרי, משהו גרנדיוזי יותר ובעל חזון. עד לא מזמן היתה אמורה לקום מתוך שממה סתמית חברה אידיאלית, מתוכננת לפרטי פרטים. "אזור היער נֶסֶט שמדרום לעיר" היה אמור להפוך לגן עדן של בתים פרטיים למגורי פועלים: בתים פרטיים חד-משפחתיים, בנויים צמודים זה לזה ובקבוצות, עם חלקת גינה לכל בית ושדרה שגנים וגבעות מפצלים אותה ושוק מקורה ובית מרחץ וכנסייה על תלולית קטנה וגן שעשועים וספורט בסמוך למפעלים וחוף רחצה.

רק בשלב מאוחר הרבה יותר בחיים אני לומד שהמקום שאני מטביע בו את מילותי הראשונות על העולם הוא חלום גנוז של מתכנן ערים.

האדריכל שעמד מאחורי החלום הזה נקרא פֶּר אוּלוֹף הָלמָן, והוא פעל בהשראת תנועה חברתית שביקשה להחליף את האידיאל העירוני של התעשיינוּת, שהתבסס על קווים ישרים והיה מנוגד לטבע, במשהו אורגני יותר ומותאם לטבע. התוכנית תותאם לשטח, לא השטח לתוכנית. רחובות ייסללו מסביב לגבעות ועל ההרים, ולא יבתרו אותם. הנתונים הטבעיים ינוצלו, לא יימחקו. "מתכנן ערים שאינו מכיר את השטח יכול בכמה משיכות עיפרון להרוס יישוב כמעט לחלוטין," כתב הָלמָן בשנת 1901. כעבור שנתיים הציג את ההצעה שלו לתכנון העיר המתייחסת ל"שטחים הלא מיושבים שבדרומה של העיר סודרטליה".

השאיפות של הלמן ושל התנועה היו מרחיקות לכת. הם רצו, באמצעות התכנון שלהם, לסלק את מגרעות התיעוש: הלכלוך, הצפיפות, הביזה של הטבע, העוולות החברתיות, ולנצל את האפשרויות הגלומות בו: חברה חופשית יותר, שוויונית יותר וקרובה יותר אל הטבע. אחד האישים הבולטים בתנועה היה קָמילוֹ סיטֶה האוסטרי, שרצה להשיב לחיים את הקִרבה האנושית ששררה בסמטאות הפתלתלות ובכיכרות הלא מתוכננות של העיר בימי הביניים. איש בולט נוסף היה אֶבֶּנֶזֶר הווארד האנגלי שרצה ליצור חיבור חדש בין הכפר לעיר, בין חקלאות לתעשייה, בין גינות לחצרות אחוריות. יש לבזר את הערים הגדולות, העמוסות לעייפה ולבנות באזורים הכפריים שמסביבן ערי גנים אווריריות וירוקות. עם תכנון אורבני שיש בו מעט חזון יהיה אפשר להרוס בשלום את קסרקטיני הקפיטליזם ולבנות חברה חדשה וטובה יותר. "בדרכי שלום לרפורמה אמיתית," כינה אבנזר הווארד את הספר שאין ספק שפר אולוף הלמן קרא בו לפני שתקע את עפרון השרטוט שלו בשטחים הלא מיושבים ובאדמות היער שהשתרעו מדרום לעיר. כאן לא היו שום קסרקטינים להרוס, שום רחובות לתכנן מחדש, שום זיכרונות שצריך לחפור ולהעלות, שום מסורות שיש לשבור.

גם התוכניות של מסילת הברזל הגבוהה שתחלק את המקום לשניים ושל תוואי התעלה העמוק שיחתוך אותו מצָפון עדיין לא היו כאן, וכמובן גם לא גשר מסילת הברזל והוויאדוקט שמתחת וגדרות המפעלים ומסוף הנפט שעד מהרה יהפכו את חלומות התכנון של פר אולוף הלמן לניירות לגריסה.

במובן מסוים זה הייחוד של המקום, את הדבר הזה אבין רק כעבור שנים. ששום דבר לעולם לא יוצא כפי שתוכנן. לא הבנייה על האדמות הלא מיושבות מדרום. לא היקפה של מסילת הברזל. לא כוח המשיכה של התעלה. לא חוף הרחצה. לא האוכלוסייה. לא העיר.

נדמה שהמִקרי התאהב אהבה מיוחדת דווקא במקום הזה. ושהמקרי הזה משך אליו כמו מגנט את הגורלות האנושיים המקריים ביותר. ואולי דווקא זה היה החלק הכי פחות מקרי בסיפור על האיש שירד פה מהרכבת כדי לפתוח בחייו החדשים. רק כעבור הרבה מאוד שנים עלה על דעתי שלאמיתו של דבר המקום הזה היה בבחינת בחירה מצוינת להגשמת המטרה הזאת; בלי קשרים הדוקים לעבר, בלי תוכניות סגורות לעתיד, בלי שום תסריט מוכן להיכנס אל תוכו - או להיפלט ממנו.

הו כן, כעבור הרבה מאוד שנים! באיזו דרך בוגדנית מתגנבת התובנה הזאת ומציפה אותך! הפרספקטיבה המתגמדת והולכת של התובנה המתיימרת והחוכמה שלאחר מעשה והרציונליזציה שלאחר מעשה. כל כך פשוט במשיכת קולמוס אחת או שתיים להכניס אנשים לתוך סיפור שבעבורם הוא כמובן עדיין לא נכתב, להעמיס עליהם ידע שעדיין אין להם, לסגור אופקים שבעבורם עדיין פתוחים לרווחה.

