יורשי הארץ חלק 2

17

ברצלונה, יולי 1409

הידיעה הגיעה בשעת כינוס אספת הקורטֶס בברצלונה: מרטין "הצעיר" מלך סיציליה, בנו של המלך מרטין ויורש העצר של אָרגון ושל רוזנות ברצלונה, הביס את הסארדים בקרב סַנלוּרי בראש צבא שהורכב משנים־עשר אלף גברים, לאחר קרב דמים שבו התעמת צבאו מול יותר מעשרים אלף סארדים, גנואים וצרפתים שהתאגדו נגד שלטון הקטלאנים, ובו נפלו אנשי צבא מהוללים ובהם אחד מיועצי ברצלונה, ז'ואן דֶסוָולס.

ההתקוממות החוזרת ונשנית של אי אחד, סרדיניה, שתמיד היה מרדן ובלתי ממושמע, נעצרה בידי הנסיך שכתב לאביו שהוא יוצא למלחמה הזו כדי להמשיך בדרך מעשי הגבורה של קודמיו, מלכים נודעים לתהילה. הנסיך עמד במילתו לאחר שהסתייע בצבאו הסיציליאני ובארמדה הקטלאנית שיצאה לעזרתו, וברצלונה נמלאה שמחה מיד לכשהגיעה הידיעה על הניצחון לצלילי הפעמונים שצילצלו בכל העיר. המלך מרטין עודד את התושבים להודות לאלוהים ולהפגין את הכרת תודתם בתהלוכות שמאותו רגע יצאו מכל הכנסיות. השליט גם התחייב לתשעה ימים רצופים של תפילות בקתדרלה, וביום הראשון מבין התשעה, כשירד מטירת וַלדונסֶלה, כל ברצלונה ליוותה אותו. יותר מעשרים וחמישה אלף איש הצטרפו לתהלוכה שלאחר תחילת תשעת ימי התפילה האלה, שעברה ברחבי ברצלונה כביטוי להוקרת התודה על הניצחון.

אחרי התפילות, במזג אוויר קיצי שבו הימים ארוכים והלילות חמימים, פרצו האנשים לרחובות והחגיגה נמשכה יממות אחדות. יין, ממתקים, ריקודים ותחרויות הנעימו את זמנם של החוגגים.

בבית החולים סנטה קרוּס כבר סיימו את בנייתו של אולם התווך המזרחי, והוגו יכול היה להיווכח שהתקרות של הקומה הראשונה, היכן שהקשתות נראו כמו כדים חצויים המונחים הפוך, התנשאו לשמים בדיוק כמו במספנה. זה היה אולם ענקי גבוה וארוך, שהיה יכול להכיל עד מאה גברים חולים, מאחר שהנשים אושפזו באולם הממוקם בקומה התחתונה, גם היא בעלת קשתות ותקרות גבוהות אם כי לא עד כדי כך, שם טיפלו בהן רג'ינה, שכבר היתה רופאה, ומֶרסֶה, שראתה עצמה מחויבת ללוות אותה חרף רצונה. באותה קומה תחתונה, בין חדרים אחרים, נמצא גם מרתף היין שהוגו טיפל בו לבקשת המנהלנים, למרות שהשכר שקיבל שם היה כה זעום עד שנמנע ממנו לעזוב את עבודתו כאוצֵר היין של רוּזֶ'ה פּוּץ', מה שהוא רצה עד מאוד לעשות אחרי המכות שקיבל משתום העין לפני שמונה שנים. ולמרות המשכורת הזעומה הוא קיבל את העבודה בבית החולים גם משום שהבניין הגדול מצא חן בעיניו. אֶסטֶוֶוה, רב־המשרתים, הרשה לו לשלב בין שתי הפעילויות, כפי שהוגו עשה בהתחלה כשהיו לו שני כרמים. בנוסף לכך, מאחר שהיה מדובר בבית החולים סנטה קרוּס של ברצלונה, לא היתה זו עבודה אצל אציל אחר שהיה עלול להתחרות ברוזן, דבר שהוא לעולם לא היה מרשה. הוגו המשיך לקלל את העובדה שהוא עובד בשביל איש ששנא, אם כי ידע היטב שאין ביכולתו לעשות דבר כדי לשנות את המצב.

מרתף היין של בית החולים היה נהדר, בעל מאפיינים שהוגו הכתיב לבנאי האומן תוך כדי הבנייה: המיקום, האוורור, החדרים השונים שהרכיבו אותו — אחד כדי לבשל את היין, אחר בשביל לסנן אותו, עוד אחד בשביל לצנן אותו... וגם היקב — ואפילו הרצפה, שנבנתה מאריחים משופעים כדי שלא יצטברו עליה הנוזלים. הוא אפילו השיג קמין כדי להתקין את המזקקה לזיקוק היין.

העבודה היתה מאומצת. היה צורך לחלק הרבה יין שאותו היה צריך לשמור במרתף ולהשתדל שלא יחמיץ, מטרה שלא תמיד הושגה. היו שמועות על תהליכים שבאמצעותם ניתן לעצור את תהליך ההחמצה ולהבריא את היין. מָאיר הסביר לו את זה אם כי בנימה כה ספקנית, עד שהוגו הושפע בזמנו מחוסר האמונה שלו. השיטה התבססה על מזיגת תערובת אגוזים עם קליפות עץ ערבה לתוך הכדים שהיין החמיץ בהם. אמרו שכעבור שלושה־ארבעה ימים היין מאבד את הטעם החמוץ. הוגו מעולם לא ניסה זאת עד לאותה שנה, 1409, שבה הצטרפו למעלה ממאתיים עניים לחולים המאושפזים בסנטה קרוּס.

קרה המקרה שבברצלונה עצר האפיפיור מאביניון, בנדיקטוס ה־13. הוא נמלט ממגפה שפרצה בפֶּרפּיניאן והגיע לחצר המושל הקטלאני כדי לדון איתו ועם המלך על מצבה של הכנסייה, מצב שהסתבך בתקופה האחרונה בגלל הופעתו של אפיפיור שלישי בזירה, אלחנדרו ה־5, שנבחר חודש לפני כן במועצה שנאספה בעיר פיזה לאחר כישלון המשא והמתן בין בנדיקטוס ה־13 ובין גרגוריו ה־12, שנועד לנסות ליישב את הפילוג בכנסייה. שני האפיפיורים האלה (הרומאי כבר בן שמונים) קבעו פגישה בסָבונה, ולכן הפליג בנדיקטוס ה־13 לעבר איטליה, לשם הגיע בספטמבר 1407. גרגוריו ה־12, לעומת זאת, לא עבר את סיינה והציע מקום אחר למפגש: פּיֶיטרָסַנטָה. אפיפיור אחד, זה מאביניון, ירד מהספינה בפּוֹרטוֹבֶנֶרֶה; האחר, הרומאי, התמקם בלוּקָה. ליגות מעטות הפרידו בין שתי הערים לפּיֶיטרָסַנטָה, אבל איש מהם לא העז לעשות את הצעד הראשון ולצאת למסע. הם לא הצליחו להיפגש וקבעו שהניסיון לפתור את הפילוג נכשל. בעקבות זאת נחלקה הכנסייה הקתולית לשלוש סיעות: אביניון, רומא ופיזה. קרדינלים ומלכים תמכו באפיפיור זה או אחר בהתאם לאינטרסים שלהם, והתחייבו לנאמנות או סירבו לה לפי הקצב שהכתיבו בישופויות, בולות, זכויות יתר, כסף או המצב השלטוני.

יחד עם בנדיקטוס ה־13 נסע המוודה שלו, הנזיר הדומיניקני ויסֶנטֶה פֶרֶר, שאמרו עליו שהוא מחולל נסים. שנים אחדות לפני כן, באחד הביקורים שלו בברצלונה, הוא ראה בשער דֶה לוס אורבּס, היכן שנאספו העיוורים, מלאך קורן עם חרב בידו. הדומיניקני אמר שהמלאך סיפר לו שהוא המלאך השומר של ברצלונה, ומן השער הוא מגן על העיר. מועצת המאה של ברצלונה, שנפעמה למשמע הדרשות של הנזיר, ציוותה לבנות קפלה מעל השער, שמאז ואילך התחיל להיות מוכר בתור "השער של המלאך".

הפעם בא הנזיר לברצלונה יחד עם האפיפיור בנדיקטוס ה־13 שהיה מלווה במאות חסידים ממספר רב של לאומים, דוברי שפות שונות, רבים מהם עניים וקבצנים שהלכו אחריו לכל אשר הלך כדי לחזות בנסים ולהאזין לדרשות האפוקליפטיות ומטילות האימה של הנזיר, שהיה מוקף תמיד בצבא של פלָגֶלַנטים שנהגו להצליף בעצמם בשוטים. לכבוד בואו של הנזיר ויסֶנטֶה ציוו היועצים של ברצלונה על תושבי העיר להרים תרומה של שלוש מאות פלוריני זהב לרכישת בגדים ומזון לכל אותם קבצנים שבסופו של דבר הגיעו, אם לא למיטות של אולם התווך בבית החולים, לפחות לחצר הגדולה שבה בנו באותו זמן את האכסדרה המרהיבה שנועדה להקיף אותה.

את כל האנשים האלה הלבישו והאכילו, וצריך היה גם לתת להם לשתות. החגיגות לכבוד הניצחון של המלך מרטין "הצעיר" בסרדיניה חיסלו את היין בעיר. איש לא מכר כמויות ניכרות אלא אם כן במחיר מופרז. הקבצנים האלה היו הראשונים לטעום את הניסיון של הוגו לחדש כמה חביות של יין חמוץ לפי נוסחת האגוזים. הוא עצמו ירק אותו ברגע שטעם. הוא מהל אותו ככל יכולתו, ואפילו השתמש בכמה מהרזרבות של החולים כדי ליצור תערובת... אבל חזר לירוק. מאחר שהיו ברשותו פירות, הוא ניסה לערבב גם אותם ביין. גם זה לא מצא חן בעיניו, אבל האנשים העניים שתו אותו והרימו כוסית לחיי הנזיר ויסֶנטה.

הוגו ראה אותם מחייכים עם הקעריות שלהם באוויר, רובם חסרי שיניים, זקנים. הוא ראה אותם שמחים בבגדים המשומשים שנתנו להם, בארוחה וביין. "לחיי המלך מרטין!" הם הרימו כוסית שוב ושוב, "לחיי בנו מרטין הצעיר! ולחיי ברצלונה, שמקבלת את פנינו יפה כל כך!" וביקשו עוד. הוגו נתן להם לשתות כאוות נפשם. הוא עצמו הצטרף לחגיגה והרים כוסית עם אותו חומץ מוסווה שצרב את גרונו והבעיר את הוושט שלו עד שנתקל בקיבתו. האנשים הלכו מפה לשם בצעקות, צחוקים ובדיחות. אחד מהם טפח על ישבנו של הוגו. הוא הסתובב. אי־אפשר היה לדעת מי עשה זאת. הוא קיבל עוד טפיחה מהצד הנגדי. הוא היטיב את עמידתו. "שתה!" עודדו אותו שתי זקנות. הוגו הביט בהן. אחת מהן שלחה יד לירכו והוגו קפץ לאחור. הן פרצו בצחוק. האחרת הסתובבה סביב עצמה כדי להראות את בגדיה החדשים, שמץ פלרטטנות בעיניה האדומות מיין. "שתה!" דרשו ממנו שוב, והרימו את הקעריות שלהן. שתיהן הביטו בו. "שתה," חשב שהוא שומע שוב בלחישה, כאילו דיברו לילד, בקול נמוך מאוד. הוגו הרים את כוסו. נדמה היה לו שהחומץ נעשה פחות נשכני.

