עדות מן הבור

מה הורישה לנו מלחמת ששת הימים?

המתח והחששות, בגין איומים אשר נראו לרבים כקיומיים, במהלך הימים הארוכים של ההמתנה, הפכו בתוך שישה ימים לשמחה ולאופוריה. בעקבות הניצחון המהיר והמוחץ על כל שלוש המדינות השכנות קיבלה ישראל מתנה של עומק אסטרטגי בשלוש הזירות. המותניים הצרים של המדינה התרחבו וזו היתה חוויה מסחררת ומבלבלת. מתנה יקרת ערך זו מנעה מאיתנו, כנראה, את האפשרות לחשוב בבהירות על מצבנו. לא הבהרנו לעצמנו לאן אנחנו רוצים להגיע ולא עסקנו בלקחי המלחמה. צה"ל לא מצא לנכון לערוך כנסי לקחים לניתוח מהלכי מלחמת ששת הימים. אלו לא התקיימו ברמת העל של המטה הכללי וסגל הפיקוד הגבוה ואף לא בדרגים הנמוכים יותר של אוגדות וחטיבות. וכי מי יכול להתווכח עם הצלחה?

נותרנו עם שלוש זירות שונות בתכלית זו מזו:

רמת הגולן: זו היתה, מיד עם תום המלחמה, כמעט נקייה מיישובים אזרחיים סוריים. היו בה פחות מ-130 אלף תושבים שישבו בכמה כפרים במרכז ובדרום הרמה, בעיר קונייטרה במזרח הרמה ובכפרים הדרוזיים בצפון. חאפז אל אסד, נשיא סוריה, הגם שלא הסכים לוותר על השטח שכבשנו ודרש את החזרתו, נמצא מכבד את הסכמי הפסקת האש במלואם ומונע כל התפתחות של תקריות בגבול החדש שנקרא מעתה "הקו הסגול". שורה של מוצבים נבנתה לאורך הקו הסגול אבל משמעותית יותר היתה דווקא תנופת ההתיישבות האזרחית. זו החלה ממניעים ביטחוניים ואידיאולוגיים אך בהמשך התעצמה ואף זכתה לעיר, "קצרין", שהוקמה ב-1976 בעת שיצחק רבין כיהן כראש ממשלה. שנים אחדות לאחר מכן, כשמנחם בגין כיהן כראש ממשלה, בשנת 1981 נחקק חוק רמת הגולן, שהחיל את החוק הישראלי על הרמה ולמעשה סיפח את השטח למדינת ישראל.

חצי האי סיני: אף הוא היה ברובו ריק מתושבים למעט שבטים בדואיים לחופי הים האדום ויישובים ספורים לחוף הים התיכון כשהעיר אל עריש היא היישוב הגדול ביותר. רצועת עזה אף היא נמצאה בשליטתנו ורק שנים רבות מאוחר יותר עמדנו על מורכבות הטיפול בחבל ארץ זה. קו הגבול שבו עמדנו מול הצבא המצרי היה לאורך תעלת סואץ. כאן נקבעה מדיניות ברורה שדבקה בה ראש הממשלה גולדה מאיר, שהחלה לכהן כראש ממשלה במרס 1969, שלפיה יש לשבת ממש על קו המים ולא לזוז "סנטימטר אחד" לאחור. הרמטכ"ל חיים בר-לב יישם קו זה של המדיניות בהנחיה להקים שורה של "מעוזים" לאורך התעלה, השולטים על קו המים. מהר מאוד דבק בקו הביצורים השם "קו בר-לב". גמאל עבד א נאצר, נשיא מצרים המובס, לא יכול היה לשאת את המפלה והפגיעה בכבוד והחל, כמעט מיד עם תום מלחמת ששת הימים, בלחימה מסוג שונה - מלחמת התשה מול הכוחות שלנו לאורך התעלה.

הגדה המערבית: החלה להיקרא בפינו "יהודה ושומרון" ולא "השטחים" או חס וחלילה "השטחים המוחזקים". אלו היו שטחים מאוכלסים עם כפרים וערים, עם שלטון מקומי שצמח תחת השלטון של ירדן ועם קו הגבול שעבר עתה לאורך נהר הירדן.

מדיניות הממשלה בכל שלוש הסוגיות לא היתה ברורה ולא היתה עקבית. את מדיניות הביטחון הנחיל במידה רבה שר הביטחון משה דיין, אשר קבע את האיחוד המנהלי של ירושלים ולמעשה נסללה בכך הדרך להחלת חוק השיפוט הישראלי על ירושלים המזרחית מאוחר יותר. דיין האמין שחשוב להעניק לפלסטינים תושבי יהודה ושומרון אפשרות לנהל את חייהם בעצמם והוביל לכיוון אוטונומיה. אבל הוא לא היה לבדו בשטח מדיניות הביטחון בקשר ליהודה ושומרון. יגאל אלון היה אף הוא שם. אלון התעקש לקַבֵּע את נהר הירדן כקו הגבול בין ישראל לירדן. ישראל גלילי, אקטיביסט ביטחוני מובהק ובעל השפעה בממשלות שבהן כיהן כשֹר בלי תיק, תמך בתוכנית אלון. התוכנית, אף שלא אושרה מעולם, השפיעה על המדיניות ביהודה ושומרון בכל הנוגע למתווה ההתיישבות. בשנים הראשונות לאחר המלחמה קמו יישובים בבקעת הירדן על-פי המתווה של תוכנית אלון. בהמשך, לאחר פריצת הדרך של גוש אמונים ועוד יותר לאחר עליית הליכוד לשלטון, הותרה רצועת ההתיישבות ביהודה ושומרון.