*

אז הרשו לי לדבר בכנות על החוכמה שלאחר מעשה, מאחר שזו חובקת כול ובלתי נמנעת ובוגדנית. כשאני סוטה מהסיפור על עצמי בתור הגנרל פטון באוטו-זבל מחופש לטנק, בעיצומה של בחינת הטריטוריה שלי שזה עתה נכבשה (לשם סיפור על פר אולוף הלמן ותוכנית המתאר הגנוזה שלו לשטחים הלא מיושבים מדרום), אני בן חמש, וכעבור כמה חודשים יתפסו אותי קופץ בין שכבות הקרח הצפות בתעלה. המשימה הוטלה עלי על ידי טוֹמי הֶדמָן. הוא גדול ממני בשנתיים וגר בדירה מימין, בקומה הראשונה, והגיע מהעיר פָלוּן ויש לו הורים שיום אחד בשנה אוכלים הרינג מותסס, גם אם ההורים שלי חושבים שמדובר בשקית אשפה מרקיבה שנתפסה בעיקול בחלק התחתון של פיר האשפה - תוצאה של ליקוי בבנייה. אסור לי להיכנס לביתם של ההֶדמָנים ואסור לי לשחק עם טומי.

ובכן, אם להודות על האמת, אני זוכר במקרה הטוב רק רסיסים של האירועים האלה. שעות הבוקר המוקדמות עם פועלי התברואה הן רסיסים של דירות מנמנמות, מדרכה חמה מהשמש, אשפה בריח חמוץ-מתוק, פחי אשפה מקרקשים, אוברולים מלוכלכים ומשומנים ומושב פי-וי-סי דביק מתחת לרגליים חשופות. אני אפילו לא בטוח שהרסיסים אמיתיים, קל וחומר שאני מחבר אותם כהלכה זה לזה. אני גם לא ממש בטוח שאת הרסיסים אני זוכר, אם הכוונה היא זכירה אקטיבית של משהו. איך אתה זוכר משהו שעדיין לא נתת לו שם ועדיין אין לך מילה בעבורו?

על כן השתקפויות יותר מרסיסים; השתקפויות עמומות של תחושות גופניות הקשורות לחוויות חושיות נטולות מילים וסדר. הקפיצה בין שכבות הקרח הצף: השפשוף של מכנסיים מאובנים מכפור על עור כחול מקור, אורם של פָּנים חיוורות כסיד בפתח שחור של דלת, לחץ של ידיים נוקשות על גופי, צליל של קולות צורמים, תחושות של מכות שאני חוטף. מכות בעולם שלי שקולות לתחושה של שכבות קרח צפות.

רק כעבור שנים רבות באות המילים המתארות אימה וייאוש, ולאחר מכן, המילים לביטוי הסיוטים שחיפו את קירות הדירה הקטנה, שחלונותיה פנו אל פסי הרכבת, ומאוחר עוד יותר, המילים לבטא בהן את מה שהגבר שהוא אבי והאישה שהיא אמי יכלו להרגיש כשכל הסיוטים שלהם ניצבו לפתע מולם בכניסה החשוכה לעת חורף, לפני הבניין, נוטפים מי מעמקים שחורים על מפתן ביתם, חורקים כמו קרח דק מתחת לרגליהם, צורבים את עורם בקור קטלני.

רק כעבור שנים רבות יכולות תחושות להפוך לסיפורים. רק זמן רב אחר כך יכולים נתיבים אילמים של מילים חסרות להתמלא ברסיסים פזורים של שפה. רק כעבור שנים רבות אני גולש אחרי טומי במורד המדרון התלול בכיוון שפת התעלה, ליד גשר מסילת הברזל, ומחליק אל הקרח החורק ורואה סדקים כהים של מים נפתחים מתחת לרגלינו ומרגיש את כפות הרגליים מועדות ואת המים חודרים לתוך המגפיים ואת המכנסיים המאובנים מכפור משתפשפים על הגוף בדרך המפרכת הביתה אל תחושות של אימה ומכות.

רק כעבור שנים רבות אני יכול להפוך לילד שמְספר. רק כעבור שנים רבות אני יכול לנבור אחרי רסיסים בנתיבים האילמים, לסנן אותם מבעד למשקעי הזמן ולחבר אותם יחד לכדי סיפור. לא הילד זוכר. זה אני שמנסה כעבור שנים רבות לזכור את מה שהילד חש במעורפל.

"לא באמצעות הזיכרון אנחנו מתחקים אחרי העבר," כותב ולטר בנימין במסה על ברלין של ילדותו. "הזיכרון הוא רק אלמנט של העבר, כפי שהקרקע היא אלמנט של ערים קבורות. מי שמחפש את עברו חייב לגשת למלאכה כמו חופר, לא להסס ולחפור פעם אחר פעם באותו חומר, לפזר אותו כפי שמפזרים אפר, להפוך בו כפי שהופכים אדמה. כי רק דרך ההתחקות הדקדקנית ביותר אפשר לצפות למצוא אוצרות שמסתתרים שם; התמונות שהופרדו מהאסוציאציות, שכעת - כמו פרגמנטים או פסלי טורסו יקרי ערך בגלריה של אספן - מתגלות בחדרים הפרוזאיים להבנה המאוחרת שלנו."

תמונה של משטח מתכת צהבהב ובוהק, קצותיו חדים ולא אחידים, כמו בצק מרודד לעוגיות, גדול כמו מטבע של חמישה אוֹרֶה. הוא צורב את היד.

ההבנה המאוחרת. אנחנו רצים ומשתוללים בין האדנים של מסילת הברזל התוחמת את הדרך הראשונה שלי לבית הספר ומובילה למפעל לייצור מִפרדות להפרדת השמנת מהחלב. הוא מוביל גם למפעל של רכיבים לבניין מבטון קל ולהרי הפחם ופחם-האבן השחורים, שמתחת לעגורנים הגבוהים בנמל, ולממגורת הענק של תבואה שאת משמעותה אנחנו עדיין לא מבינים. אבל אנחנו רצים על הפסים למפעל המפרדות, כי בית הספר שוכן ליד מפעל המפרדות, ולמפעל ההזנה שלו שכה רבות נכתב עליו ("חלומה של כל עקרת בית; מכונות, מכונות ושוב מכונות מכל הסוגים") אנחנו צועדים כל יום בשורה כדי לאכול את ארוחת החינם מטעם בית הספר, הטבה שלא מכבר הפכה לנו לזכות, אבל אנחנו כבר נטלנו לעצמנו את הזכות להביע עליה בזהירות את דעתנו.