הוגו רוקן את כוסית היין בלגימה אחת. לא היה הבדל גדול בינו ובין היין שהבוקר, לפני כמה שעות, הוא חילק לעניים בחצר בית החולים. הוא נזכר בשתי הזקנות ונד בראשו בחיוך. אולי שתי הנשים מלוות נזיר קדוש, אבל ההתנהגות שלהן לא היתה אדוקה במיוחד.

"על מה אתה חושב שגורם לך לחייך, אבא?"

מֶרסֶה כבר היתה בת שלוש־עשרה שנים מרהיבות. הוגו לא רצה להסביר לה את הסיבה לחיוכו וחיפש את בַּרצָ'ה בין האנשים שצחקו ורקדו על הגדה, ליד סנטה מריה דה לה מאר, מול פּלָה דֶה פָּאלאו, שם, ליד בקתות שבהן מכרו יין וממתקים, התאספו כמה מוזיקאים שהפיחו רוח חיים בחגיגה לכבוד הניצחון על סרדיניה. הוא לא מצא אותה. בַּרצָ'ה לא היתה מהססת להגדיר את הזקנות האלה כשתי הַרפּיות שרצו למצוץ את דמו תמורת... תמורת כלום. זה היה, פחות או יותר, מה שהיא אמרה לו בתקופה שבה ניסתה למנוע את יחסיו עם מריה. כבר שנים שהוא לא ראה את מריה, ומעולם, אף לא לרגע, לא התגעגע לפגישות איתה.

הוגו לא קיים יחסים עם אשתו כבר שנים. חיי המין שלו הסתכמו במפגשים אקראיים עם שפחות או משרתות, או עם נשים נשואות, אחדות בלתי מסופקות, אחרות משוחררות, שאותן הכיר בבית החולים, בפונדקים או בחגיגות הרבות, שכמו זו נחגגו בברצלונה מכל סיבה שהיא. פגישות מהירות, חשאיות ואף יקרות כשהגיע לבית הבושת ברחוב וילָדַלס, כמעט כולן בלתי מספקות. הוא נזכר בבתוליות של אאולָליה, בטעם הרענן והצח של פיה, בעורה הצעיר ובציפיותיו הנרגשות ללילות של הנאה אינסופית. הוא לא ידע עליה דבר. הוא לא ניסה לברר. הוא גירש את הזיכרונות האלה מראשו. הזקנות מחצר בית החולים חדלו להתלוצץ ברגע שהוגו הצטרף להרמת הכוסית שלהן. שתיהן שתו מהקערות שלהן והודו בשתיקה על חברתו, על שלא נרתע מהן כאילו היו מצורעות, על שנותר לעמוד מולן עם היין בידו כמו שעשו אותם צעירים שחיזרו אחריהן בנעוריהן. כמה קל להחיות מחדש את הזמנים ההם! די היה בלגימת יין. הן לא שבו לגעת בו. גם לא צחקו. עיניהן הצליחו לשבור את הזִקנה ולזהור חלושות בה בעת שתווי פניהן המקומטים נרגעו במחווה שמשכה את הוגו.

"אני חושב על שתי זקנות," הוא ענה לבתו, "שהראו לי... הכרת תודה."

"למה?"

הוגו הירהר כמה רגעים. "ככה."

"אבא! אם לא נתת להן כלום, למה הן היו צריכות להכיר לך תודה?"

הוגו משך אליו את מֶרסֶה וחיבק אותה.

"למעשה כן נתתי להן משהו, לזקנות האלה," אמר לה. "קצת חיבה."

"לא חוכמה. מזה יש לך יותר מדי!" הפתיעה אותו בתו. הוא אימץ אותה אליו עוד יותר עד שמֶרסֶה התלוננה. "טמבל!" גערה בו בחיבה. "עכשיו אתה מתכוון להשתנות?"

הוגו טילטל אותה בעדינות, אם כי היה רוצה לעשות זאת בכוח כדי להרגיש אותה, לחוש בה, לשמוע אותה צוחקת וצועקת, לחלוק עמה את החיוניות שלה, את נעוריה. בסופו של דבר נשק ללחייה לפני שהתרחקה מעליו וחזרה לגעור בו: "טמבל!"

האב ובתו נהנו יחד מילדותה. בנייתו של בית החולים עם המולת הפועלים הציעה להם תפאורה מרתקת ומשתנה תדיר. ברגעים שבהם מֶרסֶה לא למדה, הוגו הציע משחקים ופעילויות עם שאר הנערות והנערים שאותם עודד והמריץ, ובתו השתתפה בהם ברצון. אם כי ברגע שרג'ינה התחילה לבוא לבית החולים כדי לטפל בחולות המאושפזות בקומה התחתונה, למרות שהעבודות עדיין נמשכו בקומות העליונות, היא תבעה את עזרתה של הילדה, שלא העזה לומר בקול עד כמה היא סולדת ממקצוע הרפואה. הוגו ידע זאת. בפניו היא כן התוודתה.

"ומה אתה רוצה שמֶרסֶה תעשה?" הטיחה בפניו בַּרצָ'ה כשדיבר על כך עם המורית. "שתהיה כורמת? כבר אין לך כרמים. או אולי ייננית? אין אף אישה שעוסקת בזה..."

"שתתחתן, כמו כל הנשים."

"והנדוניה?" ענתה בַּרצָ'ה. "אין לך. אין לנו מה להציע, אדון. עם מי היא תתחתן? היא לא תוכל לשאוף ליותר מאשר לבעל מלאכה או בנאי, לאחד מאותם עבדים משוחררים שמתרוצצים באֶל רבאל. תן לה ללמוד על תרופות יחד עם ההַרפּיה הזאת. רג'ינה יודעת את עבודתה, בזה צריך להודות. כדאי למֶרסֶה להפוך להיות מיילדת טובה."

הוגו הודה בצדקת דבריה של המורית, ובעל כורחו דחף את בתו לעבוד עם רג'ינה, אם כי ברגע שהיה לה רגע פנוי או כשרג'ינה לא שמה לב, מֶרסֶה מיהרה למצוא מפלט במרתף היינות של בית החולים עם אביה, או ברחה בריצה לחפש את חבריה.

ז'אומה נפטר באותה שנה, 1409, והשערותיה של רג'ינה התאמתו, אם כי היא טעתה לגבי ההשלכות: לזקן לא היתה משפחה שיוריש לה את ביתו, אבל היורשת לא היתה מֶרסֶה אלא המורית. עכשיו הם שילמו דמי שכירות לבַּרצָ'ה, ורג'ינה הסכימה לזאת משום שלא רצתה לעבור דירה.

מרתף היינות של בית החולים סנטה קרוּס פתח בפני הוגו כמה אפשרויות שלא היו לו אצל הרוזן. עבודתו בבית החולים התבססה על הכנת היין לחולים בכמות גדולה, למרות המשאבים הדלים שסיפק לו המנהלן. לאחר שכל היין מהבציר בכרם של בית החולים נצרך, כל מה שהוגו יכול לעשות היה לקנות יין זול ולחלק אותו. יחד עם זאת, כשסיים את עבודתו בארמון ברחוב מרקֶט, הוא הסתגר במרתף היינות של בית החולים וערך ניסיונות. כשסיים לעבוד בשביל החולים, איש לא הפריע לו ולא ביקש ממנו דין וחשבון.

הוא ניסה להבין את היין. מדוע בהתחלה תסס בעוצמה ולאחר מכן במתינות? הוא ניסה לשלוט בו. הוא השתדל לשנות את טעמו, את עוזו, את גופו, את תפיסתו. אקווה ויטה, אגסים, אוכמניות, קני סוף, ציפורן, זנגוויל, קינמון, אזוב, קליפות תפוזים בשלים, אורגנו, צימוקים, כורכום, נענע... הוא הכיר אלף דרכים לשנות יין בשעה שהוא מתבשל, המועד הטוב ביותר לשינוי טעמו; וגם בשעה שיוצקים אותו או מיישנים אותו. היה עליו גם להכין תרופות על בסיס יין שהזמינו ממנו הרופאים: מרווה ודבש מבושלים עם יין לבן נגד כאב ראש; מרגנית וקיסוס עם יין לבן נגד אבנים בשלפוחית השתן או עם לענה נגד אבנים בכליות; כובע הנזיר נגד ריח רע מהפה... היו עשרות נוסחות לריפוי מחוּשים ומחלות.

הוגו מצא מפלט במרתף היינות. כשנכנס לתוכו הוא איבד את תחושת הזמן והמרחב. שם שכנו רק הוא והיינות שלו. רג'ינה לא התקיימה שם. מֶרסֶה ידעה איפה למצוא אותו והופיעה ברגעים הבלתי צפויים ביותר. ואז הוא לימד אותה על יינות, ובתו הקשיבה ביתר עניין משגילתה אי־פעם בנוכחות המורה שלה, או עכשיו בנוכחות רג'ינה שהשתדלה ללמד אותה על מחלות ותרופות. מֶרסֶה גמלה לאביה בהערצה ובכבוד על הידע שלו ושימחה אותו בשאלותיה המדויקות. הוגו קרן מגאווה. לאחר מכן הגיעה בַּרצָ'ה כדי להזכיר לו שעליו לאכול, או התייצבה עם קערית של נזיד בערבים שבהם שכח את שעת ארוחת הצהריים.

מדי פעם, בנוסף לכך, הוא הרשה לעצמו טיולים אחדים בכרמים של אֶל רבאל כדי לשוחח עם הכורמים ולהריח את האדמה, וכמובן עשה זאת בכל אותן פעמים שבהן מֶרסֶה יכלה להתפנות ולהסתובב איתו בברצלונה, כמו אותו אחר צהריים שמשי בחודש יולי בפּלָה דֶה פָּלָאוּ, כשחגגו את ניצחון מלך סיציליה, מרטין "הצעיר", על הסארדים, הגנואים והצרפתים המאוחדים, כשסנטה מריה מאחורי גבם והים לפניהם, רוגע ובוהק.

האנשים רקדו על הטיילת. חלילים ותופים ניגנו בקול נעימת ריקוד חדשה. האב ובתו התבוננו בדממה. המוזיקה מנעה מהם את האפשרות לשוחח והניחה להם רק להביט זה בזו במבט רך ועמוק שהיה משמעותי יותר מכל מילה. אבל לפתע התחילו הפעמונים לצלצל. אלה של סנטה מריה ואלה של שאר הכנסיות בברצלונה. המוזיקאים השתתקו. אלה לא היו הצלצולים שהידהדו והידהדו, שוב ושוב, לשמע הידיעה על הניצחון. אלה לא היו צלצולי שמחה. אלה לא היו פעמונים הקוראים לתושבים לחגוג. כעת צילצלו כאבלים. המוזיקאים הניחו את כלי הנגינה שלהם בהכנעה כאילו היו כלי נשק. האנשים השתתקו והתפזרו, לאט, חוקרים זה את זה במבט, מצפים להסבר. איזה מוות יכול להיות כל כך חשוב עד שיקטע את החגיגה הזו? מעטים העזו לבטא בקול את חששות הרוב: מותו של המלך.

