הגנה מלכותית

"מישהו ראה את טריניטי?"

קולה של דיאן נישא באוויר הלילה הדומם. זאת כבר הפכה לקריאה מוכרת במהלך השנה-שנתיים האחרונות, קריאה שאליה הנסיך זאהיד כבר התרגל בהחלט, במהלך התקופות שבהן הוא נהג להתארח בבית משפחת פוסטר.

זאהיד היה אורח קבוע בבית המשפחה מאז שהיה בן שש-עשרה, אבל עכשיו, כשעמדו למלאות לו עשרים ושתיים שנים, גמלה בלבו ההחלטה שזאת תהיה הפעם האחרונה שבה הוא ישהה שם. בפעם הבאה שבה הוא יוזמן, הוא פשוט ידחה בנימוס את ההצעה.

זאהיד חצה את החורשה שבשולי אדמות משפחת פוסטר. הוא שמע את קולות הצחוק הנישאים לרוחב האגם בערב הקיץ הנאה הזה. הוא עמד לטוס בחזרה אל איסלה בקרוב, ותקוותו היתה שהנהג יקדים הפעם ויגיע עוד לפני הזמן, מפני שהוא ממש לא שש להמשיך ולהיות שם. בני הזוג פוסטר ערכו מסיבה לכבוד סיום הלימודים של בנם, דונלד, ובהתחשב בעובדה שגם זאהיד סיים את לימודיו אתו, היה מאוד לא מנומס לדחות את הזמנתם.

בפעם הבאה הוא כבר יעשה את זה.

זאהיד לא נהנה מחברתם. בעצם, מעולם לא. גאס פוסטר היה פוליטיקאי, והיתה לזאהיד הרגשה שהוא לא הפסיק מעולם לעבוד ולנסות לרכוש אהדה. ונראה היה שתפקידה היחידי בחיים של אשתו, דיאן, הוא להיות לצדו של גאס, בכל עת ובכל מעשיו. מאז שזאהיד הכיר את המשפחה, כבר התפרסמו ברבים שתי פרשיות אהבים משפילות, בנוסף לדיווחים על מפגשים מיניים נלוזים עוד יותר, אך חיוכה של דיאן לא התעמעם אף לרגע.

אחרי הערב, הוא לא יצטרך לראות אותו שוב, חשב זאהיד לעצמו. והוא גם לא יצטרך לנהל שיחות נימוסים ריקניות עם גאס המחליא. הוא עשה את זה עד כה רק מפני שהיה חבר של דונלד, בנם.

טוב, עד כמה שזאהיד היה בכלל חבר של מישהו.

זאהיד היה זאב בודד ובחור עצמאי מאוד. הוא העדיף את חברתן של נשים יפהפיות במוצאי שבת, במקום דברים מהסוג הזה, אבל תחושת החובה הביאה אותו לכאן.

כשהיה בן שש-עשרה, והתגורר בפנימיה של בית-הספר, נערכה בדיקת פתע של ארוניות התלמידים וצרור שטרות גדול וקצת סמים נמצאו בארונית שלו. הם לא היו שייכים לזאהיד. אבל מבחינתו, לא הגירוש ההכרחי מבית-הספר הוא שהיה הבעיה, אלא הקלון העז שסקנדל שכזה ימיט על משפחתו.

בשומעו את הבשורה, אביו של זאהיד, המלך פאהיד, עלה מיד על מטוסו כדי לטוס מאיסלה ולשוחח עם המנהל, לא כדי לטייח את הדברים, מאחר שלא כך התנהלו הדברים באיסלה. המלך היה בדרכו לאנגליה, הסביר זאהיד לדונלד, כדי להתנצל באופן אישי וכדי לקחת את בנו הסורר הביתה. עם שובו לאיסלה, זאהיד יערוך התנצלות פומבית בפני אנשי הממלכה.

"למרות שלא אתה עשית את זה?" שאל אותו דונלד.

זאהיד הינהן.

"ואנשי הממלכה הם שיחליטו אם לסלוח לי או לא."

זאהיד נכנס למשרדו של מנהל בית-הספר כשגבו זקוף וראשו מורם, והוא מוכן לפגוש את גורלו, אלא שאז התברר לו שזאת היתה אי-הבנה גדולה.

מנהל בית הספר הסביר לנסיך ולאביו המלך שדונלד, בשומעו על הבדיקה הצפויה בארוניות, נבהל והטמין את הכסף והסמים שלו בארונית של זאהיד. דונלד עמד להיות כעת התלמיד שיושעה מלימודים, והמנהל הביע את התנצלותו על הטירדה שהתקרית הזאת גרמה למלך.

