דרך ליבוביץ

ביוגרפיה קצרה זו של ישעיהו ליבוביץ הופיעה בכרך כ"א של האנציקלופדיה העברית בשנת תשכ"ט (1969). העורך הראשי של כרך זה היה פרופ' יהושע פראוור. ליבוביץ עבר על הערך לפני פרסומו. עדכון ראשון הופיע בכרך מילואים ג', תשנ"ה. עדכון שנכתב עם צאת ספר זה מופיע בסופה.

ליבוביץ, ישעיהו (1903, ריגה–1994, ירושלים), מדען, הוגה דעות ואיש רוח ישראלי. השכלה יהודית רכש בבית אביו והשכלה כללית בבית הספר התיכון בריגה. ב־1919 עבר לגרמניה. באוניברסיטה של ברלין למד כימיה ופילוסופיה והוכתר בה בתואר ד״ר לפילוסופיה (ב־1924). בשנים 1926-1928 למד באקדמיה ע״ש הקיסר וילהלם בברלין ושימש כעוזרו של הביוכימאי קרל נויברג (ע"ע). ב־1928 החל בלימודי רפואה במכון לפיסיולוגיה בקלן ובאוניברסיטה של היידלברג, אבל כאשר הגסטפו היה בעקבותיו עבר לבאזל. ב־1934 הוכתר באוניברסיטת באזל בתואר ד״ר לרפואה. ב־1935 עלה לארץ ישראל ונתקבל לסגל האוניברסיטה העברית בירושלים, ונתמנה לפרופסור מן המניין (מ־1961) לכימיה אורגנית וביולוגית ונוירופיסיולוגיה. הוא הרצה גם היסטוריה ופילוסופיה של המדעים ולימודים כלליים ואחרים. ליבוביץ היה פעיל במרכז להשכלת העם של האוניברסיטה.

עבודות המחקר שלו הן בכימיה - בתחום הסוכרים והאנזימים, ובפיסיולוגיה - בתחום מערכת העצבים של הלב. ליבוביץ משמש כעורך מחלקת מדעי הטבע באנציקלופדיה העברית מן הכרך הראשון שלה וכעורך ראשי מ־1953. חותמו טבוע גם על ערכים רבים בתחומי מדעי היהדות והרוח.

על יסוד תפיסת היהדות שלו (ר' להלן) נקט ליבוביץ עמדה בדבר המעמד הדתי האפשרי של החברה היהודית בארץ ישראל והצביע - עוד לפני הקמת המדינה - על החשיבות הדתית שתהיה לשחרור הלאומי, אם תבוא בעקבותיו חקיקת הלכה לעיצוב פני המדינה. ליבוביץ היה מפקד מחלקה ב״הגנה״ בירושלים, פעיל בסיעת ״העובד הדתי״ בהסתדרות ומאוחר יותר גם מועמדה הראשון בבחירות לאסיפה המכוננת (הכנסת הראשונה). מתוך שלילה גמורה של משטר המפלגות בארץ, כולל המפלגות הדתיות על מוסדותיהן הכלכליים והרבניים, הגיע ליבוביץ, לאחר הקמת המדינה, להכרה בצורך להביא את הדת היהודית לידי עימות מכריע עם המדינה, על ידי הפרדתה ממנה; הוא הרבה להטיף לכך מ־1959 ואילך בעיקר במסגרת תנועת ״המשטר החדש״ שהיה מראשיה. מדי פעם הסיק משיטתו גם מסקנות מופלגות בענייני השעה. ב־1962 היה מראשי הוועד הציבורי לפירוז גרעיני של האזור; באמצע שנות החמישים היה מראשי ״שורת המתנדבים״, שפעלה נגד תופעות של שחיתות במערכת השלטון. מ־1967 ואילך גילה - מטעמי שמירה על האפשרות של מתן צביון יהודי למדינה - התנגדות קיצונית לסיפוח השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים.

על רקע זה עמדתו האידאולוגית העקבית והבלתי פשרנית זוכה ליבוביץ להערכה מיוחדת ורחבה, אבל גם להתנגדות, שהיא גדולה בקרב החוגים הדתיים לא פחות מאשר בחוגים אחרים. בחוגים דתיים מצויות הערכות שונות כלפיו, למן אלה הרואים בו את הוגה הדעות היהודי הגדול בדור עד אלה הרואים בו ״כופר שומר מצוות״.

