הגדר הטובה

פרק ראשון "מה מחירה של חיבה אווירית?" בנו של הרוזן

הרוזן שארל איש-בלואה, בן המאה הי"ד למניינם, היה ידוע כקדוש וכסגפן. מתחת לשריונו היה לובש כתונת שיער דוקרנית. פעם נלקח בשבי ונאסר בלונדון, וכששוחרר הלך יחף בשלג עד שהגיע לביתו. תושבי האזור, ששמעו על כך, ריפדו את הדרך בתבן ובשמיכות. כשראה זאת שארל, סר לשולי הדרך ופצע את רגליו עד שלא היה מסוגל ללכת כמה שבועות.

שארל נהרג בעיצומו של קרב, ולאחר מותו הוכרז, כצפוי, כקדוש של הכנסייה הקתולית. אך בתיאור מותו של שארל איש-בלואה מופיע פרט אחד מפתיע:

כיאה וכנאה נהרג האדון שארל איש-בלואה, פניו אל האויב, כשלצדו בנו הממזר ז'יהאן דה-בלואה, ועוד כמה אבירים ונושאי כלים (בסתיו ימי הביניים, עמ' 150).

בדרך אגב אנו שומעים שלאותו קדוש וסגפן נוצרי היה בן ממזר. לאור עדותם של בני תקופתו, אי-אפשר לומר ששארל היה סתם צבוע. ככל הנראה מדובר באדם שהיו לו התפרצויות כנות של אדיקות דתית, לצד התנהגויות לא רוחניות בעליל. איך אפשר להסביר תופעה משונה כזו?

אין כאן בהכרח צביעות; יש כאן חוסר יציבות. גם כאשר מדובר באדם שחדור באמת ברגש דתי עמוק, הרי רגש מעצם טיבו מוּעד לתנודות, למעלות ולמורדות. התקפים של אדיקות דתית יכולים להיות מלווים בהתפרצויות של הוללות. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות כאלו.

הרב סולובייצ'יק עמד על חוסר יציבותו של הרגש בהקשר אחר. בחור ובחורה מחליטים להתחתן. הם מאוהבים עד כלות, כל רצונם הוא להיות זה בצד זו, עיניהם בורקות כשהם מתבוננים איש ברעותו. ניפרד מהתמונה המלבבת הזו ונציץ לרגע לחייהם עשר שנים מאוחר יותר. אנחנו מציצים למטבח, ונרתעים לאחור בבהלה: צלחת שנזרקה בחמת זעם כמעט קיצרה משמעותית את תוחלת החיים שלנו. צעקות ואלימות החליפו את להט האהבה. מה קרה? לאן נעלמה האהבה? איזו טעות עשו בני הזוג?

הרב סולובייצ'יק הזהיר מפני חיי נישואין המבוססים רק על רגש האהבה הרומנטית, ולא על מחויבות הדדית, ערכים משותפים והתמסרות לייעוד נאצל. מערכת יחסים המבוססת רק על פרץ רגשות, ללא תשתית ערכית יציבה, נתונה תמיד בסכנת התמוטטות. רגש ערטילאי יכול לחלוף כשם שבא, ולהותיר אחריו מערכת יחסים ריקה ומנוכרת:

איש אינו יכול לחזות מראש כמה זמן תימשך האהבה. כושר התמדתו של הרגש, ויהיה זה כן ואמיתי ככל שיהיה, תמיד יוטל בספק (אדם וביתו, עמ' 54).

רגשות הם דבר מאוד לא יציב. החיים היו הרבה יותר קלים אילו יכולנו לקנות בחנות מצלמת-רגשות, להקפיא בעזרתה רגעים של התרגשות והתעלות ולהנציח אותם; אבל למרבה הצער, העולם לא עובד כך. אז מה אפשר לעשות? איך היהדות מתמודדת עם אורך החיים הקצר של הרגש? כיצד אפשר לשמר התנהגות ערכית יציבה, קבועה ומבוססת לאורך זמן?

בין שני בתים

ההיסטוריון האנגלי הגדול בן המאה הי"ח, אדוארד גיבון, קנה לו שם עולם בחיבורו על שקיעתה ונפילתה של האימפריה הרומית. גיבון לא היה חוקר מנותק המתייחס למחקרו בצינה אקדמית; הוא לא היסס להביע את מעורבותו הנפשית העמוקה במושאי עיונו. הסופר הוראס וולפול אמר שגיבון נטה לחשוב שהוא עצמו היה האימפריה הרומית.