זה אכן היה מותו של מלך, אבל לא של מרטין, אלא של בנו מרטין "הצעיר", מלך סיציליה, שנפטר מקדחת זמן קצר לאחר ניצחונו. אותה סרדיניה מרדנית שתמיד עוררה בעיות והערימה קשיים על הקטלאנים גבתה עוד קורבן. מהעליזות עברו לבכי. מהחגיגה לאבל ולהלוויה. מת מלך, אם כי העובדה החשובה מכול שריחפה באוויר היתה שמת היורש של כתר אָרגון ונסיכות קטלוניה. הצאצא הישיר של השושלת הגברית של בית ברצלונה, שהתחילה עם וילפרדו "השעיר" ונמשכה במלכים גדולים: בני רמון בֶּרנגֶר; חיימה הכובש; פדרו הגדול, פדרו האחר "חובב הטקסים", ועוד שליטים חשובים רבים שהגדילו את הממלכה וכבשו את המזרח התיכון, העצימו את המסחר והעשירו את הווסאלים שלהם. מכל אלה נותר בחיים רק מרטין הזקן, שהיה קרוב לגיל חמישים ושלוש ואלמן זה שלוש שנים מהמלכה מריה. בשנת 1409 היה מרטין "הכנסייתי" מלך שמן מאוד שסבל מהתקפי קדחת בכל ארבע שנים ומחוסר שינה, עייף תמידית, האחרון בשושלת הגדולה של רוזני ברצלונה.

יחד עם הדמעות על מותו של היורש החלו לחשוש בממלכה מהעימות הוודאִי הצפוי לאחר מותו של המונרך, עימות שלדעתם של רואי השחורות היה קרוב להחריד.

שנת 1409 הביאה את מותו של חייל נוסף: רוזן נברקלאס, מפקדם העליון של הצבאות הקטלאניים. רוּזֶ'ה פּוּץ', אחיינו, ירש את התואר ואת האדמות משום שלרוזן שמת לא היו צאצאים חיים.

"הוד מעלתו רוצה שתתלווה אליו לטירה של נברקלאס," הודיע רב־המשרתים להוגו, "כדי לבדוק את מצב המרתף והיינות. מחר עם עלות השחר."

"לנברקלאס?" התפלא הוגו.

הרוזן מעולם לא ביקש ממנו לבוא לקסטֶלווי דֶה רוזָנֶס, שם היתה לו עוד טירה, והוגו הניח שגם עוד מרתף יין. הוא לא הבין למה הוא רוצה שיבוא איתו דווקא לנברקלאס.

"הדוד שלו, מפקד הצבאות," הסביר אֶסטֶוֶוה לאחר שהוגו הביע את ספקותיו, "היה בעל מרתף טוב עם יינות מעולים, או לפחות כך מאמין האדון. להבנתי, זאת הסיבה שהוא רוצה שתתלווה אליו... אלא אם כן הוא רוצה להרוג אותך שם רחוק, ושאף אחד לא ידע."

הבדיחה עוררה בהוגו אי־שקט. רב־המשרתים לא היה כל כך טיפש כמו שנראה במבט ראשון.

"שתום העין יבוא?" שאל בלי להסתיר את דאגתו הפתאומית.

אֶסטֶוֶוה הסתכל סביבו. הם עמדו בפתח מרתף היינות. גם הוא לא אהב את מתאו. בארמון ברחוב מרקֶט, אלה שלא פחדו מפניו שנאו אותו, ורבים חשו כלפיו את שני הרגשות במידה שווה, אבל לקרוא לו כך, "שתום העין", ולהסתכן בכך שמישהו ישמע ויספר למתאו ולו כדי לזכות בחסדו, היה עניין מסוכן מדי בשביל רב־המשרתים.

"אני לא חושב," הוא ענה, רגוע לאחר שווידא שאיש אינו שומע אותם. "אתה יודע שמתאו אחראי לכול כשהאדון לא נמצא בברצלונה. אני מניח שהוא יישאר כאן, לפקח."

הכפר של נברקלאס נמצא במרחק כמה ימי מסע מברצלונה לאורך הנתיב שעלה מהנהר ליובּרֶגאט ונמשך עד פּוג'סֶרדָה דרך מנרֶסה ובֶּרגה. זה היה נתיב שהלכו בו לא מעט אנשים, משום שבפּוּג'סֶרדה מכרו בדים טובים.

הרוזן עשה את הדרך על סוס. הוגו ברגל, יחד עם שלושה חיילים שהתחלפו בכל שעה במשיכת הרתמות של צמד פרדות קשורות לעגלה שנסעה ריקה לחלוטין על מנת לחזור מלאה, כמו שהוגו תיאר לעצמו. לאחר כמה ימים שבהם ישנו באסמים, פרדסים ואורוות בשעה שהאדון הרוזן קיבל את החדר הטוב ביותר בבית הטוב ביותר בכפר שבחר לעשות בו את הלילה, נברקלאס קיבלה את פניהם עם שמש סתווית שאף על פי שלא היתה חמה, האירה אדמות, בתי כפר ובמובן מסוים גם את מצב הרוח של מי שרגילים לחיות מוקפים בשמש הים תיכונית. הם פנו לעבר הטירה שהיתה ממוקמת בפסגת גבעה: קבוצת מבנים פזורים מוקפים בחומה, ובמרכזם מה שבמקור היה מגדל שמירה.

מנהל האחוזה חיכה להם בשער. רוּזֶ'ה פּוּץ' החליט להשאיר בה את אותו ממונה שמילא את המשרה הזו בתקופת דודו, גבר מבוגר קשוח, חסכן במילים ובגינונים, ואשר ממש שם, מול חומות הטירה, כרע ברך ונשבע אמונים לרוזן החדש. מאחוריו נאסף קהל רב של חקלאים בעלי חזות ענייה בראש מורכן, צמיתי אדמה החרדים בגלל חילופי אדונם.

הוגו ושאר בני הלוויה של הרוזן הוכנסו לחדר גדול ובו מזרני קש אחדים, שם כבר ישנו חיילי הטירה.

"שיחלקו בהם, ואם אין מספיק לכולם, שיישנו על הרצפה!" שמע שהרוזן מחליט לאחר שהמנהל הודיע לו על המחסור במזרנים. "זה אוצֵר היין שלי," הוסיף לאחר מכן והצביע על הוגו. "הראה לו את מרתף היין. ואתה, הגש לי את היין הכי טוב של דודי," הורה לו.

המרתף היה נהדר, רחב ידיים, בנוי תחת הקרקע מאבנים גדולות ששמרו על קרירות תמידית בקיץ ובחורף. אבל אם המבנה היה מעורר קנאה, לא כך היקב שבתוכו, לא החביות והכדים, לא הציוד, לא הניקיון ועוד פחות מכך האוורור. יינות מעולים, הוא אמר לי? שאל את עצמו הוגו באירוניה לזכר המילים של אֶסטֶוֶוה כשהריח את ריח החומץ.

"פתח את כל החלונות," הוא הורה למשרת שהתלווה אליו. "מי היה אוצֵר היין של הרוזן הקודם?" שאל את האיש בשעה שזה מילא את פקודתו, והוא עצמו בחן את תוכן החביות.

"הרבה זמן לא היה לו אוצֵר יין," ענה המשרת. "הקודם מת לפני כמה שנים. האדון הרוזן ניסה כמה אנשים מהאזור, אבל יותר מאשר אוצרי יין הם היו שיכורים. מאז אנחנו טיפלנו במרתף בעצמנו."

"אנחנו?"

"צוות המשרתים של הטירה."

"אילו חביות הן מהבציר של השנה הזאת?" שאל הוגו ואמר לעצמו שאותו יין עדיין אמור לתסוס לאטו.

"אלה," הצביע האיש.

הוגו התקדם לעברן.

"אתם לא מסדרים אותן לפי שנים?" שאל כשראה שאין שום אמצעי זיהוי על החביות.

הוא התעסק עם הברז שהיה מחובר לחבית הזו. המשרת לא ענה על שאלתו. לבסוף הסתובב לעברו וראה בפניו את האי־ידיעה. הוגו פתח את הברז בכוח ולבסוף הצליח למזוג מעט יין לתוך ספל.

הוא ירק אותו. אם כל היינות שם כאלה, רוּזֶ'ה פּוּץ' לא יהיה מרוצה במיוחד. הוא עזב את החבית ההיא וניסה את זו שלידה, שתוכנה היה דוחה כמו של קודמתה.

"זה מה ששתה המפקד העליון של צבאות קטלוניה?"

"כן," ענה המשרת ומשך בכתפיו. "זה היין של הצמיתים שלו," אישר. הוגו נשף. "כולנו שותים את היין הזה," המשרת כמעט צעק בעלבון לנוכח מה שהחשיב כחוסר נימוס מצד הוגו. לאחר מכן התקרב אליו, שלף את הספל מידיו ולגם הכול בלגימה אחת. "טוב מאוד," קבע. "זה היין של האזור הזה."

אולי היין הזה מצא חן בעיני תושבי האדמה הזו, הקרה, החמוצה. אולי הוא ימצא חן גם בעיני אדון האדמות האלה שהיה חייל גס, אבל הוגו הכיר את החך של רוּזֶ'ה פּוּץ', חך מעודן בהרבה מזה של המשרת שהילל את הנוזל שלא היה יותר מאשר חומץ.

את היין שהגיש לבסוף הוגו לרוזן נברקלאס החדש הוא מצא בחבית סגורה. בהתחלה גם הוא נראה לו חמוץ, אבל איך לא, לאחר שניסה כמה יינות שהיו כמו חומץ טהור? הוא שטף היטב את הספל ואת פיו. הוא מזג מעט יין וחידרר אותו. היין הזה החזיק מעמד, קבע לאחר שהצליח להבחין בין החמיצות ובין הטעמים העזים והמרשימים של יין גס והמוני שרק אלוהים יודע כמה זמן שכב והתיישן שם. היה בלתי אפשרי לקבוע את זה, אם כי ככל הנראה לא יותר משנה... אלוהים לא עשה נסים כאלה! אחרי הכול, את היין שמזג לגביע הכסף של הרוזן הוא מהל לפני כן, מספיק על מנת להמֵס את אותו חומר שהיה קשה אפילו לבלוע.

רוּזֶ'ה פּוּץ' ישב לשולחן גדול בצריח בשעה שקבוצה של אדונים פיאודלים קטנים עמדו בתור כדי לחלוק כבוד ולהישבע שבועת אמונים של וסאלים לאדונם החדש. מנהל האחוזה הציג אותם אחד־אחד למען יוכל לבדוק בהמשך — כשספרי החשבונות ושאר המסמכים פרושים על השולחן — את ההכנסות שכל אחד מהם מעביר לקופת הרוזן.

הוגו לא איחר להבין שרוּזֶ'ה פּוּץ' לא סובל משימות רשמיות. בתור אדון חדש היה לו צורך בשבועת האמונים מצד הכפופים לו, אבל ברגע שהם התחילו לדון במספרים ובזכויות הוא נעשה זועם וקצר רוח. איש מהווסאלים לא התחמק מכעסו של הרוזן החדש.

"כל כך הרבה משפחות וזאת כל ההכנסה?"

זאת תקופה רעה. אין מספיק חקלאים שיעבדו את האדמה. זה היה התירוץ שבזה אחר זה, ללא שינוי, ניסו כל האריסים להיאחז בו.

"אז תעבידו קשה יותר את העצלנים העלובים האלה!" צעק הרוזן בתורו. "אני רוצה יותר כסף, מבינים?"

