קולות: עוני חדש בישראל

פרק ראשון

הסובלים בבושה

נורה (65), גרפיקאית וצלמת

"כל כך קשה לשוחח על המצב הכלכלי"

יום שישי אחר הצהריים. נורה הגיעה לביתי במכוניתה אחרי ביקור במוזיאון עם ידידים. היא אישה נאה, בשמלת קיץ ארוכה וצבעונית, ולה שיער מתולתל וצבוע בצבע שחור עז. ידידה המליצה שאראיין אותה. נורה הסכימה להתראיין, אך ציינה שאינה בטוחה כי היא מתאימה להגדרה, ואף פעם אינה משתמשת בעצמה במילה "עוני", לדבריה. מכאן היא גם מתחילה את שיחתנו המוקלטת.

אף שהנושא עצמו רגיש ומביך, הסכמתי להתראיין רק בגלל שקראתי את ספרייך ואני מעריכה את מה שאת עושה. אלמלא זו היית את — לא הייתי מסכימה, כי איזה עניין יש לי לגעת במקומות כאלה? חשבתי שהשיחה אתך תהיה הזדמנות לנסות להבין מה המשימה ההתפתחותית שלי עכשיו, איך אני מבינה את כל גלגולי החיים האלה, שלא תכננתי, שקרו לי, ואיך אני מסתדרת אִתם. כי מה המוטיבציה שלי לדבר? אינני שייכת לקבוצת גיל שמרגישה שמישהו עשה לה עוול, שצועקת שבעשור האחרון מחירי הדיור הכפילו את עצמם. אני שייכת לקבוצה אחרת, מבוגרת יותר, של אנשים שהיו עצמאיים והצליחו, אבל במקצועות שלנו אין רשתות ביטחון, וזה נעשה קשה משנה לשנה.

בכלל, לא נוח לי שלא נוח לי! מדוע זה כל כך קשה לשוחח על המצב הכלכלי? הרי לא עשיתי שום דבר רע! להרגיש מובך על ידי אספקטים מסוימים של החיים, שהם לא בדיוק מה שרציתי שיהיו — זה לא לעניין! מדוע אני מתביישת? זה לא שאני הולכת לספר לך עכשיו על עבירות שביצעתי, אלא שאף פעם לא דיברתי על דברים כאלה, גם לא עם קרובים או ידידים.

המשפט "לא עשיתי שום דבר רע" חוזר לפחות חמש פעמים בשיחתנו. נורה נלחמת בבושה. מכאן מתחיל סיפור מפורט שקיצרתי הרבה.

סיפור החיים שלי הוא די הזוי. נולדתי במקסיקו ב־1950. אבא שלי היה ציוני, פעיל בתנועת נוער, והיה מיועד להצטרף לקיבוץ בארץ. אמי הייתה מרקע אחר לגמרי, והתכנית לעלות ארצה ולחיות בכפר ממש לא התאימה לה. וכך האהבה ניצחה, העלייה התעכבה, ואני עוד נולדתי שם, וזכיתי לתקופה קצרה של ילדות מאושרת בבית של סבתי מצד אמי במקסיקו. השפה הראשונה שלמדתי הייתה ספרדית. עד היום זו השפה שאני הכי אוהבת.

כשהייתי בת ארבע בערך, וכבר נולד אחי הצעיר, עברה המשפחה לחיות בארצות־הברית, בקהילה של היפי'ז יהודים בצפון קליפורניה, מין קומונה שאולי הזכירה לאבי את הקיבוץ שרצה להגיע אליו. שם למדתי אנגלית, כמובן, אבל גם קלטתי ערכים אנטי־בורגניים, אנטי־ממסדיים, עם דגש על מוזיקה ואמנות. הייתה לנו הרגשת ארעיות. כל הזמן דיברו על כך שעוד מעט יעלו לארץ, ואיכשהו זה לא קרה. עד שאבחנו אצל אמי סרטן בשלב די מתקדם וכשהייתי בת שבע בערך היא מתה. אני בקושי זוכרת אותה.

די מהר אבי התחתן מחדש עם אישה צעירה מאוד, חניכה שלו מתנועת הנוער, שהסכימה לעלות אִתו ארצה. אחי ואני ממש לא סבלנו אותה, וזה היה כנראה הדדי. אז התחיל פרק לגמרי אחר בחיים שלי, פרק די רע.

