הכותלי
נל זינק
₪ 42.00
תקציר
טיפאני לא רוצה לעבוד. לעולם. היא נישאת לסטיבן, שמחזיק במשרה נאה, ומקווה לקנות לה בכך חירות נצחית והימנעות מוחלטת מכל מאמץ בלתי רצוי. באירוניה מושחזת הגיבורה מתארת את נדודיה הפסיביים-במופגן מארצות הברית לאירופה לצד בעלה, שהופך מצפר חובב לאקטיביסט אקולוגי. היא נסחפת מעיר לעיר ומרומן מזדמן עלוב למשנהו, ואף מוצאת את עצמה מבצעת פעולות חבלה אקולוגיות.
נל זינק משרטטת בכתיבתה השנונה סיפור מסע אקסצנטרי של גיבורה שחומקת מכל הגדרה, ומתארת התרחשויות מעוררות גיחוך ורחמים, כדי להעלות תובנות ביקורתיות חריפות בנושאים כגון נישואים, אהבה, נאמנות, מגדר, אקולוגיה ואקטיביזם. זינק נחשבת לאחת הסופרות המבריקות בספרות האמריקאית העכשווית.
“תתעוררו, הספר הזה אומר: בקווי העלילה שלו, בהומור שלו, ביסודותיו הפילוסופיים ובאג’נדה הפוליטית שלו… כמו הכותלי עצמו, הספר הוא זריז, חמקני ויפהפה”.
ניו יורק טיימס
“רומן הביכורים של זינק הוא סיפור מוזר, מצחיק, עצוב וחד על התבגרות… זוהי הצגתו של קול חדש ומסעיר”.
פבלישרז וויקלי
“נל זינק היא סופרת בעלת כישרון ויכולת יוצאים מגדר הרגיל. עבודתה מעלה בעקשנות את האפשרות שהעולם הוא גדול יותר ומוזר יותר מהעולם שנדמה לך שאתה מכיר”.
ג’ונתן פרנזן
ספרים לקינדל Kindle, ספרים מתורגמים
מספר עמודים: 200
יצא לאור ב: 2016
הוצאה לאור: לוקוס
קוראים כותבים (1)
ספרים לקינדל Kindle, ספרים מתורגמים
מספר עמודים: 200
יצא לאור ב: 2016
הוצאה לאור: לוקוס
פרק ראשון
הייתי שקועה במפה כשסטיבן סטה מהכביש, פגע בסלע וגרם לַהפּלה. הדבר הבולט הראשון היה המצח הדביק שלי. יכול להיות שאיבדתי את ההכרה לכמה שניות, לא יודעת. בסופו של דבר ראיתי את סטיבן מתעסק במשהו בחלק הקידמי של המכונית ואמרתי, “אלוהים, מה זה היה.“
הוא נשען פנימה דרך החלון ואמר, “היי, את מדממת. חכי שנייה.“ הוא חצה את הכביש מאחורי המכונית, הביט לשני הכיוונים ואסף את הציפור מהתעלה שבצד הנגדי.
פתחתי את הדלת והוצאתי את כפות הרגליים, הקאתי ונשכבתי על הארץ, לא בתוך הקיא אבל לידו. לצמרות האשוח הסמוכות היו שורשים בתחתיתו של צוק.
“אני יכול להשתמש בַשקית לחם הזו?“ שאל סטיבן. “טיף? טיף?“ הוא כרע על ברכיו לידי. “זה היה טיפשי מצדי. אסור לי לגעת בך אחרי שנגעתי בציפור הזו. את שומעת אותי? טיף?“
הוא עזר לי להיכנס למושב האחורי ושם נשכבתי על הלחם. הוא אמר שפציעות ראש תמיד מדממות ככה. אמרתי לו שמוטב היה לו לשתוק. אבדה לי הראייה ונכנסתי להיפר־ונטילציה קלה. המכונית חזרה לכביש. מהמושב שליד הנהג אמר הכותלי, “צוויץ.“
“תפתח את השקית!“ צעקתי.
“צוויץ!“ הוא אמר שוב.
סטיבן עצר בצד והתעסק בה לרגע. הוא אמר, “חשבתי שהוא מת. רק רציתי להזיז אותו מהכביש. חשבתי לפחלץ אותו או משהו, לא יודע. את חייבת לראות את הכנפיים שלו. פעם ראשונה שאני רואה כזה. זאת ציפור מדהימה ממש. אבל זה לא מין שנמצא בסכנת הכחדה והאמת שהם בכל מקום, חוץ מהמקומות שהיית הולכת אליהם ככה סתם. זיהיתי אותו עוד לפני שפגעתי בו. טִיכוֹדרוֹמָה מוּרָרִיָה! אי־אפשר היה לטעות, ממש כמו שאמרו. אז זה מעולה. על ציפור מתה לא הייתי מסמן ‘טיק‘. זיהיתי אותו לפני שפגעתי בו, בכל אופן. באמת אי־אפשר לטעות. את חייבת לראות אותו, טיף. אני מקשקש ככה כי אולי יש לך זעזוע מוח אז אסור שתירדמי.“
“שים מוזיקה.“
הכותלי מחה. “צוויץ!“
נשארתי ערה בזכות עוויתות ההקאה וסטיבן נסע בזהירות אך במהירות בחזרה לאינטרלאקן.
כשהתעוררתי — כלומר כשהרשו לי לשתות קפה — סטיבן חיזק את אחיזתי בספל ואמר, “יש לי הפתעה בשבילך. אבל היא במטבח.“
“אני לא חושבת שאני יכולה לקום.“
“טוב, אבל היא לא יכולה להיכנס הנה.“
“אז היא תצטרך לחכות,“ לגמתי ברעש והוא נרתע. שתיתי יותר בשקט.
“צוויץ,“ אמר הכותלי.
“לא נכון!“ צחקתי. אבל ה... — איך אני אקרא לו? לשָם־למטה שלי יש תפקיד קטן בכמה מהסצנות הבאות. נראה כאילו הוא מחובר לתחתית הבטן שלי בחבלי גומי מתוחים מדי. הסתובבתי על הצד והשתעלתי. אני לא בהיריון, הבנתי. עיקלתי את אצבעותיי לטפרים ויללתי כמו בול עץ שנסחף בים סוער. סטיבן הניח את כפות ידיו על אוזניי. זמן רב אחר כך הוא אמר לי שחשב שאם לא אשמע את עצמי אולי אפסיק. הוא אמר שזה הזכיר לו פידבק במגבר.
הפגישה הראשונה שלנו מנעה פשע. הוא ראה אותי עומדת מול הדלת הפתוחה של הכספת. הידיים שלי היו עמוסות מסמכים, הירכיים שלוחות קדימה, כף רגל קטנטנה בנעל בלט התחככה בקימורה של השנייה, החצאית הייתה באורך ברך ומשובצת והחולצה לבנה ומרווחת, וחשבתי: אם אזדרז אוכל לקחת את המסמכים על החומר ההוא שהם משתמשים בו להמתות חסד של פסיכוטים ולרדת במדרגות בעשר שניות. הייתי קלדנית בחברת תרופות בפילדלפיה. בכספת היו כל השלדים, ולא היה אף אחד בסביבה. חוץ מסטיבן, שהלך לקראתי ושאל איך קוראים לי.
“טיפאני,“ הוא אמר. “זה אומר התגלות אלוהית. מהמילה תיאופניה.“
“זה אומר אהיל,“ אמרתי. “ככה אין חשש שתחביא את האור מתחת לכד. האור והכד הם אחד.“
הוא לא נרתע. זה היה אחד מהרגעים האלה שאת חושבת לעצמך: אנחנו לגמרי הולכים להזדיין. אבל זה יכול לקחת זמן, כי סטיבן נראה מהוגן ממש כמוני.
הוא בא לראיון עבודה למשרה במחלקת המחקר והפיתוח בברן.
הוא העמיד פנים שאני הולכת להיות כיבוש ממש קשה ומאתגר. הוא חיזר אחריי בעזרת כל דבר שאי פעם הזכרתי לחיוב: עוגות מרשמלו של “ליטל דבי“, פרחי כובע הנזיר, היינות המתוקים שכה ערבו לחכו של אלילנו המשותף ריצ‘ארד ניקסון (בדיחה), אַלְבָּן בֵּרג (בדיחה שהוא לא קלט). לא הייתה לו כל כוונה לנסוע לברן לבדו.
ההורים שלי היו תמימי דעים. “הוא מציאה,“ הם אמרו. אפשר לומר שהם דחפו אותי למיטה אתו. אז הפעם הראשונה ששכבנו הייתה על הספה הנפתחת שלהם. הוא היה יפהפה. זה היה מהפנט. נשביתי.
הוא הזהיר אותי שההורים שלו הם טיפוסים אמנותיים. אבא שלו הושיב אותי על המזח מאחורי הבית שלהם ויעץ לי לכרות עם סטיבן ברית התאבדות שתיכנס לתוקף ביום הולדתו החמישים. “אם אחזיק מעמד עד אז,“ עניתי, וזאת הייתה התשובה הנכונה. אמא שלו לא הצליחה להגיע הביתה באותו סוף שבוע. התחתנו בבית המשפט ליתומים. מהכספת עד לחופה חלפו שלושה שבועות. לא דיברנו יותר מדי על מה שאנחנו עושים. היה בינינו הסכם.
לא רציתי להיכנס להריון. זה היה אחד הדברים האלה שקורים כשנשואים טריים משתכרים. זה נראה כמו משהו שאתרגל אליו. כשאיבדתי את התינוק זה היה נורא יותר מכל מה שיכולתי לדמיין. לא היה שום קשר בין סיבה לתוצאה. התוצאה הייתה הרבה מעל הראש שלי, ומצדדיו, ומאחוריו. זאת הייתה מצוקה פיזית. לא יכולתי לנסח את זה במילים, אז לא עשיתי את זה. סטיבן ישב שם בקצה המיטה, הביט בי, החזיק לי את היד, ואז נשכב והתכסה היטב בשמיכה. לא הייתי עצובה. אפילו לא ריחמתי על עצמי. לא סיפרתי לעצמי מה קרה. אם אני מספרת לעצמי סיפורים, אני נעשית רגשנית מאוד, מהר מאוד. אז לא עשיתי את זה. זזתי לאט ממקום למקום, הסתכלתי על דברים לפני שנגעתי בהם כדי להיות בטוחה שאין בהם שום דבר מפחיד. כמעט לא היו לי מחשבות. רציתי שיפנו אליי בטונים מהוסים של רחמים, גם כשאני עצמי הייתי זו שדיברה. רציתי לשמוע את הלחישות שלי בחדר הסמוך ולדעת שאני חושבת על עצמי.