לא, זה ככל הנראה היה בדרך מבית הספר הביתה. בדרך לבית הספר, בבוקר, כשכולנו תמיד מאחרים וחייבים לעמוד בלוח הזמנים, הרעיון לא היה עולה על דעתו של איש. אז זה קורה אחר הצהריים, ואנחנו רצים על האדנים בכיוון ההפוך למפעל, ומאחורינו, מהמפעל, מגיעה הרכבת. לא, האמת שלא רכבת, אלא רק קטר מחליף, והוא נוסע ברעש גדול כי הוא קטר דיזל. לא לדאוג, אנחנו גם שומעים וגם רואים אותו מגיע, והוא מגיע לאט. אם כי צריך קצת לדאוג, שכן מישהו מאיתנו החליט שנעשה תחרות מי יישאר אחרון על הפסים. זה לא טומי הפעם, הוא מבוגר מכדי ללמוד איתי בכיתה. אז מי זה? התמונה ממאנת להתבהר.

הקטר מתקרב, אף אחד לא זז, לי יש רעיון פתאום.

האם אני הוא זה שמניח את המטבע של שני אוֹרֶה על הפסים? זה באמת רעיון שלי?

אנחנו מתחבאים בתעלה המלאה פסולת תעשייתית וצמחיית פרא, לצד המסילה, ורואים את הקטר גדל מול השמים. האדמה רועדת. הפסים מייבבים. המטבע רוטט.

אני חושב על עצמי, אילו אני במקום המטבע.

משטח מתכת צהבהב ובוהק גדול ממטבע של חמישה אוֹרֶה מונח לו מרודד על הפסים. הוא צורב ביד.

התמונה של אָנדֶרס ושלי על המדרכה לפני הבניין שלנו. אני מנסה מילה ששמעתי מישהו אומר, אולי טומי. אם תגיד את המילה הזאת עוד פעם, לא תוכל להשתתף במסיבה של אלוהים בשמים, אומר אנדרס.

אני שואל מי זה אלוהים. ואיפה נמצאים השמים. ומי יכולים להשתתף במסיבה שלו.

ההבנה המאוחרת. כך אלוהים והשמים מצטרפים לעולמי. כבר מלאו לי ארבע ולמדתי לקרוא את המילים שאבא מניח על הרצפה באמצעות הלוחיות עם האותיות, אבל את אלוהים והשמים הוא לא הניח שם. גם לא את הגיהינום. את המילים האלה אנדרס למד לפני, והוא שמלמד אותי אותן לראשונה, ועל המדרכה לפני דלת הכניסה לבניין שלנו, בסמטת החוזרר, אלוהים והשמים והגיהינום יהיו קשורים בתודעתי לעד למסיבה של מישהו אחר.

אז בחיפוש אחרי תחושות כאלה אני נובר כשאני מבקש, כעבור הרבה שנים, לספר איך העולם שלי מתהווה; תחושת התמונות והצלילים והריחות מהרגע שאני משַיים לראשונה את העולם. ובמקרה הטוב, התחושה בדבר קיומו של ילד קטן, כהה שיער, שמשום-מה נושא את שמי, ושאיכשהו הוא אני, בעיצומו של ניכוס העולם לעצמו על חלקת אדמה קטנה בין גשר מסילת הברזל לבין חוף הרחצה והנמל והסוללה.

לפעמים אני מתבייש מעט בגללו. לא משום שאמו מלבישה אותו בסוודר סרוג תוצרת בית ובאברקי ברך, ולפעמים, לאו דווקא באירועים חגיגיים, גם בכובע קסקט חום מצמר, וייתכן שבאותו רגע הילד מתבייש, כי אף אחד אחר בעולמו לא לבוש ככה, אבל לא כן אני. לא מי שאהיה כעבור שנים רבות. כעבור שנים רבות אני מתבייש מעט דווקא בהתנהגות שלו. בכך שהוא מרבה לצלצל בפעמון הדלת של ריקָרד ובּוּסֶה בבית הסמוך ומתחפר באלם בערימות של חוברות הקומיקס שלהם, גם כשהם לא נמצאים בבית. אני יכול לחכות פה, הילד אומר לאמא שלהם ונבלע בתוך ההרפתקאות של קפטן מיקי בסדרת חוברות "המערב הפרוע" שמתפרסמות בכל שבוע בפורמט של פנקס המחאות ועולות עשרים וחמישה אוֹרֶה לגיליון, ותמיד מסתיימות בכך שהנוכלים בדיוק תופסים את מיקי, מה שמאלץ אותו לקרוא גיליון אחרי גיליון בערימה ועוד ערימה.

אני מתבייש שהוא קורא חוברות קומיקס רבות כל כך, כשאני יודע כמה אבא שלו מתאמץ שלא יקרא חוברות קומיקס כלל ועיקר, אלא רק את הספרים שנבחרו בקפידה ומגיעים אליו הביתה כל שבועיים בתוך תיק משרדי חום.

הוא כמובן קורא גם את הספרים, לפעמים לאור פנס כיס מתחת לשמיכה אחרי שמכבים את מנורת הלילה לקראת שינה. או בקיץ, כשעדיין אור בחוץ, עם הספר בחרך המורחב בקצה וילון הגלילה. אחרי ערב מאוחר בחברת שרלוק הולמס ותעלומת הרצועה המנוקדת הוא אינו מעז לישון בגבו אל הקיר, שמא יזחל נחש ארסי קטלני במורד הקיר. אחרי ערב מאוחר בחברת פּוֹ ומקרה וָלדֶמָר הוא אינו מעז לישון כלל, שמא יתפורר לכדי מסה רקובה.