כשהייתי בת שמונה עלינו והתיישבנו בזכרון יעקב. אבל בזה לא תמו נדודיי. מאחר שאבי התפרנס מהנהגה בין־לאומית של ארגוני נוער יהודיים, המשכנו בנסיעות בארצות־הברית ובאירופה, עם הפסקות בארץ. פעם חישבתי שבסך הכול עברתי 12 בתי ספר עד סוף התיכון, מהם כמה היו פנימיות. אף פעם לא הרגשתי לגמרי שייכת לארץ או למשפחה של אבי.

בכל המוסדות שלמדתי אף אחד לא ידע עליי כלום. תמיד הייתי במועצת התלמידים, ילדה פעילה ומצטיינת. את כל הקישוטים של החגים אני עשיתי. בית הספר היה מקום נפלא בשבילי, הוא הציל אותי מחיי משפחה בלתי נסבלים. מהרגע שנכנסתי לבית הספר הייתי על אי בעולם אחר וכל פעם שהייתי נוסעת הביתה — זכורה לי המועקה שליוותה את ההתקרבות שלי הביתה. לאבי ולאשתו יש עוד שני ילדים. בשלב הנעורים שלי הם עברו בקביעות לחו"ל, ואני לגמרי התנתקתי מהם. על זה לא נדבר, בסדר?

נורה מעבירה את המוקד מהסיפור המשפחתי לשירותה הצבאי הקשה בתעלת סואץ בתקופת מלחמת ההתשה ומסיימת באופן דרמטי:

הייתי כולי בת 18, אנשים ישבו אז על הקו בתעלה שלושה חודשים ולא זזו עד שהיה מגיע גדוד להחליף אותם. כל הזמן נפגעו חיילים. אנשים היו משתגעים. חיילים אכלו אבנים רק כדי שיפנו אותם. באיזשהו שלב הפסקתי לאכול מרוב לחץ... פעם בשבועיים, כשהייתי יוצאת העירה, הרגשתי חובה לבקר את כל הפצועים, גם כאלה שלא הכרתי. פעם התעלפתי ליד המיטה של פצוע אחד, ובדיזנגוף הייתה הרגשה של עולם אחר — אנשים יושבים בבתי קפה ואנחנו בתוך הסיוט הזה!

הייתי חיילת בודדה, ואחרי השירות בסיני העבירו אותי לקריה, וקיבלתי דיור במעון מיוחד בתל אביב. שם בערבים התחלתי לצייר, ולקחתי כל מיני קורסים באמנות חזותית ובגרפיקה. אמנות משכה אותי עוד מהילדות. אני חייבת לציין שאף פעם לא נשפו בעורפי, במובן החיובי, לא אימא פולניה ולא אבא פולני, שיגידו: "נורה, את צריכה מקצוע שאפשר להתפרנס ממנו". תמיד האמנתי שאם זה מה שמושך אותי, אני אעבוד בזה, והכול יהיה טוב. היום ברור לי שצורת ההתנהלות שלי, עם כל היופי שיש בה, לא מתחברת נכון להישרדות בחיים.

הלכתי ללמוד אמנות וצילום במכללה. מבחינה כלכלית הסתדרתי. היה לי חיסכון מהצבא, כי הייתי שלושה חודשים בקבע, ותמיד מצאתי משרות חלקיות בזכות הכישרון הגרפי שלי. שנה אחת אפילו קיבלתי מלגת הצטיינות ועבדתי בתור עוזרת מחקר של ראש המכללה. לפעמים לימדתי שיעורים פרטיים באנגלית או בספרדית. תמיד ידעתי להסתדר, גרתי במעונות הסטודנטים הכי עלובים והכול נראה לי נהדר. בהמשך פגשתי אנשים שהציעו לפתוח מועדוני נוער חדשים באזורי מצוקה, ושכרו אותי כמדריכת אמנות. ראיתי ברכה בעמלי, כמו שאומרים. הצלחתי מאוד עם בני נוער, ובסופו של דבר הקמנו שני מועדונים שקיימים עד היום. מה שהצלחתי לעשות בתור בחורה צעירה בת 25 נראה לי די מדהים היום. סיימתי את המכללה ותכננתי ללכת ללמוד תולדות האמנות באוניברסיטה אבל זה לא הסתייע.

עוד בצבא הִכרתי את מי שנעשה אחרי כמה שנים בעלי. בן זוגי הוא חלק מהסיפור הכלכלי שלי. התבגרנו יחד. הוא דומה לי בזה שלא היה לו שום גב משפחתי, וגם זה משהו שקירב אותנו. הוא היה בחור מקסים, אמן, צייר ומוזיקאי, בעל ידי זהב, שונה מכולם. גם הוא למד אחרי השחרור מהצבא והשתלם באמנויות שונות, אבל התמקד בעבודות עץ, נגרות בניין מסוג מיוחד ואיכותי מאוד. באופיו היה אדם לא מחובר לפרקטיות בכלל, לא מעשי, מוכן לעבוד בשביל כל דבר מעניין, לא משנה אם וכמה ירוויח מזה.