גיבון לא התנזר גם מעיסוק בשאלות פילוסופיות ותיאולוגיות. בין היתר, עוררה את תמיהתו תופעה מוזרה בהיסטוריה היהודית. בימי בית ראשון, ציין גיבון, לנוכח נסים גלויים והשגחה אלוהית ברורה, "כאשר ניתנה התורה בקולות וברקים מהר סיני, כאשר זרמי האוקיינוס והכוכבים במסילותם נעצרו למען נוחיותם של בני ישראל, וכאשר שכר ועונש היו התוצאה המידית של חסידותם או של אי-ציותם", חזרו בני ישראל וחטאו שוב ושוב בעבודה זרה. איך ייתכן שדווקא בימי בית שני, בתקופה של הסתר פנים, "זכתה אמונתם בעוז ובטוהר"?! (שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית, עמ' 195).

ההיסטוריון הנוצרי התקשה להבין את התופעה המוזרה הזו. ימי הבית הראשון שקקו נביאים ומחוללי פלאות, ונסים גלויים התרחשו בהם על כל צעד ושעל. הקורא את ספרי נביאים ראשונים מתרשם שההולך ברחובות ירושלים של אז היה נשמר כל העת מאבנים שייפלו מן השמים, מגשם פתאומי באמצע תמוז, מלהקות של שרפים מכונפים, ומשאר הפתעות על-טבעיות. שלא לדבר על המקדש עצמו: דומה שיקשה עלינו לדמיין את עוצמת תחושותיהם של המסתופפים בעזרה, כשלפתע הלבינה לשון הזהורית, בעיצומו של יום הכיפורים. ובכל זאת היתה העבודה הזרה מושרשת עמוק בתוך בני עם ה', וכל הנסים והפלאות המסעירים לא הצליחו לעקרה.

לעומת זאת, בימי הבית השני פסקה הנבואה וחדלו המופתים; ודווקא ימים אלו התאפיינו, בדרך כלל, במסירות נפש גדולה לה' ולמצוותיו, ולעתים גם ב"מסירות נפש" במובן המילולי של הביטוי - בנכונות למות על קידוש השם. גם בימי בית שני היו כופרים למיניהם; אך אין להשוות את כפירתם של הצדוקים, שערערו על חלק מהתורה שבעל פה בימי הבית השני, לעבודת הבעל והאשרה, שהיתה שכיחה כל כך בתקופת הבית הראשון.

איך זה ייתכן? אם הנסים של בית ראשון לא הועילו לשרש את העבודה הזרה, מדוע היא נעלמה כלא היתה דווקא בימים האפורים של בית שני?

את המפתח לביאור הפער המפתיע בין ימי בית ראשון לימי בית שני, מעניק לנו הרב קוק:

וחכם עדיף מנביא, מה שלא עשתה הנבואה, בכלי מלחמתה החוצבים להבות אש, לבער מישראל עבודת אלילים, ולשרש אחרי עיקרי ההשפלות היותר גרועות... עשו החכמים בהרחבת התורה, בהעמדת תלמידים הרבה ובשינון החוקים הפרטיים ותולדותיהם (אורות, עמ' קכא).

התשובה הזו חורגת מעולמו של החוקר הנוצרי גיבון, ואין פלא שתמיהתו נותרה בעינה. ההלכה היא המפתח. ימי הבית השני היו תקופת הצמיחה של עולם ההלכה המעשי והלימודי. בימי בית ראשון, ההלכה המעשית היתה ככל הנראה נחלתם של מעטים, והיצירה ההלכתית הלימודית היתה מועטה מאוד. בימי בית שני התעצבה ההלכה כפי שאנו מכירים אותה כיום. ההקפדה על ציווייה של ההלכה התפשטה מאוד בקרב העם. ההלכה היא ששימרה את עבודת ה' בעולם של הסתר פנים.

החוויות המסעירות והמרעישות של ימי בית ראשון נעלמו כשם שבאו. כל נס חולל יומיים וחצי של סערת רגשות, שלאחר פרק זמן קצר חלפה כלא היתה. לעומת זאת, השפעתה החינוכית של ההלכה חודרת ויציבה הרבה יותר. ההלכה מעצבת את חיי היומיום שלנו, את מעשינו הגדולים והקטנים. זוהי דרכה החינוכית של היהדות. "לא כברוש", כפי שכתב יהודה עמיחי, "לא בבת אחת... אלא כדשא, באלפי יציאות זהירות-ירוקות". היהדות מתמקדת במעשים ובהרגלים הקטנים, ולא בדרמות הגדולות.