אבל את חוברות הקומיקס יש לחסוך מהילד. כמו הרבה מאוד דברים אחרים ששני המהגרים החדשים חוששים שישחיתו את עולמו של הילד שנמצא בעיצומו של ניכוס העולם הזה לעצמו, ואשר לדידם הוא העולם היחיד שהם יכולים לקוות לו.

האמת היא שלא רק הם היו המודאגים. אמא של פר אולוף בבניין 43 נותנת לילד, שאיכשהו הוא אני, ספר שנקרא "צעירים שיוצאים לתרבות רעה", או "סכנות העיר הגדולה", או "תופת נטולת אלוהים", או משהו בסגנון הזה, שהיא חושבת שמן הראוי שייקח איתו הביתה לאמא או לאבא. זה ככל הנראה קרה כשהייתי בן שבע או שמונה, ויש לי אחות קטנה, ואנחנו עברנו לצד השני של הרחוב, מדירת חדר בבניין מספר 42 לדירת שני חדרים במספר 45, ואני, כמו נחיל ארבה של אדם אחד, בולע כל דבר קריא שנקרה בדרכי, משלטי חנויות לאורך סטוּרגָטָן ועד אריזות דגנים על השולחן במטבח. עטיפת הספר נראית כשל ספרות זולה, יד שחורה לופתת זרוע חשופה של אישה על רקע להבות, או משהו בסגנון הזה, ואפשר בקלות לטעות ולחשוב שהוא כזה. אבל לא מהסיבה הזאת אבא לוקח ממני את הספר, הוא אפילו רוצה שאחזיר אותו מיד ושאודה על ההשאלה, מה שאינני יכול לעשות כי קיבלתי את הספר במתנה ולא בהשאלה. זה קשור איכשהו להורים של פר אולוף ולמשהו שאבא קורא לו תעמולה. הספר עם העטיפה המפתה הוא תעמולה לדת של הוריו של פר אולוף, שהיא דת שונה מזו של הורי. ההורים של פר אולוף הם פֶּנטֶקוֹסטָליסטים, או חברים במיסיון השוודי, או משהו כזה. על פי הדת של הפֶּנטֶקוֹסטָליסטים, או חברי המיסיון השוודי, נדמה שגם ילדים שותים קפה. כך או כך, פר אולוף תמיד שותה קפה עם הוריו. על פי הדת של הורי נדמה שלילדים אסור בשום אופן לשתות קפה. אני לפחות לא רשאי אפילו לטעום כשהם שותים. את הקפה הראשון שלי אני שותה אצל דודה אילוֹנָה בחנות הטבק בסטרֶנגנֶסוֶוגֶן כשאני בן עשר ומופקד על קבלת תשלומים וספירת עודף ורישום הכסף בקופה, אם כי לא בקופה של טופסי הלוטו, שבה יש צורך בהקפדה יתירה. הקפה התבשל במכונה כל היום וטעמו מר, ואני לא משתוקק בשום אופן להיות פֶּנטֶקוֹסטָליסט.

אבל האמת היא שגם הוריו של פר אולוף מודאגים. הם מודאגים ממה שיקרה בעולם שהנוער יוצא בו לתרבות רעה, ומוסד המשפחה מתפורר, וההצגות היומיות בקולנוע וחוברות הקומיקס והקללות ומוזיקת הרוק והתועבה המוסרית והכפירה מתפשטים. ומה יהיה על החבר של פר אולוף לכיתה, הילד בעל השיער הכהה מהבית הסמוך, אם איש לא יכול להראות לו את הדרך והאמת.

מצד שני יכול להיות שכלל לא כופים על הילד הקטן את הספר הקטן בעל העטיפה המזמינה, אלא שהוא בעצמו מבקש בנימוס לקחת אותו בהשאלה, ושבתגובה, אמא של פר אולוף נותנת לו אותו במתנה, ברוב טובה, ואומרת שאולי גם אמא ואבא ימצאו עניין בקריאה בו, ושכל הסיפור כלל אינו מרמז שהוריו של פר אולוף מודאגים, אלא שהם מסבירי פנים.

כעבור שנים רבות, הרסיס בלבד משמש לי נקודת מוצא. אבא לוקח מידי בקשיחות מפתיעה ספר, לא חוברת קומיקס (אלוהים ישמור), וזה קשור לריח הקפה במטבח של אמא של פר אולוף. ולתחושה של דאגה.

כעבור שנים רבות אני ממלא את השדות האילמים שבין תחושה לזיכרון.

מוסיף ממצאים מאוחרים יותר מהעיתון המקומי.

בקולנוע רוֹקסי מציינים את היום הראשון של חג הפסחא 1952 בסרט על הזוהמה והשחיתות המינית של העיר הגדולה, עם דברי הקדמה מפי הכומר ק"א קֵיינֶה.

בפגישה עם עקרות בית מזהיר העורך סטוּרֶה אוּלסוֹן מפני הבעיות החמורות הנובעות מביקורי הילדים בקולנוע. "טיפוסים מפוקפקים הופכים לגיבורים נערצים על נוער השוליים; דחפים לביצוע מעשים פליליים שואבים השראה מסרטי מתח גרועים. ההשתוללות התכופה מצד הילדים, שבדרך כלל רק הם מאכלסים את בית הקולנוע בהצגות היומיות, יכולה גם להתברר כהרסנית להתפתחות הצעירים."

"גמרנו עם השמן והרזה, לתמיד," מסבירה "אמא בעלת גישה ביקורתית להצגות יומיות".