כולם הבינו. רוּזֶ'ה פּוּץ', שעון לאחור בכיסא בצורת כס מלכות בראש השולחן, העליב והלחיץ את הווסאלים שלו בשעה ששתה את היין שהוגו לא הפסיק להגיש לו. דעתו הוסחה מכל הבעיות האלה. מה הוא עושה שם, רחוק מבני ביתו, סובל את העלבונות שמשמיע גבר שהוא שונא? שאל את עצמו ביקב. הוא היה זקוק לעבודה הזאת, זה נכון: הם אכלו, ישנו והתלבשו הודות למשכורת הזו. וגם אם מצבם הכלכלי השתפר, הוא עדיין לא היה יכול לעזוב את הרוזן ולספוג את זעמו, אבל זה לא בהכרח אמר שהוא חייב למצוא בשבילו את היין הכי טוב. הוא היה יכול לתת לו את היין הרע בתירוץ שאין יין אחר, ואיש לא היה יכול להאשים אותו בדבר. לא רוּזֶ'ה פּוּץ' ולא המשרת שאהב את החומץ לא היו מסוגלים למצוא את החבית הסגורה. הוא לא עשה את זה בשביל הרוזן, ענה לעצמו כעבור רגעים אחדים, אלא בשביל היין. הוא כיבד אותו, כיבד אותו עד לנקודה שבה לא היה מסוגל להציע יין רע גם לאויבו המר ביותר. הוא חייך. רוּזֶ'ה פּוּץ' שב להניח את גביע הכסף הריק על השולחן והוגו מילא אותו מחדש.

"תענישו אותם ותראו איך הם עובדים!" צעק הרוזן בינתיים על וסאל שמן ומזיע שכעת נראה מכווץ, ידיו אוחזות בכובעו לפני בטנו, פניו מוטים מעט הצדה, כאילו איננו מעז להביט ישירות באדון שלו.

להוגו לא היה קשה לדמיין אותו במצב שונה לחלוטין: מקלל ומתעלל בווסאלים שלו, בחקלאים צמיתי האדמה. הוא ראה אותו שמן, זקוף במקרה הזה, יורק ומגנה את הכנסותיהם הזעומות, מכה אותם או בועט בהם ומאיים עליהם בעונשים חמורים יותר. הוגו הסיט את מבטו בגועל.

"עוד יין!" צעק רוּזֶ'ה פּוּץ' לבסוף.

הוגו ציית. פעמים אחדות ירד למרתף היין כדי למלא את הקנקן. רוּזֶ'ה פּוּץ' שתה בלי לחדול בשעה שהפקודות והקללות שלו נעשו פחות ופחות מובנות, לשונו נעשתה רפויה ויבשה, בהירותו אבדה ביין.

הערב ירד, ומנהל האחוזה עצר את שורת הווסאלים וניסה לפרוש בזהירות.

"לאן אתה הולך?" הפתיע אותו בכל זאת הרוזן.

"לארגן מה שצריך לארוחת הערב שלך, אדוני."

מגש גדול עמוס בנקניקיות חזיר מסוגים שונים בתור מנה ראשונה. רוּזֶ'ה פּוּץ' הפיל כוס יין. הוגו מיהר להרים אותה ולמלא אותה מחדש. הרוזן נגס באחת הנקניקיות, אבל לחץ עליה בידו בכוח רב כל כך עד שהיא התפרקה. הוא השליך את הבשר לעבר אחד המשרתים. "טיפש!" עלב בו. הוא מילמל גידופים וניסה לשתות, אבל הגביע החליק מידו השמנונית ונפל על הרצפה. שם, לרגלי הרוזן, הוא קירקש עד שהרוזן בעט בו אל עברו השני של החדר. הוגו לקח את כוס המים, שפך את תוכנה על הרצפה ושב למלא אותה. הרוזן צחק וניסה לברך אותו, אם כי לא הצליח לסובב את הראש.

תרנגולות, חוגלות ומגש עם ירקות. השולחן הלך והתמלא במאכלים שהרוזן אפילו לא טרח לאכול במזלג. הוא מישש ופישפש באוכל והביא אותו אל פיו בידיים מלאות. הוא צעק על המשרתים וקילל אותם; השליך עליהם מזון וצלחות, והבטיח להרוג אותם ברגע שיקום בבוקר. באחת ההתקפות האלה הוגו ניצל את המצב כדי לקחת חצי עוף ולאכול אותו מאחורי גבו של הרוזן, ויחד עם זאת להניח את הגביע המלא ביד הרוזן ברגע שהוא עשה סימן שהוא מחפש אותו. מנהל האחוזה נפרד מהם לשלום לפני שאדונו יוכל להתנגד, בתירוץ שעליו לקום עם עלות השחר למחרת. כשהאיש כבר נעלם רוּזֶ'ה פּוּץ' הפסיק לגמגם והתחיל להיאנח. אחר כך צעק, קילל, סטר לאחד המשרתים שלא נזהר והתקרב אליו יותר מדי, שיהק והקיא. הוא השתין שם במקום, בכיסא, בלי להסיר את המכנסיים, השליך צלחות ואוכל ובה בעת השמיע קללות מבולבלות, גיחך, נאחז בהתקפי צחוק הזויים, היסטריים, ושתה, שתה, בעיקר שתה.

הלילה ירד ובחדר השתררה שתיקה שנשברה רק על ידי נחרותיו של הרוזן, המעורבבות במילים חסרות פשר. מדי פעם הושיט את זרועו כשגביע הכסף אחוז בחוזקה בידו. הוגו מזג לו. כמעט בכל פעם היין נשפך על בגדיו בשעה שהוא קיטר ונאבק כדי להגיש אותו אל שפתיו; במקרים אחרים, היין פשוט נשפך על הרצפה אחרי שמשקל הנוזל גבר על הגביע שבידי האציל כשהוגו מזג לתוכו.

באישון לילה הגיע הרגע שבו השעין רוּזֶ'ה פּוּץ' את ראשו על השולחן ושמט את הגביע, ששוב נפל על הרצפה וקירקש. הוגו האזין לנחרותיו במשך זמן־מה. בלי לדעת מה עליו לעשות, הלך סביבו וחצה את הדלת שדרכה נכנסו ויצאו המשרתים. אחד מהם, זה שהרוזן סטר לו, ישן לצד נאד יין, ככל הנראה שיכור יותר מאדונו. הוגו בעט באחת מרגליו והוא אפילו לא זז. הוא חזר על הפעולה חזק יותר, עם אותה תוצאה. הוא צעד עוד קצת לעומק המסדרון. לא נשמע דבר. הוא קרא בקול. לא היתה תשובה. הטירה היתה שקטה לחלוטין, לכן חזר. הרוזן נראה כמו בובה מפורקת, שעון בכיסא באיזון מסוכן, עם הראש על השולחן והזרועות תלויות ברפיון משני צדיו.

הוגו התבונן בו מפתח הדלת.

"רוּזֶ'ה פּוּץ', רוזן קסטֶלווי דֶה רוזָנס ונברקלאס!" דיקלם בקול רם בשעה שהתקרב אליו.

הצליל של מילותיו שלו הפתיע אותו לרגע. הוא עמד דרוך. הרוזן לא הגיב. הנה האויב שלו, מובס, עטוף בחרא. הוא אחז בשערו ומשך. הרוזן הביט בהוגו בלי לראות אותו, בעיניים ריקות. הוא עזב את הראש שנשמט על שולחן העץ בצליל יבש. לא כלום. הוא הרים אותו ושמט אותו שוב. רוּזֶ'ה פּוּץ' אפילו לא הגיב. בפעם הבאה ליווה את הראש בידו כדי להכות חזק יותר. הוא היה יכול לנפץ אותו בו במקום. הוא התקרב לקיר, שם היו תלויים כלי נשק. הוא היסס למראה חרב, מעולם לא אחז אחת בידיו. הוא הוריד אותה מהקיר ונופף בה. היא היתה כבדה, קשה לשליטה. גרזן. הוא נזכר בגרזן הקטן מהמספנה וכיווץ את שפתיו: הסנדלים שלו, הכלב הקירח... הילדות שלו! אותו כלי נשק היה גדול וכבד פי אלף מהגרזן הקטן של המספנה. אולי בשעת קרב הוא עלול להיות יותר מורכב וקשה לשימוש מאשר החרב, אבל כדי להרים ולהוריד אותו באבחה אחת על צוואר של מישהו אין צורך במיומנות מיוחדת. הוגו האמין שלא יהיה צורך להתאמץ בהנחתה: עצם משקלו של הכלי יספיק כדי שהלהב יחתוך את צווארו של רוּזֶ'ה פּוּץ'. הוא התקרב לשולחן והרים את הגרזן. הוא רצה לתת לו ליפול, כפי שהורה רוזן נברקלאס במקרה של מיסֶרארנאו, מול עיניו של הוגו שהיו מעורפלות מהדם שזלג על פניו לאחר המכות שחטף מהבן זונה שהכה אותו. הוא שמע את נשימתו שלו. המספנות, היום שבו רוּזֶ'ה פּוּץ' גרם לסילוקו מהן. הנה הוא שם, נתון לחסדיו. האונס של קתרינה. בּרנאט. ההשפלות בארמון ברחוב מרקֶט. המכות האחרונות שהוא הרשה לשתום העין להכות אותו במרתף היין. הנקמה של הוגו היתה בהישג יד, זו שמעולם לא תיאר לעצמו שתהיה קלה כל כך: המוות.

הוא לא עשה זאת: הוא לא יכול להרוג אדם... חסר הגנה.

הוא תלה את הגרזן במקומו שעל הקיר.

בהיעדר יורש חוקי, לפי המסורת והמנהגים הקטלאניים (אבל לא לפי החוק משום שלא היה חוק שיאסור את העברת הכתר לנשים), תמך המלך מרטין במינויו של נכדו פַדריק, בנו הממזר של מרטין "הצעיר" והסיציליאנית טרָסיה ריצארי, ליורש העצר. האסיפה הכללית שעדיין התכנסה בברצלונה, מועצת המאה, האפיפיור ויועציו האישיים של המלך התנגדו למינוי הזה. "קטלוניה לא תקבל ממזר," הם טענו, ובעיקר התחזקו טענותיהם משום שמרטין, למרות שהיה זקן וחולה, עדיין היה יכול להתחתן שוב ולהוליד בן. המלך התעקש לתת לגיטימציה לפַדריק והודה שהוא עצמו אימפוטנט וחסר תועלת מבחינת נישואים. העם, מצדו, התעקש שישוב להתחתן, והמלך הנדיב והחלש נכנע לדרישות נתיניו.

הציגו בפניו שתי נערות כדי שיבחר אחת מהן: ססיליה מאָרגון, אחותו של הרוזן מאורז'ל, ומרגרידה דה פּראדֶס, נכדתו של הרוזן דה פּראדֶס, שלאחר מותו הפתאומי של אביה בילדותה נהפכה לאחת מנערות החצר של מריה דה לוּנה, אשתו הראשונה של מרטין. היחסים הראשוניים האלה הם שהטו את בחירתו של המלך במרגרידה, נערה יפה בת מעט יותר מעשרים.

משנבחרה כלה, הרוזן דה פּראדֶס, סבה של מרגרידה, העניק את הסכמתו, ובנדיקטוס ה־13 אחד המעודדים הראשיים לנישואים, התיר במקרה הזה להפר את החוק הכנסייתי שמנע נישואים בין קרובי משפחה, בגלל קרבת הדם הרחוקה למלך חיימה "ההוגן", שהמלך מרטין היה בנו של נכדו. וכך, היות שהמלך מרטין "הצעיר" מת בסרדיניה ב־25 ביולי, הוחלט שאביו ומרגרידה דה פּראדֶס הצעירה יבואו בברית הנישואים פחות מחודשיים לאחר מכן, ב־17 בספטמבר, בקפלה של בֶּיֶיסגַרד, טירה קטנה בעלת רצפה מרובעת עם צריחים בפינותיה וחומות עם חרכי ירי, ששכנה מחוץ לברצלונה למרגלות רכס קולסֶרולָה, מקום שהמלך מרטין אהב לגור בו ואפשר היה לשלוט ממנו על כל העיר, הנפרשת כשמיכה עד הים.