עוד לא ממש היו לנו חברים בברן, אבל עומאר, חבר של סטיבן מהעבודה, בא לראות את הכותלי. עומאר עבד במחלקת בריאות בעלי חיים, לכן הוא ידע משהו על ציפורים. ומכיוון שהוא עבד בחברת תרופות, הוא גם ידע לשמור סוד. הוא אמר לסטיבן שהציפור לעולם לא תחזור לעוף ושלגנוב אותה מחיק הטבע לא היה הרעיון הכי חכם בעולם.
למחרת קמתי ונכנסתי למטבח. הכותלי עף בחדר מצד לצד, נחבט בחלון ונשכב ללא ניע. ואז, כמו מקודם, הוא הזדקף ואמר “צוויץ“. הוא זינק על רגליו כמו לוחם קראטה קטן בדרגת חגורה שחורה שמתאושש מנפילה. אחר כך רפרף בכנפיו וניקר מהרצפה זרע פשתן.
“אני דואגת לו,“ אמרתי לסטיבן בטלפון. “אין לו נקודות אחיזה בקיר. הוא צריך לוח מחורר. ואז נוכל להאכיל אותו. נוכל למשל לשים חרקים בחורים של הלוח. אני לא אוהבת שאתה מאכיל אותו בייקון, או מה שזה לא יהיה, על הלוח שעם. מה זה אמור להיות? הוא עוד ישלוף את הנעצים וייפצע. אנחנו צריכים לתת לו חרקים, להכין אותו לשחרור לטבע.“
“אם הוא יֵצא, לא נראה אותו עוד,“ אמר סטיבן. “אולי תלכי לקנות וילונות? תקני לבנים. ככה הוא לא ינסה לעוף החוצה דרך החלון. הוא יעורר תשומת לב אם הוא יתחיל להתעופף פה.“ זה היה נכון. הוא עף כמו פרפר ענק, או כמו ציפור גן עדן קטנטנה, או כמו מדחף פלסטיק שמפרפר בעפיפון.
“תכיני לו איזו חביתה,“ הוסיף סטיבן. “מה שיש בביצים צריך להיות גם בציפורים. תנוחי לך עד שאני אגיע הביתה.“
*
אחרי שסטיבן ראה את הווילונות והבריג את הלוח המחורר לקיר, הוא רצה לעשות סקס בעמידה במטבח. עברו שלושה שבועות.
התנשקנו, אבל המה־שמו שלי עדיין לא החלים. הוא היה חם ויבש. (אני מתכוונת למוח שלי). פשוט עמדתי שם במצב של פסיביות קודרת בזמן שהוא ירד על ברכיו וליקק אותי, ובתוך כך נגע באצבעו נגיעות קצובות בפי הטבעת שלי וליטף לי את הירך באותו הקצב. היה לי עצוב. הידיים המגושמות שלו הזכירו לי את הלהבות שסבבו את ז‘אן ד‘ארק על המוקד. אבל ידעתי שאחרי שנתחיל לעשות סקס אמיתי ההרגשה שלי תשתפר. זה היה לפני שהוא נכנס לי לתחת עם שאר היד ואחר כך עם הזין שלו, והאוֹטו־דָה־פֶה המטפורי הפך לתיאור עבה ומהימן של חרבון.
הקטע הוא שכל החיים פנטזתי שישתמשו בי מינית בכל צורה שיכולתי לחשוב עליה בלהט אותו הרגע. איזו נאיבית הייתי, אמרתי לעצמי. במציאות זה היה כמו להשתמש בסיר לילה על השיש במטבח. ידעתי בוודאות ש“כאב“ הוא לשון נקייה חיוורת עוד יותר מ“חילול“. תסתכלו על סטיבן! הוא חושב שהוא עושה סקס! תריחו את היד שלו! היא נוגעת לי בשיער! חשבתי, טיף יקירתי, אנחנו ניקח מסלסל שיער ונשרוף לך את זה מהמוח. אבל לא אמרתי כלום. התנהגתי כמו בשירים פמיניסטיים של נערות, שבהם זה נחשב אונס אם הוא לא מקריא לך את קובץ התקנות למניעת תקיפה מינית של אנטיוך קולג‘ ככתבו וכלשונו בשעה שאת עסוקה בניסיונות שווא עגמומיים לראות קשת בענן. אני עוד נאבקתי לנתק את עצמי אל חוויה חוץ־גופית כשסטיבן גמר, בצווחות של דינוזאור.
שיוועתי לאוויר בחרדה מפני הרגע שבו הוא יֵצא וחשבתי: בנות הן כאלה עלובות.
אחרי מקלחת עם פנטזיות על טריסודיום פוספט רפואי ושום דבר להישטף בו מלבד סבונים נוזליים עדינים ברמת חומציות שלילית, התאוששתי מספיק... למען האמת התאוששתי לחלוטין! לא הייתי מאוהבת יותר! התחושה שהאושר שלי תלוי בסטיבן התאיידה. יותר מזה — התגברתי על הפחד שלי מאינטימיות. כל זכר לאינטימיות נעלם. לא היה לי אכפת אם סטיבן הבין אותי אי פעם. ידעתי את זה בוודאות. הרגע הוכחתי את זה.
יתרה מזו, התעוררה בי איזו נוסטלגיה כלפי זוועות מקובלות בחברה, כאלה שקשורות לרבייה במובנים רחבים יותר שלהן. (כפי שעמדתי לגלות, דחפי רבייה משמשים אליבי לכל דבר כמעט.) נזכרתי בדברים שראיתי בבית החולים, דברים שאי־אפשר היה לייפות במילים — התרחשויות טבעיות בוטות שחושפות את השפה עצמה כשקר, פשוט כי לא יעלה בדעתו של איש, אף לא אדם אחד, בשום מקום בעולם, לטעון שהן כיפיות. רגעים נטולי כל ערך חליפין, שאי־אפשר לפדות אותם.
נכנסתי למיטה, נשענתי על הכריות וחשבתי על זה. סטיבן יצא מהמקלחת ועמד עירום בפתח החדר. הוא קרן כמו אֵל, זהר מרוב אושר מבויש. “הייתי רע?“ הוא שאל.
“היית סוּפּר רע,“ אמרתי. הוא נשען על ברכיו מצדי החזה שלי ובסופו של דבר סוג של זיין לי את הפה. הוא היה חסר עכבות, כלומר חסר התחשבות. הרגשתי כמו הקיסרית תיאודורה. אפשר לקבל עוד כמה נקבים? חשבתי. האם לכך היא התכוונה ב“היסטוריה ארקָנה“? לא ששלושה נקבים זה לא מספיק, אלא ששלושת הנקבים הקיימים לא מספיקים בשביל לשמר נישואים?
עומאר ואשתו הזמינו אותנו אליהם לארוחת ערב. היא הגישה אוכל טעים ולא מוכר והושיבה אותנו על ריהוט נוח ולא רגיל. היא רצתה לשמוע על הכותלי.
“הוא יפהפה,“ אמר סטיבן. “כלומר, לא מרהיב כמו ברווז או אלגנטי כמו סייפן — “
“מה מרהיב בברווז?“ מחה עומאר. הוא היה מאסיה.
“יש כאן הרבה ברווזים מרהיבים,“ אמרתי להגנתו של סטיבן. “יחסית.“
סטיבן אמר, “אוקיי, התכוונתי לומר שיש משהו דואלי במהות שלו. הוא קטנטן ואפור ואין סיכוי שהייתם שמים לב אליו, ואז — איזה כנפיים. וואו. אתם מוכרחים לראות אותן.“ הוא פרש את הידיים שלו כמו כפפות בייסבול ונפנף בהן כדי להביע את חוסר היכולת שלו להבין את הכותלי. התנועות שלו הזכירו תפילה של ייאוש, אבל הוא לא הרים את עיניו, כאילו כדי לומר שאין למי לפנות לעזרה, אפילו לא אליי.
זה עבד. אשתו של עומאר נשענה לאחור והנהנה. היא האמינה בכותלי.
יום אחד סטיבן חזר הביתה עצבני על עומאר, שאמר לו באיזה גן חיות מחזיקים כותלים. עומאר האמין שנקבל חנינה אם נסגיר את רודולף מרצוננו. הוא שב והדגיש שבאסיה אפילו הסנאים מרהיבים ומנומרים, ושאסור להיקשר לחיית בר בגלל המראה שלה. במסגרת עבודתו עומאר האכיל כלבי בִּיגֶל כלואים פורמולות שונות של מזון לכלבים כדי לראות מי חי זמן רב יותר. השיא של המעבדה היה ארבע עשרה שנה.
חוץ מהפעם הזו, סטיבן מעולם לא התעצבן על עמיתים לעבודה. הוא הסתדר מצוין עם הבוסים שלו ועם הכפופים לו. כולם חיבבו אותו. הם היו מרוצים מהעבודה שלו על הסטֵנט החדש. הם העריצו את אשתו היפה שהתלבשה כמו יהודייה חרדית, אבל היי, זו לא אשמתה שלאמריקאים אין טיפת סטייל. הם הרימו גבה כשההיריון שלה הוכרז ומיד בוטל. על דבר אחד הוא לא סיפר להם מעולם: על הציפורים. החברה העסיקה מומחים להתחמקות מתשלום מסים וכרישי מניות שוק אפור סמויים למחצה; המנהלים שלה היו בחורים טובים ומסבירי פנים שלא התרגשו מקנסות של מאות מיליוני דולרים על לקיחת סיכונים שהרגו אנשים, וחיילי היח“צ שלה כתבו לנלסון מנדלה מכתבי איום על רפואה ציבורית. היו להם עשרים ושבע דרכים לעצב חלונות ראווה ואני הקלדתי מכתבים על כולן. אבל אפילו הווטרינר במחלקת רגולציה, שהקדיש את חייו לליטוש אינסופי של ספר ילדים על חתולים ששרים אופרה, היה סודי פחות מסטיבן. איש בחברה לא ידע שסטיבן מצפֵּר, אפילו לא אשתו של עומאר. אני גיליתי את האמת רק כשהוא תחב לי ליד את מתנת הנישואים שלי: משקפת באלפיים דולר.