הילד מת על הצגות יומיות. באותו חוסר הבחנה שהוא בולע ספרים, הוא בולע סרטים בהצגות יומיות. בהצגות היומיות אכן שורר רעש אימים. אולי אפילו משתוללים בהן. כשהסרט מתחיל כולם מקפלים את הכרטיסים שלהם לשניים ונושפים לתוכם. נדרשת טכניקה מסוימת כדי להפיק את הצליל הנכון. מחזיקים את הכרטיס המקופל בין האגודלים ומערסלים את כפות הידיים מאחור ונושפים בזהירות עד שכנפי הכרטיס המקופל מתחילות לרטוט. במקרה הטוב זה נשמע מזעזע. הילד מצטיין בהפחת צליל בכרטיס. בהצגות היומיות הוא לומד דבר או שניים, למשל לעודד את האינדיאנים נגד הלבנים. את זה הוא לומד בסרט האינדיאנים "הנוצה הלבנה" שאותו הוא רואה שלוש פעמים. כשהילדים משחקים באינדיאנים ולבנים, מה שהם מרבים לעשות ביער שמתחיל במקום שסמטת החוזרר מסתיימת בו, הילד בעל השיער הכהה הוא תמיד אינדיאני.

ובכן, יכול להיות שיש סיבה לדאגה.

כלום רק נדמה לי, או שאני באמת רואה את הילד הקטן כהה השיער בין הפרחחים הצעירים שמפיקים קולות חריקה רמים ממשיכת חוט תיל משוח בשמן על אדן החלון מחוץ לדירת משפחת ס' בקומת הקרקע בבניין 38? מה לכל הרוחות הוא עושה שם, הילד שעוד מעט יסתובב עם תיבה של כינור ביד וייקרא מושך בקשת?

וכלום אין הוא מתגודד עם הילדים הגדולים יותר שבוקר אביבי מוקדם אחד קוראים "זקנה" למורה בֶּרגֶרמָן כשהיא חולפת על פניהם על האופניים בדרך לבית הספר השוכן באזור בָּלטיק? אני לא יכול לראות מי הם שדוחפים אותו לעשות את זה, ואני לא מבין איך הוא מסוגל לכך, כי אני הרי יודע שהוא אוהב את המורה בֶּרגֶרמָן אהבת נפש ומוכן לחרף את נפשו למענה, ושהוא יזכור לנצח איך השמלה הפרחונית שלה מתנפנפת ברוח הרוויה ריחות מפעלים הנושבת מכיוון הנמל, ואיך השיער האדום שלה מלטף את פניה הבהירות והמנומשות כשהיא מסתובבת בפליאה ומסתכלת עליהם, ואיך לעד היא תעמוד לפניו בכיתה בעלת הרצפה החורקת בווילת העץ הצהובה ותסביר בחיוך שמימי שהמילה "זקנה" בשוודית מקורה במילה "אהובה", שפירושה שמישהי מוצאת חן בעיניך.6

ואיך הבושה צורבת בבטן.

הדבר שכעבור הרבה שנים אני מתבייש בו, לא, לא מתבייש; זאת מילה חזקה מדי, הילד הוא הרי זאטוט, אבל מה שבכל זאת גורם לי מבוכה הוא המאמץ שהילד משקיע כדי לרַצות, להתאים את עצמו, להתנהג כמו האחרים למרות שהוא לא כמו האחרים. כן, באיזו קלות המקום תופס אותו ושואב אותו פנימה והופך אותו לחלק ממנו. באיזה חוסר התנגדות הוא מרשה למקום לחצוץ בינו לבין ההורים שלו. באיזה חוסר דאגה הוא שם את עולמם מאחוריו ואת עולמו מעבר להישג ידם.

באיזה אופן לקוי הוא ממלא את חלקו בפרויקט.

לא, הילד אינו פטון שכובש את המקום בעבורם. הוא עריק שבקלות יתירה מרשה לעצמו להיכבש על ידי המקום ובתכיפות יתירה מפנה אותו נגדם. בתכיפות יתירה הוא מעמיד פנים שהוא לא שומע כשהם מדברים אליו בשפה שעודנה שלהם, ובתכיפות יתירה הוא מעמיד פנים שהוא מישהו אחר כשהם מדברים אליו במבטא זר בשפה שכבר ניכס לעצמו כשפתו שלו. הוא מנדנד עד שמסכימים להרשות לו להשתתף בשיעורי הנצרות בכיתה, אף על פי שהוא לא חייב. ושיהיה לו עץ בחג המולד כמו לכל האחרים, אף על פי שהוא יודע שהוא לא כמו כל האחרים.

הוא יודע שהוא שונה, והוא לא רוצה להיות שונה.

עד גבול מסוים אני יכול לסלוח לו. ועד גבול מסוים הרי זה עצם רעיון הפרויקט; שהילד ינכס את המקום לעצמו כך שעולם חדש יהיה אפשרי גם להם.

מה שלא כלול ברעיון הפרויקט הוא שהמקום ירחיק מהם את הילד. ומה שקשה לי כעבור הרבה שנים להסביר, הוא למה הוא מרשה למקום לעשות את זה בקלות כזאת.

קיץ 1956. הילד סיים זה עתה את שנת הלימודים הראשונה שלו בבית הספר ומן הסתם למד דבר או שניים במהלכה. אבל כאשר שארית הפליטה ממשפחתו שכמעט הושמדה כולה מגיעה מהצד השני של כדור הארץ כדי לבקר בגן העדן של סמטת החוזרר ונטמעת בקלות מדהימה בדירת שני החדרים הקטנה בקומת הקרקע של בניין מספר 45, הוא מעלה במהירות את המחסום ומתבצר בינות לחוברות קומיקס ולתירוצים.