הכול התרחש מהר כל כך עד שמרטין אפילו לא הספיק להשיג את הכסף למימון האירוסים, ותכשיטיו ונכסיו מושכנו. המסורת היתה שלפני חתונה מלכותית מטילים על הציבור מס מיוחד, מס נישואים, לכיסוי ההוצאות, אבל במקרה הזה נאלץ המלך לפנות למלווים ולהיכנס לחובות על חשבון המס העתידי כדי שיוכל לערוך לאשתו הצעירה טקס מכובד כראוי לה. הנזיר ויסנטה פרר ערך סעודה בטירה והזמין אליה את הנכבדים הרבים ששהו בברצלונה לרגל אסיפת הקורטֶס.

לאחר שובו מנברקלאס, לא היה להוגו זמן לחזור לעבודתו כממונה על היינות בבית החולים סנטה קרוּס ובארמון ברחוב מרקֶט, משום שהוא נקרא להשגיח על היין שהיו אמורים לשתות מאות המוזמנים לחתונה המלכותית. נראו שם חצאיות משי מוזהבות, בדי משי רקומים גם הם בזהב, גלימות ששוליהן משובצים כסף ופנינים, כובעים מקושטים באבנים יקרות; טסי כסף, גביעי זהב, שטיחי קיר. המלכים ישבו על ספסלים מכוסים בצמר צבוע ועל כריות קטיפה שהסמלים המלכותיים נרקמו עליהן. הוגו עמד מאחורי המוזג המלכותי, האציל גילֶם רמון דה מונקאדה, ונאלץ כמוהו לטעום את היין לפני שהגיש אותו למלך. תמיד היו טועמים — אנשים שתפקידם לטעום כל דבר מאכל או משקה שהוגש לבני אצולה ולמלכים מחשש להרעלה, שלמעשה מעולם לא התרחשה בהיסטוריה של קטלוניה משום שהמאכלים שהביאו לאולם נושאי הכלים, בתהלוכה שבראשה רב־המשרתים עם מקל ההליכה שלו והמשרתים העומדים בפתח, נטעמו בפיותיהם של מי שהכינו אותם ממש מול עיניו של הוד מעלתו. האופה טעם את הלחם, והקונדיטור את הפירות והקינוחים. רב־המשרתים ליווה כל אחד מהם בשעת הטעימות.

הוגו נכח בטקסים האלה לבוש בעל כורחו בגדים שחורים לא נוחים מבד גס. אבל חוסר הנוחות היה כאין וכאפס לעומת הרעב שאחז בו. כבר שעות רבות שהוא צם, ושלוש המנות שהרכיבו את הסעודה לא היו אלא עינוי מתגבר מול השפע שהוגש לסועדים. "הקטלאנים צריכים להיות מתונים בשעת האכילה והשתייה," יעץ הכומר איקשימֶניס בספריו. לכן המלכים אכלו רק שתי מנות, או שלוש כשנערכו חגיגות: תרנגולים בקיץ, תרנגולות בחורף; חזירים, עגלים, חוגלות... שאלה אחרת היתה הכמות. למלך אמנם הגישו מנה אחת אבל בכמות מספקת לעשרים איש. לפטריארכים ולארכיבישופים — מנות שיכלו להשביע שישה־עשר איש כל אחת; לבישופים ולאבירים בעלי דם מלכותי — מנות לתריסר, ולשאר האצילים והאבירים המוזמנים — מנות לשמונה איש.

"תמיד זה ככה בחגיגות הגדולות, כמו במקרה של החתונה," הסביר להוגו אחד מעוזריו במרתף היין באחד הרגעים שהיה עליו להתרחק מחדר האוכל וללכת להביא עוד יין. "גם בחגיגות הרגילות יש היררכיה, אם כי המלך מתחיל בשמונה מנות והאחרונים מתחלקים בכמות שניים־שניים."

"אבל נשאר המון אוכל!" התלונן הוגו, שפיו נמלא רוק.

"לא, לא נשאר כלום. את מה שלא אוכלים בשולחן המלכותי מוסרים למקבצי הנדבות כדי שיחלקו לעניים, אתה מבין?"

"לא."

"כדי שבאופן הזה המלך הוא זה שייתן הכי הרבה צדקה, וכך לפי ההיררכיה יורדים גם בנדיבות."

"עכשיו אני מבין."

את אותה שאלה, עם אותה תשובה — "אני מבין" — שבמקרה הזה היתה מאולצת, נתן להוגו רב־המשרתים של בית המלוכה, כשחמישה־עשר יום לפני החתונה של המלך הוא הופיע בפתאומיות במרתף היין של בית החולים מלווה בשני חיילים.

"הוד מעלתו המלך מרטין רוצה שתהיה אוצֵר היין שלו," זרק לו.

הוא זכר את המצב הזה: שתום העין אמר לו דבר דומה כשהציע לו להיות אוצֵר היין של רוּזֶ'ה פּוּץ'.

"לא..."

רב־המשרתים העמיד פנים שלא שמע אותו. שתום העין נהג בצורה דומה בזמנו.

"תצטרך לספק את היין הטוב ביותר לחתונה המלכותית. הוד מעלתו עדיין זוכר את מה ששתה בחנוכת בית החולים הזה."

"להוד מעלתו יש זיכרון טוב," ענה הוגו, וחשב שכבר עברו מאז שמונה שנים. "ובגלל יין ששתה כל כך מזמן הוא קורא לי עכשיו? אין לו אוצֵר יין?"

"לא באחריותי לבקר את ההחלטות של המלך, ולא משנה כמה זמן עבר מאז," ענה ברצינות רב־המשרתים. "למיטב ידיעתי, רוזן קסטֶלווי הוא מי שהמליץ עליך לארגן את היין שיוגש בחתונה. חצר המלכות לא מלאה במשאבים. ולגבי השאלה אם יש או אין אוצֵר יין: אין. כבר מזמן שאף אחד לא ממלא את התפקיד הזה. אני עצמי הייתי אחראי לרכישת היין. מאז שהלכה לעולמה המלכה מריה, המלך לא היה צריך ממונה על היין, אבל עכשיו, עם המלכה החדשה ואנשי החצר שלה, הוא צריך אדם כזה."

"אבל אני..." הוגו נשף, לא מסוגל למצוא דרך להתנגד לרצון המלך. רב־המשרתים נתמך בשני חיילים שהביטו בהוגו בעוינות אחרי הסירוב הראשון שלו. "בית החולים..."

"כבר דיברתי עם המנהלנים והם מבינים."

"מבינים?"

"הם כן, ואתה?"

הוגו השתהה רגעים אחדים, מספיק כדי שאחד החיילים יקמט את מצחו ויתחיל לנוע באי־שקט.

"אני מבין. והרוזן דה קסטֶלווי...?"

"גם הוא מבין. רצון המלך קודם לכול."

"בסדר."

"במקרה הזה," ציין רב־המשרתים, "נלך לביתך לאסוף את החפצים."

הוגו עיווה את פניו.

"מה אתה רוצה לומר? בשביל מה אני צריך את החפצים שלי? טוב להם איפה שהם."

"אוצֵר היין המלכותי צריך לישון במרתף היין."

הוגו התנגד.

"קדימה!" ציווה רב־המשרתים על החיילים.

הוגו לא חיכה עד שהחייל המכוער ידחוף אותו בכידון וצעד בראש המשלחת לאורך הדרך הקצרה שהובילה אותם לביתה של בַּרצָ'ה, מעבר לרחוב אוספיטל. במהלך הדרך חשב שחייהם של אנשים כמותו תמיד כפופים להחלטותיהם של בעלי השררה, אם זה הרוזן או המלך. לפשוטי העם מעולם לא היתה אפשרות להתנגד לרצונם של מי שהיה בידיהם כוח מוחלט, ותגובתם של האדונים כאשר כעסם התעורר, היתה תמיד בלתי צפויה.

"יש לך מזל, אדון, שהכול פועל לטובתך," התלוצצה המורית אחרי ההסברים של הוגו, "כי אם הם היו רוצים לעצור אותך, היו שולחים את כל הצבא. אתה תחזור?" שאלה אותו לאחר שהוגו סיים לאסוף את כל חפציו בצרור קטן.

"אם אני אחזור?" שאל גם הוא. הוא כיווץ את שפתיו ומשך בכתפיו. "אני בונה על זה," הוסיף למרות זאת. "מדוע שלא אחזור?"

"והילדה?" חקרה בַּרצָ'ה בקול צרוד.

"שמרי עליה," ביקש הוגו.

המורית לא יכלה למלא את המשימה משום שרג'ינה נקראה לטירת בֶּיֶיסגארד ולקחה את מֶרסֶה איתה. בשעה שהוגו ישן בחדר לח ואפל במרתף היין, רג'ינה ומֶרסֶה חלקו חדר קטן עוד יותר מעל האזור המיועד למשרתי הטירה, אם כי בניגוד למרתף החדר נהנה מהאור המועט שהסתנן לתוכו מבעד לחלון ארוך וצר.

"מה אתן עושות כאן?" התפלא הוגו בפעם הראשונה שנתקל בבתו ובאשתו, עוד לפני החתונה של המלך.

"אבא!" קראה מֶרסֶה.

רג'ינה אפילו לא שינתה את הבעת פניה. היא ודאי ידעה שהוגו נמצא במרתף היין: דבר מעולם לא חמק ממנה.

"המלכה זקוקה לשירותנו," ענתה לו.

לראשונה היא נראתה לו כמו מכשפה. מכשפה! זה מה שהיתה. באותו רגע קרצה לו מֶרסֶה בשובבות והוא איבד את חוט המחשבה.

"אנחנו צריכות לוודא שהמלך יוליד יורש," הוסיפה מֶרסֶה בקול נמוך, כמגלה סוד.

"למלך אין רופאים משלו?"

"כן, יש לו," החליטה רג'ינה להתערב בשיחה בעודה מסמנת למֶרסֶה להיות בשקט. "צריך רק להמתין שהם ייכשלו."

"את נראית מאוד בטוחה."

"בכישלון של הרופאים? שלא יהיה לך ספק."

הוגו הסיט את מבטו מאשתו כדרכו תמיד וחייך לבתו.

"אני שמח שאת כאן," אמר לה תוך התעלמות מרג'ינה. "את תמיד יכולה לבוא לבקר אותי במרתף היין. הוא נמצא..."

"זה לא מעניין אותנו," קטעה אותו רג'ינה. "יש לנו מה לעשות," האיצה במֶרסֶה.

"אני אבוא לבקר אותך," הבטיחה בתו למרות זאת. "אל תדאג," הוסיפה, כשהיא ממהרת בעקבות רג'ינה, "אני אמצא אותו. במקום הכי קר בטירה, נכון?" אמרה בראש מופנה אליו ובחיוך על שפתיה.

הוגו השיב לה חיוך, והם המשיכו לחייך זה לזו עד שהשתיים נעלמו מאחורי פינה במסדרון. ואז חזרה המחשבה: מכשפה. ואם רג'ינה מכשפה, הוא לא רצה לחשוב מה יהיה על מֶרסֶה אם היא תמשיך ללמוד ממנה.