שנינו התחלנו לעבוד. בעלי נכנס לאט לאט לשוק נגרות לבתים שעברו שימור, עבודת רסטורציה, אמנות בעץ בסגנון של פעם. אני עבדתי במשרד של מהנדסים בתור גרפיקאית. אחרי שהתחתנו גרנו בדירות שכורות וזולות בשכונות מצוקה, איפה שהרגשנו רצון להשתלב ולעזור לקהילה שבתוכה חיינו. תמיד ניסיתי להכיר את השכנים ואת הילדים שלהם, הזמנתי אותם הביתה, התעניינתי בלימודים שלהם בבית הספר, ואפילו עשיתי אִתם שעורי בית, בהתנדבות כמובן. אני זוכרת כמה שמחו השכנות המזרחיות שלי כשהתחילו לראות עליי את ההיריון הראשון. פתאום היה תמיד מישהו שירים לי את הסלים מהמכולת במדרגות, ואחר כך את העגלה של התינוק.

בשלב מסוים, במסגרת פרויקט של שיקום השכונות, הציעו לנו לרכוש דירת שני חדרים שבה התגוררנו אז עם הבן הראשון שלנו. קיבלנו הלוואה מצוינת ורכשנו את הדירה. ככה הגענו לבעלות על דירה משלנו, שגרנו בה 12 שנה. אחר כך תשמעי איך איבדתי אותה... נגיע לזה בהמשך.

הבן הבכור שלנו נולד כשהייתי בת 30. החלטתי שאני לוקחת שנת חופש. לי לא הייתה אימא אף פעם, והרגשתי חייבת ללמוד איך להיות אימא, ולהתפנות לזה ברצינות. בשלב הזה שמעתי שבצבא מבקשים להעסיק גרפיקאים כאזרחים על חוזה מיוחד. קיוויתי שחלק מהעבודה אוכל לעשות מהבית, וזו תהיה תעסוקה נוחה לאם. הבטיחו לשלם משכורת גם בשלב ההכשרה לתפקיד. החלטתי לפנות אליהם והתקבלתי.

כך התחילה תקופה של 12 שנה שעבדתי בצבא בתור פרי־לנסרית בהפקה של חוברות הדרכה וכל מיני חומרים שהודפסו למטרות צהליות שונות. העבודה כללה גם עריכה וצילום, תחומים שבהם התמחיתי במשך הזמן, והמשרה שלי הייתה אז משתלמת מאוד. יכולתי לקבל את המשכורת החודשית ולהיות ימים רבים בבית. בשנים האלה נולדה לי גם בת ובתור אימא זה היה סידור מעולה. עליתי לאט לאט בהיררכיה המקצועית והתקדמתי. עבד תחתיי צוות שלם של עובדים במקצועות שונים, רובם צעירים.

נורה עוצרת. כאן מתחילה הירידה בסיפור, אני חושבת לפי הטון של דבריה. אני מציעה עוד כוס קפה, ואנחנו ממשיכות מאותה נקודה.

שתים עשרה שנה זו תקופה ארוכה, ולקראת סופה חלו שינויים בתנאי העבודה. חייבו אותנו להיות אזרחים עובדי צה"ל. במהלך אופייני לי מאוד, הבנתי פתאום — באיחור — שיחס הצבא לאזרחים עובדי צה"ל איננו ראוי. הצבא לא שילם לנו מה שהובטח לנו. הרגשתי גם שדורשים ממני לעשות אינדוקטריניזציה לערכי הצבא, שלא הסכמתי אִתם. אמרתי: "אם זה ככה — שלום, אני הולכת הביתה". ועזבתי!

אני לא לגמרי מבינה לעומקן את הסיבות לעזיבה הפתאומית, אבל השעה מאוחרת ואינני מתעכבת.