דודה בּלוּמָה, אחותה של האֵם, שמנה ורעשנית ומכינה ארוחות בוקר כמו בישראל, עם סלט ירקות קצוץ. בני הדודים יצחק ויעקב, בני גילו, הם ג'ינג'ים ופראי אדם ומנסים מיד לגרור אותו לכל מיני מעשים.

זה היה יכול להיות קיץ נפלא. חוף הרחצה. היער. גן השעשועים. הנמל. טיולי יום ראשון במכונית החדשה, עם מקום לשני ילדים מקופלים במרווח הקטן בין המושב האחורי למנוע.

והכול אכן שם, בנמצא. בעיקר היער. בני הדודים שלו לא יודעים שובעה מהיער. מימיהם לא ראו יער כזה. השבילים המכוסים מחטים שנשרו מעצים, הבקתות הקטנות, גזעי עצי האורן החמימים בקרחת היער. הם קוטפים בקיץ הזה הרבה אוכמניות ביער. בני הדודים שלו מתים על אוכמניות. יום אחד יצחק, ואולי יעקב, מציע שהם יחליפו בין צנצנות הפלסטיק השקופות מתחת לארון המטבח וכעבור כמה שעות האוכמניות שלהם, טריות מהיער, מוגשות באהבה עם מלח שפוזר מלמעלה.

הם דווקא עושים דברים יחד.

ובעצם לא. הילד כמו מסרב להכניס אותם לעולמו. כמי שחושש שהם ייקחו ממנו משהו, יערערו את המעמד שלו במקום, יהפכו אותו לזָר, יהפכו אותו לשונה, כפי שהוא אכן מרגיש עמוק בלבו.

נכון שבני הדודים מדברים שפה שהוא לא מבין ועושים דברים שהוא לא רוצה להיות קשור אליהם, כמו, למשל, להשתמש בלי רשות באופניים לא קשורים בחצר ולהשאיר אותם פה ושם. נכון גם שסמטת החוזרר היא עולם קטן וסגור שלא כל אחד מוכנס אליו סתם ככה, בין שמדובר במישהו מוויקסאֶנגֶן מהצד השני של גשר מסילת הברזל, ובין שהוא מתל אביב, בצד השני של כדור הארץ.

אבל נכון גם שהם מנסים להסתגל כמיטב יכולתם, ושהם לומדים במהירות מפתיעה את השפה, ושלקראת סוף הקיץ הם מסתובבים מבויתים וחופשיים במקום, ושעד הרגע האחרון הם נדיבים ומסבירים פנים לבן הדוד העוין שמתחבא מאחורי חוברות הקומיקס אצל בֶּרטיל בקומה השנייה במספר 47 ומעמיד פנים שהוא לא שומע כשהם קוראים לו בשמו מתחת לחלון. בֶּרררָה, הם קוראים בריש הגרונית שלהם, מתפקעים מצחוק, כי הם יודעים שזה הכינוי של בֶּרטיל, שאצלו הוא מסתתר.

הם נשארים עד שפירות החוזרר מאדימים ובית הספר שוב מתחיל ודבר לא יכול עוד להידחק בין הילד לבין עולמו.

עולמו של הילד ולא של אף אחד אחר.

בוודאי לא של ההורים.

מפעם לפעם קורה שעולמו הודף אותו בחזרה אל עולמם, והצללים שלהם נדחקים לרגע לתוכו, ותחושה של חושך וקור נשארת בקרבו ולא מרפה.

יום חורף אחד כמה ילדים זורקים כדורי שלג על חלון המטבח שלהם וצועקים "יהודים". זה בבניין מספר 45, שהדירה נמצאת בו בקומת הקרקע והמטבח פונה לחצר. הילד שומע את השלג נוחת בחבטה על שמשת החלון ורואה את אמא מחווירה. היא חיוורת לגמרי ושותקת לגמרי. היא לא אומרת מילה. לא לילדים בחוץ ולא לילד במטבח. גם לא לאבא כשהוא חוזר הביתה מהמפעל. לפחות לא כשהילד שומע.

כשהשלג נמס ונעלם באביב נשלפות הגולות. המשחק בגולות הוא הסימן של המקום שאביב הגיע. גולות האבן בצבע אחד עולות אוֹרֶה אחד ליחידה. אפשר לקנות אותן בחנות הטבק, ובגללן כיסי המכנסיים נראים תלויים ותפוחים. יש השומרים את הגולות שלהם בשקית בד מיוחדת שמתנדנדת מהחגורה על הירכיים. יש גולות מפלדה מבריקה וגם גולות של זכוכית צבעונית. אלה יעילות יותר מגולות האבן כי הן כבדות וגדולות יותר, אבל גם יקרות יותר, ולכן לא מסתכנים לשחק איתן הרבה. חלק מפסידים דרך קבע את הגולות שלהם ונאלצים להסתפק בצפייה מהצד, או מנסים לבקש שייתנו להם כסף כדי לקנות גולות חדשות. הרבה מוטל על כף המאזניים במשחק בגולות, בעיקר במשחק שמטרתו פגיעה בפירמידה, המכונה גם פּירָה. זו מורכבת משלוש גולות שלוחצים לתוך הקרקע וגולה אחת שמניחים מעל. מי שפוגע בפּירָה צריך להקים אותה מחדש וזוכה בכל הגולות שלא נפגעו.

יש דרכים רבות לרמות במשחק הזה. הדרך התחמנית ביותר היא ללחוץ את שלוש הגולות של בסיס הפירמידה מעט חזק ועמוק מדי באדמה, ואז שטח הפגיעה נעשה קטן יותר והפּירָה יציבה יותר וכך קשה יותר לפגוע בגולה העליונה.

פּירָה כזאת, הילד לומד, מכונה פּירָה-יהודים.

הוא גם לומד שיש יהודֵי-גוּלוֹת.