משה דיין צוטט בימים ההם כמי שאמר שהוא "מחכה לטלפון מהערבים"... וזו למעשה היתה העמדה שנשענה על תפיסת הכוח הצבאי הבלתי-מוגבל של ישראל שהקיפה חוגים רחבים במדינה.

בן גוריון מכיר באַ-סימטריה

אחת המסקנות הבסיסיות של דוד בן גוריון, עוד לפני הקמת המדינה, לגבי מצבה של ישראל מול מדינות ערב הסובבות אותה היתה, שלעולם יישאר היתרון הכמותי בידי הערבים. דוד בן גוריון הכיר בא-סימטריה של מספר החיילים שמדינת ישראל תוכל להעמיד מול הערבים, אך גם בא-סימטריה של שטח המדינה לעומת השטחים של אויביה. המחסור בשטח של מדינת ישראל, שהוא למעשה היעדר עומק אסטרטגי, הביא את בן גוריון לגבש את התפיסה של העברת המלחמה מהר ככל האפשר לשטח האויב. תפיסה זו נשארה מרכיב חשוב באסטרטגיה של צה"ל עד היום. בן גוריון לא הסתפק ביכולת ליזום ולהעביר את המלחמה למגרש של יריביה של ישראל. על מנת שהזרוע הלוחמת, "כוח המחץ" בפיו של בן גוריון, יוכל לבצע את המשימות אל מול צבאות האויב העדיפים מספרית הוא טען שחייב לעמוד לרשות הכוח גם מרכיב איכותי. בן גוריון היה משוכנע שהגורם האנושי הישראלי, בעל המוטיבציה שעולה בהרבה על זו של הצבאות הערביים, יהיה מרכיב חשוב ביכולת להביס שוב ושוב את הערבים. הוא למד היטב את לקחי מלחמת העולם השנייה והתרשם מהיעילות של כוח המחץ הגרמני שהביא להם הישגים צבאיים ללא תקדים בשנים הראשונות של המלחמה. האם כבר במועד כה קרוב לסיום מלחמת העולם ידע בן גוריון על ההישגים המופלאים של הטכנולוגיה שאותה שילבו הגרמנים במִגוָון מערכות הנשק שפיתחו? לא מן הנמנע שהתשובה היא חיובית. החושים יוצאי הדופן של האיש הביאו אותו מן הסתם למסקנה זו. אנחנו למדנו רק שנים רבות מאוחר יותר על ההישגים מעוררי ההשתאות של הגרמנים בפיתוח טכנולוגיות עבור מערכות הנשק החדשות שלהם. כך או כך ברור שמההתחלה היה בן גוריון משוכנע ששליטה בטכנולוגיות מתקדמות הנהּ צורך חיוני ליכולת העמידה של ישראל בסביבה כה א-סימטרית.

בן גוריון ועקרון ההרתעה

במשך שלושה או ארבעה עשורים לחייה של מדינת ישראל, האיום שבו עסקנו באופן כמעט בלעדי היה פלישתם של כוחות זרים. זו היתה בת קול לתחילתה של מלחמת השחרור ונתפסה כאיום קיומי. מלחמת יום הכיפורים היתה אכן התגלמות של איום כזה.

מילון המונחים הרשמי של צה"ל מגדיר את המונח "הרתעה" באופן הבא:

"פעולה או תהליך של איום המונעים מן האויב נקיטת פעולה בשל חשש מפני תוצאותיה. ההרתעה יוצרת הלך-רוח בדבר קיומו של איום אמין, שאין פעולת נגד סבירה נגדו, לדעת מקבלי ההחלטות של האויב. מימוש האיום כרוך להערכתם בתוצאות שאין הם יכולים או רוצים לעמוד בהן."

בן גוריון גרס שעל מנת להרתיע את האויב מלשוב ולתקוף אותנו לא די ב"כוח מחץ" מרשים. הוא חשב שצריך גם להישען על "כוח עמידה". המונח הזה קיפל בתוכו את הפוטנציאל הכלכלי והחברתי של מדינת ישראל אבל גם את המרכיב של כלל העם היהודי בתפוצות. העליונות הטכנולוגית והאנושית, או בשפתו "יתרוננו האיכותי, יתרוננו המוסרי והאינטלקטואלי" היו לדעתו המפתח לעמידה שלנו בפני כל האיומים. גם פרויקט הגרעין בישראל היה חלק מהחשיבה האסטרטגית העמוקה של דוד בן גוריון. ראש הממשלה של המדינה הצעירה הוקסם מהעוצמה של תהליכי האנרגיה הגרעינית ומן החיבור של הקִדמה הטכנולוגית להפקת אנרגיה כמעט בלתי-מוגבלת. מקור זה, חשב בן גוריון, יוכל לסייע בידי ישראל שאין בה מאגרי נפט כמו לשכנותיה. לצד זה היה גם ממד הרתעתי שהיה חשוב לבן גוריון.

בהמשך עוד נשוב ונעסוק בנושא ההרתעה לאורך שורת המלחמות שנאלצנו לנהל.