מה בכלל עשינו בפאתי אינטרלאקן באותו יום? סטיבן בכובע רחב שוליים, משקפת, ציוד צילום, טלסקופ וחצובה על הגב, אני בכובע רחב שוליים, משקפת וערכה להשתנה דיסקרטית. אורבים שם כמו גנבים שמתכננים לשדוד את כל הנוף, מעפילים בפולקסוואגן דיזל מתנשף לגבהים שאנחנו לא אמורים להגיע אליהם ועוברים דרך שערים ומחסומי בקר ל“אַלְפּ“ פרטי, כי ציפורים אוהבות מכוניות ושונאות אנשים. ואז עושים את הדרך חזרה למטה כשבידינו דוּחָל חום גרון, חַנְקָן, שני נצים וזָג. לא שלל מרשים במיוחד, עד שפגענו באדון “מצב שימור: ללא חשש“.
בדצמבר היה גל קור, וסטיבן חזר הביתה חסר מנוחה. “יש התחמקות,“ הוא אמר. “אנחנו חייבים לנסוע צפונה.“ כל מיני ציפורים שבאו מאזורים מרוחקים מאוד וחָרפוּ במקומות כמו דנמרק, החליטו שאפילו הולנד קרה מדי בשבילן ועשו את דרכן דרומה בטפטופים, עד שהסתחררו במערבולות ליד ציריך, למראה האלפים.
“אה, תיסע אתה,“ אמרתי. “אני קוראת ספר שמישהו השתפך עליו ב‘טיימס‘, ‘האיש שאהב ילדים‘.“
“מותק,“ הוא אמר. הוא התיישב לידי וכרך את זרועו סביב כתפי. “אני ממש מצטער.“
“לא, לא!“ אמרתי. “זה לא מה שאתה חושב. יש לו שבעה ילדים והוא שונא אותם. הוא הולך להציל את העולם בעזרת אאוגניקה והמתת חסד. אני יכולה לבוא איתך. אבל אתה באמת חושב שאני צריכה למעוד על גושי עפר קפואים כל הסופשבוע כדי לעזור לך לייצב את החצובה?“
“אז בִמקום זה אנחנו יכולים לנסות שוב,“ הוא אמר. “סופשבוע של מסיבת סקס.“
“אני עדיין די פצועה וזה,“ אמרתי. “תיסע אתה.“
“צוויץ,“ העיר הכותלי. “צוויץ!“
“זו שעת ארוחת הערב שלו?“ שאלתי.
“זה רק יחמיר,“ סטיבן אמר. “את יודעת מה קורה לבלוטות המין שלו?“
“לא.“
“הסנטר שלו נעשה שחור, והאשכים שלו, שהם בגודל ראש סיכה, תופחים לממדי ענק, משהו כבד ומגושם כמו פולי קפה.“
“וואו,“ אמרתי.
הוא נישק אותי. “הלב הזעיר שלו הולם מרוב אהבה למישהי שהוא אפילו לא פגש. גם אני אוהב אותך, את יודעת.“ הוא חיבק אותי חיבוק הדוק מאוד. “אני אוהב אותך כל כך, טיפאני.“ הכותלי מחה. “תרגיע, רודולף,“ סטיבן אמר.
הוא קרא לציפור שלנו על שמו של רודולף הס כי הוא היה בצבעי הדגל הנאצי, ובאביב הסנטר שלו נצבע בשחור של האס־אס. כדי לבטא סובלנות מסוימת לפחות לצורה של הבדיחה שלו אבל לא לקבל את תוכנה, הצעתי שנקרא לו על שם קומוניסט אנרכיסט, והראשון שעלה לי בראש היה בואנוונטורה דוּרוּטי. אבל רודולף נדבק. וכך נקרא שמו רודולף דורוטי.
לפעמים הייתי יושבת וחושבת על הדברים שסטיבן אמר בתקופת החיזור הסוערת שלנו ומכניסה אותם לתוך ההקשר שנגלה לי עכשיו לאטו. זה היה קשה. הוא סיפר לי כל כך מעט על עצמו — הוא התרכז בזיהוי החולשות הקטנות שלי כדי שיוכל, למשל, להפתיע אותי בכרטיסים ל“לוּלוּ“ של בֶּרג.
הציפורים היו התחום האינטימי של סטיבן. הוא לא היה צריך להיות מגניב או מצחיק או אפילו לעורר עניין. “מתרבים ואוכלים,“ כך הוא כינה את סגנון החיים שלהן, כאילו הן גרגרניות מכורות למין (כלומר, בני אדם), ולא המתהוללות העונתיות הקלילות כנוצה שהן באמת — חיות טרגיות עד כדי גיחוך, נמלטות בבהלה מכל רמז דק למזג אוויר לא טוב, צורחות חודשים על חודשים כדי להגן על טריטוריות בגודל של מגרש כדוריד, מקיימות יחסי מין חפוזים ומגושמים ופעם אחר פעם מטילות ביצי מאכל לטורפים, עד ששרשרת של טעויות אומללות בדרך תגרום להן לקפוא למוות, לטבוע, לרעוב או להילכד בידי ציידים על פני אגמים קפואים, כשהן מותשות מכדי לזוז.
בעיני סטיבן הן היו מופת של תשוקה קמאית שאינה יודעת שובע. אני ראיתי אותן אחרת. אני דמיינתי שני ברווזים, בני זוג נאמנים. כשהציידים יסגרו עליהם, האם הם יתייצבו מולם יד ביד? ממש לא. הם יתפזרו לכל עבר כמו זבובים, מספר נתיבי הבריחה כמספר הברווזים. הברווז שייפגע יביט למעלה בשארית כוחותיו כדי ליצור קשר עין עם חברתו לחיים, וזו תטלטל את ראשה מצד לצד כאילו כדי לומר: “ששש. אל תלשין עליי רק כי אתה גוסס.“ האהבה תנצח.
כשההורים שלי ואחותי באו לביקור בחג המולד יצאתי סוף סוף לראות את העיר העתיקה. לקחתי את ההורים שלי לשוק מלאכת יד כדי שסטיבן יוכל לשכב עם אחותי. היא עבדה בתור בריסטה בביקיני בפרברי סיאטל ואהבה לכייף. אבל הוא לא שכב איתה. היא נהייתה עצבנית. היא נכנסה לחדר השינה שלנו בתחתונים וביקשה לשאול את חלוק הרחצה שלי. סטיבן הרים את עיניו לרבע שנייה בערך.
ברן הייתה יפהפייה. היו בה אכסדראות כמו בבולוניה ובוטיקים כמו בניו יורק. משלושה צדדים של רשת הרחובות שלה גלשה העיר לערוץ נהר פראי. הנהר עטף את העיר כמו דופן של רחם. מעבר לגשר שוטטו דובים לאורך הגדה. היא הייתה קטנה מכדי לנוע בה. היה אפשר רק לשנות תנוחה. מראש מגדל הכנסייה אפשר לראות את כולה. כל פירור. הלכתי עם אחותי לבתי קפה. היא אמרה שהיא הייתה מתחתנת עם סטיב בִן רגע, אבל בברן העיניים שלה ליטפו את הכול ואת כולם. לכל הדברים בברן היה מרקם נהדר שבישר על תוֹך עשיר. לא היו העמדות פנים. היא הייתה כל כולה נקייה לנצח נצחים, כמו האדמה ב“הדשן הזה“ של ויטמן. אמרתי לסטיבן שאני רוצה לגור שם. הוא טען שבעיר העתיקה אי־אפשר להשתמש במכונת כביסה כי הצנרת מימי הביניים.
הדירה שלנו הייתה רבע שעה ממרכז ברן. תחנת החשמלית שלנו הייתה סמוכה לתחנת דלק, ושם עמד אלביס המונטנגרי מאחורי הדלפק ומכר בירה וממתקים. המשמרת שלו הסתיימה בערך בשעה שסטיבן הלך לעבודה. קניתי את ה“אינטרנשיונל הראלד טריביון“ כל יום.
בשלב מוקדם למדי אלביס ידע שאני מדברת אנגלית. זמן קצר אחר כך הוא ידע אילו מאפים אני אוהבת ואיך אני אוהבת את הקפה שלי. הוא ידע לחייך חיוך מקסים ולומר מפורשות שהוא רוצה סקס. בפעם הראשונה שהזמנתי את אלביס לדירה שלנו הבנתי שאפילו הסקס הלוהט הכי לוהט עם סטיבן היה רק בראש שלי. הפנטתי את עצמי, כי לסטיבן הייתה עבודה שיכלה לפרנס את שנינו, ועבודות מזכירות שעממו אותי. הבנתי שכשאמרתי לעצמי שבעלי הוא מאהב טוב צייתּי לעיקרון המרכזי של הזעיר־בורגנות בעידן המודרני והפכתי את הכורח למעֲלָה. אלביס העלה לי את המוּדעות. אבל לא סתם קוראים לזה כורח, אז החלטתי שהיציבות של סטיבן טובה לי. אלביס היה קל דעת. היו לו מכנסיים צמודים ותואר בתיאוריה שפג תוקפה מלובליאנה. תמיד נגמר לו הכסף שבוע לפני המשכורת. “אני לוקח מה שאני רוצה,“ הוא אהב לומר. הוא היה מאוהב נואשות במחשבות שלו, צפה בהן כאילו היו תוכנית טלוויזיה, העביר מערוץ לערוץ. אבל הוא בטח בעיניים שלו, וזה היה נחמד. הוא היה טועם את הזיעה שלי בהיסח הדעת, או מודד את המשקל ואת הגמישות של השיער שלי ומשווה אותו לזהב כבד, כאילו ביצע את שוד המאה. העיניים שלי נראו לו יקרות ערך במיוחד. החפצת הגוף שלי הצילה אותו מהחפצת המוח שלי. הוא נע סביבי ודרכי בחֵן, כמו גל. המחשבות שלי היו ענייני שלי. חשבתי: אלביס הוא מאהב טוב.
סטיבן הכריז במפתיע שהוא הלך לחנות תקליטים והשיג שני מספרי טלפון. “אני אופּרייטוֹר,“ הוא הסביר. אפילו הטעם שלו במוזיקה היה חדשות בשבילי. כשפגשתי אותו החפצים שלו כבר היו באחסון, וכשהמכולה שהיה בה אוסף תקליטי הוויניל שלו הגיעה מרוטרדם הייתי בבית החולים. “Why, why, why do the wicked ones rule?“ הוא שר פתאום. הוא הצטרף להרכב ששאר החברים בו היו צעירים ממנו. חשבתי שאולי משהו בעובדה שנמלט בעור שיניו מהאבהות עורר אותו להיות צעיר יותר. הוא גידל את שיערו בסנטימטר והתחיל לשתות משקאות אנרגיה. הוא שם אוזניות מחשש שהמוזיקה שלו תפריע לרודולף, שבדיוק החליף נוצות. אף פעם לא הייתי צריכה ללכת להופעות שלהם. סטיבן אמר שהוא צריך את הספייס שלו, כי אנחנו הולכים להיות ביחד עוד לפחות שישים שנה.
