שיר ראשון -
הכותל
דמות ראשונה:
שירו עמי הנודדים בשמיים על קץ
רעת המלכים הבוגדים באדונם.
הו אנא בדרשני אל השוכן לליבי,
הגידי לאנוכי בת טְרִיל אם שומעת,
קול אנוכי קורא לך היום ממעמקים.
הו בת טְרִיל, אהובת יושבי הנחלה,
היפה בשמשות שבעת שערי הקרת
אם שומעת קול אנוכי, אנא הגידי,
אם לא, נשלח רוחך בידי שדים
ואל השאולה ירדת.
ודיברתי אל הבשר,
בקללת הנחלה הנחה עלינו ונדע כי
קץ הימים בזעמו שילח עלינו נחת
זרועו המכבידה בעול על נשות טורין.
אנא, אם רוחך עוד בבשר התלוי לעיניי,
הו אמרי בתחנונים אל אנוכי, הכלואה
אפוא בשלשלות על כותל גלמוד באור
עמום, וגופי מתגושש בקוצי השושנה
שאת גופי החלוש פוצעים ופוצעים.
לו אמרי לאנוכי בת טְרִיל, אם רחמי
שמיים מושיענו וחילצנו לידי דרור.
לו אמרי לאנוכי אם רעת גורל ניתנו
לידי מדון, אנא אל תעמידני לידי מכאוב.
חזקי אוֹפָלְיָיה החלושה, אשר עלה נידף
נשבה ברוח ולא ידעה, נשבתה במסעו
עד האין-קץ. הו אנא הגבירה בת טְרִיל,
התצלחנה מאורות פנייך על פני אנוכי,
כי מושא שמך לאם כל בגידה ברעה,
האחונית אשר מדמה הנקרש נבראה.
זכרי את המקבת שמכה בשטנים
ולדרור מוציאה צדיקים לשלום,
ואל תיכנעי את לשלשלאות ברזל
בכותל גלמוד, לגבור על אדונית.
ואנוכי כה אז אשיר במזמורים לך
הרמה באחוֹנִים. הלא היזכרי אם לא
את, היא הכיולית אשר רוממה בנחלה
בתי-אב, ושדות חיטה נעמדו למשמע
קולך וכל אחוני הארץ באו לבקש עצתך.
נעמדו הם יחד בשורות אחד-אחת,
כי מה רבו וגדלו במעשייך אז בארץ,
ורק אנוכי אז ידעה לומר כאן לפנייך,
על כל דברי הנפלאות שנעשו בידייך.
הו, אנא רוחות רעות, סורו דרכיכן
מנתיב האור, האירו עיני בת טְרִיל.
תנו באנוכי מזור והעלו תקווה חדשה
בגילוי לפני חמלה, וסללו לעין אנוכי
בדרך רחבה. הו, אל נא תתני לשטן
לשמח על מפלת בת טְרִיל הגבירה.
הו, הישמעי אל קול אנוכי הקורא
כי יודעת אנוכי כי קולך חלוש
וגופך עוד חלוש יותר, אך קולי
אשמיע בחוזקה וארעיד כתלים
עד בוא מאור עינייך השבים עליי
ולו על חרבי אנוכי אשבע ליפול,
לא טובים הם מעשיי בארץ לבדי.
דמות שנייה:
אור עיניי ומכאוב גופי חלוש הוא,
כבד חבורתי ואין אנוכי רואה צלמי.
אנא, אמרי לאנוכי איה תלויים אנו
על כותל גלמוד בין חיים למוות.
אורו החלש של הלפיד לא מאיר
ולא תראה אנוכי חבורתי המכאיבה
לגופי. איה מקבת אמי משחתת
ואמרת בת פאיסי, אל-על בראשך
מתנוסס חרב הניצחון ובראשי מקבת
אמך, תלויים אנו בין הנשק למדון.