מדיניות ואסטרטגיה לאחר מלחמת ששת הימים

מלחמת ששת הימים היא קו פרשת מים בקשרים הביטחוניים של ישראל. רוב הקשרים בשני העשורים הראשונים של המדינה היו עם אירופה. בריטניה וצרפת היו מקור לטכנולוגיות מתקדמות באוויר, ביבשה ואף על פני הים ובמעמקיו. בריטניה סיפקה עודפים של טנקים וזחל"מים ממלחמת העולם השנייה אך גם בנתה עבורנו צוללות והעמידה את טנק הצ'יפטיין שפיתחה לניסויים על-ידי צה"ל בישראל (בנגב), תוך כוונה שישראל תרכוש טנק זה אם תמצא אותו כמתאים. גרמניה אף היא נפתחה לקשרים ביטחוניים איתנו אך ביקשה לעשות זאת בפרופיל נמוך. הקשר עם ארצות הברית כספקית של מערכות נשק מתקדמות החל עוד בימיו של אשכול כראש ממשלה. מלחמת ששת הימים היתה נקודת שבר ביחסים הביטחוניים של ישראל עם אנגליה וצרפת וארצות הברית נכנסה לחלל שנוצר. הנה כי כן אירופה פסקה מלהיות המשענת הביטחונית העיקרית של ישראל. מאז ועד היום נשאר הקשר האסטרטגי עם ארצות הברית הדוק ובעל יכולת מרשימה לעמוד במשברים שבדרך הטבע התגלעו מפעם לפעם בין שתי המדינות. מטוסי ה"פאנטום", ה-F-4, החלו להגיע לישראל בשנת 1968 לאחר שהנשיא הצרפתי דה גול הכריז על אמברגו על ציוד צבאי לישראל. המטוסים החדשים החלו לפעול כנגד סוללות הטילים הסובייטיות (SA-2 ו-SA-3) במצרים בעיצומה של מלחמת ההתשה. חלק מאמצעי הלוחמה האלקטרונית נגד הטילים, שפותחה במלחמה בווייטנאם, הועמדו לרשות חיל האוויר. הטייסים שלנו היו צריכים לעבור תקופת לימוד והתאמת טקטיקות של תקיפת הטילים הרוסיים וזה הביא לעתים לפגיעות במטוסים ולאבדות בנפש. הרכבת האווירית שהפעילו האמריקנים במהלך מלחמת יום הכיפורים היתה הוכחה למחויבות שלהם לביטחוננו. זו אכן היתה מחויבות אך בעירבון מוגבל. למדנו במהלך המלחמה, ובעיקר לאחר שזו הסתיימה, שאיננו יכולים לרכוש כל מערכת אמריקנית שבה נחפוץ. מלחמת יום הכיפורים מצאה אותנו עדיין בתחילתם של פרויקטים של לוחמה אלקטרונית להגנה על המטוסים, פרויקטים "כחול לבן" כמובן. השבר עם הבריטים לאחר מלחמת ששת הימים עודד אותנו להיכנס לפיתוח עצמי של טנק המערכה ה"מרכבה". מערכות עיקריות בטנק, כמו מנוע ומערכות זחלים ומרכב, נשענו על התעשייה הגרמנית. בתחומים אלו בדרך כלל משתדלים שלא לחשוף יותר מדי את הקשרים. הנתק מבריטניה כלל גם את התחום התת-מימי והצוללת "דקר" היתה האחרונה שבריטניה סיפקה לנו. שנים רבות מאוחר יותר פונה ישראל לגרמניה ומבצרת לעצמה יכולת תת-ימית מרשימה בעזרת הצוללות החדישות מתוצרת המספנות בגרמניה.

כיצד חשבנו לנהל את המלחמה הבאה?

האופוריה שלאחר מלחמת ששת הימים פינתה את מקומה, בקצב איטי ולא אצל כולם, להכרה במציאות חדשה. מלחמת ההתשה, שבה פתח נאצר בחודש מרס 1969 נגד הכוחות שלנו לאורך תעלת סואץ, נענתה בהקמת קו מעוזים מבוצר "קו בר-לב". התפיסה האסטרטגית הוכתבה על-ידי ראש הממשלה גולדה מאיר וההנחיה של הרמטכ"ל בר-לב היתה לכן להקים את המעוזים ממש על קו המים. תא"ל אברהם אַדָן, בְּרֶן, מונה לעמוד בראש צוות התכנון של קו המעוזים וחברי הצוות כללו איש חיל מודיעין, איש חיל ההנדסה ואיש חיל הקשר. הייצוג של החי"ר ושל המחקר והפיתוח הוטל עלי. בצהרי יום ו' אחד נקראתי בדחיפות ללשכתו של עזר ויצמן ראש אג"מ. ביום א' הייתי אמור לצאת עם משלחת צה"לית לחו"ל וחשבתי לתומי שעזר מבקש לצייד אותי בעוד הנחיות. מה רבה היתה ההפתעה כאשר אמר ראש אג"מ ללא כל הקדמות שאני מצטרף לצוות התכנון של ההגנה בתעלה ואטוס, אמנם, אבל לשדה התעופה ברפידים בסיני ולא לאירופה... וכך נשאבתי לפעילות גדושה ודחוסה של עבודת הצוות במחשבה ובתכנון בשטח. לעתים נעשתה הפעילות תחת אש המצרים ותמיד לא הספיקו 24 השעות של היממה לעשות את מה שרצינו. בתוך שבועות ספורים גובשה התוכנית שזכתה לאישור הרמטכ"ל והקבלנים החלו בעבודות בנייה קדחתניות. המעוזים נבנו בעיקר על מנת לתת הגנה לחיילים מפני הפגזות הארטילריה. על מנת לעמוד בהנחיה של שליטה מלאה על הנעשה לאורך התעלה תוכננו המעוזים כך שתהיה להם יכולת לצפות וגם לשלוט באש לאורך קו המים. המלחמה הוכיחה שיכולת זו במקרים רבים לא הספיקה לעמידה בפני ההתקפות על המוצבים. מלחמת ההתשה נמשכה בעוז וגבתה אבדות רבות (קרוב לשש-מאות חללים). שירות מילואים שלי בתעלה כמג"ד 71 המחיש בבירור את ערכה של ההגנה שנתנו המעוזים לחיילים במטחי הארטילריה המצרית. אבל גם המיגון הזה לא מנע אבדות בנפש במעוזים. הדרכים לאורך התעלה ממוצב אחד לשני, ששימשו כנתיב אספקה, היו עקב אכילס של השהות בקו. לגדוד 71 היו שישה הרוגים במשך שהייה של שלושה שבועות בקו. לקרבות הארטילריה לאורך התעלה הצטרף חיל האוויר בפעילות של הפצצות שהלכו וגברו, הלכו והעמיקו אל תוך מצרים. במהלך תקיפות אלו למד חיל האוויר, בדרך הקשה של פגיעות של טילי קרקע-אוויר ואיבוד מטוסים, על כוחו של מערך ההגנה האנטי-אווירית שבנו הסובייטים למצרים.