אז משחקי הכפתורים של סטיבן היו הדבר הראשון שגיליתי עליו, חוץ ממני ומהציפורים. הציפורים היו סוד מחבריו לעבודה, אבל הן כל מה שהיה לי.
במרץ רודולף נעשה חסר מנוחה עד מאוד. הוא טיפס על הלוחות המחוררים עד הקרניז, הרפה וצנח לרצפה, ואז רפרף מחדר לחדר כמו עלה שלכת קשור לחוט. הוא הפסיק להשמיע צוויץ־צוויץ־צוויץ והתחיל לצייץ כמו דרור ולצווח אחוז טירוף כמו זרעית. סטיבן אמר שרודולף רוצה למצוא מקום לקינון ולשיר לעצמו בת זוג. הוא בהחלט נראה חדור מוטיבציה. יום ראשון אחד, עם שחר (התכוונו לנסוע לאגם בִּיל), פתחנו לו את החלון במטבח. רודולף עף החוצה, ואז חזר. הוא נאחז בטיח שעל הקיר החיצוני והביט בי. סטיבן אמר: “עוף רודולף. אנחנו בשוויץ, אתה בטוח כאן!“ רודולף טיפס מעלה בפרצי רפרוף קצרים ונישא משם על כנפי הרוח. סטיבן אמר לי שאנחנו צריכים לנסות שוב לעשות ילד, בזה הרגע.
“מה בנוגע לאפס גידול אוכלוסין?“ הבעתי התנגדות.
“אמא ואבא שלי היו ילדים יחידים,“ הוא אמר. “זה אומר שאני זכאי לארבעה, במקום הסבים והסבתות שלי.“
“מה לגבי ההתחממות הגלובלית?“
“בלי ההתחממות הגלובלית היינו עכשיו מתחת לשכבת קרח בעובי חצי קילומטר.“ הוא החווה בזרועותיו לעבר ההרים. “אבל תראי אותנו. אדמה לכל מלוא העין. אני אוהב את ההתחממות הגלובלית! ואני אוהב אותך!“
משהו בהשוואה המשתמעת הזו הסב לי אי־נוחות. הייתי די גרועה בתור רעיה. בכל הנוגע לסטיבן, כנראה גרועה ברמה של חורבן עולמי. אבל בלעדיי הוא היה קבור תחת שכבת קרח, אז אולי בעצם עשיתי לו טובה.
זה היה סביר. אבל זה גם לא היה מספיק. אמרתי שאני עדיין לא מוכנה. אבל שכבתי איתו, והרגשתי כמו רעיה צייתנית מאוד.
זמן קצר אחר כך יצאתי העירה לאכול ארוחת ערב עם אלביס. זה היה יום אחרי שהוא קיבל משכורת. הוא דיבר שטויות והצחיק אותי. טיילנו באכסדראות עד שהגענו לביצורים ונעצרנו שם, פנֵינו לכיוון העיר. לא יכולנו לראות את צדו השני של הנהר. לא היה שם כלום. ברן חיה מכונסת בתוך עצמה. אבל היא לא הייתה בלתי תלויה; היא הייתה יותר כמו גידול שכּלי הדם מספקים לו את כל מה שהוא צריך: הון, תושבים זָרים, מהגרים, אבן, בטון, נייר, דיו, חרס, צבע. לא, לא גידול; פרח ששורשיו נשלחים אל האופק ויונקים מזון. בעצם לא פרח אחד: ערוגה של מגוון פרחים רב־שנתיים. שדה פרחים שפרפרים יכולים להטיל בו ביצים ולמות בשלווה, בידיעה שאף מכסחת דשא לא תכתוש את זחליהם לעיסה. המשכיות של אסתטיקה שהפכה לאסתטיקה של המשכיות. זו הייתה ברן. נשענתי על חומת העיר ואלביס נישק אותי. הוא עצם את עיניו כדי לא לראות את הדובים. היה חשוך וקפוא.
צפּרות בחורף כרוכה בהרבה נסיעות ארוכות במכונית. (נפגשתי עם אלביס הרבה, אז לא היה לי אכפת לבלות עם סטיבן בסופי השבוע.) בוקר אחד כבר התחננתי אל סטיבן שיספר לי על עצמו. התברר שבזמן נהיגה הוא הרבה יותר טוב בדיבור. ציוני הדרך שחלפו בצדדים בקצב קבוע תפקדו כמו תגובות שעודדו אותו להמשיך בסיפור. הסחות הדעת מילאו את כל ההפסקות הקטנות, כמו מילות קישור בין פסוקיות משועבדות. “אין הרבה מה לספר, את יודעת,“ הוא אמר. “כאילו, אני אצטרך לעזוב את ההרכב כי הם רוצים לצאת לסיבוב הופעות. אני מנסה להיזכר מתי התחלתי לתופף. נראה לי שבכיתה ו‘. ההורים שלי דאגו לי לְשיעורים. הייתה לי מערכת תופים במרתף. מערכת אדומה של טָאמָה. זה עוזר, לקחת שיעורים. אנשים מנגנים עשר שנים והם לא מסוגלים לעשות אפילו סְנֶר־רול כי הם אף פעם לא לקחו שיעורים. ללהקה הראשונה שלי קראו “זהב סגול ארגמן“. ניגַנו מין דארק אֶפּיק לַאבְקרַאפטיאני מונומנטלי נחות,“ הוא חייך ונסחף לאחור כמו סירה נגד הזרם, “ונראינו כמו ערפדים הוביטים. היה לי שיער ארוך והייתי לגמרי בקטע של סמים. משככי כאבים במרשם. שרנו דברים כמו ‘הישמר מנקמת גמד הדם, החצוצרות מריעות לאור ירח‘, זוועות כאלה. ועוד היינו גזענים, נוסף לכול. כאילו, כשאתה ילד שמתלהם נגד היפ הופ ובֶּקבִּיט אתה לא יודע לידיים של מי אתה משחק. באיזה דגל אתה מנופף, כאילו. עשיתי להורים שלי את המוות. חוץ מזה הייתי מכור לכדורי פּרוֹפּוֹקסיפֵן ולפעמים גם לקוֹדָאין. אבל היה לנו נורא כיף. זה היה כאילו אין שום דבר בעולם חוץ מהלהקה. הוצאנו מיני־אלבום ושני דיסקים, ואז הלהקה התפרקה כי לִידיה, הזמרת, ההורים שלה אשפזו אותה בבית חולים, וכשהיא יצאה היא נעלמה. היא עברה למיין, הכי רחוק שאפשר, כאילו. נהייתה לה הליכה משונה מרוב פּרוֹלִיקְסִין. ואז החלטתי ללכת ללמוד רפואה ולהיות פסיכיאטר. רק שהיו לי חרא של ציונים ופסיכומטרי ממוצע, אז במקום לימודי רפואה נרשמתי לתוכנית “לומדים ועובדים“ באוניברסיטת טֶמפֶּל. אני יודע שמכשור רפואי זה מגניב והכול, אבל הלוואי שהייתה לי אז מספיק סבלנות בשביל כימיה. הייתי עצלן מוות. הייתי יכול להיות היום חוקר סרטן או איידס, ובמקום זה אני מייצר רכיבים בשביל מעשנים אלכוהוליסטים. אז מזל שאני עדיין עושה מוזיקה. ויש לי את האישה הכי חמודה בעולם. בתיכון אף פעם לא הייתי בקטע של הארדקור. בעיקרון הייתי בעניין של כל מה שלובשים בו שחור, הכול, מ־EBM ועד מינימל טכנו. הייתי ילד בודד. אמא שלי הייתה כזאת מוזרה, היא נראתה כמו אָרָה ארגמנית. היא תמיד לבשה צעיפים ומכנסיים רחבים, בגדים נשפכים כאלה. סיפרתי לך פעם שהיא שכבה עם פול מ‘פִּיטר, פול ומרי‘? בעיקרון הייתי מוכן להקשיב לכל דבר, כל עוד לובשים שחור.“ הוא השתתק לרגע כדי לפנות שמאלה. “גם די אהבתי דאבּ, את יודעת, לי פֶּרי ומֶד פרופסור ואפילו דברים קצת מפגרים כמו גָ‘אדְג‘ דרֶד, והייתי לגמרי בעניין של בּוּטסי, וגם כאילו סְלֵדְג‘ ודֵת‘ מֵטָאל, אז כל הקטע הקפוץ תחת של תרבות הרוּד בּוֹי והמוֹד לא היה ממש הסגנון שלי. אהבתי סמים פסיכדליים, אבל לא היה איפה להשיג אותם. נראה לי שהייתי בן שמונה עשרה כשנכנסתי לגמילה. אבא שלי נורא כעס עליי. חשבתי שהוא הולך להרוג אותי. הייתי בטוח שהוא לוקח אותי לקליניקה כי הוא כבר לא סומך על עצמו שהוא לא ירצח אותי. אבל ההורים שלי היו די עדינים איתי רוב הזמן. אז בכל מקרה, רק כשהתבגרתי ונרגעתי קצת התחלתי להיכנס למוזיקת המסיבות השמחה המזעזעת הזאת. את לא יכולה להיות בקטע של דאונרים ולשמוע דאבסטפ. זה לא אפשרי.“
"רגע, איך התחלת עם הציפורים?"
"אה, בגדול בגלל המדריך שלי בצופים. הוא היה גם מאמן ריצה, אז נפגשנו הרבה. היה לו בית על הצ'יקָהומיני, ליד בִּיצה. ביצה של מים מלוחים, היה להם ריח הכי אנאירובי, אבל היו בהם המון סרטנים. זה היה ממש גן עדן. היינו צדים סרטנים כל היום. בבוקר היינו הולכים לדוג באגמון שמאחורי המפרץ, מטגנים דגי בס לארוחת צהריים, קושרים את הראשים שלהם לאיזה חוט ויוצאים לעמוד יחפים בנהר כדי לתפוס סרטנים כחולים. אחר כך היינו עושים מדורה ולוקחים איזה סיר גדול טוב וקופסה של תערובת תיבול ומטפלים בסרטנים האלה כמו שצריך. לא באמת התעניינתי בציפורים עד שהייתי בן איזה, לא יודע, שש עשרה? כבר לא הייתי ילד. נראה לי שזה קרה כשהילדים האחרים התחילו להתעניין בציד ואני ידעתי שזה לא בשבילי. הוא היה גם המורה שלי למתמטיקה, אז הוא היה מסביר לי על תורת היחסות הפרטית וכאלה דברים. הוא מאוד אהב לדוג צדפות, אבל אני ממש שנאתי צדפות. אז פרויקט הדגל שלי בצופים היה לחקור את השְלָכִים שאכלו והתרבו שם במפרץ."
