חינוך ישראלי במאה ה-21: שני עשורים מוחמצים

האם קרה משהו חדש במאה ה-21?

 

בראשית הייתה השאלה. עלינו לשאול על הדברים שברצוננו לדעת. עברו כמעט 20 שנה ראשונות באלף השלישי לספירה, מה קרה בהן לחינוך? אני מבקש להציג את השאלות שבעקבותיהן יתקדם הספר, לבחון האם יש לו תשובות, או אולי השאלות מעלות שאלות נוספות ואולי תהיות ומבוכה.

האם יש לתקופת שני העשורים האחרונים מאפיינים ייחודיים משלהם, ועד כמה הם נוגעים לעניין החינוך? בעקבות זאת, האם החינוך צריך להשתנות, ואם כן – לאן? ובהמשך לכך, האם יש בישראל הליך שמאפשר שינוי מושכל של החינוך? ובעקבות השלישית, מהו שינוי מושכל במאה ה-21, האם ניתן לתארו ולהמשיגו?

"חינוך המאה ה-21" אינו רק אתוס וצירוף מילים אופנתי, שכן, עם פרוץ המאה החדשה לחיינו חל שינוי רדיקלי בתחום החינוך בעולם ובישראל. השינוי בא מלווה בתרועת חצוצרות, ולא כפי שסבורה תמיר (2017) ש"המהפכה של החינוך המדיד היא מהפכה שקטה שהתרחשה כמעט באקראי". לעומתה אכן קובע יוגב (2007): "המדיניות, אשר הדגישה את העצמת בית הספר והמורים, שהתפתחה במחצית הראשונה של שנות התשעים ונמשכה, במידה זו או אחרת, לכל אורך שנות התשעים, עברה מהפך בראשית שנות האלפיים. במהלך חמש השנים הראשונות של העשור הנוכחי הפכה מדיניות החינוך בישראל למדיניות ששמה דגש על 'סטנדרטים חינוכיים' והישגים לימודיים של התלמידים" (עמ' 131).

צירוף מקרים לא ממש מקרי – של תחילת המאה ושינוי מהותי בחינוך – העניק לשאלה שבכותרת תשובה חיובית. האיומים שהילכו עלינו לקראת שנת המילניום, בראשם "באג 2000", אומנם לא הניבו את האסונות המצופים, אבל כעין רוח תזזית החלה מנשבת מעברים. האלף החדש נפתח בפיגועי ה-11 בספטמבר 2001, שהובילו למאבק עולמי מתמשך בטרור, שמופעיו משתנים עד דאע"ש ודומיו. הגלובליזציה קיבלה דחף נוסף בגין התפתחות האינטרנט אל הרשתות החברתיות של web 2.0. הטכנולוגיה בכל תחום מתפתחת במהירות חסרת תקדים, מובלת על ידי "דת הדאטה" (data) (נח הררי, 2017) עם האתגר המוביל – פיתוח בינה מלאכותית. הסמארטפון משנה התנהגויות חברתיות, והרובוטיקה מאיימת על שוקי העבודה והתעסוקה, כשהספרות הכלכלית טרודה בשאלה האם האבטלה אכן תרקיע שחקים. הפערים בין עשירים ועניים גדלים, גם אצלנו, והתחרות בכל תחום היא אדירת מימדים ורבת תהפוכות.

הפוליטיקה הגלובאלית מטלטלת את העולם ומעמידה אותו בפני סכנות קיומיות ממש. ואילו המעגל הקרוב יותר אלינו, "האביב הערבי" הוליד סתירות לגבי הכיוונים אליהם הוא פונה: הוא לא העמיד בספק את המלחמה המכוערת המתחוללת שנים ארוכות בסוריה שכנתנו, במחיר נורא של הרוגים, פצועים וחסרי בית; וברצועת עזה שולט הטרור החמאסי על אוכלוסיית מיליונים, שאין בכוחה לשנות את מר-גורלה. אבל מן הצד האחר אנחנו עדים לפרץ של שינויים תרבותיים, כולל מאבק נשים לשחרורן בתוך תרבות האסלאם.

בפתח דבר לדוח פיז"ה 2015 נאמר, שתוצאות המחקר הראשון (2002-2000) הביאו לטלטלה במדינות שונות. מחקר זה גילה לעולם את איכותן של מערכות החינוך של פינלנד מצד אחד ושל מדינות המזרח הרחוק: יפן, דרום קוריאה, הונג קונג וסינגפור – מצד שני (ראמ"ה, 2016, דצמבר).

כצפוי, ישראל מושפעת מאד מן ההתרחשויות העולמיות, אבל היא גם מולידה את סדר היום העצמאי שלה. בְדרמה גדולה מציבה המאה ה-21 סימן שאלה מדאיג על המשך קיומה של מדינת ישראל. ההתיישבות (ה"התנחלות") של ישראל בשטחי יהודה ושומרון נראית כבר כמעשה בלתי הפיך, שיביא אותנו לחיבור מדיני קבוע עם אוכלוסיה פלסטינית גדולה שם, שתדרוש יותר ויותר את זכויותיה. לשליטה על ציבור עוין ישנם מחירים של עימות רצוף הכרוך בנפגעים רבים, וכן מחירים כבדים כלפי פנים, פוליטיים וחברתיים. המצב הביטחוני שהוא נטול יציבות, הפגיש אותנו כבר עם מספר מלחמות, ואין באפשרותנו לנבא מהיכן ומתי תבוא איזו רעה נוספת – פיגוע רצחני מהדהד או מלחמה שתגבה מחירים משני הצדדים.

מבפנים התבססה אצלנו חברה מקוטבת עם אוכלוסיות קטנות עשירות מאד, אוכלוסיות גדולות דלות מאד ו"מעמד ביניים" שנאבק על הישרדותו. כישורים גבוהים, שמתפתחים בעיקר אצל הצעירים בתקופת הצבא יצרו את Start-up Nation הישראלי (סינור וזינגר, 2011), שמהווה שכבה אמידה שעובדת קשה ומעוררת קנאה.

ברמה הפוליטית בנימין נתניהו הוא האיש המשפיע על הפוליטיקה הישראלית במהלך כל המאה ה-21, כלומר כשני עשורים. השנים הללו, שמאופיינות ביציבות כלכלית צומחת, מביאות לביטוי את הבעייתיות שבשליטת ישראל על השטחים. נתניהו הגיע לדרגת התמחות עליונה בטיפול בסוגיה הזאת תוך הליכה בין הטיפות: הולך "עם" ומנסה להביא את העולם להרגיש – בחוסר הצלחה – "בלי". אחת הדרישות הבוטות של מצב הכיבוש הוא, עימות קבוע בין הפעולות בשטח לבין החוק. אי-לכך יש ניסיונות חוזרים ונשנים לצמצם את מרחב הפעולה של מערכות החוק. הפעילות הזאת מחייבת אנשים מתאימים למשימה, ואכן התחלנו להיות מוקפים בשנים האחרונות בדמויות שלטוניות שהיושר האישי, תרבות הדיון וערכי הדמוקרטיה – מהם והלאה.