יהודִי-גולות הוא אחד שבונה פּירָה-יהודים, או אוסף יותר גולות משזכה בהן, או אוסף את הגולות שלו לערימה במקום לשחק בהן, או רק נקרה בדרכו של שחקן מתוסכל או מאוכזב. "יהודי-גולות" הוא ביטוי גנאי נפוץ בעונת הגולות. לרוב חתיכת יהודי-גולות מסריח.

לעתים רחוקות בלבד מכנים את הילד יהודי-גולות, שכן הוא שחקן גולות גרוע ותמיד מפסיד את הגולות שלו, ורק לעתים רחוקות מרגיז מישהו או מאיים עליו. אבל כל אימת שהוא שומע את המילה יהודי בשילוב כלשהו, הוא קופא בתוכו. הוא יודע שאמא ואבא יהודים, וגם הוא ואחותו הקטנה ומשפחת קליין בצד השני של גשר מסילת הברזל ודודה אילונה בקצה השני של סמטת החוזרר. וגם אם הוא לא יודע מה משמעות הדבר, הוא יודע שזה קשור לצללים.

*

הלוואי שהייתי יכול ליצור איתו קשר ולהסביר לו דבר או שניים. שהוא לא יכול לנכס לעצמו את המקום אם זה לא ינוכס גם להם. שהוא לא יכול לנכס לעצמו את המקום אם הוא לא יודע מאיפה הוא בא. שיש לו אחריות, גם אם הוא עדיין קטן, שהפרויקט יצליח.

הייתי גם רוצה לשאול אותו על דברים אלה ואחרים. על השפה, למשל. על המילים המוקדמות האלה בפולנית. איפה הוא החביא אותן? האם הן יושבות בזיכרון כמו ציפורים שתעו במעופן ומחכות שיגלו אותן? יש משהו בפולנית שכעבור שנים אני לא מצליח להבין. הגוף מזהה את השפה, לא כן הראש.

רוּדיָארד קיפלינג מספר באוטוביוגרפיה שלו איך אחרי אחת-עשרה שנים בפנימייה אנגלית הוא חוזר לעיר הולדתו בומביי ומתחיל לבטא משפטים קוהרנטיים לגמרי בשפה הודית מקומית שאותה שכח. הבעיה היחידה היתה שהוא לא הבין את מה שאמר.

אולי אם לא הייתי נחפז כל כך להשאיר את עולמם מאחורי, אולי אם הייתי חוזר אליו מוקדם יותר, הייתי גם אני יכול למצוא שפה חבויה, או לפחות כמה משפטים קוהרנטיים, לא רק בפולנית אלא גם ביידיש, ואולי עם הזמן אפילו מצליח להבין אותם.

לא, לא רק את השפות, אלא גם את העולמות שהשפות הביאו איתן.

אבל הילד לכל הדעות קטן מכדי לעזור לי בדברים כאלה, והוא מדבר בקול שקט מכדי שאצליח לפענח משהו ממה שהוא אומר. לא כמו הבחור בן העשרים בסיפור מפרי עטו של חורחה לואיס בורחס, שבוקר אחד מתיישב ליד חורחה לואיס בורחס בן השבעים על ספסל בפארק מחוץ לאוניברסיטת הרווארד ומספר לו בקול צלול וברור איך זה להיות בן עשרים ולהיות חורחה לואיס בורחס.

אני נאלץ להסתפק בלהבחין בו מפעם לפעם. ערב אחד של שלהי קיץ אני רואה אותו עם הילדים האחרים מהחצר לפני הנדנדות במגרש המשחקים בשוֹפּמָנספּלָאן. עדיין לא מלאו לו שש, וכבר התחיל להחשיך, ובדרך כלל לא מרשים לו להיות בחוץ בשעה מאוחרת כל כך, אבל הערב הזה כל הילדים ערים עד שעה מאוחרת ומגרש המשחקים מלא במבוגרים שעומדים קבוצות-קבוצות ומדברים ומעשנים ומחכים שיקרינו סרט על מסך הקולנוע הגדול שהסוציאל-דמוקרטים המקומיים מתחו בין ארגז החול לנדנדות. בסרט גבר אחד נוסע במכונית שלו בין שדות ושטחי מרעה, במקום על כבישים. זה נראה מטריד וקצת מאיים, והגבר מתרגז ונדמה שהכול משובש. שמו של הסרט הוא "אָנדֶרסוֹן הפטור ממס". הילד לא מבין על מה הסרט, אבל הוא רואה את מבוגרי המקום עומדים באור שלפני המסך ומתבוננים במכונית שנוסעת בשדות ובכרי המרעה, ורואה את האש מהסיגריות שלהם מתווה מסלולים בחשיכה הנעשית דחוסה יותר ויותר, ומרגיש איך כולם דואגים שמא לא יהיו למכוניות כבישים לנסוע עליהם, ואיך כולם מגיעים להסכמה שקטה: במקום שהם גרים בו המכוניות ייסעו על הכבישים ולא בשדות.

*

בשנת הלימודים הרביעית שלי אני עובר מבית הספר בווילת העץ הצהובה בבָּלטיק לבית הספר בבניין הלבנים הצהובות בעיר ומחליף את המורה בֶּרגֶרמָן במורֶה, וינקוויסט, כמחנך הכיתה. זהו צעד גדול והוא במרחק של תחנה אחת ברכבת. המורָה ברגרמן בוכה עלינו כמו על ילדיה האובדים.

זה אני עכשיו. כך או כך, אני כבר לא יכול להרחיק ממני את הילד. אני רואה אותו ביתר בהירות ומזהה אותו ביתר ביטחון ואני חייב לקחת אחריות על מה שהוא מספר.