כשהמלך והנסיך הצעיר יצאו ממשרדו של המנהל, בחדר הקבלה הם נתקלו בדונלד פוסטר ובאביו גאס.

"תודה רבה," אמר המלך פאהיד לדונלד, "על כך שהתנהגת כמו גבר והודית בהתנהגותך הלא נאותה."

"אתה מפספס את העניין," התערב גאס פוסטר ואמר למלך. "הבן שלי לא ישתמש לעולם בסמים. הוא עושה את זה רק כדי לסייע לחבר."

משפחת פוסטר התמודדה עם ההודאה והעונש בצורה אמיצה מאוד.

גאס אפילו נשא נאום בפרלמנט, אמר שאפילו המשפחות האוהבות והמתפקדות ביותר אינן מחוסנות מפני הפגעים של גיל הנעורים.

מתפקדות?

זאהיד הזעיף פנים לנוכח בחירת המילים הזאת, אז וגם כעת, תוך צעידתו, הוא הזעיף את פניו, כשנזכר במקרה הזה מהעבר.

תמונת משפחת פוסטר התנוססה על גבי הדפים הראשונים של עיתוני סוף השבוע. דיאן חייכה למצלמות את חיוך הפלסטיק שלה, גאס עמד כשזרועו חובקת את כתפו של בנו הנכלם, כמתבקש. היחידה שקילקלה את התדמית המושלמת היתה טריניטי – היא היתה לבושה במיטב מחלצותיה, כמתבקש, אבל במקום לחייך, היא הזעיפה פנים אל המצלמות.

זאהיד ממש חייך בהיזכרו בתצלום הזה מהעבר, אבל הוא לא חייך, כעבור כמה שניות, כשכתם של שיער בלונדיני לכד את עינו.

הנה טריניטי לפניו.

היא הסתירה שקית של בגדים מתחת לעץ וניגבה משפתיה את השפתון וקפצה כששמעה את זאהיד קורא לה ומתחיל להתקדם לעברה.

"טריניטי!" אמר זאהיד. "אמא שלך מחפשת אותך נואשות, איפה היית?"

היא חגה במקומה כדי להתייצב מולו. "בבקשה, זאהיד, אני יכולה להגיד לה שהייתי איתך?"

"את יודעת שאני לא משקר."

"בבקשה," אמרה טריניטי, ואז נאנחה. זאהיד היה מחמיר כל כך, רשמי כל כך, נוקשה כל כך, שלא היה שום טעם לנסות לגייס אותו לצדה. אבל בדיוק כשהיא עמדה כבר לעזוב ולהתמודד עם הכעס של אמהּ, הוא עצר אותה.

"אם אני עומד לחפות עלייך, אז אני צריך לדעת קודם איפה היית ומה עשית."

טריניטי הסתובבה לאיטה. אפילו כשהיא ביקשה מזאהיד שיחפה עליה, היא לא האמינה לרגע שהוא יסכים. אבל עכשיו נדמה היה לה שהוא עשוי לעשות את זה. "הייתי אצל סוזאן, חברה שלי," נשמעה תשובתה המהוססת.

"ומה עשיתן?"

"רק..." טריניטי משכה כתפיים.

"רק מה?"

"רקדנו."

"את הלכת למסיבה?"

"לא! אנחנו סתם הקשבנו למוסיקה בחדר שלה וקצת רקדנו." טריניטי כמעט גילגלה עיניים כשניסתה להסביר לנוכח הבעתו האטומה, כי היה ברור לגמרי שזאת לא התנהגות שזאהיד יכול להבין. "שמנו איפור כדי לראות איך זה נראה, וכאלה מין דברים."

"למה את מחביאה את הבגדים האלה?" זאהיד הסתכל על מה שהיא לבשה – חולצה ארוכת שרוולים וזוג מכנסי ג'ינס – ואז הביט בטריניטי בעת שהיא עצמה בכוח את עיניה, בהתאמצה, ללא ספק, למצוא איזה שקר משכנע.

טריניטי היתה שקרנית מדופלמת, ידע זאהיד, אבל מה שהוא לא ידע הוא שהיא לא ניסתה לשקר ברגע זה. היא פשוט לא ידעה איך היא תוכל להגיד לו את התשובה כשזאת היתה רק הרגשה שהיתה לה.