"חשבתי שהיית מכור לקודאין."
"היי, תשמעי, התקבלתי לאוניברסיטה על מלגת ריצה. היום ארוך כשאתה ילד."
נאלצתי להודות שיש אמת בדבריו. "הדבר הכי שאפתני שעשיתי בגיל הזה היה לתת לילדות ההן לעשות לי חורים באוזניים," עניתי.
"אני הייתי מוכן לעשות כל דבר שחשבתי שיעצבן את ההורים שלי," סטיבן אמר. "הצופים היו פשרה מודעת שנועדה למנוע מאבא שלי להרוג אותי."
הבנתי שהוא בכלל לא דומה לי. אני עשיתי רק דברים שהיה לי דחף חזק לעשות. כילדה תמיד הרגשתי שאין לי ברירה, והופתעתי מהתגובה הקשה של ההורים שלי לדברים לגמרי בלתי נמנעים שעשיתי. החיים שלי התקדמו בקפיצות מחויבות המציאות. הקפיצה החכמה היחידה שעשיתי מעודי, לדעתם, הייתה החתונה עם סטיבן. זה היה מה שהבדיל אותי מאחותי, כי מזכירה ובריסטה בביקיני הם לא מקצועות כל כך שונים, כשחושבים על זה לעומק. כלומר הגשתי לא מעט קפה בזמנו.
"היית בלהקה כשהיית באוניברסיטה?" שאלתי.
"לא. כשיצאתי מהבית של ההורים די נרגעתי. פשוט לא אהבתי שאנשים עומדים לי על הראש."
זה נשמע הגיוני. זו יכולה להיות סיבה טובה להתחתן עם מישהי שהיא ביישנית מכדי לשאול שאלות אישיות. זאת גם הייתה דרך לומר: לא עשיתי סמים כשנפגשנו ואני לא עושה סמים עכשיו, אבל אם תעמדי לי על הראש אני אעשה סמים.
"לא קשה לך," שאלתי, "לקום כל כך מוקדם בבוקר בסופי שבוע אחרי שעבדת כל השבוע? כאילו, לי זה קשה, ואני בסך הכול כותבת תסריט." (סיפרתי לו שאני כותבת ושיש לי קשרים בתעשייה כדי שהוא לא יכריח אותי לעבוד.)
"לא, אני ממש שמח," הוא אמר. "טוב לצאת קצת מהמעבדה. אני מלא אנרגיה. אני מרגיש שאני יכול להתרכז שעות. אני ברקיע השביעי עכשיו. זה כיף גדול בשבילי." הוא שלח יד והצמיד אותה לרגל שלי בחיבה. הוא רעד.
כשהגענו לנהר עזרתי לו לסדר את המסתור שלו. האוהל היה די קטן, אז הוא היה נכנס ואז אני הייתי מגישה לו את כל מה שהוא צריך והולכת לאוטו לקרוא.
הוא ראה בִּיצַנִית ירוקת רגל, תפּוּחִית מצויה וצייד לא חוקי. הוא הכריח אותי להסתכל על הבחור. צילמנו תמונה דרך הטלסקופ שלו, אבל היא לא יצאה טוב.
קצת אחרי אותו היום התחלתי לענות לו, בכל פעם שהוא שאל אותי מה אני עושה, במילים "אה, מתרבה ואוכלת". פשטות מלכותית. זה תמיד הצחיק אותו. אבל לא יכולתי לקנא בציפורים. החיים שלהם לא היו פשוטים כמו שלי. החיים שלי היו כמו נפילה מבול עץ שהיה ממוקם, למרבה הנוחות, במרחק שנות אור מכדור הארץ.
*
אימצתי את הצעתו של אלביס ונרשמתי לקורס גרמנית בֶּרְנית. למדתי עשרה פעלים שמשמעם "לעבוד": לעבוד קשה (drylige, bugle, chrampfe, schaffe, wärche), להיתקע עם עבודות שאף אחד אחר לא רוצה לעשות (chrüpple), לעבוד לאט (chnorze), לעבוד ברישול (fuuschte), לעבוד בפיזור דעת (lauere). להישאר בבית ולהתעסק בכל מיני מטלות פעוטות ובלתי מזיקות (chlütterle). למדתי מהר, והמורה אמרה שאולי העובדה שאני לא יודעת מילה בגרמנית היא יתרון. ואז חלפו להם עשרת השבועות של הקורס ואני כבר לא ידעתי כלום יותר, חוץ מזה שלעולם לא אחפש עבודה. אם אנשים שהם לא סטיבן שאלו אותי מה אני עושה, אוכל לומר “chlütterle“. עוד שורת מחץ.
אלביס אמר שהוא רוצה לצאת לרקוד, מה שידרוש מאתנו להישאר בחוץ עד מאוחר מאוד. הוא חי כדי לרקוד, והוא רצה לחלוק את זה איתי. לא הייתי בטוחה שזה יעבור מצד סטיבן, אבל הסכמתי לנסות. סטיבן אמר: “זה נשמע כמו דייט.“
“זה לגמרי דייט. הבחור רוצה להיכנס לי לתחתונים, זה ברור. אבל כאילו, מתי בפעם האחרונה יצאת לרקוד? אני חושבת שהפעם האחרונה שלי הייתה בשנה השנייה באוניברסיטה. לא הייתי יודעת אפילו לאן ללכת. הוא בחור נחמד. אני בטוחה שאתה מכיר אותו. זה הבחור עם הזקן מהתחנת דלק. הוא הכי לא מזיק. הוא תלמיד של סלבוי ז‘יז‘ק.“
סטיבן הצליף בגיליון ה“אינטרנשיונל הראלד טריביון“ כדי להפוך את הדף. “זאת השורה הכי משומשת בתולדות הנצרות,“ הוא אמר.
“אני יודעת. זו לא אשמתו שהוא דמות טראגית. דמות טראגית אף פעם לא אשמה. זה מה שהופך אותן לטראגיות. אבל הוא אומר שהוא מכיר מקום ממש כיפי לרקוד בו, לא דיסקוטק אלא בר כזה שמנגנים בו כל מיני סוגים של ‘מוזיקה מעורבת‘.“
“את צריכה מלווה?“
“אתה מוכן?“ אמרתי. לא באמת יכולתי להגיד לא. אספנו את אלביס מהבית שלו. אף פעם לא הייתי שם קודם. הוא היה רחוק יותר מהעיר, ממש בפאתי היער. בית ישן. אלביס יצא ברגע שהמכונית התקרבה. מן הסתם לא הייתה יותר מדי תנועה ברחוב הזה מאוחר בלילה. אלביס כיוון אותנו לבר הכי עלוב שראיתי בחיים. בחורים שקשה להניח שיש ברשותם דרכונים שווייצריים רקדו בעיניים עצומות למחצה ונקשו באצבעותיהם, בשעה שנשים ברמות שונות של עזובה תמרנו את עצמן לתוך צירי תשומת הלב שלהם. נשים גוצות, מחוטטות, שהיו להן לסתות בולטות ושיני ארנב, נמוכות, גבוהות או סתם שיכורות, שבאו הנה כדי לתפוס איזה ג‘יגולו זוטר וחסר עכבות ללילה של אימה.
ראיתי את אלביס בעיניים חדשות. “את כל כך כזאת יפה,“ הוא נהג לומר ברוב קסם כשסגד למזבח גופי. כשהסתכלתי סביבי יכולתי לחשוב רק שבָּר שאני יפה בו פי עשרה משאר הנשים הוא לא בר שאני רוצה להיות בו, ושיופי הוא כנראה עניין יחסי. הרגשתי עכשיו גם יפה יותר מאשר קודם וגם יפה פחות. יפה יותר, כי קיבלתי תזכורת שהעולם הוא לא רק סטודנטיות ומזכירות ורעיות־לקישוט, ויפה פחות, כי כל דבר ביקום הוא מדבק אם מסתכלים עליו מספיק זמן. מבחינה פסיכולוגית, עצם פקיחת העיניים מציבה אותך מול מראה. זבל נכנס, זבל יוצא. או יותר נכון, זבל נכנס, אבל אי־אפשר להיפטר ממנו אף פעם. הוא פשוט שוקע והופך לאבק ולאט לאט זורה שכבה של טינופת על כל דבר אחר במוח שלך. לגרד ממנו את הג‘יפה זה לא רק אתגר גדול, זה הנטל העיקרי בקיום האנושי. בגלל זה אני כל כך שומרת על ניקיון. אחרת הייתי רואה פירורים קטנים של חרא רודולפי בכל מקום, מהציורים של פְרָגוֹנאר ועד אלגיות דוּאינוֹ.
“אני לא נשאר כאן,“ אמר סטיבן. “את רוצה להישאר?“
אלביס שאל אם הוא מכיר מקום אחר. התחנה הבאה שלנו הייתה מקום בשם הלופט של מַנקוּזוֹ. ניגנו שם דראם נ‘ בייס. הבעלים סימן שיכניסו אותנו. כאן ראיתי את סטיבן בעיניים חדשות. ואז רצתי לשירותי הנשים ותחבתי נייר טואלט לאוזניים. סטיבן הוביל אותי לרחבה וצעק “אני הולך לרקוד קצת!“ הוא התחיל לרקוד כאילו הוא מעולם לא ראה אותי, או כל יצור אנושי אחר. חשבתי על עגורים.
אלביס נגע לי במרפק. “המועדון הזה כל כך כזה יפה“ העיר ופנה לעבר הבר. אלביס צדק. בלופט של מנקוזו הרגשתי שאני נראית פחות טוב מהממוצע ולבושה גרוע באופן בולט למדי. המכנסיים שלי לא חשפו שום דבר. הנעליים שלי היו נוחות. השרוולים הארוכים שלי היו כל כך עבים שדי מהר נהיה לי חם נורא.