בצניעות, בהתמדה, מעצבת ההלכה תודעה רוחנית קבועה ויציבה, שאינה תלויה במצבי רוח. בלשונו של הרב סולובייצ'יק, "תחושות שאינן מבטאות את עצמן במעשים הן סוערות ומתנדפות בקלות." (אדם וביתו, עמ' 54). כאשר התודעה מעוגנת במעשים יומיומיים מתמידים ויציבים, אז היא תוכל להחזיק מעמד לאורך זמן. ההלכה של ימי בית שני הועילה הרבה יותר מאשר הנסים, הנבואות והפלאות של ימי בית ראשון.

לא ללחוץ על snooze

חוויה נסערת חודרת היום את האישיות ומזעזעת אותה, אך מחר תיעלם. לכן אי-אפשר לבסס עליה עבודת ה' יציבה ומושרשת. אין בכוחו של הרגש לעצב אישיות שתתמיד להתמסר לעבודת ה' לאורך זמן. אהבת הבורא, הרצון להתקרב אליו, השאיפה להתחמם באורו - כל אלה מותנים במצב הרוח, ותלויים בזמן, באווירה ובאישיות. היום אני רועד כולי בעומדי בתפילה לפני הקב"ה - ולמחרתו אני מפהק, מתבונן בשעון, ומתחיל לקפל את התפילין כבר ב"שיר של יום".

מה שאין בכוחם של רגש ספונטני ושל התלהבות לחולל, יש בכוחו של חוק קבוע. חוק מוגדר, גדוש בפרטים, מחייב ומוצק - רק הוא יכול להכתיב דרך התנהגות רצויה לאורך זמן. צווים קבועים, המעצבים את סדר יומו של האדם, משפיעים על אישיותו ומשפרים אותה.

לעתים קרובות שאלו אותי למה ההלכה מצווה אותנו להתפלל, וקובעת בשבילנו נוסח מוגדר ומחייב של תפילה. הרי מדובר בתחום כל כך רגשי וכל כך פנימי, ולכאורה מוטב היה להשאירו לנדיבות לבו של האדם. חכמינו עסקו בשאלה הזו, והציעו לה תשובות רבות. ברצוני להעלות כאן רק מענה אחד, פשוט ופרוזאי, שכדרכם של יהודים משיב על שאלה בשאלה אחרת: אלמלא היתה חובה להתפלל, כמה אנשים היו מכוונים את השעון המעורר לשעה מוקדמת יותר כדי להתפלל שחרית? וכמה מהם היו באמת מזנקים מהמיטה, בלי להתפתות ללחוץ על snooze ("זה בסדר אמא, אני קם עוד עשר דקות")?

גם היום מותר להתפלל תפילת נדבה, נוסף לתפילות שאנו חייבים בהן; אך כמה פעמים נזדמן לנו לנצל את ההיתר הזה, ולהתפלל סתם כך תפילה ספונטנית, מעומק הלב? לוּ התפילה היתה תלויה אך ורק ברצונו הטוב של האדם, היינו מתפללים הרבה פחות. טוב יהיה אם כל אדם יתפלל גם תפילות אישיות מעומק לבו. אך ההלכה לא יכולה לסמוך על זה, ולכן היא מגדירה לנו מערכת שעות שבה יש חלון מסוים המיועד לתפילה. רק כך אפשר להבטיח שאכן נקדיש בכל יום זמן לעבודה שבלב. זוהי דרכה של ההלכה: ההקפדה על פרטי הפרטים של אורח החיים שלנו, משמרת את הממד הערכי בחיינו, בלי תלות במצבי רוח משתנים.

לא ברעש

מי שמתבונן בהיסטוריה של עם ישראל, יתקשה לצדד בכוחו של הרגש הספונטני לכונן מערכת יחסים יציבה ומבוססת בין בורא העולם לבין בניו. החוויה המדהימה של מעמד הר סיני לא מנעה מבני ישראל לחטוא מיד לאחריה בחטא הנורא של עבודת העגל. כשהקב"ה מספר למשה על חטא העגל, הוא אומר בזעם: "סרו מהר מן הדרך אשר צִוִיתים, עשו להם עגל מסכה" (שמות, לב ח). הביטוי "סרו מהר" בהקשר הזה הוא מאופק למדי, מה שמכונה בלעז "אנדרסטייטמנט". "במהירות הבזק" יהיה מדויק יותר: פחות מחודש וחצי לאחר מעמד הר סיני, כבר עברו בני ישראל על "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". כל כמה שנמעיט במשמעותו של חטא העגל - ודאי שעדיין מדובר בחטא נורא בחומרתו, שהקב"ה ראה בו עילה מספקת להשמדת העם כולו. והחטא הנורא הזה קרה בעוד בני ישראל שוכנים לרגלי ההר שעליו נגלה להם הקב"ה, רק שבועות מספר לפני כן, באש ובענן, בקולות ובברקים.