איך היא יכלה להסביר שסוזאן הציעה לה להשאיל לה כמה בגדים בגלל שטריניטי לא אהבה את הדרך שבעלה הטרי של דודתה הסתכל עליה כשלבשה את השמלה שאמא שלה קנתה לה? טריניטי לא הבינה את זה מספיק בעצמה, ובטח שלא הבינה מספיק כדי להסביר לזאהיד איזו תחושה לא נעימה קלייב גורם לה להרגיש.

היא סירבה לקרוא לו דוד קלייב.

הוא היה הסיבה לכך שהיא נמלטה מהבית.

זאת היתה הסיבה לכך שטריניטי ברחה תמיד מאירועים משפחתיים, ובהתחשב בכך שזאהיד היה שם רק באירועים משפחתיים, הוא נתקל בהתנהגות הזאת שלה לעתים קרובות מדי.

"בפעם האחרונה שהייתי פה, אני תפסתי אותך מטפסת החוצה מחלון החדר שלך," אמר זאהיד וראה איך טריניטי משתדלת כמיטב יכולתה לשמור על ארשת פנים ניטראלית. "וזה כבר לא מצחיק בכלל."

לא, זה לא מצחיק בכלל, חשבה טריניטי לעצמה, אבל הזיכרון של המקרה גרם לה לחייך. זאהיד סירב להאמין לה אז שהיא היתה רעבה וזה הכל, ושבמקום להתייצב לפני כל האורחים, היא פשוט ניסתה לחמוק אל המטבח. הוא הלך להביא לה צלחת של מזון, ואז הסתכל בעת שהיא טיפסה בחזרה אל חדרה, בהשתמשה בעץ שגדל שם ובסבכה. על פי הקלות המיומנת של הטיפוס שלה, נקל היה לנחש שזה דבר שטריניטי עשתה לפני כן לעתים קרובות.

"אני לא עשיתי שום דבר," אמרה טריניטי.

"יכול להיות שלא. אבל באירועים משפחתיים את צריכה להיות פה." מבחינת זאהיד זה היה עניין של שחור ולבן, אבל משהו אצל טריניטי טישטש דברים וגרם להם לקבל גוונים של אפור. היא היתה כה מלאת חיים ועקשנית, וניכר היה שהיא בכלל לא מתרשמת ממשפחתה ומהמעמד שלה, עד כדי כך שזאהיד הריע לה בלבו לפעמים. אבל הוא לא התכוון להגיד לה את זה. "את לא יכולה פשוט להיעלם."

"אני יודעת," החלה טריניטי להגיד, אלא שאז חיוך שובב השיב את היופי אל פניה הזועפות. "אז מה התירוץ שלך, אם ככה?"

"תירוץ?"

"מה אתה עושה פה בחורשה?" ואז זה התחוור לה והיא פרצה בצחוק. "מצטערת. זאת היתה שאלה טיפשית." הבעת הזעף של זאהיד רק העמיקה ככל שהיא השתדלה להסביר. "טוב, אני מניחה שאתה היית צריך ל..." טריניטי עצרה את עצמה. לא היה דבר אחד וולגרי בזאהיד ובעצם, אם היא חשבה על זה עכשיו, היא גם לא היתה יכולה לדמיין לעצמה את זאהיד נכנס אל מעבה היער כדי להיענות לאיזה דחף טבעי! מצטערת. טעות שלי."

"אני הלכתי לטיול קטן כדי לחשוב." זאהיד הביט בה ממרום קומתו. מבין כל בני משפחת פוסטר, טריניטי היתה היחידה שתחסר לו. אכן, היא הצליחה להעלות על שפתיו חיוך, מדי פעם בפעם, אבל הוא לא חייך כעת כשהבחין שמאז המקרה ההוא ליד חלון חדרה, טריניטי השתנתה. היא צמחה בעצם והפכה לאישה צעירה יפה מאוד. שערה היה בלונדיני ומסופר בסגנון מדורג, עיניה היו ענקיות בפניה הרזות מדי, והן נצצו בהמתינה למענה שלו. "אם את היית באיסלה, היו מצפים ממך לסייע להורייך ולהסתובב בין האורחים..."

"אבל אני לא באיסלה."

בהתחילם לצעוד לאיטם לכיוון המסיבה, טריניטי מעדה קמעה.

"את שתית?"

"לא."

"את בטוחה?"

"נראה לי שהייתי זוכרת אם הייתי שותה."

הוא סובב אותה אליו ותפס את לחייה בידיו. הוא ראה את אישוניה המורחבים, ואיש משניהם לא זיהה עדיין את התשוקה שהתעוררה ביניהם. "נשפי."