“הבעל שלך מוצא חן בעיניי,“ אלביס אמר. אמרתי שזה לא ממש התפקיד שלו. “לא, יש בו משהו. Un certain je ne sais quoi. את יודעת מה אני צריך? חבֵרה. לבד אני בחיים לא נכנס למקום הזה. את חושבת שהם היו מכניסים אותי? גבר חוּם לבד, עם זקן? חה!“
“אתה לא חום! אתה לבן צחור בכל מקום חוץ מדנמרק!“
“הרבה פעמים אני עומד בתור מחוץ למועדונים כמו זה. וכל הזמן הזה אני חושב לעצמי שאני גר בברן. אבל אני לא גר בברן. אני גר בברן שחושפת את עצמה לעיניי, אוקיי, יוגוסלבי לבן אם את רוצה, אבל בלי קשרים, בלי כלום. קופאי בתחנת דלק, שאין לו שום דבר חוץ מכמה נשים. כן, אני אומר את זה בגלוי. אין לי שום דבר להציע לעיר הזאת חוץ מהגוף שלי. הגוף שלי כדי להקליד על המקשים בקופה, הגוף שלי כדי למצוא גופים אחרים ולחפש חום. הגוף שלי הוא ההון שלי. את, האישה היפה הזו, את ההון החברתי שלי. ואני לקחתי אותך, דווקא אותך, לבר הנורא הזה. אני קולט עכשיו שהוא ממש נורא, הבר הזה.“
“אלביס, תירגע,“ אמרתי. “אתה מופת להשתלבות מוצלחת בחברה. אתה אפילו מדבר גרמנית ברנית, ואתה פה רק אחת עשרה שנה!“
“והם מדברים גרמנית ברנית במועדון הזה? לא, הם מדברים צרפתית!“ אני לא יודעת על סמך מה הוא קבע את זה, כי אפילו אותו בקושי הצלחתי לשמוע, אז את האחרים עוד פחות. “אני מדבר את השפה של התחנת דלק! ביישתי את עצמי. קיוויתי למנף אישה אחת כדי לפגוש אחרת. לא לזכות באישה בעזרת עבודה הוגנת ובעזרת היופי הטבעי של הגוף שלי! השפה השווייצרית המטורפת הזו הפכה אותי לקפיטליסט של נשים! ומה השכר שלי? אני מעליב אותך, האישה הכי יפה בשוויץ! העיר הזו הפכה אותי לגוף בלי שכל. אני אעזוב את המקום הזה ואעבור לז‘נבה,“ הוא סיכם ולקח בידיו את שתי כפות ידיי.
“אל תעשה את זה,“ אמרתי.
“לא, אני לא אעשה את זה אם את לא מרשה לי!“ הוא צעק באקסטזה והתנפל עליי בחיבוק.
סטיבן נישא לעברנו בניתורים על קצות האצבעות, וסימן לי להתקרב אליו. “צריכה קטמין?“ הוא לחש.
“מממ, לא?“ אמרתי.
“יש לי שלושה,“ הוא אמר. “נראה לי שאני אשאר כאן. את רוצה את המפתחות של האוטו? אני אקח מונית.“
“אל תיתן לאלביס סמים.“
“אני לא לוקח סמים,“ אלביס התערב מיוזמתו. הוא מעולם לא היה בלהקה, אז השמיעה שלו הייתה הרבה יותר טובה משלנו. סטיבן ואני תמיד התלחשנו בקול רם על אנשים שישבו לידנו בבתי קפה ומשכנו מבטים.
“מהמם,“ אמרתי. הכנסתי את המפתחות לכיס ואחזתי ביד של אלביס. “בוא נעוף מהמקום הזה. זה בסדר מצדך?“
סטיבן התווה בשפתיו את המילה “אריוודרצ‘י“.
הגענו לבית חבוט הרוחות שאלביס התגורר בו במחיצת (אם לשפוט לפי השיפוע של המדרגות) עדר יעלי אלְפּים, וטיפסנו יד ביד לקומה השלישית. אחרי סשן חמים והרמוני של 69 (אלביס לא היה כזה גבוה) לצלילי פולק רוק מונטנגרי (איסט אסיילום — השיר האהוב עליי היה “כנפיים [מי את?]“), הוא אמר, “אני רוצה לזיין אותך בתחת.“
“מה הסיפור שלכם הגברים?“ אמרתי. “אתם כולכם באובססיה.“
“אף פעם לא דיברתי על זה אפילו!“
“אז מאיפה בא לך הרעיון? מפורנו גרוע עם תמונות ארכיון מהסיקסטיז? מרומנים פוסט־מודרניים נועזים כמו ‘מאהבה של ליידי צ‘טרלי‘?“
“מלעשות את זה.“
“לידיעתך, זה לא כיף, אז תשכח מזה.“
“ככה, לשכוח מזה?“
“תשכח מזה.“
“אם היית אוהבת אותי, לא היה אכפת לך שזה ‘לא כיף‘. זה ההבדל בין מה שיש בינינו ובין אהבה אמיתית,“ הוא אמר בעגמומיות.
“חכה שנייה,“ אמרתי. “אני לא רוצה לנדנד, אבל אתה אומר שהנכונות שלי לסבול בשבילך היא מה שהופך את מערכת היחסים שלנו לבעלת ערך? אתה מודע לעובדה שלא סבלתי בשבילך אפילו שנייה אחת, כאילו? לדעתי זה מה שהופך את מערכת היחסים שלנו לכזו מעולה.“
“את כנראה כבר הזדיינת בתחת אם את יודעת שזה ‘לא כיף‘. אז סבלת בשביל מישהו אחר, נכון?“
“אז עכשיו אתה רוצה להתקדם בחיים?“
“אני מאוהב בך. אני רוצה סימן שאני כל כך חשוב לך.“
“שאלת אותי אם אני אעבור איתך לז‘נבה, ואמרתי שלא. את זה קיבלת בלי בעיה.“
“אני לא יכול לבקש ממך כל כך הרבה. זה יותר מדי.“
“אתה מודע לזה שאם היית נותן לי לבחור, כאילו אם באמת היו לי שתי אפשרויות בחיים, מין אנאלי ולעבור לז‘נבה — “
“היית עוברת לז‘נבה?“ הוא שוב התנפל עליי בחיבוק, בפרץ של אושר שגרם לו לרעוד.
“לא הבנת,“ אמרתי ודחפתי כריות לפינה כדי שאוכל לשבת זקוף. “יש סבל, ויש דברים משעממים, ויש דברים שהם פשוט סתם אידיוטיים. אני סבלתי מספיק בשביל סטיבן. ובשביל בחורים אחרים. כמו צליבה, כזה סוג של סבל. כמו לורנס הקדוש. ‘תהפכו אותי! בצד הזה אני כבר עשוי‘.“ אני לא מבינה מה הקשר בין זה לבין מערכת יחסים טובה. העיקר בקשר אמור להיות שעוברים יחד דברים קשים. דברים קשים שהעולם זורק עליך, לא דברים קשים שעושים אחד לשני. ההבדל ביני לבין לורנס הקדוש כרגע הוא שלו לא הייתה אפשרות למשוך את היד מהתנור הלוהט.“
“את מפחידה,“ הוא אמר ומשך אליו את השמיכה להסתיר את גופו העירום. “אני יותר בחיים לא מבקש זיונים בתחת מאף אישה.“
“אתה דו־מיני?“
הוא קימט את מצחו. “אני סוטה פולימורפי! איפה שאני מוצא אהבה!“
העברתי חזרה לניוטרל ושוב הפנמתי את הצורך בקיומה של יכולת שלילית בעולם הזה. עשינו סקס יפהפה ומלא אהבה ברגע שהצלחנו לגרום לעצמנו להפסיק לדבר — יפהפה ומלא אהבה במובן האקספרסיוניסטי, על דרך הכזב הפתטי, כמו שאפשר לומר שאחו הוא יפהפה ומלא אהבה גם אם הוא מלא אוגרים שמוכנים להרוג אחד את השני על המקום, אבל רק כשהם ערים. כלומר, פשוט מתעלמים מהאוגרים ומסתכלים על התמונה המלאה.
למחרת, אחרי שסטיבן התעורר, בערך בשש בערב, הוא אמר “בואי נעשה ילד“.
“אני מרגישה כמו לורנס הקדוש על הגריל,“ אמרתי.
“לא, את מבולבלת. הפלה זה כלום לעומת לידה. את יצאת בזול. את כמו לורנס הקדוש שאומר שהוא לא רוצה לנסוע לאיטליה ביולי. אני מבקש ממך כרגע לסכן את חייך ואת בריאותך למען ההצלחה הרבייתית שלי. אני מאכיל, את מתרבה. קדימה!“
“נשמע מפתה,“ אמרתי. “אילו יכולתי להטיל ביצים ואתה היית מסכים לדגור עליהן, אולי אפילו הייתי עושה את זה.“
“אנחנו יכולים לעשות כאילו?“ הוא אמר. “את פורייה?“
“לא בדיוק.“
“אז תכירי את האבא של השלישיות שלך!“
“אתה מטורף לחלוטין,“ אמרתי בהערכה. האמת שסטיבן היה די מעניין כשהראש שלו פתח כדי חרך את שער הברזל ונתן לאור לצאת.
“העיקרון המרכזי שמדריך אותי בחיים,“ הוא הסביר בטון סבאי, “הוא ‘בואי נעשה בכאילו‘. לרוב האנשים לא מזיז מה עשית ומה לא עשית. אם אני שם תמונה שלך עם תינוק על השולחן שלי במשרד, אני יכול לקבל קידום. כל מה שאנשים רוצים זה חלקיקי מידע כללי, מצונזר בקפידה, וזה מספיק להם. זה יותר ממספיק. ישבת פעם בחיים שלך ועשית רשימה של מה שאת יודעת על, נניח, טוגו? ‘זה באפריקה‘. זה כנראה יסכם את הידע שלך. אבל כשאנשים אומרים ‘טוגו‘ את נותנת לזה לעבור לידך, כמו שאת נותנת למאות אנשים לעבור על פנייך ברחוב ובמסדרונות כל יום. וכל אחד מהם גדול כמו טוגו, מבפנים.“
“זאת פלצנות טהורה ואני לא יודעת כלום על טוגו,“ אמרתי. “אבל מישהי כמו אשתו של עומאר, נגיד, גם אותה אני לא מכירה, אבל בזכות חוכמת החיים שלי ונוירוני המראָה וכל זה, נראה לי שיש לי מושג לא רע מה הקטע שלה. אבל זה רק כי פגשתי אותה. כאילו, אם הייתי אומרת ‘טוגו מקסימה‘, היית חושב שאתה מחבב אותה עד להודעה חדשה, אבל אם הייתי אומרת אחר כך: טוגו משוויצה בזה שהיא פותרת כל מיני תשבצים בלתי אפשריים ב‘אטלנטיק‘ ונשרה מלימודי רפואה בהרווארד כדי לעשות דוקטורט בתזונה, היית חושב, את מי היא מנסה להרשים? אבל עדיין לא התחלת אפילו לדבר על הצער הכמוס שלה וכו‘.“
“את יכולה להיות בטוחה שלטוגו יש צער כמוס,“ אמר סטיבן. “אם מישהו היה יודע מהו בדיוק, העולם היה נמלא נהמה חשופה, פולחת חדרי בטן. זה ציטוט מסטניסלב לם. מה שרציתי לומר זה שלא אהבתי אותך כשהתחתנתי איתך. זה היה ‘בואי נעשה בכאילו‘. אבל עכשיו אני מרגיש כמו אַפּוּ ב‘עולמו של אפו‘, רק שבמקום להיות נאמנה לי ולמות בלידה כמו שאת אמורה, את מזדיינת עם הבחור הערבי הזה. אז תגידי לי, טיף, מה הולך פה?“
“הוא מונטנגרי!“
“מונטנגרי בתחת שלי! הוא סורי במקרה הטוב! ‘אלביס‘! הוא כמו מוקדן מכירות פיליפיני שקורא לעצמו אָרָגוֹרְן!“
הזעפתי פנים.