שיטתו. ביסוד תפיסת היהדות של ליבוביץ עומד עיקרון אחד - את היהדות כתופעה דתית והיסטורית מאפיינת התנהגות מתוך הכרת החובה לעבוד את הבורא על פי ההלכה. אין היהדות מתגלמת לא בתאולוגיה, לא בפילוסופיה ולא בתורת מסתורין, משום שעל כל אחת מהן קמו עוררין לגיטימיים ביהדות, ומשום שקיים דמיון רב בין הופעתן של שלוש אלה ביהדות לבין הופעתן מחוצה לה. גם העובדה שמשברים עמוקים פרצו ביהדות רק עם הניסיון לבטל את החובה לעבוד את הבורא בכלל, או על פי ההלכה בפרט, מעידה לדעתו של ליבוביץ על מעמדה המרכזי של ההלכה ביהדות. זהו, לדעתו, גם מקור יחסה השלילי המופלג של היהדות אל הנצרות, הקראות, השבתאות ובאופן אחר אף אל הציונות החילונית. היסוד האישי של ההתנהגות על פי ההלכה, הכרת החובה לעבוד את הבורא, מקורו אינו אחיד. לעתים משמשת הדבקות הדתית כמקור ההכרה, אך לעתים קרובות יותר נעוץ המקור בתאולוגיה עממית או ב״מצוות אנשים מלומדה״, שליבוביץ אינו מייחס לה ערך שלילי. כיוון שקיים פער מתמיד בין ההתנהגות הרצויה לבין ההתנהגות הטבעית, כרוכים החיים על פי ההלכה במאמץ אישי מתמיד; ספק הוא אם אפשר בכלל להגיע לביטולו של פער זה דרך קבע. עבודת הבורא היא עבודה לשמה ולא נועדה להשיג את שלמות הגוף והנפש, תיקון החברה או שכלול העולם. זוהי משמעת שאין לה משמעות אלא בהקשר הדתי של עבודת הבורא; בשיטתו אין לכן מקום לטעמי המצוות. למונח ״הבורא״ עצמו אין בעיני ליבוביץ משמעות מילולית והוא משתמש בו רק ככינוי רומז.

הנורמה ההלכתית המחייבת (ע"ע הלכה) היא זו שנתגבשה על ידי רוב עובדי ה׳ לדורותיהם, ומכאן עמדתו השלילית כלפי תנועות הרפורמה למיניהן. בשיטה זו מאפיין את היהדות הסידור יותר מן התנ״ך, שהרי לא התורה היא מקור תוקפה הדתי של ההלכה, אלא ההלכה היא זו שהעניקה לתורה מעמד של כתבי קודש, והיא שקבעה את תפקידה במסגרת החקיקה ההלכתית. התפקיד הדתי של התורה קשור אך ורק בעבודת הבורא ומתוך כך אין לתורה תפקיד מדעי, היסטורי או ספרותי, או תפקיד אנושי אחר. לדוגמה: בעיית הסתירות בין הפירוש המילולי של ספר בראשית, למשל, לבין האינפורמציה השאובה מענפי המדע השונים היא בעיה מדומה. לדעת ליבוביץ אין משמעות דתית לא לטבע ולא להיסטוריה.

ההלכה, כפי שגובשה עד ימינו, נחקקה תחת שלטון זר; עם הקמת המדינה נוצרה לראשונה האפשרות לעבוד את הבורא במסגרת הסקטור החברתי והמדיני של חיי המעשה. לפיכך סבור ליבוביץ ש״הציבור של יהודים שומרי תורה שהשתתפו במפעל הציוני חולל בהקמת המדינה את המהפכה הדתית הגדולה ביותר בתולדות ישראל״. עלתה אפוא השאלה של עצמאות דתית או תלות מדינית. לדעתו, המעדיף תלות פוסל את עצם קיומה של המדינה וחייב להינזר ממנה כליל; המעדיף עצמאות מחויב להשתתף באופן פעיל בקיום המדינה, על צבאה, משטרתה ושאר רשויותיה, כל ימות השנה ובאופן סדיר, ללא הזדקקות למערכת הלכות ״פיקוח נפש״ שנועדו אך ורק למקרים של סטייה מן המהלך התקין של החיים. ליבוביץ סבור שההזדמנות הדתית הוחמצה, משום שהמוסדות הרבניים של המפלגות התחמקו מהכרעה בשאלת המעמד הדתי של המדינה, ובמקום לעסוק בחקיקה הלכתית עסקו מתוך אינטרסים שונים באלתורים חסרי תוקף; רק הפרדה גמורה של הדת מן המדינה שתגרום ל״מלחמת תרבות״ ביניהן, תחייב את שני המחנות לנקוט עמדה חד־משמעית לגבי שאלות היסוד של יחסי היהדות והמדינה.