הגבול בצפון נהנה משקט שנשמר בקפדנות על-ידי חאפז אל אסד שליט סוריה. הסורים לא העזו לפגוע בתנופת ההתיישבות החקלאית ברמת הגולן וזו שינתה את אופי האזור. המעבר לאזור מיושב חקלאי אזרחי הכתיב לצה"ל היערכות לאורך הקו הסגול במטרה לשמש חיץ מגן לכל התנכלות לתושבי רמת הגולן.

בגבול ירדן, לעומת זאת, התנהלה מלחמת התשה מסוג שונה לגמרי מזאת שלאורך התעלה. ארגון הפתח בראשותו של יאסר ערפאת קבע את מרכז הפעילות שלו בירדן. ניסיונות חדירה של אנשי הפתח לשטחי יהודה ושומרון היו ליעד מובהק של הפעילות. המלך חוסיין נתן חסות לפעילות זאת והארטילריה הירדנית נטלה חלק פעיל במלחמת ההתשה מול היישובים של עמק בית שאן ומול המוצבים של בקעת הירדן. התשובה הישראלית היתה בנייה של קו מוצבים לאורך הירדן הן בגבול המזרחי של עמק הירדן ועמק בית שאן והן לאורך בקעת הירדן. המאמצים לבלימת החדירות הביאו לשכלול טקטיקת המרדפים. לאחר תקופת לימוד עתירת אבדות של מפקדים בכירים, הצטיינה השיטה ביעילותה ובירידה הדרמטית במספר הנפגעים לנו. מרבית הניסיונות של החוליות, שיצאו מבסיסים בירדן, לחבור עם הפעילים של אש"פ ביהודה ושומרון סוכלו בעזרת המרדפים.

צה"ל היה עסוק ראשו ורובו במלחמת ההתשה מול מצרים ומול ירדן. זה היה סוג של פעילות שאינו מלחמה כוללת אך לעתים נעשו במסגרת זאת מבצעים בעומק מדינות האויב על-ידי יחידות צבאיות גדולות. פעולת כראמה בשנת 1968 בירדן, הרס תחנת הכוח בנאג' חמאדי במצרים, ההפצצות המסיביות של ערי התעלה על-ידי מטוסי חיל האוויר שלנו ובריחת מאות אלפי אזרחים מאזור התעלה ותקיפת האי גרין בצפון מפרץ סואץ ביולי 1969 הם דוגמאות למבצעים אלו.

מלחמת ההתשה עם המצרים ריתקה תשומת לב ואמצעים לא מבוטלים עד שנכפתה באוגוסט 1970, על-ידי המעצמות, הפסקת אש על שני הצדדים. גם אנחנו וגם המצרים היינו בשלים להפסקת האש. חשוב להזכיר שהמצרים, בשלב הכניסה של הפסקת האש לתוקף רימו אותנו וקידמו מספר רב של סוללות טילים נגד מטוסים לאזור התעלה. בעת ההיא לא היתה זאת עילה מספקת לחידוש מלחמת ההתשה. משפרצה מלחמת יום הכיפורים נוכחנו עד כמה מהלך זה של קידום סוללות הטילים היה משמעותי עבור חיל האוויר שלנו. המערך של הטילים המצריים מנע מחיל האוויר את חופש הטיסה על מנת לסייע לכוחות היבשה במוצבים ולכוחות השריון שלחמו במאמץ לבלום את הצליחה המצרית שהפתיעה אותנו בהיקפה הגדול.

בירדן באותה שנה פרצו אירועי "ספטמבר השחור 1970". המלך חוסיין אסר מלחמה על אש"פ כאשר הבין שיש איום מוחשי מצד הארגון על שלטונו. עראפת ואנשיו נאלצו לעבור ללבנון והגבול הירדני היה באחת לגבול שקט לחלוטין.

מלחמת ההתשה לא היתה מלחמה יזומה על ידנו. היא גם לא היתה מלחמה גדולה במונחים של חטיבות ואוגדות או של קרבות אוויר גדולים או הפצצות אוויר ממושכות. במלחמת ההתשה על-פי רוב הגבנו על מהלכים שיזמו האויבים ומפעם לפעם נקטנו בתגובה גדולה ומורכבת. האם ניתן היה לגזור מניסיון מלחמות ההתשה לקחים עבור המלחמה הגדולה הבאה? כן, אך כפי שנראה להלן, במידה מאוד מוגבלת.