ואכן, הלוחות השניים ניתנו במעמד שונה לחלוטין: ללא אש ועשן, ללא רעמים וברקים, במעמד אינטימי שנכחו בו רק משה והקב"ה. "[הלוחות] הראשונות", מסביר לנו רש"י, "על ידי שהיו בתשואות וקולות וקהילות, שלטה בהן עין רעה; אין לך יפה מן הצניעות" (שמות, לד ג). הדרמה המרגשת והסוערת של מעמד הר סיני לא הצליחה לכונן אמונה יציבה ומתמדת בבורא העולם. נדרשת דרך אחרת.

דורות לאחר מכן, מחולל אליהו מעמד מופלא של קידוש השם על הר הכרמל. אליהו מתגלה כאן לא רק כנביא דגול, אלא גם כבמאי בעל חוש דרמטי רגיש. הוא מזמן את נביאי הבעל לעימות מכריע על הר הכרמל: נביאי הבעל יתייצבו מולו לנוכח העם, "וקראתם בשם אלהיכם, ואני אקרא בשם ה', והיה האלהים אשר יענה באש הוא האלהים" (מלכים א, יח כד). הבעל, כמובן, אינו מגיב להפצרותיהם של חסידיו. אליהו שם את נביאי הבעל ללעג: המשיכו לצעוק, הוא אומר; אולי הבעל ישן? לאחר שנביאי הבעל נכשלים בניסיונם להוריד אש מן השמים, ניגש אליהו ומתפלל אל ה' שייענה לו ושיסייע לו להשיב לעם את אמונתו. הקב"ה נענה לתפילתו של אליהו:

ותיפול אש ה', ותאכל את העולה ואת העצים ואת האבנים ואת העפר, ואת המים אשר בתעלה ליחכה (מלכים א, יח לח).

לנוכח המראה המרעיש הזה זועק כל העם, הצופה נדהם באש היורדת מן השמים, וקורא קריאה של אמונה שלמה וצרופה:

וירא כל העם, ויפלו על פניהם, ויאמרו: ה' הוא האלהים! ה' הוא האלהים! (שם, לט).

הנה כי כן, אומר בלבו הקורא התמים, כך נפתרה באופן סופי בעיית עבודת הבעל. מן הסתם כל הנוכחים באותו מעמד הפכו מיד למאמינים מושבעים ונחפזו לחזור לבתיהם כדי לבדוק את המזוזות, להכשיר את הכלים, ולקנות ציציות צמר מהודרות בשיעור "חזון איש".

אך התנ"ך מספר לנו על קורותיו של אליהו, מיד לאחר אותו מעמד; והם רחוקים מאוד מתקוותנו התמימה. איזבל המלכה שולחת אל אליהו הודעה שהיא עומדת להורגו, ואליהו נמלט אל המדבר מחמת זעמה. אנו פוגשים את אליהו הנביא במצב הזה:

וישב תחת רֹתם אחד, וישאל את נפשו למות; ויאמר: רב עתה ה', קח נפשי, כי לא טוב אנכי מאבותי (שם, יט ד).

אנחנו מרגישים שפספסנו פה משהו; אולי נרדמנו לרגע מול הטלוויזיה. מה קרה? איך הפך הניצחון הכביר של אליהו לתבוסה מחפירה? איפה כל הנוכחים בהר הכרמל? מדוע לא עלו עם קלשונים על הבסטיליה של איזבל? מדוע אין הם תומכים באליהו?

אין פלא שאליהו מדוכדך כל כך; הוא נוכח בכישלונו בחינוך העם. כל אחד שב לכרמו ולשדהו, הכול חזר להיות כשהיה, ודבר לא נותר מאותו מעמד מדהים, מלבד (אולי) זיכרון מְרַגֵש, שיהיה אפשר לספרו - בבוא היום - באוזני הנכדים המשתאים. העבודה הזרה לא סרה מן הארץ, את כוהני הבעל שנהרגו יחליפו כוהנים חדשים, ואליהו עצמו נרדף ומסתתר מפחד נקמתה של איזבל.

