מצילות

"מה פירוש ראשי התיבות עכו"ם?"

משונה פעילותם של גלי הקול ושל איברי השמיעה. צלילים מהטלוויזיה בסלון מקרטעים כמו ציפורים חולות דרך קירות הגבס של חדרי ומגיעים אליי שבורים וחסרי מובן. אבל לעתים מתעופפות ציפורים בריאות, אולי כשאימא מגבירה את הווליום, או כשאני משועממת במיוחד וכמהה לאיזו הסחה חדשה. שאלת השעשועון הטלוויזיוני ששמעתי בבירור גורמת לי להאזין בדריכות לתשובות האפשריות, אבל הן מצדן חוזרות לנוהל המקוטע הרגיל, ואינני מצליחה לקלוט אותן.

משועממת אני מתחילה להמציא אפשרויות תשובה בעצמי. עצים כרותים ומשונים. עלים כתומים ומשוננים. עד כאן ומעבר. עימות כולל מזוין. עיכוב כובל מגוחך. ערעור כושל מאוד.

צלילי המעבר לפרסומות מבהירים לי שפספסתי את התשובה הנכונה, וזה מתסכל אותי קצת. במאמץ אני מקימה את עצמי מהמיטה.

אימא מקדמת את פניי במחוות אהבה מופרזת. זרועה נמתחת על גב הספה כדי להכיל את גופי. "בואי, אהבה שלי," היא מתרפסת, אבל אינה מוחה כשאני מתיישבת רחוק מדי, משאירה את חצי החיבוק המוכן מראש שלה ריק.

אנחנו בוהות בצוותא. רק בפרסומות נכפית איזו שיחה מינימלית, הכרה זו בנוכחותה של זו. "מה שלום עמית? ואיך היה אצל אלינה?" היא שואלת ברצף, ואני מהמהמת משהו שמספק אותה, ומביא, לדעתי, להשלמה של מכסת המילים הדרושה לערב זה. אני ממרקת את המשקפיים, ואנו חופשיות לשוב ולבהות במסך, להתעלם האחת מחוויות יומה של האחרת וגם מאלה שלה-עצמה. יש פרסומות עדיין, כמובן. לא שוחחנו הרבה כל כך: ילדים בלונדינים מאושרים ממלאים את המסך וגם אימהות אסתטיות ועסוקות המתחזקות קריירה מצליחה ומשפחה זוהרת, ובערב שולפות מגשי מזון מוכן מהמקפיא ומחייכות לעצמן לנוכח הארוחה המושלמת שהתקינו בארבעים שניות.

"את מרגישה התקדמות?" היא מפתיעה אותי בשאלה שאיננה לקוחה ממצבור המחוות הרגיל בינינו. אינני יודעת איך להגיב לזה. התקדמות ודאי שאינני מרגישה, כלומר, התשובה "לא" תהיה כנה דיה, אבל השאלה עצמה ולא התשובה המתבקשת היא המגרה את עורי לעקצץ בדריכות. הרי לשאול על התקדמות משמע להודות באיזשהו מצב נחות שיש להתקדם ממנו, אפשרות שטרם עלתה בקול רם ביני לבין אימא שלי, עד כמה שאני זוכרת. היא הציעה שאלך לטיפול, זה נכון, לפני שנה ומשהו סיפרה בעליזות על חברה של חברה שיש לה קליניקה נהדרת, והמון אנשים הולכים אליה, ואם תרצי נמצא לך מקום אפילו שלא קל להשיג. אבל בדרך כלשהי התקבעה הפגישה השבועית שלי עם אלינה בתוך המכלול כמו סתם פרט שולי בלו"ז, כמו פדיקוריסטית או ספרית או משהו כזה, פעולת תחזוקה פשוטה שאינה מחייבת הודאה במצוקה.

זה עשוי להישמע משונה, כמעט לא אמין. הילדה בת שלושים ואחת, ועדיין חיה אצל אימא ועובדת אצל חברה של אימא והולכת לטיפול אצל חברה של חברה של אימא: רוב האנשים היו מזהים כאן מעין איתות קל לקיפאון, לילדותיות מאוחרת חסרת חן, לעיכוב התפתחותי לכל הפחות. אבל הרי אימא שלי אלופה בהעמדת פנים. "האור של חיי" היא קוראת לי, "שלמות קטנה שלי. נטולת רבב." היא כינתה אותי כך, באותו פאתוס משונה, גם בימים ששקלתי תשעים ושמונה קילוגרמים. השומנים שלי לא הפריעו לה, לא יותר מהעקבות המסתוריות במקלחת או מההתייצבות השבועית אצל פסיכולוגית, לטעון בשכנוע פנימי עמוק שאני נהדרת, מושלמת, ששום בעיה אינה יכולה להתקיים בסביבה כה טהורה. "הייתי כל כך חסרה עד שבאת," היא לוחשת לי כמו מאהבת מתמסרת מדי, חסרת פאסון. ואני, כשם שאני מתעבת את העמדת הפנים הזאת, את התרמית הזאת, אני מתענגת עליה. מתענגת על דמותי כפי שהיא, לכאורה, רואה אותה. אף על פי שאינני מאמינה לה, אני נהנית הנאה חולנית, עלובה כל כך, הנאה של מי שאין לה הנאות לגיטימיות אחרות, מהשקר שהיא מספרת עליי לי ולעצמה, מתדמית הבת המושלמת, הנסיכה התמה, שבראה לה אימא שלי לפני שלושים ואחת שנה מביצית מזדקנת ומזרע אלמוני במבחנה.