מי תהום תחת רגליו, נוטפים בין
קירות. עובש וסבכי קוצי שושנה
מעלים מכאובים רבים בגוף חלוש.
הלא זוכרת מה עלינו למדרון זה?
כה אז זעקתי אלייך במכאוב
איה הוא דודי, מרהב הושיענו,
מה מעשינו בכותל זה,
תלויים אנו בין חיים למדון,
ומעלינו נשקי המקבת וחרב הניצחון.
לא תעלה התשובה בשאלתך.
איך כה גורל מטיב הוא עם צדק
ובגופנו הנפול ארצה, משלשלת
ומחבל השתחררנו מדופן כותל קר
ואל מקבת אימי וחרב אימך כה אז
לא נפלה היא על ראשינו הנשכב,
ועתה רק אמרי לאנוכי השואלת
בת פאיסי, רבת-מלאכה, במעשינו
בחדר עיוורים זה, בו אין הרואים
ואין שומעים זעקתנו בין כתלים
לא מעשינו נדע ולא נשמע החוצות.
דמות ראשונה:
כלום שאלתי על שאלתך לפניי
ואין עונה ואין מענה, וכבדה עלינו
מרוב שאלות, ולא נדע מעשינו
בין שני כתלים בחדר הצר הזה.
אנא, עמדי עימי בתצריר אחונית
בת טְרִילִית, ואל החשכה נלך,
נפשפש בין הכתלים ונמצא מקום
שבו חפצנו לדעת מקום כלאנו בו.
ואל נא הראי לפניי כפני התם.
הזכרי, בת טְרִילִית, במושבנו
אז, בנחלת טוֹרִינְטוֹ, מבודדת
בים בין ארצות נוכריות מקדמה.
וישבו על גבעה אחת, ואשרה
אחת מעל ראשינו החבויה אור
שמש חמה, מכה לעול ביושביו
העובדים בשדות החיטה בארצה,
שפטים על שפטים, והם בעול
כבד העומר אוספים לידיהם
אל בקתות וסוכות בעמק
למען לא ירעבו הם בלילה.
או אז, איך לא תזכור את
דבר מעשינו, כי נחה עליך
הידיעה להקים כאן בנחלה
מכפר לעיר ומעיר חומה
מוצבת עליה, אין שבתו
במלאכת בנייתה, לא נחו
עד שבכפר נטלו הארמון,
בתי האבן, המרחץ והקבורה
לכל האחוֹנִים היושבים
בצל בקתות וסוכות.
נאספו הם סביב-סביב
ובצהלה שרו על מעשינו, הן
עשינו לטוב והן עשינו לרע.
ועמדו כל האחוֹנִים לפני בנות טורין,
ושרו בקול אחד בצהלה
גם כאשר באדמה שכבו בנים
וגם כאשר תלדנה הבריות.
בכפר הנהיה לעיר בנחלה,
היפה מראה לעין, ולא עוד
עבדו בעול כפיים עד רדת
איילת השחר על הנחלה,
או אז לא התהלכנו עוד בין האוהבים.
דמות שנייה:
הו בת פאיסי, אי אומרת
את בלשוני בדברי עבר,
הזוכרת אנוכי במושבינו
אז בימים תחת אשרה יפה,
בגבעה החוזה לכל שדות החיטה,
בה עמלו בני-מזרע בעול כפיים,
עמלו להוציא לחם מהאדמה הקשה
והם רק ליקטו שיבולים
ועומר השדה בידיהם,
על גב גאלטינשאו אל בקתותיהם,
למען לא ירעבו הם בלילה
וגם לא יעלה עליהם רעב
ביום בצורת שמיים נחה עליהם.
כה היזכרי, איך אז אמרת לאנוכי,
הבה ונבנה לנו מלבנה לשרפה
ונבנה כאן נחלה מכפר לעיר.
זכרתי, בת פאיסי, איך עמדו
כאלונים בימים לפני אחוֹנִים,
אז קראנו להם לשמוע דברינו
כי שחררנו אותם מעל העול
והקמנו יחד עמם עיר טובה למראה.