"אתה מתכוון להריח את הפה שלי?"

"נשפי," ציווה זאהיד, והיא צייתה, אבל הוא לא הריח שום אלכוהול.

"מה הקטע שלך, טריניטי?" שאל זאהיד, אלא שידיו לא עזבו את פניה וטריניטי גם לא רצתה שהוא יזיז אותן. נכון, הוא היה טיפוס משעמם, נכון, הוא היה מכובד עד כדי פיהוק, אבל לפעמים, כשהוא חייך, לפעמים כשההומור הדק שלו עבר לגמרי מעל לראש של ההורים שלה, הוא הצליח להצחיק אותה. היא לא הבינה מעולם מה נשים ראו בו. דונלד היה מלא קינאה מרה והתלונן באוזני בני משפחתו לא פעם על כך שנשים רודפות אחרי זאהיד רק בגלל התואר שלו.

בערב הזה, טריניטי חשה צורך לחלוק עליו.

כעת היא כבר הבינה את המשיכה, כי העיניים השחורות הללו גרמו לעור לחייה להתלהט, וקומתו הרמה, במקום להטיל עליה מורא, גרמה לה לרצות להיעמד על קצות בהונותיה ולפנות לעברו כמו פרח הפונה אל השמש.

עכשיו הם כבר זיהו את התשוקה.

זאהיד הביט בה. היא היתה כמו חתלתול קטן ופראי שעלול לשרוט אותך בכל רגע, אבל נותר רגוע לעת עתה, וזאהיד היה פשוט המום מעוצמתו של כוח המשיכה שלה.

"אני צריכה לנשוף עוד פעם...?" אמרה טריניטי, וכשהוא פתח את פיו כדי להגיד לה שמוטב שהם ישובו אל הבית, טריניטי נשפה לתוך פיו הפתוח. הוא לכד את נשימתה בפיו, ואז בלע. ובפעם הראשונה בכל חייו, זאהיד נאבק לשלוט בעצמו.

"את חייבת להיות זהירה יותר," היתרה בה זאהיד. "את לא צריכה להסתובב בחורשה לבד בלילה."

"מחשש שאיזה נסיך יפה תואר יעבור בסביבה?"

"הייתי יכול להיות כל אחד אחר," הדגיש זאהיד, אבל ידיו נותרו עדיין על לחייה.

שפתיהם כמעט נגעו.

"אבל אתה אתה," אמרה טריניטי, "ואני רוצה שאתה תעניק לי את הנשיקה הראשונה שלי."

פיה, לטעמו של זאהיד, היה ממש מושלם, ובאופן נדיר מאוד לגביו, הוא היה מהוסס כששפתיו התחככו בשפתיה. מאחר שהוא נאבק להשתלט על עצמו, הוא אילץ את עצמו להתאפק ולא להשתוקק כל כך, כי התחושה של בשרה על שפתיו העניקה לו הרבה יותר מכפי שהוא היה רגיל לקבל. היא מילאה אותו בצורך, וגבר במעמדו של זאהיד לא חש לעולם צורך בלתי ממומש.

מבחינתה של טריניטי, להרגיש אותו מנשק אותה בעדינות כזאת, להרגיש את פיו הזעוף תמיד מתרכך מול פיה, היה ממש מדהים.

כמי שאיחרה להתפתח, טריניטי שנאה את גופה בששת החודשים האחרונים או קצת יותר. התחושה של מבטו של מישהו אחר עליה, גרמה לה להרגיש ממש חולה. באירועים המשפחתיים היא נאלצה להיאבק להדוף ידיים מגששות, אבל היא לא נאבקה להדוף את ידיו כעת. היא אהבה את תחושת הידיים של זאהיד שנעו מטה מלחייה לעבר מותניה, וכששפתיה נפשקו החלקת הלשונות שלהם היתה כה הדדית, כה טבעית, שטריניטי רק פלטה אנחה.

זאהיד היה שמח להמשיך. היה לה טעם של קינמון והיא היתה כל כך חמה ומתוקה, אבל גירגור ההנאה שבקע מגופה הרזה מדי, שבידיו, המעבר המהיר של טריניטי לעבר רעב מיני והצורך העז שהתעורר גם בו, כל אלה היו סיבות מספיקות כדי שזאהיד ינסה לבלום את מהלך העניינים.