שערו של המורֶה וינקוויסט שיבה ופניו אדומות, והוא מכניס פה ושם כמה מילים בגרמנית כשהוא מדבר. הוא צועק Herein! כשמישהו דופק על דלת הכיתה. זמן-מה אני חביבו של המורה וינקוויסט וזוכה לתשבחות כשאני עונה על שאלות. הוא מפגין את אמונו בי וממנה אותי לסייע לחבר מהכיתה שיש לו קשיי קריאה. המורה גר בלוביסינסגטן 7 ואני מוזמן לתה ועוגות בדירתו האפופה ריח סיגר ומקבל ממנו ספר ישן במתנה. יום אחד אמא מספרת שהמורה וינקוויסט עומד להגיע לביתנו בערב. אני מבין שזה עניין גדול; עמית פולני מבקש לפגוש כמה מבני ארצו ולדבר בשפת מולדתו.

אני חושב שהמורה וינקוויסט לא הבין שהורי הם פולנים-יהודים, שזה דבר שונה בתכלית מבני ארצו הפולנים של האורח.

אני חושב שאחרי הביקור הוא הבין.

אחרי הביקור אני כבר לא חביבו של המורה וינקוויסט. הרִשעות וההערות מתחילות לנחות עלי כמו ברד. התאומים הבלונדינים תופסים את מקומי על ספסל החביבים.

את הספר שקיבלתי מהמורה וינקוויסט אני קורא מתחילתו ועד סופו והוא מוצא חן בעיני מאוד. שמו "השוודים ומנהיגיהם" והוא נכתב על ידי וֶרנֶר פוֹן הֵיידֶנסטָם7 ומדיף ריח חזק של סיגר.

*

אני רוצה לספר על המקום כפי שהוא באותו זמן ממש. ואותו זמן ממש בסיפור הזה הוא הזמן שבו גבר צעיר ואישה צעירה שזה עתה ירדו מהרכבת בדרך מאושוויץ חיים ופועלים וחולמים באותו מקום ממש, והוא גם הזמן שבו אני כבנם בכורם רואה את העולם בפעם הראשונה ובתוקף זה רואה את המקום כפי שהוא ייראה לנצח. זה המקום ששכבות הקרח שזה עתה נסדקו בתעלה יחליקו בו דרך קבע מתחת למגפיים, שהקרפיון המצוי הראשון ישכב וימות בו לנצח בקצה הרציף, שדג האברומה הטרי שאמא קנתה מהדייגים במפרץ מָרֶן, דג שהעלו אותו זה לא כבר ברשת, עדיין יפרפר בו בנייר העיתון שלו על השיש במטבח. זה המקום שהסומק הראשון של בושה ומבוכה ייצרב בו על הלחיים ולעולם לא יימחה, שאמא ואבא ישקיעו בו את גופם הצעיר בחול הרך של חוף הרחצה ויעשנו וידברו וייגעו זה בזה, ושתמיד יישמעו בו טפיחות של כפות רגליים יחפות על המזחים החורקים ועל הטרמפולינות ושִכבה צורמנית של קולות ילדים ושחפים שצורחים מעל הרחש המרדים של גלים על החול ורוח בינות לעצי האורן.

זהו עולם שכל מי שנמצאים בו באותו רגע יימצאו בו לעד, גם אם רק ברסיסים מנותקים זה מזה של תחושות חזקות. מה שנצפה בפעם הראשונה הוא חסר היסטוריה, חסר תנועה; הוא לא משתנה, לא יכול להשתנות. אותן שורות של בתי דירות, אותן אבני ריצוף, אותם שיחי ברביריס, אותו גשר מסילת ברזל, אותה גבעה של התחנה, אותם אנשים שמתנועעים כבביתם מתחת לחוזרר. מקומות שבהם נפערו עם הזמן פצעים של בטון ואספלט, של מחלפים בכביש המהיר ומסופים בנמל. שם הרסיסים עדיין נחים להם שלמים וללא פגע.

פזורים ומנותקים זה מזה, אך שלמים וללא פגע.

בעולמם של שני המהגרים החדשים כבר לא קיים מקום כמו המקום הזה, שבו הם, בדומה לי, ניכסו לעצמם פעם את העולם.

אילו מקום כזה היה קיים, הם היו מספרים עליו, נותנים לי להריח את ריחו, לטעום ממנו, לוקחים אותי אליו, מספרים לי על האנשים שחיו בו בעבר.

אבל הם לא מספרים.

במקום שפעם בוודאי היה כמו זה, שוררת עכשיו דממה בלבד.

דממה וצללים.

יהיו אשר יהיו הרסיסים ממקום כזה, שחבויים אי-שם, ואיש לא חי בלי רסיסים כאלה, הרי שמישהו או משהו הקפיד לרסק אותם לנצח ולקבור אותם עמוק מדי, בנתיבים רחבים מדי של חושך.

1. Alingsås Bomullsväfveri - מפעל טקסטיל, במקור מטוויית כותנה בעיר אליגנסוס. כל ההערות הן של המתרגמת.

2. בקרוּנָה השוודית 100 אורה (öre).

3. מילולית - עיתון מחוז סטוקהולם וסוֹדֶרטֶליֶה.

4. פולנית - בוא הביתה.

5. Surströmming - דג הרינג מותסס, או מוחמץ, מאכל מסורתי במטבח השוודי. הדגים מותססים תקופה ממושכת בתוך צנצנות או קופסאות שימורים, ופתיחתן של אלה מלווה בריח עז כל כך של ריקבון, עד שמקובל לאכול מנה זו מחוץ לבית.

6. המילה Kärring היא שם עצם משפיל שפירושו אישה זקנה. יש הסבורים שמקורה במילה Kär, אהוב, אהובה, מאוהב, מאוהבת.

7. סופר ומשורר שוודי (1859-1940), זוכה פרס נובל לספרות (1916). כתיבתו ספוגה רומנטיקה ולאומנות. היה בן למשפחת אצולה ששורשיה בגרמניה ולא הסתיר את אהדתו לגרמניה עם עליית הנאצים לשלטון.