ובינתיים, מבחינה כלכלית... בעלי היה איש מוכשר מאוד ותמים מאוד. היינו קצת דומים בזה. היה לו חשוב לשמור על החופש היצירתי שלו. הוא לא עבד אפילו יום אחד בחייו בתור שכיר, וגם אני לא הסתדרתי עם כל המערכות הגדולות האלה. הוא עזב את נגרות הבניין והתחיל לייצר צעצועים ומשחקי ילדים באיכות מיוחדת, מחומרים טבעיים, שיש בהם גם יסוד חינוכי, מעשי אמנות ממש. אחרי כמה שנים הוא פרץ עם המוצרים שלו לשוק והצליח לשווק את המשחקים האלה גם בחו"ל. כדי לבצע את העבודה הוא הקים סטודיו משלו ופרנס קבוצה של עובדים. כשהגיעו שנים רעות, הוא לקח הלוואות כדי לשלם משכורות ולהחזיק את הסטודיו. זה מה שתמיד קורה לעצמאים קטנים, שאין להם עורף כלכלי ומסתבכים בהלוואות. בתקופת השיא שלו הוא גלגל כספים גדולים בלי להבין בזה. קרה שהוא לקח הלוואה לקניית ציוד ממוחשב ונפל לידיו של עורך דין מפוקפק, שדרש ממנו להחזיר פי שניים מההלוואה המקורית, ואז הוא רדף אותו והתחיל לאיים גם על ידידים שלנו, שחתמו לו על ערבות. התחילו לדפוק אצלנו על הדלת, מההוצאה לפועל, כל מיני גובים. זה ממש זעזע אותי, כי תמיד ראיתי את עצמי כמישהו שהוא נורא בסדר. מצאנו את עצמנו שקועים בחובות וממש לא מבינים איך זה קרה. תמיד אמרו לבעלי: "אתה מוכרח לקחת מישהו שמבין יותר בכספים, שינהל לך את העסקים", אבל הוא היה אמן בנפשו ואף פעם לא נתן לאף אחד להתערב לו בעבודה.

בתקופה שגידלנו את הילדים עברנו לגור בשכירות במושב, שם היה הסטודיו של בעלי. ניסינו למכור את הדירה שלנו בעיר, אבל הייתה תקופה של שפל כלכלי, לשכונה היה אז שם רע מאוד, ואף אחד לא התקרב לשם. היו לנו כמה שנים רעות. הכול הלך והסתבך. בעלי לא עבד שנתיים או שלוש וההוצאות היו גדולות יותר מההכנסות. בסוף הצלחתי למצוא קונה לדירה במחיר גרוע, ומכרנו. כמה שנים אחר כך זה הרקיע שחקים. לנו זה כבר לא הועיל... בכסף הזה החזרנו חלק מהחובות. בינתיים במושב צברנו זכויות ויכולנו לקנות קרקע לבנייה בתור ותיקים. חתמנו על מגרש והתחייבנו על משכנתה, אבל התקשינו לעמוד בהחזרים. בקיצור, לא היה אפשר להתרומם מעל גלי החובות שהתנפחו עם השנים וצמחו למפלצת של מיליון וחצי ש"ח לשם, ומיליון וחצי לשם, מספרים כאלה שאת רק מסתכלת עליהם ו...

כשאכלנו את הכסף מהדירה שנמכרה, מכרנו גם את הסטודיו. בנוסף, נאלצנו לפדות את המשכנתה ולוותר על המגרש. ואז, לפני כעשר שנים, נכנסנו לתקופה קצת יותר טובה. חשבנו שנפתח דף חדש. עברנו לגור בשכירות בשכונה ישנה בתל אביב, מקום מקסים שאני גרה בו עד היום. בעלי זכה שוב במכרז גדול, אבל כשהגיע לביצוע עשו לו בעיות עם התכנון המקורי שהציע, דרשו ממנו להוזיל את הייצור, ובסופו של דבר הלחץ הממושך שעברנו כנראה הרס את בריאותו. במהלך המשא ומתן על המכרז הזה, באחד המפגשים, הוא חטף התקף לב ומת במקום. אני בטוחה שכל השנים האלה של ההישרדות הכלכלית עם המועקה הנפשית של עצמאי, שלא מצליח להתרומם, גרמו לזה. אני ממש זוכרת אותו יושב וכותב מכתבים נזעמים בדם לִבו... הוא היה אדם בריא לגמרי לפני ההתקף החמור הזה שהרג אותו.

אני מצטערת לשמוע.

ו... [נאנחת] זהו. הוא היה אדם מלא אור, אפילו בתנאים הכי קשים הוא שמר על רוממות רוח כזו, על האפשרות להיות מעל הדברים. אבל תלאות החיים הכלכליים שלנו כרסמו אותו. הוא הרגיש שנעשה לו עוול, אי־צדק — לא רק כספית, אלא במובן של פגיעה ביצירה האמנותית שלו.