מה היתה טעותו של אליהו? מדוע לא הצליח במעמד המדהים של הכרמל להשיב את לב העם אל אלוהיו? אליהו מצטנף בתוך מערה בהר חורב, ואז מתגלה אליו הקב"ה ומבאר לו את טעותו:

ויבוא שם אל המערה וילן שם, והנה דבר ה' אליו. ויאמר לו: מה לך פה אליהו? ויאמר: קנא קינאתי לה' אלהי צבאות, כי עזבו בריתך בני ישראל, את מזבחותיך הרסו, ואת נביאיך הרגו בחרב, ואִוָתר אני לבדי, ויבקשו את נפשי לקחתה. ויאמר: צא ועמדת בהר לפני ה', והנה ה' עֹבר, ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה'; לא ברוח ה'. ואחר הרוח רעש; לא ברעש ה'. ואחר הרעש אש; לא באש ה'. ואחר האש קול דממה דקה (שם, ט-יב).

"לא ברעש ה'!" אין בכוחה של התרגשות חד-פעמית, עזה ומפעימה ככל שתהיה, לכונן מחויבות אמיתית לדבר ה'. זו תיכונן רק ב"קול דממה דקה": בעשייה היומיומית השקטה, הרחוקה מן המצלמות ומן המיקרופונים, שאין בה דרמטיות מרגשת - אך יש בה מלוא חופניים מסירות אמיתית, שאינה תלויה בדבר. הברקים של מעמד הר הכרמל נכשלו בחינוך העם, כשם שנכשלו הברקים של מעמד הר סיני. אין תחליף למאמץ חינוכי יומיומי ועיקש, להתמדה המסורה בניהול אורח חיים דתי, על כל פרטי פרטיו. לא ברעש ה'.

כזית או "חגיגה בסנוקר"

בימי העצמאות הראשונים של המדינה התקיימו בכל רחוב חגיגות שמחה ספונטניות. כולנו ראינו, בתמונות שחור-לבן מהוהות או בסרטים נושנים, את המעגלים הסוערים ברחובותיה של תל אביב הצעירה. גברים, נשים וילדים חוללו במעגלי הורה סוערים, וביטאו את שמחתם הכֵּנה על יום הולדתה של מדינתם הצעירה. גם אם נתחשב באיכות הסרטים של אז, המעניקה לכל ריקוד איכות קופצנית מיוחדת, ניכר שהיתה שם שמחה אמיתית, מעומק הלב.

אך מפני שאותה שמחה לא קוּבְּעה בתבנית מחייבת, היא לא החזיקה מעמד הרבה זמן. תוך שנים ספורות - הרבה פחות מהזמן שעבר, למשל, מאז התרחשותו של נס חנוכה - הפכו החגיגות הספונטניות למפגני צהלה מבוימים, כשגם הזמרים המוטסים במיוחד מארצות הים, וגם מכונות התופים הרועשות שהם מביאים איתם, אינם מצליחים להשרות אווירה חגיגית על הקהל המשועמם. ספריי-קצף, מנגל ו"חגיגה בסנוקר" בטלוויזיה; זה מה שנותר מהשמחה ומההתלהבות. אין שום דבר רע במנגל, אבל גם אין בו שום דבר שמח או חגיגי במיוחד. ועוד לא דיברנו על יום ירושלים, שנשכח (כמעט) לחלוטין.

זהו המענה לכל המתקשים בטעמם של הציוויים היורדים לפרטי פרטים, שמאפיינים כל כך את החגים היהודיים. למה מכתיבים לנו כל שיר וכל נגיסה בליל הסדר? למה לא נוכל לבטא את השמחה הספונטנית שלנו על יציאת מצרים? התשובה היא שרק מערכת מפורטת של ציוויים חד-משמעיים מצליחה לקַבע אצל העושה את התודעה הרצויה. שתי דרכים לפנינו: או הלכות ליל הסדר - על כל ה"כזית" וה"בכדי אכילת פרס" שבהן - או מפגני הרעש, ההמולה והשמחה המעושה של יום העצמאות; אין דרך שלישית. התלהבות שאינה מעוגנת במערך מפורט של הוראות מעשיות, סופה להיעלם ולהימוג.

האריה והחתול

השולחן-ערוך, ספר ההלכה המקובל והמשפיע ביותר בעולם היהודי, פותח בתביעה נסערת:

יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר!

איזו עוצמה גלומה בתביעה הזו! אך מיד מוסיף הרמ"א הוראה מרגשת הרבה פחות:

ועל כל פנים - לא יאחר זמן תפילה שהציבור מתפללים.