ונשאל רק אם הנשים תצהלנה
ואם רק גברים ישירו
אזי ידענו כי לליבותיהם דיברנו.
אך לא מצאה בהם טובת עין
וחן לא מצאנו בעיני אחוֹנִים,
רק ברדת גשם המבול עליהם
או אז בתיהם הוצפו בכל מים,
נאספו שוב כפרים בני-מזרע
עגו הם בגבעת האשרה
ואלינו, בנות טורין, אזי קראו בקול
לשם נושיעם בדבר הרעה.
ומהרים קראו עליהם לחצוב
בתים, אז הם עמלו בחציבה,
אבנים הורידו ממרומי הרים
כך אחוֹנִים אז הקימו בתים
לכל בתי-האב ובניו
למען לא הכביד בראשיהם שוב
רעת שמיים הכופה בעול
בשמש החמה ביום הנורא
וגם לא בימי הגשם מעב.
אזי בנו הם בתים מאבן
אך סכך לבתיהם לא היה,
וישובו כל הכפריים אלינו
וישאלו, שוב, לבניית גג.
אז תעלה בראשך ידיעה
לחטוב אלוני פלך קודר
המצוי בנחלת טוֹרִינְטוֹ,
הוא הפלך שבו יראה כל יושב נחלה
ולא יחפוץ לקרבה,
כי שם עומד הר מלקרת,
שר האש ויער הרפאים
בו מונח חותם התנאקית.
ליבך הבין ללב האחוֹנִים
ותשלחי הגברים אל ההר
מצפונה אליו נחה השמש,
ובהר שם ערמו עצים,
וציווית עליהם לשלחם
גזעים-גזעים על הארץ,
למען יהיו לאחוֹנִים סכך
וראשיהם בטוחים מצרה.
כך הגשם לא הכביד עליהם,
גם בעלות השמש הכבדה,
החמה, על ראשיהם ביום.
ורוח הלילה כה הכבידה
אף היא מכאוב באחוֹנִים,
וליבם הדואב בצער רב
גם בלילות,
והעב במרום הכביד בעול.
מדוע, אשאל, הגשם לא חמל,
גם בלילה וגם ביום.
איה זה הוא מכאוב הבריות
בעול כפם, ליבי קרא בזעקה.
וכך מסרתי לך דבר האחוֹנִים
אל הבתים מאבן חצובה ומעץ,
למען שכנו הבריות בכותל
נבנו בידם ולא שבתו ממלאכה.
לא בבתי האבן ובסכך בראשיהם
אז נבנו בידם הכתלים והסככים.
אך שבו הם אל הגבעה למלאכה
וזעקתם נשמעה בכל רחבי נחלה.
נקראנו בשם כל אחוֹנִים לגבעה
חפצו היושבים לקומם מושבה
אנוכי אז אקרא לך, בת-ידיעה את
בת פאיסי, לבוא לפני האחוֹנִים,
לתת להם מבוקשם בעשייה רבה
השובה לב האחוֹנִים לשוב לעמול
כי לא יראה האחון עתה מצרת השמיים
הכלה בו זעמה בצרורות כאב.
אחר שמעו עצת בנות טורין הטובות,
הו כך אנוכי זימרה אל האשרה
כי מצאנו חן בעיני אחוני נחלה
וראשי הניח אז לשלווה בגזעה.
דמות ראשונה:
בת טְרִילִית הרֵעה לי בטוב,
הזוכרת אנוכי בדברי הימים
תולדותינו בנחלת טוֹרִינְטוֹ?
על גבעה נאה אז ישבנו
תחתיה של אשרה גבוהה,
ואל כל בני הכפרים קמת
ונתת מזור, והם בנו בתים
וגם בתי מרחץ למען טיהרו כפיים
אחר עמלו הם בעבודה רבה
ביום בו אסופת הקציר.
