ביום בו תקרא לי אבא

אברומי, זה לא שם של ילד. אברומי זה מושג, מונח, מקור ללימוד ולהשראה. ובעיקר — חלום עמוק לגלות את הרז, את הסוד, את מה שלא נאמר על ידו. כי אברומי היא איש של מבט, נער של עיניים, אחד שלוקח קצת זמן לפענח את התנועות ולהבין כמה הוא יודע לאהוב, וכמה הוא טוב לב, כמה הוא נשמה גיבורה וגדולה.

כשמכירים אותו, מבינים שאין לו בעיית תקשורת. מבינים שהוא המציא ערוצים חדשים שבאמצעותם הוא מבטא אהבה, הערכה וגם כעס, חשש ופחד.

אברומי לימד אותי שפה. בנאום הבכורה שלי בכנסת, אירחתי את אברומי. נוכחותו ביציע האורחים דחפה אותי, נתנה לי כוח. ידעתי שהגעתי לשם גם למענו. כדי שאיש לא יחשוב שהוא אחר, שונה, מוזר.

חלומי הוא שלא נכריח את אברומי וחבריו לדבר בשפה שלנו. שנטה אוזן, שנפתח את הלב — ללמוד את השפה של אברומי. יש בה מחוות עמוקות, וביטויים פנימיים ומוארים. שנים רבות, שמחת פורים שלי הייתה תלויה בהגעתו של אברומי לביתי, משלוח מנות בידיו ועיניו מוארות באור יקרות. שנים רבות יודעים הוריו שעל כל צעד ושעל, על כל פריצת דרך חדשה — אני חייב לקבל עדכון.

"כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו," נאמר בתלמוד בבלי מסכת סנהדרין. בהרבה מאוד מובנים, כמו כלפי שאר תלמידי, אני מרגיש אל אברומי אהבה טהורה ועמוקה, כמעט כמו של הורה. וכמו על תלמידים אחרים, כמו גם על ילדי הביולוגיים, אני חולם — ולא פעם אחת — על אברומי.

אברומי לא היה פרויקט חינוכי. לא ראינו בשהותו בישיבה מעשה חסד, לא ריחמנו עליו מעולם, לא חשנו צורך לסייע להוריו. אברומי למד בישיבה כי כך צריך להיות. פשוט, אין שום סיבה שבעולם שכל חברי קהילת הבוגרים לא ילמדו יחד באותה כיתה. גבוהים ונמוכים, בהירים וכהים, אוהבי מקצועות הומניים ומקצועות ראליים, כאלה המתמחים בחכמת הלב ואחרים שכוחם בחכמת ידיים, ועוד שורה ארוכה של לומדים הנמצאים על רצפים שונים של תקשורת בין אישית. אף אחד מהם לא אמור להישאר מאחור, להיות מודר מחברת בני גילו.

ובעיקר, אין אחד שאין לו מה לתרום לחברה, שאין מה ללמוד ממנו. קל וחומר כשמדובר באברומי. איני מוכן לראות בילדים עם צרכים מיוחדים כר למעשה חסד של האחר. אינני מוכן לראות בהם שמרי יין המתסיסים ומעוררים את הצדדים הטובים בנו ו’מכריחים’ אותנו להיות טובים. המבחן האמיתי אינו בארגון חסד המשלב בין ילדים שונים בקייטנת חופש או במפגש קבוע של שעה או שעתיים אחר הצהריים. גם זה מעשה חשוב, כמובן, אך רק בתנאי שמדובר בצעד ראשון. האתגר הגדול הוא חיים משותפים, חיים ביחד.

כשאתה מבין שכל נברא — הוא יצור אלוהי, אתה מבין שאין דבר העומד בפני השילוב. אתה מבין שהקושי אינו אמיתי אלא תרבותי. אתה מבין שאתה המפסיד המרכזי מיצירתה של קהילה חסרה, שאינה מאפשרת לכל סוגי בני האדם לחיות בתוכה כשווים. כולנו נושאים בתוכנו לקות. אין אדם שלם. יש אנשים שנכותם נסתרת מעין ויש כאלו שנכותם גלויה. איש מאתנו לא שלם. את הלקויות שלי אין רואים. הן נסתרות עמוק. יש לי מגוון של כלים לכסות עליהן. את הלקות של בני, רואים גם רואים. הוא גלוי לעין כל. הוא לא מסתיר את חסרונותיו. הוא מבקש שתתבוננו גם ביתרונותיו.