סיפרו שמרגרידה דֶה פּראדֶס נשארה בתולה אחרי ליל הכלולות, כי המלך לא היה מסוגל לחדור אליה. חודש לאחר החתונה מריה קיבלה מחזור. באותו זמן התייצבה בטירת בֶּייסגארד משלחת שבראשה הבישוף של קוּזֶראנס, דרשן קל לשון ומשפטן מלומד. את המשלחת שלח לואי מלך נאפולי, שהיה נשוי לוויולַנֶטה מאָרגון, בתו של המלך חואן ואי לכך אחייניתו של מרטין.

מלך נאפולי, לדברי הבישוף, רצה שבנו לואי — דוכס קלבּריה, נכדו בן השש של המלך חואן — יתקבל לחצרו של מרטין ויתחנך בה כדי להכיר את המנהגים הקטלאניים לפני שיירש את כתרו. הבישוף נאם נאום ארוך ומבריק שבמהלכו המלך מרטין התנמנם למרבה תסכולו של הדרשן ודאגתם של הנוכחים, בהם המלכה. יחד עם זאת, לאחר שהבישוף סיים, המונרך ענה לטיעוניו אחד לאחד ודחה את ההצעה להשאיר את הכתר בידי נציג כלשהו של ענף השליטים הצרפתים באמירה שעוררה צחוק באשתו ולאחר מכן בשאר הנוכחים.

"אלוהים יעשה ממני אבא פעם נוספת הודות לאשתי היקרה, מאחר שדבר או שניים אנחנו עושים ככל יכולתנו, עד כמה שזה בידינו, כדי להיעשות להורים." המלכים הביטו זה בזה בין פרצי הצחוק של אנשי החצר. "ולא רק אלוהים לטובתנו," המשיך מרטין, "מאחר שהרופאים טוענים שאִם האב מבוגר והאֵם צעירה, הסיכוי שיהיו להם ילדים גדול יותר מאשר לשני בני זוג צעירים."

אבל דחיית השאיפות הצרפתיות רק פתחה את הדרך ליורשי המלוכה. אולי מרטין יוליד בן, אבל כל עוד אין לו כזה, הטוענים לכתר יכלו לעשות זאת באופן חוקי, ממש כפי שניסה לעשות הצרפתי. לואי הקטן, דוכס קלבריה; פַדריק, הממזר של מרטין "הצעיר"; אלפונסו, דוכס גנדִיָה; חיימה, רוזן דה אורז'ל, ופרננדו, האינפנטֶה של קסטיליה, כל אלה טענו לקשרי דם, מי יותר ומי פחות, עם שושלת המלוכה של ברצלונה. אבל המועמד המועדף על העם הקטלאני היה חיימה דה אורז'ל, הנין של אלפונסו ה־5, שהיה נשוי לאיסבל מאָרגון, בתו של פדרו "חובב הטקסים" ואחותו החורגת של המלך מרטין עצמו, שגם הוא דרש את הכתר על בסיס אישי. עם מות בנו, ביולי 1409, מינה המלך מרטין את הרוזן דה אורז'ל לנציג המלכות ולתובע מטעם המלך, תפקיד שמבחינה היסטורית היה שייך ליורש העצר.

לואי דה אנז'וּ ופַדריק היו שני ילדים ואי לכך יצטרכו שיהיה להם עוצר; דוכס גנדיה היה אציל בן קרוב לשמונים. כל אלה לא היו אפוא באמת מועמדים אפשריים. לפיכך נשארו ברשימה הרוזן דה אורז'ל והאינפנטֶה פרננדו. הראשון, קטלאני, היה יורש חוקי, צאצא למשפחה בעלת שורשים בהיסטוריה של הנסיכות, כולם אצילים, נסיכים, חיילים ומסורים להגנת אדמתם. השני, לעומתו, היה צאצא לשושלת ממזרים שאמנם השיגה את כס המלכות בקסטיליה, אבל היתה, מעל הכול, קסטיליאנית. מעטים תמכו בו. הוא היה קסטיליאני, נוכרי, והיו לו פחות סיכויים במאבק נגד קטלאני כמו הרוזן דה אורז'ל.

בינתיים מרטין, כפי שהודיע לשגריר מלך נאפולי, ניסה להוליד ילד עם מרגרידה הצעירה, אם כי עודף משקלו מנע ממנו לשכב איתה, והישנוניות שלו ופרצי הקדחת שסבל מהם דרשו מאמצים רבים כדי להתגבר על בעיותיו.

הרופאים המלכותיים התעקשו אבל מול המציאות נאלצו לשתוק, בעוד שהנשים שהקיפו את המלכה, ובהן רג'ינה, התחילו לייעץ לה עצות ולנסות לנקוט אמצעים שונים לפתרון הבעיה. לדרכים המקובלות במקרים כאלה, כמו עלייה לרגל של מרטין ומרגרידה למנזר מונסֶראט כדי להתפלל לפוריותם, התווספו מאכלים מעוררי תאווה, משחות ושיקויים.

גם הוגו היה צריך להתערב.

"אמא אומרת," הודיעה לו יום אחד מֶרסֶה, שנהגה לברוח לבקר אותו במרתף היין, "שהיא צריכה מאותו יין שהכנת לרוזן, יין חזק מאוד."

הוגו נזכר בקלָרט המהול באקווה ויטה.

"בשביל מה?"

"כדי לעורר את החושים של המלך," היא הקדימה אותו. "אמא אומרת שרוב הגברים והנשים בארמון..."

מֶרסֶה הניחה לסוף המשפט לצוף באוויר בשעה שחייכה וקרצה. הוגו התבונן בה. היא כבר היתה אישה. היא שתקה רגעים אחדים והניחה לו לבחון אותה, מודעת לכך שאביה צריך להתגבר על האופן שבו עדיין ראה אותה בעיני רוחו, ילדותית וחמודה.

מֶרסֶה הכירה את הגוף הנשי. היא עבדה איתו. לא היה לה קשה להשוות את עצמה לאחרות, והיא בחנה בתשומת לב את שדיה, את חמוקיה, את אחוריה, את ערוותה, את רגליה. היא שאלה את רג'ינה אילו נשים מוצאות חן בעיני גברים והופתעה לשמוע את תשובתה הרצינית והישירה: נשים בעלות פנים יפים ועיניים בורקות, שדיים גדולים, נדיבים ומוצקים. תחת טוב ושרירי, קשה, שמתנועע בשעת ההליכה. האישה לא צריכה להיות שעירה ולא שמנה, הוסיפה רג'ינה. "הם רוצים שנהיה צנועות, צייתניות, נקיות ונכונות לשרת, בעיקר במיטה," הוסיפה.

"איך העיניים שלי, אבא? והפנים שלי?" שאלה אותו מֶרסֶה לפני שהוא ענה לה.

הוגו בלע את הגוש שנוצר בגרונו כשהתקרב אליה, אחז בסנטרה וסקר אותה כאילו לא הכיר אותה, מסובב את ראשה מצד לצד. הוא כיחכח בגרונו לפני שענה.

"הכי יפים בכל ברצלונה..."

"אבא!"

"אני נשבע לך. אין יפים יותר." הוגו קלט שבחייו הקודמים כמעט שלא היה צריך להחמיא לאישה. אפילו דולסה היתה היוזמת ביחסיהם. "הכי יפים. כן," חזר. "ו..."

"ו...?"

"אפילו נסיכים יתאהבו בך."

"אבל כאן מסתובבים כמה, ולא נראה שמישהו מהם מעוניין בי."

היא נשמעה כמו רג'ינה. באופן אינסטינקטיבי הוגו הביט באפה של בתו. לא. האף של מֶרסֶה ליווה את מילותיה.

"בתי..." הוגו עזב את הנימה הקלילה ופנה לנערה ברצינות. "את יפה, יפה מאוד. שכחי מהנסיכים, הם לא ייתנו לך כלום, ותתאהבי בגבר טוב."

מֶרסֶה חיבקה אותו.

"היין?" שאלה הנערה לפני שיצאה מהמרתף.

"היא תקבל אותו."

"אבא, יום אחד," העזה הנערה לבקש בשובבות, "תצטרך להסביר לי מה התכונות של היין הזה שכולם כל כך אוהבים."

"לכי מכאן!" הוא קרא בצחוק.

להוגו לא היה מלאי של אקווה ויטה בטירה וגם לא מזקקה, אבל לא היין למלך הדאיג אותו ברגע שנמצא שוב לבד במרתף. "תתאהבי בגבר טוב," אמר לבתו. באיזה גבר תוכל מֶרסֶה להתאהב אם איננה יכולה להביא נדוניה טובה לנישואיה? זה היה הדבר החשוב. יותר מאהבה. פעמים רבות חשב על כך, אבל תמיד גירש את הדאגות מלבו. עדיין יש לו זמן להשיג נדוניה למֶרסֶה, הצטדק בפני עצמו. ועכשיו חלפו השנים במהירות, ולפתע עמדה מולו אישה בת שלוש־עשרה, יפה, יפה בהחלט, שקרצה לו, חיבקה אותו ועודדה אותו בלי בושה לדבר איתה על יין שרג'ינה סיפרה לה על מעלותיו. טיפש! הוא צריך כסף. הוא צריך לדאוג לנדוניה של בתו.

המורית צעקה כשראתה את הוגו, כאילו אותם ימים של בדידות השפיעו עליה לרעה. היא צעקה כשדיברה איתו, עצבנית, אסירת תודה על הביקור. היא צעקה וצעקה וצעקה בלי לתת להוגו לדבר ממש כפי שעשתה בימים הראשונים, אחרי שקנה אותה. מפעם בפעם היה עליה לנגב את דמעותיה. ואז צעקה עוד יותר ופלטה קללה או שתיים. הוא סיפר לה על מֶרסֶה ועל המלך והמלכה. היא סיפרה על ברצלונה.

"בעיר אומרים שהוא עדיין לא ביתק את בתוליה," ריכלה בַּרצָ'ה. הוגו נשף אוויר. "האנשים מחכים שיכתירו ליורש את הרוזן דה..."

"אורז'ל," הוא עזר לה.

"כן."

הוגו הצליח להיפרד ממנה לאחר שהבטיח ואף נשבע לה שיחזור. הוא חצה את הכביש ונכנס אל בית החולים סנטה קרוּס. העבודות על האכסדרה ועל גג האולם הצפוני נמשכו. הוא חיפש את המנהלן או את הכומר, ולבסוף דיבר עם שניהם ושאל אותם על מִשֹרתו. הם אמרו לו שנאלצו לשכור מישהו בהמלצת הבישוף, אוצֵר יין שככל הנראה שיכור רוב הזמן. הבציר של אותה שנה היה אסון. היין עוד לא סיים לרתוח, וריח החומץ התפשט בכל בית החולים. חדל האישים הזה אפילו לא ניקה את החביות!

"צריך לאהוב את היין," קבע הוגו.

"צריך לאהוב את החולים, בני," תיקן אותו הכומר. "היין הוא אחת התרופות שאלוהים מספק לנזקקים. לכן יש לייצר אותו בלהט ובמסירות, משום שהוא כלי של אדוננו."