היזכרי בת טְרִילִית, איך אז
בנינו בית מרחץ ובית מרזח
למען יהיה משכן לכל המתים,
רק אנא ממך, אמרי לאנוכי
אם אהבו אותנו בני-הנחלה.
דמות שנייה:
היודעת את, בעמלנו בשניים
ובנינו אז בית מרחץ לאחוֹנִים,
הו, אנא הזכרי כי מים משינו
משפת הים, ועל אגן אבנים
בימים ובלילות הנחנו,
למען יהיו להם מי-ים לטבול.
כה אהבו הבריות בית מרחץ
ועלו בו כל גברי הכפר ביום
וכל הנשים ברדת הלילה
וכבר לא מי-ים טהורים היו.
כי מטומאים הם מאחוֹנִים
השבים לטבול במים
כך שכחו הם בית המרחץ
ועומד הוא גלמוד עד היום,
מוצב היכן שנבנה בכפר.
כך גם היה בבית המרזח,
אז גם בנים ואבות נפלו
אל מדון השאול כדבר עולם.
ונשלחנו ביד אחוֹנִים
היושבים בכפר לבקש אפוא מזור
בדבר יגונם הנח בעול
מכאוב רב כה צער בליבם.
אזי בית מרזח אנוכי בניתי
ונתתי להם לִמקום משכן למתיהם,
מאב ובן לשכון שם בשלום עולמים
וכל בני-ביתם יבואו אז בשורה.
הלא איך ידעו בקבורת בנים
וגם אז לא ידעו לקבור אבות
ויתמלא המרזח בבנים ובאבות
ואין היודע עד היום מי הבן לאיזה אב
ומי האב לאיזה בן.
ואנוכי כה נמלאתי בבושה
ליושבי הנחלה ביום ההוא,
כי לא ידעו הם בדבר קבורת בנים,
ושמעתי יללות מקדמה,
כי אילנות אזי בכו באין המעש
גם בדבר טהרתם בבית מרחץ.
כה קצפה נפשי בעצבות לכסילים.
דמות ראשונה:
בת טְרִיל, הלא שכחת לבית הים,
כה נבנה על שפתו למען האחוֹנִים.
הזכרתי בדבר, מסרנו להם ידע זה.
ועל הקדמה בנינו בית ים לאחוֹנִים,
כי מהדגה לא ידעו אחוֹנִים למשות
אנוכי אתן בתי מים למשות ממים דגה
והיה לכל האחוֹנִים בנחלה לאכלה
לא רק לחם הנאפה בתנור,
גם מבשר הדגה הנשלה מהמים
וטעמו הוא הטוב ביותר מכל פרי
וכל לחם הבוקע בעמל רב מהאדמה הקשה.
ואנוכי קמה ורוגזת בחמה רבה
על כל האחוֹנִים היושבים בנחלה
ועל בכי קינתם לא עמדו לתגרה
ורק רבו הם בבכי לבנות טורין.
אז קמה אנוכי ונתתי להם לבנייה
את בית הידיעה הניצב בתיכון הכפר
כך עגו כל בתי הכפר רק לו.
ואקרא אנוכי לאחוֹנִים למדרש
לבוא להשמיע בדבר חוכמה,
אך הבריות לא באו ולא שמעו
ורק על עמל זעקו אל מרום
מעול כפי אדמתם המכבידה.
עתה אשאל מה בפיך בת טְרִיל,
אמרי לאנוכי בלשון הבריות.
אנא דרשיני כדי שאוכל לדעת,
בצחות דבר לשונך הכבדה.
דמות שנייה:
בנחלת טוֹרִינְטוֹ, בפלך היפה בו,
יישובים אז כל האחוֹנִים ובנות טורינו.
נחלה יפה בה עמק נרחב
ובו שדות חיטה, שעורה ושיבולת
ניצבו בתי האבן, בתי המרחץ
וגם עתה בתי דייגים וחוכמה.