לא היתה הסכמה מלאה לתפיסה האסטרטגית שבבסיס התכנון של קו המעוזים על המים. נושאי הדגל של הביקורת היו האלוף אריאל (אריק) שרון שמילא תפקיד של ראש מה"ד וישראל טל (טליק) שעמד בראש מִנהלת תוכנית הפיתוח של טנק ה"מרכבה" בעת ההיא. זכורה לי בבירור שעת לילה מאוחרת בלשכתו של ראש מה"ד אריק שרון. התכנס שם לדיון פורום ובו לא יותר מעשרה משתתפים. כיהנתי כסגן ראש מו"פ ועד היום איני בטוח מי יזם את ההזמנה שאקח חלק בדיון. זה היה דיון מאוד לא פורמלי ונראה לי מעט מחתרתי ואולי אפילו הזוי. שרון, שלא הסכים לישיבה במעוזים על קו המים, הציג בשפה ברורה וחדה את מגבלות התפיסה של קו בר-לב ובהן הפגיעוּת שיצרה הקִרבה לאויב המצרי. טליק לעומת זאת ביקר את המגבלה, שמטילה הישיבה הצמודה לקו המים, על יכולת התמרון של הטנקים. הרגשתי לא נוח בדיון הזה: מצד אחד הייתי "מחויב" לקו בר-לב בהיותי חבר בצוות התכנון. אבל מנגד לא היה אפשר שלא לקבל את ההיגיון של הטיעונים נגדו, בעיקר באשר למיקום. שני האלופים היו תמימי דעים עם תפיסה של הקמת קו ביצורים מרוחק כעשרה עד חמישה-עשר קילומטרים מהתעלה - קו ה"תעוזים" כפי שכונה מאוחר יותר. ואכן משנכנס אריק שרון לתפקיד אלוף פיקוד הדרום החל קו ה"תעוזים" להיבנות. המעוזים נותרו במקומם אבל הצטמצם מאוד מספר הלוחמים בכל מעוז. וכך מוצאת אותנו מלחמת יום הכיפורים עם קו בר-לב מדולל בכוח אדם, עם קו "תעוזים" שבנייתו לא הסתיימה ועם שעטנז של ישיבה במוצבי קבע מחד גיסא והכנה לא מבוססת של קרב התנועה של השריון במרחב בין קו ה"תעוזים" לקו המעוזים מאידך גיסא.

דגשים בהתעצמות לאחר ששת הימים

ההישג המרשים של חיל האוויר בשעות הראשונות של מלחמת ששת הימים ביצר את מעמדו של החיל כמרכיב בעל עדיפות עליונה של כוח המחץ הצה"לי. המעבר האסטרטגי מאירופה לארצות הברית הניב המשך אספקה של מטוסי סקייהוק ותחילת אספקה של מטוסי ה"פאנטום" F-4. בתחום החימוש האווירי אימץ חיל האוויר, לא בלי לבטים של הטייסים (שרצו להמשיך ולראות את ה"לבן של העיניים" של טייסי האויב...) את השימוש בטילי אוויר-אוויר. רפא"ל החלה להתבסס כמפתח וכיצרן של טילים מתקדמים עבור מטוסי החיל. הניסיונות לרכוש מערכות נשק אווירי מן השורה הראשונה מהאמריקנים לא נענו. הקו של מדיניות הייצוא האמריקנית להעניק לידידותיה מערכות נשק פחותות נתן רוח גבית לכל התעשייה הביטחונית הישראלית, שהלכה והתפתחה בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים.

בחֵילות היבשה קיבל הטנק מעמד עדיף ופרויקט הפיתוח של טנק המערכה הישראלי, ה"מרכבה", ביטא יותר מכול את המעמד הזה. קולם של אלו שניסו לקדם רכש של טנקים קיימים ולשלב בהם תת-מערכות מתקדמות כמעט שלא נשמע. מרב התקציבים הופנה ל"מרכבה", פרויקט הדגל של חילות היבשה. גדודי החרמ"ש בחטיבות המשוריינות נאלצו להסתפק בזחל"מים שנרכשו כעודפים של מלחמת העולם השנייה. שני נגמ"שים אמריקניים M-113 היו באוגדת סיני וכאשר היה מגיע שר הביטחון לביקור בקו התעלה במהלך מלחמת ההתשה הועמדו ה"זֶלדות" לרשותו. חיל הרגלים הרגיל והצנחנים לא זכו להצטייד בנושאי גייסות משוריינים. עם תחילת מבצע הַצליחה של התעלה במלחמת יום הכיפורים קיבל גדוד 71 בחטיבת הצנחנים 55, שעליה פיקד דני מט, את המשימה לצלוח את התעלה בסירות גומי ולהקים ראש גשר. הגדוד נאלץ להשתמש בשיטות "נוסח המאפְיה" על מנת להשיג מספר מספיק של זחל"מים שיביאו את הגדוד ואת סירות הגומי אל שפת התעלה בביטחון יחסי ובמועד.

חיל התותחנים זכה לטיפול הן בניוד התותחים, הן במתן הגנת שריון טובה יותר והן בהארכת טווחי הירי של התותחים. מלחמת ההתשה היתה תזכורת כואבת לחיל התותחנים כאשר התותחים המצריים נהנים מיתרון של הטווח וחיל האוויר נדרש לפגוע בסוללות התותחים המצריים שנמצאו מחוץ לטווח הארטילריה שלנו. ההסכמה של ארצות הברית לספק לנו תותחים מתנייעים M-109 היתה צעד חשוב בכיוון הנדרש.