החדר שהוגו שמר בו את המזקקה ובקבוקים אחדים של אקווה ויטה ננעל לאחר שעזב, מתוך כבוד. הרשו לו לעבוד לבדו. הוגו לקח חבית ריקה, ניקה אותה ושפך לתוכה את כל האקווה ויטה שהיה ברשותו, כמות נכבדת. לאחר מכן פירק את המזקקה ממקומה: שני כלי הקיבול מהנחושת בצורת דלעת, סלילי הקירור והשפופרת הקטנה שדרכה זרם הנוזל. הוא ביקש מבַּרצָ'ה שתשמור לו עליה, בקשה שהיא קיבלה בצעקות. הוא ביקש זאת גם מהמנהלן: היה צורך להעביר את המזקקה לבית שהיה שייך פעם לז'אומה, מי שהכין קתות עץ לסכינים, הבית שעכשיו היה של המורית, "כן, זה." הוא ביקש ממנו גם למצוא לו שני צעירים חזקים מאלה שתמיד הסתובבו בבית החולים כדי שיסחבו את החבית עד לטירת בּייסגארד.

הוגו לקח סל אוכמניות שקטפו משרתי המלך ביערות קוֹלסֶרוֹלָה, ובעזרת טעמן החמוץ־מתוק הצליח להסוות את טעמו של האקווה ויטה שיצק ליין אדום צעיר. לתערובת היו טעם טוב וגוף טוב והיא היתה חזקה, אם כי הוא לא ידע אם היא חזקה דיה לעורר את תשוקתו של המלך. הוא הביא את היין אל גילֶם דֶה מונקאדה, המוזג המלכותי, שטעם אותו ומיד כיווץ את צווארו וכתפיו בהפתעה. לאחר מכן לגם לגימה ארוכה ופלט קריאה.

"לעזאזל! מאיפה הבאת את זה?"

"קניתי אותו."

"שמע, הוגו, כי קוראים לך הוגו, נכון?" הוגו הינהן, מתוח לנוכח נימת הקול והסמכות של האציל. "את זה לא קונים. אני המוזג של המלך שנים רבות ואני מבין משהו ביין. טעם האוכמניות הזה... תסתיר אותו עוד קצת. אני לא יודע מהם יתר המרכיבים ולא רוצה לדעת, אבל אם זה יעזור למלך להוליד יורש, שיהיה."

אולי הוא הגזים עם האקווה ויטה. הוא דילל אותו בכמות גדולה יותר של יין והכין אותו לקראת ארוחת הערב. המוזג טעם אותו שוב והחווה מחוות אישור לפני שהציע אותו למלך ולמלכה, שהוסיפה לו מים. האצילים המוזמנים לשולחן המלכות, שבהם הוגו הכיר רק את רוּזֶ'ה פּוּץ' ואשתו, הרימו כוסית בשמחה. גילֶם דה מונקאדה הביט בהוגו מזווית העין ובמצח מכווץ, כתוהה בשקט על מרכיבי היין. הוגו, שעמד במרחק צעדים אחדים מהשולחן, המגש והקנקן על מזנון לידו, תהה אם למרות שהוא מהל את היין, אולי בכל זאת הפריז בכמות האקווה ויטה. השולחן שקק חיים, המלך צחק. הנשים, אף על פי שמהלו את היין במים כפי שעשתה המלכה מרגרידה, דיברו בצעקות בשעה שהגברים הביטו בהן בעיניים נוצצות. זה לא היה דומה לארוחות הרציניות שהוגו נכח בהן מאז שנעשה לאוצֵר היין המלכותי.

הארוחה הסתיימה והוגו עמד ללכת.

"לא." המוזג אחז בזרועו ועצר אותו. "אולי המלך בשעה שיתייחד עם אשתו ירצה עוד מהיין הזה שגרם לו להיות מרוצה כל כך. ואני רוצה שאתה תהיה שם. תשלם בחייך אם יקרה לו משהו בגלל מה שהוספת ליין."

הוגו ניסה להצטדק, אבל הלה כבר התרחק.

תשלם בחייך. ברגליים רפויות ובברכיים רועדות קמעה הוא הלך בעקבות אנשי הפמליה, נושא בידיו את המגש ושני גביעים, כולם מזהב. הם עברו במסדרונות אבן קרים נטולי רהיטים, מוארים בלפידים, עד שהגיעו לחדר השינה המלכותי. הם הצטופפו בפרוזדור והמתינו, אם כי הוגו, שנשאר לעמוד ליד הדלת הפונה למסדרון, לא ידע למה בדיוק. הוא הקשיב לשיחות. הצחוק והעליצות ששררו ליד השולחן דעכו, ונשמעו רק לחישות. "נראה אם היום הוא יצליח," שמע אישה אחת מבוגרת, זקופה ונמרצת, לבושה בהידור. מרגריטה, קראה לה בת שיחתה לפני שענתה לה: "הוא היה מרוצה." "לא הכול זה שמחה," התווכחה השנייה. "צריך גם און..." היא השתתקה כשקלטה את נימת קולה. "נראה אם הם יזדרזו בהכנות," החליטה להוסיף מרגריטה. המשפט האחרון הזה נתן להוגו את הרמז הדרוש: הם חיכו לראות איך המלך בועל את המלכה.

הוא ניסה לשכנע את עצמו שאוצֵר יין פשוט לא יורשה להיכנס לחדר השינה המלכותי, אם כי המראה עשוי להיות משעשע או לפחות מעניין. רגליו כבר לא רעדו. האקווה ויטה לא הסב שום נזק. הוא לא צריך לחשוש לשלם בחייו, החליט בדיוק ברגע שנפתחו הדלתות הכפולות שפנו לחדר השינה. לא כל הנוכחים נכנסו. רוב האנשים נשארו בחוץ. מרגריטה הזקנה כן נכנסה בראש שאר הנשים. נכנסה גם קבוצה קטנה של אצילים, בהם רוּזֶ'ה פּוּץ' והוגו, שהמוזג קרא לו מן הפתח.

הוא התאמץ לא להביט, אם כי לא יכול להימנע מכך. במיטה שכבה המלכה, צעירה, יפה, לבושה בחולצת כותנה לבנה שהגיעה עד ברכיה.

הוגו הוקסם, יותר מאשר מיופייה, מהתנהגותה הכנועה והמהוגנת. הוא עמד להיאנח ברגע שגילה את רג'ינה ומֶרסֶה בראש המיטה. אפה של רג'ינה נשף בבוז במחאה על כך שהוא פולש לשטחה; בתו, שידיה היו שלובות לפניה, מתחה ארבע אצבעות והניעה אותן בתנועת שלום נעימה. הנערה לא יכלה לדכא חיוך קליל, אבל רג'ינה נותרה שקטה, דוממת, ולא הזיזה אף שריר.

המוזג קרא להוגו והוא התקרב. הוא לא זיהה את המלך עד שלא עמד לידו. המגש רעד קלות בידיו בשעה שגילֶם דה מונקאדה הגיש גביע יין למלך, לצדו. בדיוק כמו שקרה לו לפני רגע עם המלכה, הוגו השתדל לנעוץ את מבטו בגביעי היין ולא להסיט אותו לעבר השליט, שחשף את כל משמניו הרופפים מתחת לכתונת לילה פשוטה שמעליה לבש חלוק צמר סגול וישן.

המונרך שתה ונקש בלשונו. לאחר מכן הרים את הגביע בכיוונו של הוגו כפי שעשה ביום חנוכת בית החולים, וצעד בגולמניות של גבר שמן ויחף עד למרגלות המיטה. הוגו נותר לעמוד עם המוזג במרכז החדר, בין המלך שעמד ליד המיטה ובין האצילים שעמדו צפופים ליד הקיר שמול המיטה, כשהוא חוסם את שדה הראייה שלהם. "בוא," אמר לו המוזג.

הוא הוביל אותו עד לאחת מפינות חדר השינה, למקום שהיה אמור לבעור בו לפיד. במקומו, מבעד לטבעת ברזל הנעוצה בקיר והמיועדת להחזיק אותו, היה קשור חבל קנבס חזק, כמו החבלים שמייצרים בשביל הספינות. הוגו עקב אחרי קו החבל שהתרומם עד לגלגלת ממוקמת בתקרה, מעל מיטת הכלולות, ולאחר מכן ירד לחצי הגובה, שם התחבר למעין רתמה.

"התר אותו," הורה לו המוזג.

המתקן, שנראה כמו חגורת עור גדולה, ירד עד שהגיע לגובהו של המלך. איש לבוש בשחור קשר את המלך בחגורה והידק ככל יכולתו את הבטן המלכותית העצומה. הוגו לא האמין למראה עיניו: החבל היה תלוי ברפיון בין ידיו. הוא הסיט את מבטו לעבר בתו ורג'ינה, שעמדו שתיהן שקטות, דרוכות, מצפות.

"בוא," המריץ אותו המוזג. "בוא נרים את הוד מעלתו."

עוד שני גברים הצטרפו אליהם לאחוז בחבל. הם צחקו בשקט. הוגו חש בנשימתם בריח עז של יין, אוכמניות ואקווה ויטה. המוזג בירך אותם לשלום בשמותיהם, פדרו וברנרדו.

"הרופא ייתן לנו הוראות," הודיע גילֶם דה מונקאדה לשלושה.

הוגו הביט באיש לבוש השחורים וראה שרג'ינה ובתו מתקרבות למלך. מֶרסֶה עמדה עם בקבוק בידה. רג'ינה כרעה לפניו ברגע שהרופא הרים את כתונת הלילה של מרטין וחשף את איברו של הוד מלכותו. רג'ינה התחילה לשפשף את הפין.

"מה מורחים לו שם?" שאל בלחישה האציל ששמו פדרו.

"אני חושב..." האציל השני, שמן כמו המלך, התקשה לדבר. "אני חושב ששומן... של צב."

"איזה גועל!"

"שקט!" לחש המוזג.

"לא שומעים אותנו," הצטדק פדרו.

"ליתר ביטחון."

"טוב, לפני כמה ימים..." המרה את פיו ברנרדו, השיכור יותר, "מרחו אותו במשחה עשויה מנמלים."

נפלט לו צחוק שהוא ניסה להחניק.

"שתוק!"

"מנמלים כאלה עם כנפיים גדולות מאוד," הצליח לומר ברצף לפני ששוב צחק בשקט.

"ומאחר שהמלך לא עף, אנחנו כאן כדי להרים אותו," אמר פדרו באירוניה.

הפעם אפילו המוזג כבש צחקוק. הוגו לא ידע מה לעשות. מוקף בקבוצה של שלושה גברים האוחזים בחבל כאילו הם עומדים לצלצל בפעמון, הוא הביט לעבר המלך. הנזיר המוודה שלו בירך אותו.

"משכו בעדינות. עכשיו!"

הפקודה של הרופא המלכותי הידהדה בחדר השינה, אבל לא רמה כמו הגניחה שנמלטה משפתיו של המלך כשארבעת מושכי החבל הרימו אותו בעזרת החגורה שנכרכה בלחיצה סביב בטנו. כאילו חששו שפגעו בו, הוגו ושלושת האחרים הפסיקו למשוך והשאירו אותו תלוי באוויר רחוק ממטרתו.

"עוד!" הורה הרופא.

המלך היה כבד. ברנרדו, מכווץ, כבר מתנשם מאותו מאמץ ראשוני, עזב את החבל. המונרך ירד.

"עוד! עוד! עוד!" דרש גילֶם דה מונקאדה.

ברגע שמרטין הגיע לגובה אצבעות אחדות מעל מרגרידה, הרופא פקד להפסיק למשוך.

"תחזיקו מעמד!"

הוגו, גילֶם ופדרו עמדו בדממה ונשאו את המשקל. ברנרדו העביר את מבטו מהאחד לאחר. עיניו היו אדומות ועל פניו נמרח חיוך מטופש. הנשים, ובהן מרגריטה הזקנה, מיקמו את המלכה במקום שבו יֵרד המלך, בשעה שהוא עצמו היה תלוי באוויר וניסה להפסיק להניע את זרועותיו.