את ההתרגשות והעוצמה שבקריאתו של בעל השולחן-ערוך, מוריד הרמ"א אל קרקע המציאות: לא כל אדם קם בכל בוקר אחוז התלהבות ומלא מרץ, ודומה שאפשר לומר בביטחון מסוים שרוב האנשים קמים "כחתול" יותר מאשר "כארי". לכן ראוי לקבוע גדרים חד-משמעיים, שאינם תלויים ברצונו הטוב ובהתלהבותו של האדם: גם אם לא יקום כארי, לפחות שיקום לתפילה. הנימה הפרוזאית היבשה של הרמ"א מאכזבת קצת לאחר הסער הפיוטי של השולחן-ערוך, אך דומה שדבריו משמעותיים יותר לרוב משכימי התפילה.

זוהי דרכה של ההלכה, של צו ה': הקפדה על חוקים מפורטים ומוגדרים, על סעיפיהם ותתי סעיפיהם, וספקנות גלויה לגבי הרגש הדתי שאינו מקובע בגדרים ובשיעורים מוחלטים. הרב סולובייצ'יק אמר פעם שלוּ היתה בהלכה מצווה להכין אשוח של חג, כפי שנוהגים הנוצרים (להבדיל) בחגם, היינו מוצאים סימנים ארוכים בשולחן ערוך המוקדשים לבירור צורתו המדויקת, מספר ענפיו, מי החייבים בו ומי הפטורים ממנו, איפה מותר לתלות עליו מתנות, אם בכלל, ושאר פרטי פרטים המנוסחים בקפדנות. ההלכה אינה סומכת על רצונו הטוב ועל הזדהותו הרגשית הספונטנית של האדם, ואלפי שנות היסטוריה הוכיחו שוב ושוב את צדקת ספקנותה.

פרנקל צריך להיות משולש

ההלכה מעצבת דרכי התנהגות שהן רצויות מבחינה ערכית, מוסרית ורוחנית, ומעגנת אותן בחובות מוחלטות. דיברנו לעיל על המצווה להתפלל. כולנו מבינים שתפילה היא דבר רצוי וטוב; ההלכה מתרגמת את ההסכמה העקרונית הזו לפעולה מעשית. כאשר ניצבת לפנינו הוראה מעשית חד-משמעית ומפורטת, היענותנו אליה לא תהיה תלויה במצבי רוח חולפים.

ההלכה מצווה אותנו לתת צדקה. גם בלי ההלכה היינו מבינים שחשוב לעזור לעניים, אבל ייתכן מאוד שבכל זאת היינו מעדיפים לשמור את הכסף כדי לקנות מסך פלזמה ענקי. לא תמיד האמונות שלנו מתורגמות מיד לשפת המעשה. פעמים רבות אנחנו שמים את האידיאלים ואת הערכים בצד, כשהדברים מגיעים לידי מעשה בפועל.

בשנותיה הראשונות של המדינה לימד באוניברסיטה העברית פרופסור לפילוסופיה, שהתמחה במיוחד בתורת המוסר. עם זאת, התנהגותו האישית לא היתה מוסרית במיוחד. מספרים שיום אחד ניגש אליו סטודנט עז מצח, ושאל אותו: פרופסור, איך ייתכן שאתה מלמד את תורת המוסר, כשאתה בעצמך אדם כל כך לא מוסרי? אותו מלומד השיב לו מיד: מה הקשר? האם פרופסור פרנקל מהחוג למתמטיקה צריך להיות משולש?!

הפער בין החזון לבין המציאות מלוּוה בדרך כלל בפחות עזות מצח וביותר בושה, ונובע פשוט מעייפות החומר ומחולשות אנוש. האידיאולוגיה השיתופית של התנועה הקיבוצית טענה שכל אחד צריך לתת כפי יכולתו, ולקחת לפי צרכיו. הלצה מרירה שרווחה בקיבוצים אמרה שהסיסמה הזו אכן מתגשמת במציאות, אך בשינוי מסוים: כל אחד נותן לפי צרכיו, ולוקח כפי יכולתו.

הפער בין החזון לבין המעשה מצטמצם כאשר השאיפה האידיאלית מתורגמת להוראות מוגדרות. ההלכה הופכת את הערך המעורפל לשורה של הוראות מעשיות, ובכך מקִלה על האדם לנהל אורח חיים ערכי ורוחני.