היו גם כיוונים נוספים של חיפוש פתרונות להארכת טווח הארטילריה, שנראו אולי הזויים. במסגרת הזאת נבחנה האפשרות לרכוש תותחים בעלי קנה ארוך במיוחד ותחמושת מיוחדת שפותחה על-ידי המהנדס ממוצא קנדי ד"ר ג'ראלד בוּל. האפשרות הזאת לא הבשילה לרכש משמעותי ובינתיים תמה מלחמת ההתשה. המהנדס היצירתי וחסר המעצורים מצא לימים תומך ומממן בדמותו של שליט עיראק סאדאם חוסיין. הארכת הטווח של טילי הסקאד B, בעת שהתחוללה מלחמת איראן-עיראק, ופיתוח תותח-העל לטווחים של מאות קילומטרים היו תרומתו של בוּל ליכולת הטכנולוגית של עיראק.

חיל ההנדסה קיבל עידוד בזכות מערכות פינוי מוקשים רוסיות שנפלו בידנו במהלך הקרבות של מלחמת ששת הימים. הוחלט למסד את השימוש במערכות לפינוי המוקשים על-ידי הטנקים עצמם. הפינוי בדרך זאת היה אמור להתאים לקצב תנועת הטנקים. הרגשת הביטחון העצמי שלאחר מלחמת ששת הימים עודדה פיתוח של אמצעי צליחה של מכשולי מים רחבים (תעלת סואץ ולא "רק" נהר הירדן כפי שהמחישה בניית גשר הכלובים על הנהר בפעולת כַּרָאמֶה בשנת 1968). יחידת הפיתוח של דוד לסקוב היתה ערש לידתו של "גשר הגלילים" שנועד להיות גשר סער המסוגל לנוע בשדה הקרב ולגשר במהירות מכשול מים רחב כמו תעלת סואץ.

חיל הרגלים נותר הרחק מאחור הן במגמות ההתעצמות הכמותית והן בתחום איכות מערכות הנשק. יוצא הדופן במסגרת זאת היה פיתוח רובה סער. מאות רובי הסער "קלשניקוב" שנפלו בידנו במהלך מלחמת ששת הימים והעובדה שבמערב החלו להצטייד ברובי סער מתקדמים הניבו פיתוח "כחול לבן" של רובה סער. בתחרות בין הרובה שפיתח עוזי גל, אבי תת-המקלע "עוזי", לבין רובה ה"גליל" שפיתח צוות התעשייה הצבאית בראשות ישראל בלשניקוב זכה האחרון. חיילי החי"ר והצנחנים נכנסו למלחמת יום הכיפורים ללא רובה סער ורק לאחר שהסתיימה הגענו לרכש רובי סער אמריקניים M-16 ולסיום הפיתוח של רובה ה"גליל" ותחילת ההצטיידות בו.

חיל הים ספג מהלומה קשה, ב-21 באוקטובר 1967, כאשר המשחתת אח"י אילת נפגעה על-ידי טילי "סטיקס" בעת שביצעה סיור לא רחוק מנמל פורט סעיד. המשחתת טבעה ו-47 מאנשי הצוות איבדו את חייהם. אירוע זה, יותר מכל אירועי מלחמת ששת הימים עיצב את התפיסה החדשה של הלחימה בים. הכיוון שגובש היה לחימה של ספינות טילים קטנות וזריזות. האמברגו שהטיל הנשיא דה גול לאחר מלחמת ששת הימים עצר את השלמת הבנייה של חמישה סטי"לים אחרונים מתוך הזמנה של 12 שאותם החלו לבנות במספנות שֶרבּוּר בצרפת עוד לפני המלחמה. הסטי"לים הוברחו מהנמל במבצע מורכב ומבריק ולקראת מלחמת יום הכיפורים היה לחיל הים צי של סטי"לים מצויד בטילי ים-ים "גבריאל" מתוצרת התעשייה האווירית. מרכיב שני וחשוב בתפיסה של חיל הים היה חיזוק משמעותי של הלוחמה האלקטרונית הימית. גם בפיתוח מערכות הנשק וגם בפיתוח הלוחמה האלקטרונית נאלץ חיל הים לשאת בעול הפיתוח וההצטיידות. הטראומה של טיבוע אח"י אילת היתה קשה מאוד והחיל ידע למצוא את המקורות הכספיים לכך. לא כולם במטה הכללי בירכו על הכיוון שאליו שאף ללכת חיל הים. בעת אחד הדיונים אצל סגן הרמטכ"ל על תוכניות העבודה הרים האלוף טל את קולו נגד ההצטיידות באמצעי ל"א וטען: "הספינות שלכם נראות כמו כְּריסְמֶס טְרי!..." ההצלחה המוחצת של חיל הים בקרבות הימיים במלחמת יום הכיפורים טפחה על פניהם של כל המתנגדים.

מה תרמה מלחמת ההתשה לחשיבה ולהתכוננות למלחמה?