"ואם הוא ייפול?" דמיין בדיוק אז ברנרדו, כשהוא פורש את ידיו הפתוחות לעבר מושכי החבל, ופניו מעוותים בהעוויה ספק רצינית, ספק מבודחת.

"הוא ימעך אותה!" צחק פדרו.

המלך התנדנד באוויר לקצב צחוקם הכבוש של שלושת הגברים שמשכו בחבל, ובהם הוגו. המוודה הפרנסיסקני של המלך צעד לעברם כדי להשליט סדר. הוגו השתתק מיד. האחרים לא היו מסוגלים לעשות זאת והמשיכו לצחוק בשקט, מזיעים מפאת המאמץ והאיפוק.

"עכשיו!" הורה הנזיר, ממלא אחר הוראותיו של הרופא. "למטה! לאט־לאט, לאט־לאט."

הנוכחים עצרו את נשימתם. הנשים חשפו את ערוותה של המלכה, והיא פישקה את רגליה כדי לקבל את בעלה. הרופא הרים את חולצתו של המלך והוביל את מרטין באוויר כך שהפין שלו יֵרד עד לנקודה המדויקת כדי לחדור אל מרגרידה.

הוגו אחז בחבל המתוח שהחזיק את המלך באוויר, וכמו רבים מהנוכחים נד בראשו לשלילה כשמרטין, רגליו הקצרות והשמנות נשענות על המיטה ובטנו לחוצה בחגורה, הניע את ישבנו פעמיים בשני מאמצי סרק לחדור אל אשתו, בעוד מרגריטה הזקנה והאישה האחרת תחבו את ידיהן בין גופותיהם של בני הזוג. המלך דחף עוד דחיפה. הוא השתהה ונאנח. הנשים התעסקו באיברו ועוררו אותו. הוא ניסה פעם אחת אחרונה ונותר דומם, כאילו נרדם. חלפו כמה רגעים שבהם ישבנו של המלך לא התכווץ, והנזיר הורה להם למשוך בחבל כדי לחלץ את המלכה מתחתיו. וכך עשו. לאחר מכן, בשעה ששאר האנשים יצאו מחדר המיטות, הניחו את המלך על המיטה, והוגו הבחין מבעד לחבל איך כל גופו נשפך עליה.

לא יין ולא צבים ולא גלגלות ולא חגורות. מרגרידה דה פּראדֶס נשארה בתולה.

אבל אם מרטין התאים את עצמו לאשתו, לאספת הקורטֶס ולעם שדרש ממנו יורש, הוא לא נהג כך בנוגע להחלטותיו. כן, הוא יתאמץ להוליד, הוא הבטיח, אבל כל עוד זה לא קורה, הוא בחר כיורש לממלכתו את נכדו הממזר פַדריק. בהיותו צאצא ישיר של המונרכים, של המלך מרטין ושל מרטין "הצעיר" מלך סיציליה, המכשול היחיד שעמד בדרכו של פדריק אל הכתר היה עצם היותו ממזר, אם כי המלך מרטין טען שמדובר בפגם קטן מאחר שהילד נולד כשאביו היה רווק, עובדה שביטלה את הניאוף. אבל מול זה עמד חוק שנחקק עוד בימי המלך אלפונסו ה־4, לפיו הבנים הממזרים מנועים מלהמשיך את השושלת, ולכן היה רק פתרון אחד שישרת את האינטרסים של מרטין: שבנדיקטוס ה־13 יעניק לילד מעמד חוקי.

המלך, שבלילות התמסר לאשתו מרגרידה דה פּראדֶס ובימים פעל בחשאי למען נכדו פדריק, פיזר את השגרירים של פרננדו דה קסטיליה, שהתאספו בברצלונה כביכול כדי להביע תנחומים על מותו של מרטין "הצעיר", ובעצם התייצבו בחצר הקטלאנית כדי לתת תוקף לזכויות של אדונם מיד כשנודע להם על נוכחותה שם של משלחת נפוליטאנית. הגיעו גם נציגים סיציליאנים שתמכו בממזר, ואחרים שהגנו על עמדתו של דוכס גנדִיָה. כולם, בהם הרוזן דה אורז'ל, שבאותו זמן היה המועמד היחיד שעבר לגור בברצלונה, זממו מזימות שמטרתן היתה לשפר את ענייניהם שלהם, חיפשו תמיכה וקשרו קשרים נגד השאר.

הוגו, לבוש בבגדיו השחורים מהבד הגס, היין תמיד מוכן על המגש, האזין בדריכות לשיחות של האנשים בחצר, לשיחות של המלך ובני חצרו סביב השולחן ולדיבורים של המלכה בחדרה הפרטי. שם נודע לו מי היתה הזקנה שבחוסר יעילות כזה מיששה את איברו של המלך ביום של החבל והחגורה. זו היתה מרגריטה דה מונפֶראט, אמו של הרוזן דה אורזֶ'ל, שיחד עם כלתה, אחותו למחצה של המלך מרטין וכמה נשים נוספות, כמו אשתו של רוּזֶ'ה פּוּץ', הקיפו, עודדו וניחמו את המלכה.

וכך נודע להוגו שהרוזן דה אורזֶ'ל, האהוב ביותר על הקטלאנים, רב עם בנדיקטוס ה־13 בגלל הכתרתו של הבישוף החדש של ברצלונה לאחר מותו של פרנססֶק דה בלאנֶס. הרוזן, נציגו של המלך, הציע כמועמד לתפקיד את בן חסותו, סגן הבישוף של סנטה מריה דה לה מאר, בֶּרֶנגֶר דֶה בָּרוּטֶל. אבל האפיפיור העדיף למסור את הבישופות לפרנסֶסק קלימֶנט. לדברי אחדים, במחלוקת ביניהם פעל הרוזן דה אורזֶ'ל ביהירות ובזחיחות של מלך לעתיד, כשהוא מתפרץ לקתדרלה של ברצלונה ומתפרץ גם לישיבה של מועצת הכמרים כדי להגן על בָּרוּטֶל בדיוק ברגע שהאפיפיור קיבל שם את זכות הדיבור. בנדיקטוס ה־13 לא סלח לו על כך ודרש מהמלך מרטין לא רק למנות את מועמדו שלו, אלא גם להרחיק את הרוזן מברצלונה. השליט, שרצה שהאפיפיור יסכים להעניק לגיטימציה לנכדו פדריק, מילא אחר דרישותיו: הוא קיבל את הבישוף החדש ושלח את הרוזן דה אורזֶ'ל לסרגוסה, שם סירבו הארכיהגמון ובית המשפט של אָרגון, שהיו הרשויות הגבוהות ביותר באותה ממלכה, להכיר בו כנציגו הרשמי של המלך.

ב־12 במאי 1410 החליט המלך מרטין לעבור מטירת בֶּיֶיסגארד למנזר הנזירות של ולדונסֶלה, למקום שנקרא דֶה לָה קרוּ קוֹבֶּרטָה, שם נהגו השליטים לשהות לפני כניסתם לברצלונה. מרטין הצליח לבסוף לקבל מהאפיפיור את הלגיטימציה לנכדו פדריק, והטקס הרשמי לכבוד המעמד החדש נקבע לאחד ביוני בברצלונה. הוגו הכיר היטב את ולדונסֶלה משום שהמנזר נמצא קרוב לכרם של סנטה מריה דה לה מאר.

המלך אהב את מיקומו המבודד של אותו מנזר ציסטֶריאני. המלכה, שלא היה לה סיכוי להרות משום שנותרה בתולה, הגיבה בייאוש ככל שהתקרב הרגע שבו יוכרז הממזר ליורש חוקי. גם הטוענים האחרים לכתר הבינו שברגע שפדריק יוכר כצאצא חוקי של מרטין "הצעיר", תקוותיהם להיעשות למלכים יתנפצו. מה שבטוח הוא שביום 29 במאי המלכה ונשות חצרה, שרג'ינה ומֶרסֶה תמיד נמצאו ביניהן, הכינו למלך אווז צלוי מתובל כך שהיה אמור להעניק לו די כוח לעלות על אשתו. אבל באותו לילה עצמו, מיד לאחר שאכל את האווז, נתקף מרטין כאבי בטן עזים, חומו עלה וכתמים הופיעו על עורו. בריאותו של המלך הידרדרה במהלך הלילה, והידיעה על מחלתו הקשה התפשטה ברחבי ברצלונה. בבוקר המחרת החדר שבו התייסר המלך התמלא באצילים, נכבדים, יועצים ואנשי דת מכל המעמדות והדרגות שנכנסו ויצאו בשקט, רציניים, חמורי סבר. הוגו קיבל עליו את המשימה שהטיל עליו גילֶם דה מונקאדה, המוזג, לשרת את המבקרים. שלא יחסר יין, אמר לו. ממקומו בין האנשים, עומד בפינת חדר השינה, הצליח הוגו לראות את המיטה שבה שכב המלך, רדום, קודח ומזיע, בנשימה מצפצפת.

האצילים ואנשי הכמורה ביקשו מהוגו יין בלחש. איש לא הרים את קולו. כולם ליחששו, מודעים לבאות: המלך עומד למות מבלי שמינה יורש. ברגע מסוים, למרות זאת, שברה צעקה את הדממה. מרגריטה דה מונפֶראט והאינפנטָה איסבּל, אחותו החורגת של המלך, הראשונה אמו של חיימה דה אורזֶ'ל והשנייה אשתו, התקרבו למיטה ואחזו בשולי חולצתו של הגוסס עד שהצליחו להושיב אותו.

"זה של הבן שלי!" צעקה מרגריטה. "המשך שושלת המלוכה, שאתה אסרת נגד החוק והצדק, מגיע לבן שלי!"

"אני לא יודע... על מה את מדברת... ואני לא חושב שזה נכון," הצליח מרטין לענות לפני שהאצילים גררו משם את מרגריטה וגערו בה על יחסה למלך.

מרגריטה ואיסבּל עזבו את החדר, אבל השאלה נותרה תלויה באוויר. באותו לילה חזרה לחדרו של המלך משלחת מטעם אספת הקורטֶס הקטלאנית ובראשה השר של ברצלונה, פֶרֶר דֶה גוּאַלבֶס, מלווה בנוטריון. מרטין ישב בחדר על כיסא, מאחר שהשכיבה במיטה גרמה לריאותיו להתמלא במים והוא נחנק.

"אדוני," שאל השר, "אתה רוצה שהמשך השלטון בממלכות ובאדמות שלך, לאחר מותך, יינתן למי שהן מגיעות לו על פי דין?"

הנוטריון רשם שהמלך ענה "הוק" ("כן") לשאלה הזו.

ב־31 במאי 1410, ימים ספורים לפני המועד שנקבע כיום שבו יעניק האפיפיור מעמד חוקי לנכדו הממזר, הלך לעולמו מרטין "הכנסייתי" כשהוא משאיר את שאלת הירושה לשלטונו על חמש ממלכות — קטלוניה, אָרגון, ולנסיה, מיורקה וסיציליה — פתוחה. כל אחת מהממלכות הללו היתה בלתי תלויה באחרת, לכל אחת היו חצרות ופרלמנטים משלה, מטבע משלה וחוקים משלה, תרבות ומנהגים משלה, רשויות, ארגונים פרטיים ואפילו שפה משלה, וכשהתעורר הצורך בכך, גם צבא משלה; חמש הממלכות היו מאוחדות אך ורק על ידי מלכן המשותף.