“ניסית פעם לעשות רשימה של כל מה שאת יודעת על אלביס?“
“בשביל מה? בסך הכול ניסיתי לעשות קצת סקס מרגש.“
“את יכולה לא לנסות?“
שתקתי.
“את יכולה לאהוב אותי קצת?“
“האמת שאני אוהבת אותך. אלביס אמר לי את זה. זה שובר לו את הלב.“
ביום שני בבוקר קניתי את ה“אינטרנשיונל הראלד טריביון“ וחלב ואמרתי “אלביס, אני צריכה לדבר איתך“. בפעם הראשונה שמתי לב שהוא קורא את ה“הוּרִייֵט“. ישבנו בדירה שלי על כוס קפה והוא הסביר לי שהמשפחה שלו עזבה את מונטנגרו כמה דורות לפני כן. אבל נשות המשפחה שמרו על היופי ועל נועם ההליכות האגדיים של העם המונטנגרי, שסרוואנטס הנציח בצורה כה בלתי נשכחת בגברת מאוּלצין שלו (דולציניאה), וגם הגברים לא רעים. הוא הראה לי את הדרכון הטורקי שלו. באמת קראו לו אלביס.
“טיפאני, אהובתי,“ הוא אמר. “מה זה חשוב מאיפה אני? את אמריקאית! את יודעת יותר טוב מכל אירופאי מחורבן שכולנו ילדים שווים של אלוהים!“
בשבת הבאה הלכנו לצפֵּר באגם מלאכותי מכוער וסטיבן ביקש ממני לדבר על עצמי. “בוא נראה,“ אמרתי, “להיות קטנה היה חרא, אבל היו לזה יתרונות. מזחלות שלג הרבה יותר מרגשות לפני גיל עשר. ברור שלא באמת ידעתי לשחות עד שהייתי בת אחת עשרה.“
“ואז?“
“הממ, ההורים שלי לא היו יותר מדי בררניים לגבי פנימייה, אז הלכתי למה שהיה בעצם בית לנערות סוררות. לא למדתי יותר מדי. כאילו, המורה שלנו לכימיה הייתה אשתו של מנצח המקהלה. הייתי משחקת במעבדה בסופי שבוע. הייתי שופכת את כל הכספית על משטח העבודה ומשחקת איתה.“
“כן?“
“הייתי אמורה ללכת לבְּרין מאר אחרי השנה הראשונה שלי באוניברסיטה, אבל זה היה יקר מדי אז לקחתי מלגה לאגנס סקוט.“
הוא רעד בהערכה.
“ואז עברתי לפילדלפיה ומצאתי עבודה, ואז פגשתי אותך.“
“חיים קצרים.“
“החיים באמת קצרים.“
“הכלה־ילדה שלי.“
“הי, זה לא כזה גרוע! היה לי קטע עם מאמן הרכיבה בבית ספר, ובפילדלפיה לקחתי מנת יתר של הרואין וקראו לי מזרן מטונף!“
“מה?“
“אני צוחקת. זו הייתה מישהי אחרת. בחורה שקראו לה, הממ, סינדי — “
“המצאת אותה הרגע.“
“אוקיי, קראו לה קנדי. אני רצינית. קנדי הארט. זה נשמע כמו שם של טרנסווסטיט מה“פקטורי“ של אנדי וורהול, אז היא בטח המציאה אותו. היא אמרה שהיא מבּלוּ בֶּל, אז היא בטח הייתה מלנקסטר, והיא אמרה שהיא בת ארבע עשרה, אז היא בטח הייתה בת שבע עשרה. אף פעם לא פגשתי מישהו שאני יכולה להיות ממש בטוחה שבאמת פגשתי.“
ראינו שפמתנים ולוחם. היינו יכולים לראות יותר, אבל היו שם מוליכי כלבים והם הבריחו את כולם.
נסענו לחופשת צפרות בלגונות של בַּרדָוויל. כל הגברים שראיתי שם הזכירו לי את אלביס.
כשחזרתי דרשתי תשובות. הוא ערסל את הקפה שלו בין כפות ידיו ואמר: “עכשיו אני מספר לך את האמת. אני יהודי סורי. סבא שלי המיר את דתו לקתוליות ב־1948, אבל הוא אימץ שם דרוזי בטעות והכוחות הלבנוניים לא בטחו בו, אז — “
“פשוט תשתוק,“ אמרתי. “אני חושבת שאתה חמוד. זאת הלאומיות שלך. חמוד.“
בטלפון אחותי אמרה “טיף, את חייבת למצוא לעצמך חיים. נראה לך שיש לי זמן לסקס? תחשבי שוב! אני מוציאה כל כך הרבה כסף על בגדים לעבודה שהייתי צריכה למצוא עוד עבודה!“
בארוחת הערב אמרתי לסטיבן שאולי אנחנו צריכים לנסות שוב לעשות ילד. הנישואים שלנו התחילו באופן הכי מבהיל שאפשר לדמיין. בקושי הכרנו זה את זה, ואז היו התאונות האלה והתהום הפעורה בין סיבות (צעירים חלולי מוח שמחבבים זה את זה, כותלים) ותוצאות (כאב, מוות).
הוא התנגד. הוא אמר: “אני בטוח שיש זוגות שנועדו להיות ביחד, כאילו, כאלה שנפגשים בגן ילדים ויוצאים לסירוגין במשך עשרים שנה, עד שהם מוותרים כי הם מבינים שכל כך הרבה זמן הם צעדו יחד בשביל משלהם, שאין אף אחד אחר בכל העולם שהם יכולים לדבר איתו, כי יש להם שפה פרטית וכל זה. את באמת חושבת שזה נכון לגבינו? מה יש לנו במשותף? אפילו את רודי כבר אין לנו.“
“תינוק יהיה משהו משותף.“
“בדיוק. נעשה ילדים ונהפוך להיות כל כך מוזרים מרוב לחץ, עד שאף אחד אחר לא יצליח להבין מילה ממה שאנחנו אומרים. זוג שלגמרי תקוע אחד בתחת של השני יכול להתמודד עם הכול, כי אין להם ברירה. כרגע אנחנו יכולים לבחור לרחף דרך החיים בלי להיות כבולים למישהו, אבל במקום זה אנחנו מעמיסים על עצמנו טוֹנה של לבנים ונחבטים אל הקרקע.“
“יש סיכוי שאי פעם שנינו נרצה תינוק באותו זמן?“
“אני מקווה שלא!“ סטיבן אמר. “אני רוצה לרחף דרך החיים. כיף לי להיות איתך, ואני לא רוצה להיות כבול למישהו. כלומר, נכנסת להיריון — יכולתי להתמודד עם זה, אבל אם את לא בהיריון — גם עם זה אני יכול להתמודד.“
“אוקיי, זאת הקלה. פחדתי שאם אני לא אלד בקרוב אתה תכריח אותי למצוא עבודה.“
הוא עצר ונעץ בי מבט לכמה שניות. “אני מתחיל לקלוט אותך,“ הוא אמר. “את נולדת גמורה. את חיה ב‘קיי הול‘ טבעי.“
“עושה כמיטב יכולתי.“
“אוקיי, זה העניין: אני צריך את התינוק הזה לרשימת היעדים שלי. זה אחד מעשרות אלפי הדברים שאני צריך לעשות לפני שאמות, כמו לטפס על האוורסט ולראות את הטֵרָסות הוורודות והלבנות ברוטומָהאנה. התינוק הוא המגה־טיק האולטימטיבי.“
“כמו מוֹאָה.“
“בדיוק. אף פעם לא היה אחד כמוהו, ואף פעם גם לא יהיה, אז זה בעצם מואה שנוצר באופן ספונטני. מואה קוונטי.“
“תינוקות הם לגמרי קוונטיים,“ אמרתי. “בגלל זה כל כך מוזר כשהם מתים. אתה מרגיש כאילו לקחו לו את כל החיים וכל האורות כבו בבת אחת, כאילו השן הראשונה שלו וטקס הסיום בתיכון נגזלו ממנו באותה שנייה.“
כרסמנו קצת אוכל לזמן מה.
“סטיבן, אני יכולה לשאול אותך משהו?“ אמרתי. “בפעם ההיא שעשינו סקס אנאלי, זה היה בשביל רשימת היעדים שלך?“
“כן.“
“זה לא היה ברשימה שלי.“
“אני מצטער. חשבתי שבני אדם הם סקרנים. אני מנסה לא להסיט את המבט כשהחיים מזמנים לי חוויות חדשות. אבל אני מניח שאף אחד אף פעם לא ביקש ממני לדחוף לעצמי את האוקיינוס לתחת.“
יום אחד בנובמבר, בתשע בבוקר, הסתכלתי מחוץ לחלון המטבח וראיתי על המדרכה שלושה צפרים מצלמים אותי בדיגיסקופיה. כשהסטתי את הווילון הם הזיזו את הידיים בטירוף מצד לצד, בגובה המותניים, כאילו כדי לומר “עצרי!“ כשפתחתי את החלון הם צעקו: “ עצור! Nicht bewegen!“ דחפתי את הראש החוצה והסתכלתי סביב. רודולף חיכה מתחת לרעפים. כשהוא ראה אותי הוא הרפה, צנח שתי קומות, ואז רפרף למעלה ופנימה.