"זאת לא היתה הנשיקה הראשונה שלך." קולו לא היה מאשים, הוא רק ציין עובדה. כי מעולם לא היתה לשום פה השפעה כזאת עליו, כך שברור לגמרי שזאת היתה נשיקה של מישהי מנוסה.

"טוב, זאת היתה הנשיקה השנייה שלי," הודתה טריניטי. "סוזאן ואני התאמנו לפני כמה זמן, כדי שנדע מה אנחנו עושות, אבל הפעם זה כבר לא הרגיש כמו אימון," היא אמרה בהתנשמות ופיה שב לחפש את פיו.

"את צריכה לחזור הביתה," אמר זאהיד. קולו היה טיפה נוקשה, כי הוא כעס על חוסר המשמעת העצמית שלו. החיים שלו היו מסודרים תמיד. הנשים שעמן הוא יצא היו בדרך כלל מבוגרות ממנו בכמה שנים, לא להיפך, ומסיבה טובה מאוד, מפני שהוא הקפיד להרחיק כל רגש, ואהבה היתה דבר שממנו הוא נמנע במכוון.

סקס היה תמיד שם המשחק, אבל עכשיו, משום מה, זה הרגיש לו כמו משהו גדול יותר.

ידיה של טריניטי נפגשו מאחור, על עורפו, והיא הרימה אליו את מבטה. ידיו היו ממש מעל מותניה, והיא ידעה שהן עומדות להרפות ממנה ממש בעוד שניה, כשהוא ישיב אותה הביתה. אלא שטריניטי לא רצתה את זה. היא רצתה שנשיקתה האמיתית הראשונה תימשך עוד קצת, היא לא רצתה לחזור אל משפחתה ואל ביתהּ, אבל יותר מזה, היא רצתה עוד זמן עם זאהיד.

הוא היה הרבה יותר מדי גבוה בשביל שפיה יוכל להגיע אליו מבלי שירכין את ראשו, ומאחר שהוא עדיין לא הרכין אותו, פיה נע אל צווארו והחל לעשות את דרכו למעלה, כשהיא שואפת לקרבה את ניחוחו הנעים ומרגישה איך ידיו מעמיקות להתהדק על מותניה.

התחולל שם מאבק משונה של משיכה-הדיפה, כי הוא היה צריך להדוף אותה מעליו, לקחת את ידה ולהובילה בחזרה הביתה, אלא שזאהיד היה חייב להיאבק בדחף למשוך אותה ולהצמיד אותה אל חלציו. לשונה של טריניטי ליקקה את דרכה במעלה צווארו, ואז אחת מידיו כן נעה. זאהיד נטל את סנטרה באצבעותיו וטריניטי מיצמצה מעלה לעברו. לרגע היא חשבה שהוא עומד לנזוף בה, אבל בעצם פיו עט על פיה והתחוור לה שהנשיקה הראשונה שלה היתה בעצם רק הקדמה לעונג.

עיניה של טריניטי נפקחו בבת אחת לנוכח התשוקה שהיתה טמונה בנשיקה שלו. היא היתה קצת המומה, קצת מסוחררת ואז, כשהיא ראתה את זאהיד המרוחק והצונן תמיד, כל כך שקוע ומרותק, עיניה של טריניטי נסגרו בחזרה והיא פשוט התענגה על התחושה המופלאה של להיות מנושקת כדבעי. יד אחת שלו ליטפה את ירכה ולשונו החליקה סביב לשונה והיא לא יכלה לחוש דבר מלבד הנאה. ידו השנייה היתה על כתפה, אבל כמעט דחפה אותה אחורה במאמצו להתאפק מלמשוך אותה אליו – אם כי טריניטי היתה זאת שהתעלמה מהדחיפה ונעה עוד קצת לעברו כדי למצוא את המקום שהיה צריך להיות ביתה.

בתוך חיבוקו המקיף את גופה, כשהיא צמודה אליו, שם היא מצאה את עצמה.

טריניטי אהבה את תחושת איבר המין שלו, הלחוץ אל בטנה, ולחוש לבסוף את הלחץ המענג כשידו משכה אותה אליו בעוד לשונו נאבקת בלשונה. היא התרוממה על קצה בהונותיה כעת, כדי לחוש את מלוא אורכו הקשה נלחץ אליה נמוך יותר. כשהוא עדיין נאבק בעצמו, זאהיד הדף אותה למטה. מבחינתה של טריניטי, זה היה כמו לזרוק גפרור דולק על בנזין, כי היא התרוממה שוב על הבהונות, והפעם היא כבר היתה זאת שדחפה למטה, וזאהיד חילץ את פניו אחורה, לסיים את הנשיקה אבל לא את המגע של חלציהם, כשעיניו השחורות בוחנות אותה, תוך שחיוך מרחף על שפתיו חמורות הסבר, שהיו מבריקות כעת מפיה.