מערכת החינוך הישראלית כמעט שאינה מפגישה בין בעלי לקויות לבין תלמידים ‘רגילים’. בגן ובכיתות היסוד זה קורה יותר, אך ככל שחולפות השנים ובני המחזור מגיעים לשלב בית הספר התיכון, מאבדים תלמידי החינוך המיוחד את מקומם בתוך המסגרת. מדוע? אולי מחשש שיפגעו באחוזי הזכאות לבגרות? אולי כי ההכלה דורשת מאמץ? אולי זו בעיה של היערכות לוגיסטית, אולי בעיה של הנגשה.

... ואולי זה מפני שמתייחסים אליהם כ’פרויקט’, כזוללי אנרגיה בית ספרית.

חכמי התלמוד, במסכת נדרים, מספרים את כל הסיפור על רגל אחת: "ארבעה חשובין כמת: עני, ומצורע, וסומא, ומי שאין לו בנים... וסומא — דכתיב: "במחשכים הושיבני כמתי עולם" (תלמוד בבלי מסכת נדרים דף ס"ד עמוד ב’). אני מבקש להתייחס אל הסומא כמייצג אנשים עם מוגבלויות לסוגיהן. הגדרתו של הסומא כמת עלולה להתפרש בכמה אופנים שונים: ראשית, יתכן שחז"ל בקשו לתאר את חומרת הלקות. יתכן שרצו לעורר את רחמיהם של אחרים. אולם הסברים אלה מחייבים אותנו להצביע — מה מייחד את הלוקים בבעיות הללו, הנחשבים כמתים, על פני לקויות אחרות? מה הייתה הסיבה שהובילה את חז"ל לקבוע שהללו חשובים כמת?

נראה שמה שמשותף לעני, למצורע, לעיוור ולחשוך הילדים הוא ההדרה מן החברה. כל אלו הם בנים שהחברה מתבוננת עליהם בעין עקומה, שמקומם בחברת הרבים לא מובטח. הם תמיד צריכים להתנצל, לבקש, לקוות. כך הופכים חייהם ללא חיים, לבקש ולהתחנן על זכויות בסיסיות שווה להמתת המהות שבחיים — הזכות להיות אדם שווה.

במקרים רבים, ילדי החינוך המיוחד אינם חלק מ"הבית." באים אליהם בימי חג ומועד כדי "לשמח אותם"; פוגשים בהם במסגרת שעת מחויבות אישית; אולי אפילו "מביאים" ילד אחד או שניים להשתלב בכיתה. זה יפה. אך אלו אינם חיים משותפים. אנחנו נקראים להמיר את מעשה החסד במעשה צדק. לצמצם את הר מעשי החסד המתרומם כדי למלא מעט את עמק הצדק החסר בעולמנו, כדי לסייע גם בהגדרת מידת החסד. בהקשר זה: חסד היא פעולה המבקשת להוציא את המיטב ממצב נתון. צדק הוא הגדרה של כללים והכתבת כללים חדשים. יהדות גלותית מסתפקת בחסד; יהדות ארץ ישראלית כמהה לצדק.

מבחינתי שילוב הוא מעשה אמוני — דתי פשוט. מקום המבחן שלי בו אני מראה לאלוהיי ש"חביב אדם" — כל אדם — "שנברא בצלם." זהו גם מעשה הומני ומוסרי ומעשה חינוכי בסיסי. אבל, בעיקר, זהו מעשה צודק ופשוט. למה שילוב? ככה! כי כך נברא עולמנו. אלו ילדים — ואלו ילדים. והם צריכים לחיות יחד. אנחנו זקוקים רק לדבר אחד — לבנות להם גשרים, לתת להם כלים לחיות חיים פשוטים ביחד.

הספר הזה הוא סיפור שעדיין לא תם. אברומי נמצא רק בראשית דרכו, ואני משוכנע שברבות הימים נוכל להוסיף את כרך ב’ וג’ לעלילותיו. אך הוא אינו רק סיפור. זהו ספר אמונה חשוב: אמונה באדם, אמונה בהורות, אמונה בחינוך, אמונה בעתיד ואמונה בא-ל הטוב שאת דרכיו קשה להבין לפעמים, אך את הכוחות שהוא נותן לנו אי אפשר להעריך במילים.

יבוא יום, והוא יבוא מהר מכפי שאנו חושבים, ובזכות אנשים כמו אברומי ומשפחתו, יהפוך השילוב לדבר פשוט, מתבקש, מובן מאליו. או אז, יהפוך הספר הזה לתיאור היסטורי של עולם שהיה ואיננו. זו חובתנו לאברומי. זה תפקידנו. לא נוותר.

באהבה רבה

שי פירון