לשיטתו של ליבוביץ יסודות קאנטיאניים מובהקים. דת־המצוות האוטונומית שלו דומה במידה רבה למוסר האוטונומי של קאנט, בעיקרון ובפרטים רבים. זהו דמיון צורני ולא תוכני; ליבוביץ רואה בתורת המוסר של קאנט תורה אתאיסטית, הרואה באדם ״תכלית כשהיא לעצמה״. יסודות קאנטיאניים ניכרים גם בגישתו לפילוסופיה של המדע, בעיקר בכך שהוא רואה את המתודה המדעית ככפויה על הכרת האדם, וגם בכך שהוא רואה חלקים ניכרים של ענפי הפסיכולוגיה כעומדים מחוץ לתחום המדע.

כתביו. דבריו של ליבוביץ פזורים בעיקר בכתבי עת: גליונות, תשי״ד, ודעות, תשי״ז ואילך. בדבר הדת והמדינה כתב בעיקר בכתב העת בטרם, תשי״א ואילך. מעל דפיהם של כתבי עת אלה התנהל עיקר הוויכוח עמו. מבחר הרצאות ומאמרים מן השנים תש״ג-תשי״ד, רובם בענייני הדת והמדינה, הובא בספרו תורה ומצוות בזמן הזה, תשי״ד. מאמריו כתובים בסגנון תקיף והם שופעים המחשות מאלפות ואפוריזמים מבריקים.

***

בשנים שבין מלחמת ששת הימים לבין פטירתו, בהיותו בן 91, נמשכה פעילותו של ליבוביץ בתחום ההגות היהודית ובתחום המחלוקות הציבוריות המרכזיות, בעיקר בעניין עתיד השטחים שנכבשו באותה מלחמה מידי ממלכת ירדן ובעניין יחסי הדת והמדינה. דעותיו הדתיות והמוסריות היו יציבות כל אותן שנים והוא הביע אותן בעל פה בהזדמנויות רבות מספור ובכתביו. הוא גם המשיך להיות העורך הראשי של האנציקלופדיה העברית, עד כרך כ', תשל"א, כולל כרך מילואים א', תשכ"ז.

תפיסת היהדות של ליבוביץ קנתה לעצמה מעמד בקשת ההיסטורית של התפיסות הדתיות. תפיסתו המלאה לא נעשתה שלטת בחיי הרבים, אבל חלקים שלה נעשו רווחים בין שומרי תורה ומצוות ואף מקובלים כמובנים מאליהם, כדוגמת תפיסת היחסים בין דת למדע. גם עקרון ההפרדה הראויה בין דת למדינה זוכה לתמיכה על יסוד תפיסתו של ליבוביץ ועל יסודות אחרים. עמדותיו בדבר עתיד השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים מזרחה לגבולות 1967 של מדינת ישראל נותרו העמדות המובהקות של מפלגות ותנועות בשמאל, אבל החובה לשמור על זהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי באמצעות פתרון שתי המדינות היא הדעה השלטת בקרב רוב הציבור הישראלי. ליבוביץ היה מעוניין בפתרון הזה אך ורק על יסוד החובה לשמור על הזהות של המדינה, לא מטעמי עניין בזכויות הלאומיות של הפלסטינים וגם לא מתוך אמונה בעניין של המדינות והעמים השכנים להכיר במדינת היהודים ולכונן אתה יחסים יציבים של דו־קיום בשלום.

במהלך פינוי חבל ימית ומלחמת לבנון הראשונה (1982 ואילך), התגלו בחברה הישראלית תופעות של סרבנות מסוגים שונים. החל בהקשר של מבצע "שלום הגליל" (1982) קרא ליבוביץ לאי־ציות אזרחי והבהיר שקריאתו מכוונת ל"אנשי מעלה". הדיון הציבורי בסוגיות הסרבנות לסוגיה לבש צורה פשטנית של מאבקים פוליטיים בין שמאל לימין, וליבוביץ נתפס בהם כמייצג השמאל הקיצוני, חרף זהותו היהודית והציונית המובהקת.

לקראת חלוקת פרסי ישראל ביום העצמאות תשנ"ג (1993), החליטה ועדת השופטים הציבורית בתחום פרס ישראל על "מפעל חיים - תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה", פה אחד, להמליץ על ליבוביץ כמי שהפרס יוענק לו. שרת החינוך והתרבות אישרה את ההמלצה ובכך היה ליבוביץ בגדר חתן פרס ישראל. ההחלטה עוררה התנגדות, בעיקר על יסוד דעותיו הפוליטיות אותן ביטא בחריפות רבה. ראש הממשלה יצחק רבין לא לקח חלק בדיון, אבל פשטה שמועה שלא ירצה ללחוץ את ידו של ליבוביץ במהלך הטקס הצפוי ואולי אף שלא ייקח חלק בו. על רקע זה הודיע ליבוביץ שלא ישתתף בטקס, ולימים הוסר שמו מרשימת מקבלי פרס ישראל.