"אל תפסיק," התחננה טריניטי ונצמדה אליו. היא הרגישה משהו שהיה דומה ליללת סירנות מרוחקת. גופה היה דרוך בצורה נעימה לעבר הסירנות הללו, כשזאהיד משתדל כמיטב יכולתו לבלום אותה.

"אנחנו מפסיקים עכשיו," אמר זאהיד.

"למה?"

"בגלל ש..." זאהיד לא רצה להפסיק, אבל הוא גם לא רצה להמשיך הלאה במקום שבו הם היו. "בגלל שהנהג שלי יגיע עוד מעט כדי לקחת אותי בחזרה לאיסלה, ובגלל שאת טובה מדי בשביל לעשות את זה ביער."

"קח אותי לארמון שלך." טריניטי חייכה אלא שחיוכה נעלם אז ונימה של בהילות התגנבה אל קולה. "אני חייבת להתרחק מפה..."

זאהיד הזעיף פנים. "כשאת אומרת – " הוא לא זכה להשלים את המשפט מאחר שקולה הצווחני של דיאן קטע את שיחתם.

"הנה אתם. מה לכל הרוחות...?"

זאהיד ניתק את המגע מיד כשקלט שאמהּ נמצאת שם, אבל טריניטי נותרה תלויה על צווארו כמו איזה קופיף חצוף.

"גברת פוסטר, אני מתנצל. אני רק – "

"אה, זה אתה! זה בסדר, זאהיד." דיאן נרגעה מיד כשראתה שזאהיד הוא האיש שהיה עם בתהּ. "זאהיד, הנהג שלך הגיע, וטריניטי, את צריכה לבוא להיפרד מהאורחים שלנו..." הם צעדו בחזרה בין עצי החורשה, לכיוון הבית. זאהיד הזדעף לנוכח תגובתה של דיאן שהיתה די לא ראויה – היא היתה אמורה להיות זועמת, בלי ספק, אבל היא רק קישקשה בעליצות כאילו לא קרה דבר. "קלייב ואליין נשארים ללון. טריניטי, אני רוצה שתגשי להכין להם את חדר האירוח."

הנהג שלו המתין לו ליד המכונית, והוא עצר את זאהיד כדי להגיד לו שאם הוא מעוניין לטוס עוד הערב, הם צריכים לצאת לדרך כבר עכשיו.

זאהיד הזדרז להיפרד ממארחיו, אבל טריניטי תפסה את ידו והוא ראה איך הדמעות מציפות את עיניה.

"זאהיד, בקשר למה שאמרתי על כך שתיקח אותי איתך. אתה חושב שאולי –?"

"טריניטי." הוא ממש רצה לבעוט בעצמו. היא העניקה משמעות רבה הרבה יותר מדי לנשיקה אחת קטנה והוא לא רצה כלל להטעות אותה. הוא ממש שמח על כך שדיאן הפריעה להם ברגע הנכון.

"אני חייב ללכת." דבריו של זאהיד היו טיפה נוקשים, אבל זה היה עדיף מאשר להראות לה, ולו ברמז, מה עזה היתה ההשפעה שלה עליו.

ידה אחזה בכוח את אצבעותיו, והוא חש את התחככות אצבעותיה בעת שמשך ממנה את ידו והרימה כדי להביט בשעון שלו.

השעה היתה עשרה לאחת-עשרה, ובהיכנסו למכונית שלו הוא לא היה יכול לדעת שזהו רגע שעליו הוא יתחרט לעד.

זאהיד הביט החוצה מהחלון, ובעת שהמכונית החלה בנסיעתה הוא קילל את חוסר השליטה העצמית שתקף אותו לרגע.

מוטב היה שהוא ישוב כעת לאיסלה, החליט זאהיד בלבו, כי הוא ממש לא אהב את ההשפעה שהיתה לטריניטי עליו.

ועם זאת, זאת היתה נשיקה שהוא יזכור לעד.

ובאשר לטריניטי...

היא ראתה את מכוניתו מתרחקת, ובהתאם להוראות אמהּ, פנתה להיכנס אל תוך הבית כדי להכין את חדר האירוח.

טריניטי לא תשכח לעולם את הערב הזה.

רק שמכל הסיבות המאוד לא נכונות.