המפגש של מטוסי חיל האוויר עם סוללות טילי הקרקע-אוויר SA-2 ו-SA-3 הבהיר לנו שהטיל "כופף את כנף המטוס". מאמצי הפיתוח נועדו למצוא דרכי הגנה אלקטרונית למטוסים. מאמץ זה, שנהנה, אף כי במשורה, מהידע האמריקני שנרכש במלחמת וייטנאם, הביא את חיל האוויר למצב טוב יחסית מול הטילים המוכרים בעיקר מול ה-SA-2 והתותח נ"מ מוכוון המכ"ם ZSU-23. "הסוס השחור" של מערכת הטילים החדשנית נגד מטוסים, מערכת ה-SA-6, היה עדיין נעלם אצלנו ובמערב בכלל. אמצעי נוסף וחדש נגד מטוסים היה טיל הכתף הרוסי ה"סטרלה" SA-7 אשר ידענו מעט על יכולותיו ולא ניתן לו משקל רב במאזן האיומים. לקח נוסף של התמודדות המטוס כנגד הטיל הביא להכרה בחשיבות של מערכות הנשק המשוגרות מנגד. ברפא"ל החלה פעילות פיתוח של מערכות אוויר-קרקע משוגרות מנגד שבעתיד תביא לטיל אופטי ארוך טווח, ה"חמודון" או ה-POPEYE כפי שכונה על-ידי האמריקנים שאף הם הצטיידו בו. ערב מלחמת יום הכיפורים היו בידי חיל האוויר רק פצצות גולשות בעלות ראש ביות אופטי שנקראו WALLEYE ופצצות גולשות מסוג HOBO מתוצרת ארצות הברית שהתאימו במיוחד להפצצת הגשרים שעל התעלה.

בתחום קרב היבשה היתה ההצטיידות בתותחים המתנייעים M-109 תשובה איכותית מתאימה לאתגר שהציבה הארטילריה המצרית בעת ההתשה. במועד שבו החלה המלחמה היו בצה"ל רק שני גדודים של התותחים הללו. למדנו מהניסיון של מלחמת ההתשה שהמצרים העזו פעמים רבות לצלוח את התעלה בכוחות קטנים ולבצע מארבים ותקיפות. לא פירשנו נכון את ההכנות הגלויות לצליחה שנעשו בקנה מידה נרחב. התרגול על מודל של כרסום סוללת העפר של התעלה בגדה שלנו על-ידי שימוש בזרנוקי מים בלחץ היה ידוע. טכניקה זו שנועדה ליצור פתחים נוחים למעבר הטנקים המצריים לאחר הַצליחה של התעלה התקבלה אצלנו במשיכת כתפיים מזלזלת. האימונים של החיילים המצרים בסימולטורים שהיו מותקנים במשאיות סגורות שהובאו לקו לשם כך לא נחשבו כאיום. (הפירוש שרווח אצל החיילים בקו היה שאלו בתי זונות ניידים...) היה אמנם מידע על טילי הנ"ט "סאגר" אבל לא היתה מודעות להיקף השימוש בטילים אלו על-ידי חיילי החי"ר ולמשקל האסטרטגי שניתן בצבא המצרי (כנראה בעזרת היועצים הרוסים) לשילוב של מערכי הנ"ט הללו במוצבים מוגנים שהוּכְחו בעת המלחמה כיעילים וגרמו לאבדות רבות לטנקים שלנו. מלחמת ההתשה אמנם המחישה לחיל האוויר שלנו את הסכנה שבמערך סוללות הנ"מ שהיו פרוסות לאורך התעלה (וכמובן גם ברמת הגולן). הגבלת חופש הטיסה של חיל האוויר במתחמים רוויי סוללות הטילים והשפעתה על היכולת של המטוסים לסייע בקרב היבשה לא נלקחה בחשבון.

האם התכוננו ברצינות, בהסתמך על מה שנלמד במהלך מלחמת ההתשה, לקדם את פני ההתקפה הגדולה ובשתי החזיתות? התשובה היא כנראה לא... בתעלה הותקנה אמנם מערכת, שפותחה על-ידי דוד לסקוב מפקד יחידת הפיתוח של חיל ההנדסה, שהיתה אמורה להציף בדלק את מימי התעלה ולהדליק אותם על מנת לשבש את הַצליחה של כוחות מצריים. המערכת, שכונתה "אור יקרות", לא נבחנה אלא בקנה מידה קטן והיא לא הופעלה בעת פריצת המלחמה. ברמת הגולן נחפרה תעלה עמוקה שנועדה לעצור את הטנקים הסוריים אבל רק ימים ספורים לפני המלחמה השתכנע דיין, שר הביטחון, בביקורו בצפון שיש להכין מערכת הרבה יותר יעילה לאורך הקו הסגול. זה היה מאוחר מכדי להיות מוכן למלחמה שפרצה רק ימים ספורים לאחר מכן.

אין מנוס מלסכם שתרומתה של מלחמת ההתשה ליכולת לעמוד בפני התקפה בשתי החזיתות, בדרום ובצפון, בכוחות צבאיים גדולים ולאחר הכנות ארוכות ומדוקדקות, לא היתה רבה.

הכוננות "כחול לבן"

בדרך למלחמה שפרצה ב-6 באוקטובר אי-אפשר שלא לדון באבן הדרך החשובה המגולמת בשם "כוננות כחול לבן". כבר מראשית 1973 החלו להגיע ידיעות על כוונתן של מצרים וסוריה לתקוף את ישראל. חוכמה מאוחרת מלמדת אותנו שלאחר שנכשלו יוזמות מדיניות, שחלקן הועלה על-ידי ישראל, חלקן על-ידי מצרים וחלק אחר על-ידי האו"ם, הבין סאדאת, נשיא מצרים החדש, שצריך לפעול אחרת על מנת להתניע את התהליך. באמצע אפריל, על-פי ספרו של אורי בר יוסף הצופה שנרדם ועל-פי הכתוב בספר 1973 של יגאל קיפניס, הגיעה התרעה של סוכן בכיר של המוסד על כוונה ברורה של מצרים לצאת למלחמת פתע על ישראל. הידיעה דיברה על הסבה של ריכוזי הכוחות הגדולים שהיו ליד קו המים ועסקו בתרגילים (שרובם קשורים בצליחה) לתקיפה ממשית ב-19 במאי. ראש הממשלה שמעה בדיון שנעשה ב"מטבח" שלה שאין חשש גדול ממתקפה ערבית (הערכה עיקשת של ראש אמ"ן אלי זעירא אשר חזר עליה גם בחודש אוקטובר). למרות הביטחון שגם אם תבוא ההתקפה, צה"ל הַסדיר והמילואים שמשרתים יבלמו אותה, הוחלט, בתמיכה של ראש המוסד צבי זמיר, שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל, להיערך לכוננות שנקראה "כחול לבן".

