העריק

פּיוֹטר לוּז'קוֹב עמד למות. ועל כך היה אסיר תודה.

שלהי אוקטובר, אבל מהסתיו נותר רק זיכרון רחוק. זה היה סתיו קצר ומכוער, בבושקה זקנה שפושטת בחיפזון שמלה מרופטת. וכעת רק שמים קודרים, קור ארקטי, שלג נישא ברוח. תמונת פתיחה של חורף רוסי שאין לו סוף.

פיוטר לוז'קוב - בלי חולצה, יחף, ידיו כבולות מאחורי גבו - בקושי נתן דעתו לקור. למען האמת, ברגע זה הוא התקשה אפילו לזכור את שמו. הוא שיער ששני הגברים מובילים אותו ביער של עצי לִבנֶה, אבל לא היה בטוח. סביר להניח שאכן היו ביער, המקום שהרוסים אוהבים לנהל בו את עסקי הדמים שלהם. קוּרָפָּטי, בּיקיבניה, קאטין, בּוּטוֹבוֹ... תמיד ביערות. לוז'קוב עמד ליטול חלק במסורת רוסית מהוללת. הוא יזכה במיתה בין העצים.

ויש עוד מנהג רוסי שנוגע להריגה: גרימת כאב בכוונה תחילה. פיוטר לוז'קוב נאלץ להעפיל אל שיאים של כאב. הם שברו לו את אצבעותיו ואת בהונותיו. שברו לו את זרועו ואת הצלעות. שברו לו את האף ואת הלסת. הם הכו אותו, גם כשהיה כבר חסר הכרה. הכו אותו משום שזה מה שאמרו להם לעשות. הכו אותו מפני שהם רוסים. הם הפסיקו רק בזמן ששתו וודקה. וכשהוודקה נגמרה הם הכו אותו עוד, וחזק יותר.

כעת הוא הגיע לקטע הסופי של המסע הזה, טיול רגלי ארוך אל קבר לא נודע. הרוסים קוראים לזה: וישָׁאיָה מֵרָה, עונש מדַרגה עליונה. הוא שמור בדרך כלל לבוגדים, אבל פיוטר לוז'קוב לא בגד באיש. אשתו של הבוס טמנה לו פח, והאיש איבד בשל כך את כל רכושו. מישהו היה חייב לשלם. בסופו של דבר כולם ישלמו.

כעת ראה את הבוס, עומד לבדו בינות לעצי הלבנה דקי הגזע. מעיל עור שחור, שיער כסוף, ראש דמוי צריח של טנק. מבטו היה מושפל אל האקדח גדול-הקֶדַח שבידו. לוז'קוב זקף זאת לזכותו. אין הרבה אוליגרכים שיש להם אומץ לבצע בעצמם את החיסולים שלהם. אבל בעצם אין הרבה אוליגרכים כמותו.

הקבר כבר נחפר. הבוס של לוז'קוב בחן אותו בקפידה, כאילו חישב אם הוא גדול דיו להכיל גופה. כשלוז'קוב אולץ לכרוע על ברכיו עלה באפו ריח מי הקולון המוכר לו. ריח אלגום מעושן. ריח הכוח. ריחו של השטן.

השטן העניק לו עוד מכה בפניו. לוז'קוב לא הרגיש בה. אחר כך הצמיד השטן את האקדח אל ראשו של לוז'קוב מאחור ואיחל לו ערב נעים. לוז'קוב ראה קילוח ורדרד מדמו שלו. ואז חשכה. הוא סוף כל סוף מת. ועל כך היה אסיר תודה.