סטיבן עלה על גדותיו מרוב שמחה למשך יום ולילה. אחר כך הופעתי בכל פורום צפרות אפשרי כנערת הכותלי. אנשים כתבו דברים מביכים. הם כתבו, “Bernerin ist gut zu Vögeln“, הבדיחה הכי עבשה שיש. אישה מברן נחמדה לציפורים / אישה מברן היא זיון טוב.
אפשר לקרוא לזה הוֹמוֹנִימיה או משחק מילים, אבל בעצם ההבדל היחיד הוא שהמילה “ציפורים“ נכתבת באות גדולה.
צפרים הם מעין גרסה גברית של הנשים מהבר ההוא שאלביס לקח אותנו אליו. כשהם רוצים למשוך ציפורים, הם מנשקים את האגודלים שלהם עד שהם מצפצפים. נשים הם לא ממש יכולים למשוך ככה, אבל למה להם שירצו בכלל? נשים יש בכל מקום, מין פולשני — אותו תת־מין מהאזור הפליארקטי ועד אוקיאניה. ציפורים פוּשטיות. אבל אל לנו לשכוח שצפרים הם בכל זאת פרימטים, ולכן, כמו ציפורים, הם מגיבים לגירויים ויזואליים. רכנתי אז מחוץ לחלון בחלוק רחצה רפוי כשהשיער שלי מוסט לצד אחד, אל מאחורי העורף, כדי שלא יפריע. כולם אוהבים נשים שעומדות יחפות במטבח בנוצות ההזדווגות שלהן. סטיבן אמר שאם ornitho.ch היה מפרסם את המקומות שנצפו בהם כותלים היינו בצרות, וגם שאני צריכה להשיג חוזה דוגמנות אצל חברת ציוד אופטי, כמו שהיה לפמלה אנדרסון עם בירה לָבּאט.
בכל פעם שצפיתי בסרטון באינטרנט ראיתי את אלביס מואר עמומות בעומק הצל במטבח. אבל העיניים של סטיבן ראו רק את רודולף ואת המסלול המסמורטט שלו במעלה גרם מדרגות אוויר ספירלי אל בין זרועותיי. סטיבן באמת ובתמים אהב ציפורים. וגם סמים פסיכדליים, דיסקרטיות וסרקזם. בגלל הזקן לא היו לאלביס פנים בצורת פנים. שיער הגוף הכהה שלו שבר את קווי המתאר של גופו העירום כמו הסוואה של ספינת מלחמה.
כשהברגתי באגודלי את הבייקון של רודולף ללוחות המחוררים שלו, שמחתי שאנחנו עניים מכדי לגור במרכז העיר. רודולף בחיים לא היה מוצא אותנו. נכון?
רודולף שר: "טוּדל־אוּדל־אוּ!"
*
סטיבן ואני אהבנו את הטבע יותר מאי פעם מרגע שהחלטנו להתעלם מההשפעות שלו על חיינו. בחרנו לאהוב אותו, במקום להתכופף תחת כובד משקלו. אם אתם יוצאים לביצה כל בוקר בסוף השבוע, אתם לא מתרבים ואוכלים. אתם בשליטה. אתם צריכים לסור מדרכו של הטבע כל עוד אתם מספיק צעירים בשביל שהוא יהרוס לכם את החיים.
או שפשוט חשבתי ככה כי לאבא של סטיבן היה קוצב לב שחרץ את גורלו. זה מה שהוא אמר לי באותו יום על המזח: שיום אחד הבטרייה המזדיינת תיגמר והוא ימות. בשפה הפרטית המשותפת למשפחה המורחבת של התרבות המערבית הקישור בין טבע למוות נעשה בלתי אפשרי. הטבע הפך למקום של הישנות נצחית, עונות דרוכות כמו קפיצים, מלך האריות שיורש את כס אביו, כוח החיים הבלתי ניתן לריסון שמתפרץ ומכסה את סירטסיי בג'ירפות ובדוכיפתים. במקום שבו ניכר שאין מוות, בני אדם משויפים עד כדי פחד שמא הטכנולוגיה לא תמלא את תפקידה. חגורת הבטיחות הרפויה שהתהדקה מאוחר מדי והלמה בראשה של טיף ג'וניור, קונדום הפוליאוריתן היקר שהיה אמור להיות מעולה כל כך ויצר אותה מלכתחילה. אכזבנו את הטכנולוגיה בשעה שהיא הכי נזקקה לנו. החופים נעלמים לא כי פני הים עולים, אלא כי לא בנינו את החומות הנכונות שיעצרו בעדם. אנחנו צריכים מקלטי סערה וצמיגי שלג ומזגנים ידידותיים לסביבה. אני צריכה להגיע לגיל שלושים וחמש בלי ללדת ילד ואז להאשים את ההפריה המלאכותית. ובינתיים הטבע בעצמו גוסס, חיים אחר חיים.
אחרי שנתיים בברן סטיבן עדיין עבד על שני ברווזים נודדים. שני ברווזים די נפוצים למען האמת, אז העובדה שהוא עדיין לא מצא אותם הייתה בגדר תעלומה. בכל יום ראשון בבוקר היינו נוסעים למקווה מים כלשהו ורואים הכול, חוץ מהברווזים המחורבנים. הוא היה זקוק נואשות, לדעתו, למישהו אמין שיאמר לו איפה למצוא את הברווזים. אז סוף כל סוף הוא הצטרף לחבְרה השווייצרית להגנת הציפורים. הוא התחיל להכניס את היסטוריית התצפיות שלו ל־ornitho.ch במקום רק לארוב. ארבעה סופי שבוע רצופים הוא יצא עם אחד מהם במקום איתי. הוא לא עשה שום טעויות.
הייתה להם משיכה לדוברי אנגלית. אנגליה היא הגן עדן המיתי שבו כל מכונאי יודע מה מקנן בגינה שלו וחרטומני יערות אוכלים לך מכף היד, ואמריקה היא ארצו של המדע האזרחי ושל הגבלת הציד. ציידים אמריקאים יורים בחמישה ברווזים בחמש הדקות הראשונות של העונה ואז נחים על זרי הדפנה. מופת להיגיון ולאיפוק.
אז הם בטחו בסטיבן, אף על פי שצפרים בני פחות מחמישים הם משהו שצריך לדווח עליו לוועדה השווייצרית לציפורים נדירות. סטיבן ידע על מה הוא מדבר. הם נתנו לו חלקה בבִּיצה מוגנת לספור בה ציפורים, בכל יום ראשון בחורף ופעם בחודש בקיץ. הם הבטיחו לו שיש סיכוי מעולה שהברווזים שלו יופיעו. אז הוא ישב שם מאחורי הטלסקופ שלו וצפה בברכיות עד אמצע ינואר בערך, ואז החליט שאולי יש איזו בעיה עם ימי ראשון. הוא ניסה בשבת וראה בערך אלפיים ציפורים — כל מיני רליתיים, צוללי ביצות, צוללים מצויצים, צוללים חלודיים (נקבות), נטות אדומות ראש ועיט צעיר.
למחרת בבוקר הוא ביקש ממני לבוא איתו. הוא רצה לצאת בחמש. הכרחתי את עצמי. לא היינו צריכים לחפש את הבחור יותר מדי. שמענו אותו. הוא צד מתוך סירה בעברו השני של הפלג.
“אין מצב!“ אמר סטיבן. הצלחנו בערך לראות אותו גורר את הסירה לתוך סבך הקנים, ושמענו אותו קורא לכלב שלו ומתניע את המכונית. זה היה יום ראשון, ושום ציפור לא נראתה בסביבה, מלבד הציפורים הכי פושטיות — הירגזים הקטנים המרושעים האלה שכולם מאכילים, אלה שנשארים בסביבה כל החורף ומנסים להשתלט על אתרי הקינון שהציפורים הטובות צריכות. מזל שתשעים אחוז מהם מתים בכל מקרה ברעב ובקור.
“זה פשע נגד הטבע!“ אמר סטיבן בכעס.
הערתי שהמגמה הנוכחית בתורת המשפט היא להרחיב את הטווח של מה שמכונה פשעים נגד האנושות ולכלול בו את כל יתר העברות. הוא לא הקשיב.
הפתרון הראשון שהציע לא בישר טובות. הוא רצה לקנות אקדח 22 מילימטר. הרעיון הבא שלו היה לבזבז הרבה כסף על ציוד וידאו. הרעיון השלישי היה לדבר עם החברה להגנת הציפורים, ושם ענו לו שאי־אפשר הכול. הציד הצטמצם בשיעור ניכר. למעשה הוא כמעט אפסי בשוויץ. זו הממלכה השלווה. ברצינות. הנטות אדומות הראש באות לשם מספרד, עולות לחרוף בצפון.
*
אלביס היפהפה התרבה ואכל. הוא צלצל בפעמון הדלת שלנו עם לחמניות ובפרצוף נוגה ואמר: “אוי טיף, זה כל כך כזה נורא. אשתי לשעבר בהריון. אני אהפוך לאבא. היא לא מוכנה לעשות הפלה.“
“אל תספר לי,“ אמרתי. “באמת לא אכפת לי.“ זה לא היה נכון כלל, אבל למדתי לסגת למראה כוחות הטבע. “או שאתה רוצה להמשיך במערכת היחסים שלנו,“ המשכתי, “או שלא. אבל אתה לא יכול לבוא הנה ולהגיד לי משהו כזה בלי שום הקשר. וכשאני אומרת הקשר אני מתכוונת למשהו שקשור אליי אישית. הקשר פרגמטי לחלוטין, למשל שאתה לא תבוא לכאן יותר לעולם, או שתבוא הרבה פחות, או שתוכל לבוא רק בששת החודשים הקרובים וזהו. תן לי את המסקנות ודלג על הנתונים.“
“אבל זה לא העניין,“ הוא אמר. “תהיה לי משמורת על הילד הזה. אני אטפל בו, אגדל אותו. אני אקבל סכום כסף מינימלי מהסיוע הסוציאלי ואפסיק לעבוד בתחנת דלק. אבל אני לא יכול להמשיך לחיות בכוך הזה. אני אעבור לבית חדש.“
“איזו אישה־לשעבר? בתור התחלה אתה יכול להסביר על איזו אישה־לשעבר אתה מדבר.“
“אשתי השנייה, אלכסנדרה בז‘נבה.“
“אוי אלביס,“ אמרתי. “בחיי שאתה משגע אותי.“
yaelhar –
הכותלי
שיעמום ופטפטנות במסווה של שום דבר. פוזה בכריכה.
אחד מהספרים שהם בזבוז אמיתי של זמן ושל נכונות.
https://simania.co.il/showList.php?listId=8543