הדברים אמורים גם בטיפוח התנהגות חיובית, וגם במניעת התנהגות שלילית, נושא שנרחיב על אודותיו בפרק הבא. פעם, כשהייתי במילואים, גנב מישהו את שק השינה שלי. ביום השחרור נאלצתי לחפש את קצין האפסנאות כדי להסדיר את העניין. אחד החיילים אמר לי: מה אתה טורח? אני במקומך פשוט הייתי נכנס לאוהל ולוקח שק שינה של מישהו אחר! אמרתי לו: נראה שהיה מישהו שחשב כמוך - זה שלקח ממני. בצבא קוראים לגניבה "השלמת ציוד", וחושבים שמשום כך היא מותרת. אחד המשפטים השגורים על לשונם של הרס"פים הוא: "לך לפלוגה השנייה ותשלים את הציוד שחסר לך". מי שניצב מול האיסור המוחלט של "לא תגנוב", מוּעד פחות להתפתות להיתרים מפוקפקים מעין זה. מצוות העשה והלא-תעשה המוחלטות של ההלכה, מעצבות בשבילנו אורח חיים ראוי, ובכך מקִלות עלינו את התמודדותנו עם הפיתויים ועם העייפות.

הצלצול האלף

סביב הספר הפופולרי "ספר החינוך" נכרכה תעלומה עתיקה. זהו אחד הספרים הידועים והנפוצים ביותר בהיסטוריה היהודית, ובכל זאת לא ידוע מי חיברו. מחברו חפַץ להישאר בעילום שם, ועד היום - למרות השערות רבות שהעלו חכמים שונים - עדיין לא נתברר הדבר לאשורו. ספר החינוך מונה את תרי"ג המצוות שנצטווינו בהן מן התורה ומבאר את עקרונותיהן ואת טעמן בתמציתיות. בביאור טעמי המצוות הוא מדגיש עיקרון אחד יסודי:

דע, כי האדם נפעל כפי פעולותיו (=מושפע מהפעולות שהוא עצמו עושה). ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עושה בהם, אם טוב ואם רע. ואפילו רשע גמור בלבבו, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ובכח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות (ספר החינוך, מצווה טז).

ספר החינוך מקדם אותנו עוד שלב בהתחקותנו אחר משמעותה של ההלכה. מערכת ההוראות המפורטת של ההלכה מסייעת לנו להקפיד על התנהגות ערכית מתמשכת, שאינה תלויה במצבי רוח מתחלפים. אך ההלכה עושה גם יותר מזה: היא מחנכת אותנו ומעצבת את אישיותנו.

בפעם הראשונה שהשעון המעורר יצלצל כדי להעיר אותנו לתפילת שחרית, נקום אף שממש לא מתחשק לנו, ונהיה די עצבניים. בפעם האלף שהוא יצלצל - לא להיבהל, בסך הכול עברו שלוש שנים - כבר נהיה עצבניים הרבה פחות, ויהיה לנו נעים הרבה יותר לקום להתפלל. אחרי שחייל עומד מאתיים פעם למסדר בוקר, הוא מַפנים את החשיבות של סדר ומשמעת ושל שמירה על ניקיון הנשק ותחזוקתו. אחרי שבעים פעמים שאנחנו נותנים צדקה, נלמד גם להרגיש רחמים על העניים.

השלב הראשון של קיום מצוות הוא שימור אורח חיים ערכי ברמה ההתנהגותית הבסיסית ביותר. מערכת מפורטת של הוראות ואיסורים מעצבת את הפעילות שלנו, ובזכותה אנחנו מתנהלים בדרך ערכית ומוסרית גם כשאנחנו לא מרגישים ערכיים ומוסריים. בשלב השני, ההלכה אינה מסתפקת בהצבת תמרורים, אלא גם מחנכת את הנהג. אחרי תקופה ממושכת של התמסרות להלכה, יַפְנים שומר המצוות את הערכים העומדים בבסיסה.

להשקפתו של ספר החינוך יש שותף בלתי-צפוי - הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה:

העובדה שהמעשים, וההתרגלות למעשים מסוימים, מושכים אחריהם את היווצרותה של ערכיות מסוימת, ולבסוף גם הלך רוח מסוים, היא תוצאה טבעית; כשם שבלתי טבעי הוא שמתוך ערכיות בלבד יצמחו 'מעשים'. אדם חייב להתאמן לא בחיזוק רגשות ערכיים, כי אם בעשייה (הרצון לעוצמה א, עמ' 117).