צה"ל העלה את רמת הכוננות בכמה דרכים:

• הקמת יחידות חדשות, ובהן שלד לאוגדת המילואים אוגדה 210 של דן לנר.

• הקמת יחידות גישור חדשות שהחלו להצטייד בהמצאה החדשה של צה"ל: גשר הגלילים.

• קידום מחסני החירום של יחידות המילואים קרוב יותר לגבול.

• רענון נוהלי הקרב בכל יחידות צה"ל ותרגול הדיפה של צבאות פולשים.

• רענון וגיבוש של תוכניות מבצעיות שמיועדות להתמודדות עם פלישת שני צבאות בו-זמנית.

התוכניות המבצעיות של כוחות היבשה בצה"ל כללו תוכניות למגננה ותוכניות להתקפה:

• "שובך יונים", שבתכנונה הוחל ב-1970, היתה תוכנית מגננה שנועדה לתת מענה ראשוני לכל פעילות של מצרים בקו, ובכלל זה פתיחה באש לאורך התעלה, ניסיונות לתפוס מאחזים לאורך התעלה ופעילות קומנדו בסיני. מימוש התוכנית הוטל על אוגדה 252 - האוגדה הסדירה שפעלה בסיני, ללא הסתמכות על כוחות מילואים. ביצוע סביר של התוכנית דרש התרעה של 24 שעות, וביצוע מלא - 48 שעות.

t "סלע" - תוכנית מגננה רחבה יותר שהתבססה גם על גיוס מילואים נרחב, בעקבות קבלת התרעה נאותה על מלחמה קרבה. תוכנית זו כללה, נוסף לאוגדה 252 הסדירה, גם שתי אוגדות מילואים: אוגדה 143 ואוגדה 162. היערכות לתוכנית דרשה 36 שעות בחזית הצפון וחמישה ימים בחזית הדרום.

t "צפניה" - תוכנית התקפית להשתלטות על שטחים מצריים בצפון-מערב התעלה והשמדת הכוחות המצריים שם.

t "בן חיל" - תוכנית התקפית לכיבוש כל האזור מקנטרה עד פורט פואד ופורט סעיד שבצפון התעלה.

t "חתול המדבר" - תוכנית התקיפה העיקרית של צה"ל, שכללה צליחת התעלה על-ידי שלוש האוגדות של פיקוד הדרום, וכיבוש רצועה לכל אורך הגדה המערבית של תעלת סואץ.

חיל האוויר רענן אף הוא את תוכניותיו, שכללו:

• "מבצע תגר" - תקיפת מערך טילי קרקע-אוויר המצרי לאורך התעלה.

• "דוגמן" - תקיפת מערך טילי קרקע-אוויר הסורי ברמת הגולן.

• "נגיחה" - תקיפת שדות התעופה במצרים ובסוריה.

• "שריטה" - תוכנית למצב שבו חיל האוויר נדרש לסייע בבלימת כוחות היבשה של האויב קודם להשמדת מערך טילי קרקע-אוויר.

במסגרת הדיונים באופי המלחמה נשקלו האפשרויות של מלחמת מנע ושל מכה מקדימה, והוחלט, על דעת הדרג המדיני והמטכ"ל, שמשיקולים מדיניים ישראל אינה יכולה לפתוח במלחמת מנע, אך תיתכן אפשרות של מכה מקדימה באמצעות תקיפה אווירית.

צה"ל נעמד "על בהונותיו" לאורך שבועות רבים של כוננות למתקפה מצרית בתעלה. רק ב-12 באוגוסט סוכם, בדיון שנערך בלשכת סגן הרמטכ"ל ישראל טל, להוריד את הכוננות בצה"ל לרמתה הרגילה.

היו חילוקי דעות שלא יושבו עד היום: האם המצרים (והסורים) דחו את מועד הפתיחה במלחמה מפני שצה"ל גייס מילואים והפעיל את הכוננות "כחול לבן" או שזה נעשה כי הסורים טענו בפני המצרים, שדחקו בהם להצטרף למלחמה, שאינם מוכנים עדיין.

העלויות הגבוהות למשק כתוצאה מגיוס המילואים והשיתוק החלקי של המשק האזרחי הביאו לביקורת ציבורית. העובדה שההתרעה של הסוכן הבכיר לא התממשה חיזקה את העמדות שראש אמ"ן הציג במטה הכללי וב"מטבח" של ראש הממשלה. וכך, על אף שבתחילת חודש אוקטובר 1973 הצטבר מידע רב, הן בצפון לאורך הגבול עם הסורים והן בחזית הדרומית, ולמרות מידע חדש של הסוכן הבכיר של המוסד אשרף מארוואן, לדברי בר יוסף וקיפניס שלטה ההערכה המרגיעה עד לשעת בוקר מוקדמת של יום הכיפורים.