פרשת קוליני

אחר כך ייזכרו בזה כולם, המלצר של שירות החדרים, שתי הנשים המבוגרות במעלית, הזוג הנשוי בקומה הרביעית. הם אמרו שהאיש היה ענק. כולם דיברו על הריח: זיעה.

קוליני עלה לקומה הרביעית. הוא סרק את המספרים, חדר 400, "סוויטת ברנדנבורג". הוא דפק בדלת.

"כן?" האיש על מפתן הדלת היה בן שמונים וחמש, אך נראה צעיר בהרבה מכפי שציפה קוליני. זיעה ניגרה במורד צווארו של קוליני.

"שלום, קוליני מ'קוֹרייֵרֶה דֵלָה סֵרָה'." דיבורו היה לא ברור והוא שאל את עצמו אם האיש ידרוש לראות תעודה.

"כן, נעים מאוד, היכנס בבקשה. הכי טוב שנערוך את הריאיון כאן." האיש הושיט את ידו לקוליני. קוליני נסוג אחורנית, הוא לא רצה לגעת בו. עוד לא.

"אני מזיע," אמר קוליני. הוא התעצבן על כך שאמר זאת, זה נשמע משונה. אף אחד לא היה אומר דבר כזה, חשב.

"כן, באמת לח מאוד היום, בטח יֵרד עוד מעט גשם," אמר האיש הזקן בידידות, אף על פי שזה כלל לא היה נכון: החדרים היו קרירים, מיזוג האוויר בקושי נשמע. הם נכנסו אל החדר: שטיח בז', עץ כהה, חלונות גדולים, הכול יוקרתי וסולידי. מבעד לחלון יכול היה קוליני לראות את שער ברנדנבורג, הוא נראה לו קרוב באופן מוזר.

עשרים דקות אחר כך האיש היה מת. ארבעה קליעים חדרו לעורפו, אחד הגיע למוח, יצא ממנו וריסק חצי מהפרצוף. שטיח הבז' ספג את הדם, הכתם הכהה הלך וגדל. קוליני הניח את האקדח על השולחן. הוא ניצב ליד האיש שעל הרצפה, נעץ את מבטו בכתמי הזקנה שעל גב כפות ידיו. הוא הפך בנעלו את הגופה. לפתע בעט בעקבו בפני המת, הביט בו ובעט שנית. הוא לא יכול היה להפסיק, בעט שוב ושוב, דם וחלקיקי מוח ניתזו על מכנסיו, על השטיח ועל מסגרת המיטה. הפתולוג המשפטי לא הצליח אחר כך לשחזר את מספר הבעיטות. עצמות הלחיים, הלסת, האף והגולגולת נשברו תחת זעמו. קוליני חדל לבעוט רק כאשר עקב נעלו נתלש ממקומו. הוא התיישב על המיטה, זיעה שטפה את פניו. לקח זמן עד שהדופק שלו נרגע. הוא המתין עד שנשימתו שבה לסדרה. הוא קם, הצטלב, יצא מהחדר וירד במעלית לקומת הקרקע. הוא צלע בגלל העקב שנתלש, המסמרים החשופים שרטו את רצפת השיש. בלובי הוא אמר לאישה הצעירה שמאחורי הדלפק לקרוא למשטרה. היא שאלה שאלות, החוותה בידיה. קוליני אמר רק: "חדר 400. הוא מת." לידו, על השלט האלקטרוני שבלובי, היה רשום: "23 במאי 2001, שעה 20:00, אולם שְׁפְּרֶה, איגוד תעשיית המכונות הגרמנית".

הוא התיישב על אחת הספות הכחולות שבלובי. האם להביא לו משהו, שאל המלצר. קוליני לא השיב. הוא נעץ את מבטו ברצפה. אפשר היה לעקוב אחר טביעות נעליו בקומת הקרקע, דרך המעלית ועד לסוויטה. קוליני חיכה למעצרו. הוא חיכה כל חייו, הוא תמיד שמר על שתיקה.