בגלל החשיבות של המצוות בשימור ההתנהגות הערכית, הנחיל לנו הקב"ה מערכת מפורטת של מצוות, המקיפה את כל תחומי חיינו. שום היבט של פעילותנו לא הוזנח, כיוון שכל מעשה שלנו צריך להיות ספוג בתודעה ערכית. מערכת המצוות המקיפה את כל חיינו יוצקת ערך מוסרי ורוחני למכלול הפעילויות שאנו עסוקים בהן. חז"ל עמדו על כך שבזכות ההלכה אנו "מסובבים במצוות":

חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצוות: תפילין בראשיהן, ותפילין בזרועותיהן, וציצית בבגדיהן, ומזוזה לפתחיהן... כל שיש לו תפילין בראשו, ותפילין בזרועו, וציצית בבגדו, ומזוזה בפתחו - הכל בחיזוק שלא יחטא (מנחות, מג ע"ב).

"הכל בחיזוק שלא נחטא"; בכל אשר נלך מלווה אותנו ההלכה. תפילין בראש ובזרוע, ציצית בבגד, מזוזה בפתח - אך זה אינו סוף הרשימה:

לא הניח דבר בעולם שלא נתן בו מצווה לישראל.

יצא לחרוש - 'לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו';

לזרוע - 'לא תזרע כרמך כלאים';

לקצור - 'כי תקצור קצירך בשדך [ושכחת עומר בשדה, לא תשוב לקחתו]';

לש - 'ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה';

שחט - 'ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה'...

נטע - 'ונטעתם כל עץ מאכל, וערלתם ערלתו';

קבר את המת - 'לא תתגודדו';

מגלח שיער - 'לא תקיפו פאת ראשכם';

בנה בית - 'ועשית מעקה', 'וכתבתם על מזוזות ביתך'

(תנחומא [בובר], שלח כח).

המצוות מקיפות את כל המרחב של חיינו הפרטיים והציבוריים, החומריים והרוחניים, את מנוחתנו בבית ואת יגיענו בעבודה, ואפילו את היחסים שלנו עם אוהבינו ושונאינו. כך מעצבת ההלכה את התנהגותנו, ומסייעת לנו לחיות באורח ערכי ורווי משמעות; כך גם מסייעת לנו ההלכה לשפר את אישיותנו ולטפח רגשות חיוביים ונטיות רצויות.

"בואו והעמידו עלינו מצוות!"

נשמתו של המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, היתה קרועה וסבוכה. הסַפָּר של ביאליק סיפר שפעם, בשעה שהסתפר אצלו המשורר הדגול, ישבו שם גם ילדיו של הספר. אמר אלישע לעוזי: זהו ביאליק! ענה לו עוזי: אל תקשקש, ביאליק זה רחוב. נאנח ביאליק ואמר ביידיש: ביאליק רחוב, ביאליק שיר, ואין איש מעלה על דעתו כי ביאליק זה ייסורים קשים מייסרים אותו (ביאליק יום יום, עמ' 37).

נפשו הקרועה והמורכבת של ביאליק באה לידי ביטוי ביחסו לחיי האמונה. ביאליק, בוגר ישיבת וולוז'ין, עזב בנעוריו את הדת, אך במשך כל חייו נותרה בו זיקה רגשית עמוקה לעולם המסורת היהודית, והוא ידע היטב להעריך את הטוב שבו. לא מצאתי סיום טוב יותר לפרקנו מאשר דבריו של ביאליק במאמרו "הלכה ואגדה", בנוגע ליחס שבין ההלכה לאגדה, בין המחויבות היציבה לרגש הסוער. ביאליק מקונן על חסרונה של ההלכה בחייו. כל המחויבויות הערכיות שלנו, הוא אומר, ערכן מפוקפק אם אין הן מתבטאות במערכת ברורה של כללי התנהגות מוגדרים.

...הולכת ונבראת מין יהדות של רשות. קוראים בשם לאומיות, תחייה, ספרות, יצירה, חינוך עברי, מחשבה עברית, עבודה עברית - וכל הדברים הללו תלויים בשֹערה של איזו חיבה: חיבת ארץ, חיבת שפה, חיבת ספרות - מה מחירה של חיבה אווירית?

חיבה? - אבל החובה היכן? ומאין תבוא? ומהיכן תינק? המן האגדה? והיא בטבעה אינה אלא רשות, הן ולאו רפה בידה...

שאיפה שבלב, רצון טוב, התעוררות הרוח, חיבה פנימית - כל הדברים הללו יפים ומועילים כשיש בסופם עשיה, עשיה קשה כברזל, חובה אכזרית...

בואו והעמידו עלינו מצוות!