רק עתה נציג לעם נעדר בהם
האחוֹנִים באים לגבעת טורין
לבקש מיד בנותיו להביא להם מלך,
למען ימשול בהם ויגיד להם בטוב,
ואם שגו יאמר לחטא ויגזור ברע
בכל מעשיהם בנחלה הזאת.
ואנוכי זכרתי בקוראך אליי
לא לדעת על מה מבקש העם
ולהם נתת הכול: בתים ומרזחות
ואנוכי אלך אקרא לכל גברים
אדרשם אל מערות שפת הים.
דרשתי להביא אליי אבני בזלת
כך בנו הם ארמון יפה למראה
גבוה הוא מכל בית אחון
ובית מרחץ הנישא לגובה הר האש.
ועל הארמון הציב את המלך,
הוא ימשול אל האחוֹנִים
ויאמר להם בדבר הצדק ובדבר דין
אם לטוב עשו ואם לרע פשעו.
בארמון בזלת על גבעה חזה הוא
לכל בני הכפר אז ישב
ויקרא בפי בשם מלך טוֹרִינְטוֹ.
אז נשמעו מהימים קולות המולה,
מלחמה, קריאה לגברים לצאת לקרב
הלא מקדמה אז שמעו לצרת הימים
בתיבות ובספינות עלו גברים ובנים
אוחזים בידם כל חרב, מגן ושריון
נשים בוכיות לשלומם ואנו בגבעה.
מלך בחיקו מעלים יגון לנוראה,
כי חבוי מעין באופק הצרה.
ואל הים ספינות גברים ובנים אבדו
מעין כל אם ובת התרה בחיפוש, בתקווה,
למצוא בניה ובעליה בין העבים מעפילים באופק,
הימים הלכו וחלפו להם,
הנשים עמלות בעבודת האדמה
ליקטו הן מהשדה אלומות לעומר,
בזעת אפן טחנו דגן למען היה לחם
ועבדו במלאכתן מצאת אור היום,
רק השחר רוממן מעל אדמה קשה
וירד אחיו עליהן בנחת הארץ בתומו.
אז לבקתותיהן הלכו הנשים,
ישובות אחת-אחת עגות סביב
כולן במזמור לצליל מיתרים ועוגב,
הולמות הן בתופים וזועקות אל-על,
כך נשמעו הלילות אחר שבו הנשים
בתום אור היום הצולח על זיו פניהן.
ועל האבן ישב בחזית לים אוֹלוֹן,
מלך הטירה היושב על הגבעה.
וישב והוא עם נשים מקוננות עימו
מעלים הם גוני צליל ומיתר בשדה
מוכספים הם בלב דואב,
והאוהבים שותקים בבכי.
על געגועי גברים ובנים יללו
גאו-גאה ליבו של אוֹלוֹן בגעגועים
וכל הנשים נכספות לבנים האבודים
רק אנוכי אז חלמה חלום על שובם.
אך לשוני אל חיקי אשמור,
לא לומר דבר נבואות כזב,
בטרם שבו גיבורים לנחלה
מכל בית-אב ובנים אבודים,
למען לא תחדלנה תקוות נשים.
שיח שדה עמד לו אוֹלוֹן, מלך נחלה,
טוֹרִינְטוֹ אז שקטה אחר ימי מלחמה
הכותשת בימים מקדמת אדמתם.
אז עמד אוֹלוֹן המלך, גלמוד בשיח השדה,
ורק ידעתי לנעשה בנחלה בימים ההם,
כי תרה אחר צעדיו.
ושם חזיתי בעין אנוכי ביד השחורין
מהשדה מגיח על המלך אוֹלוֹן
והוא מאדמה רוממם לארץ
ואל ארמונו מאבני בזלת חדשה אז ישב,
ולא נראה בעיניי יותר עד אשר עוררתי כאן,
בכותל נוכרי זה שאין עינינו ידעהו.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.