בשנת 1990 העניקה אוניברסיטת תל־אביב לישעיהו ליבוביץ תואר דוקטור לשם כבוד. ב־1990, בזמן כהונת טדי קולק כראש עיריית ירושלים, הוענק לו התואר "יקיר ירושלים". עיריית הרצליה ולימים גם עיריית ירושלים קראו רחוב על שמו.

ליבוביץ שכל את בנו אורי בשנת 1972 ואת בנו אלחנן בשנת 1992. הוא נפטר בשנתו, בביתו שבירושלים, אור ליום י"א באלול תשנ"ד, 18 באוגוסט 1994. רעייתו, ד"ר גרטה ליבוביץ לבית וינטר, שהייתה שנים רבות המזכירה המדעית של האנציקלופדיה העברית, נפטרה בשנת 2001.

ספרו השני של ליבוביץ, החשוב בספריו, הוא יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל, הוצאת שוקן, ירושלים ותל־אביב, תשל"ה. נכללים בו כמעט כל המאמרים שנכללו בספר הראשון, בשינויים קלים, ומאמרים רבים נוספים. אחריו הופיעו שני קבצים נוספים של מאמרים והרצאות: אמונה, היסטוריה וערכים, אקדמון, ירושלים, תשמ"ב, ובין מדע לפילוסופיה, אקדמון, ירושלים, תשמ"ז. שניהם מבהירים נקודות רבות בתפיסותיו.

ליבוביץ הגיש קורסים באוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל, בעריכת תרצה יובל, ובעקבותיהם הופיעו ספרי ההרצאות בהוצאת משרד הביטחון: התפתחות ותורשה - פרקי יסוד, תשל"ח; אמונתו של הרמב"ם, תש"ם; גוף ונפש, הבעיה הפסיכו־פיזית, תשמ"ג; שיחות על מדע וערכים, ועוד.

קובץ כתבי שחרות (1928–1933) של ליבוביץ ושל רעייתו גרטה לבית וינטר הופיע בספר שייע, בעריכת הנרי וסרמן, מהדורה שנייה, הוצאת כרמל, ירושלים, 2011.

ליבוביץ קיים שיעורים סדורים במסגרות שונות, בין השאר בביתו. רבים מהם הוקלטו ולימים פורסמו כספרים, בחייו וגם לאחר מותו, בידי בן־ציון נוריאל, בִּתו ד"ר מירה עופרן ואחרים: ספרי שיחות על שמונה פרקים של הרמב"ם, כתר, ירושלים, תשמ"ו; על "מורה נבוכים" של הרמב"ם - תורת הנבואה, תשנ"ז, ההשגחה, תשס"ג, וטעמי המצוות, תשס"ג, ועל "מסילת ישרים" של הרמח"ל, תשנ"ה.

הופיעו גם ספרי שיחות על פרשת השבוע, על פרקי אבות, גם על פי הפירוש "רוח חיים" של חיים מוולוז'ין, ועל חגי ישראל ומועדיו, וכן חמישה ספרי אמונה, תשנ"ה, על בראשית, איוב, קהלת, מורה נבוכים ומסילת ישרים.

רציתי לשאול אותך, פרופ' ליבוביץ..., כתר, ירושלים, תשנ"ט, הוא קובץ חילופי מכתבים עמו בנושאים רבים.

מונוגרפיות

נעמי כשר, אמונתו של ליבוביץ, האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון, תל־אביב, תש"ס.

ניב גולדשטיין, ליבוביץ ואסא כשר - על דת, פוליטיקה ומוסר, רסלינג, תל־אביב, 2011.

קבצי מאמרים שהופיעו בעקבות כינוסים על דעותיו

ספר ליבוביץ, ביוזמת יהושע מרקוביץ ובעריכת אסא כשר ויעקב לוינגר, אגודת הסטודנטים, אוניברסיטת תל־אביב, תשל"ז.

ליבוביץ, עולמו והגותו, בעריכת אבי שגיא, כתר, ירושלים, תשנ"ה.

ליבוביץ: בין שמרנות לרדיקליות, דיונים במשנתו, בעריכת אביעזר רביצקי, מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד, ירושלים ותל־אביב, תשס"ז.

ספרים שעיקרם ביקורת על דברי ליבוביץ

משה גרנות, אמונה משלו: היהודי החילוני ומשנתו של ליבוביץ, מודן, תל־אביב, 1993.

שלילה לשמה, כלפי ליבוביץ, קובץ מאמרים בעריכת ח' בן־ירוחם וחיים קוליץ, הוצאת אל השורשים, ירושלים, 1983.

במרשתת

www.leibowitz.co.il

www.tapuz.co.il/Forums2008/FormPage.aspx?ForumId=241