עשר שנים לפני מותו בערך עזבתי את המשרה שלי בצבא, כמו שסיפרתי לך. התחלתי לבנות לי קריירה של פרי־לנסרית במקצועי. אני די טובה בזה. יש לי המון ניסיון. עשיתי דברים מגוונים מאוד, אבל כלכלית תמיד נשארתי במשכורת נמוכה יותר מזו של חבריי הגברים. הם עשו אותה עבודה והרוויחו פי שניים בערך! נכון שבתקופה שהיו לי ילדים העדפתי תמיד להשאיר לי זמן פנוי בשבילם. לא הסכמתי להיות פול טיים מחוץ לבית כמוהם. אבל סיבה חשובה יותר היא, שבאופיי לא מתאים לי לשווק את עצמי, ולהגיד: "קחו אותי, אני הכי טובה"! קשה לי להתמקח על כסף שמגיע לי. אני דעתנית וחסרת יכולת להתכופף לתכתיבים של מערכות למען הקריירה שלי; אני חופשייה! זו האישיות שלי.

תִּראי, ממבט מגבוה הסיפור שלי הוא הסיפור של שני פרי־לנסרים, עצמאים, בעלי ואני, שני אנשים מוכשרים, חרוצים, שמנסים להתקיים, להחזיק משפחה ובית, כשיש עליות וירידות בעיסוק שלהם. זה לא דבר פשוט. בעוד אני פרי־לנסרית שמרוויחה ואף פעם לא מפסידה, בעלי היה בעל עסק, שגם יכול להפסיד. נפילה כלכלית בעסק היא בור שאתה מסתחרר לתוכו, ועד שתצא ממנו, עוברות שנים, ואז אתה צריך עוד פעם להתחיל להיבנות. כל זה לגמרי בלי ביטחונות, בלי דמי אבטלה ולא כלום. לא פלא שהוא, כלומר בעלי, נשבר.

דבריה הכאובים של נורה מוצגים ללא שמץ של רחמים עצמיים וכמעט ללא כעס. הניסוח בגוף שני מצביע על ניסיון הרחקה.

ומצבי היום, בגילי המתקדם — אני מאותגרת כלכלית. מתפרנסת, כן, אבל לא מספיק כדי שאוכל לחסוך לפנסיה, ולא צברתי כמעט כלום. אני משלמת שכר דירה, והאופק של עתידי לא מרנין בכלל. אני יודעת שזה הולך להיות מסובך. כל הזמן הראש שלי עובד ועובד על פתרונות אפשריים.

כדי לשלם את שכר הדירה, למשל, ולהישאר בבית המקסים שגרנו בו שנים ולא להיכנס לתחושת עליבות, מצאתי פתרון ש... [נשמע שהיא מתביישת לספר לי] התחלתי להשכיר חדר לסטודנטית מחו"ל שגרה אצלי. בזכותה כבר שליש משכר הדירה משולם. מדי פעם אני גם משכירה חדר לתיירים לטווח קצר. בלי התוספת הזאת הייתי כבר שוב נכנסת לחובות. בהתחלה הרגשתי נורא לא נוח עם זה. יש בי גאוותנות כזו, שגם הגנה עליי מגיל צעיר. אף אחד לא יודע מה הצרות שלי. איש לא מנחש ולא יודע [בהדגשה]. זה נורא מביך אותי, הנושא הכלכלי.

אחרי שבעלי מת, הייתי צריכה לעבור הרבה שינויים. בהתחלה, כל מכתב רשמי שהייתי מקבלת, לא הייתי מוכנה לפתוח ולקרוא! כשפתחתי, לא הבנתי מה רוצים מחיי. ידעתי שכך אי־אפשר להתמודד עם המצב הכלכלי ובעלי השאיר המון דברים שלא טיפל בהם. הייתי צריכה ללכת ולסגור עם הרשויות כל מיני חובות שהוא השאיר אחריו, עד היום זה עוד לא הסתיים.

נורא פחדתי מהחובות, וכשאת פוחדת את לא מטפלת בדברים כמו שצריך. פחדתי ללכת לביטוח לאומי, למשל, או למס הכנסה. ממש פחדתי להיכנס פנימה, כאילו המוסד הזה יטרוף אותי. עד שלמדתי לספר לחברות שמצבי הוא כזה, ואז הסתבר שבעלה של חברה אחת עבד בעברו במס הכנסה, והוא סייע לי המון. בהתחלה לא הבנתי כלום, הייתי כל כך מאוימת. הוא ממש הציל אותי, והכול בהתנדבות. לאט לאט הוא התקדם אתי עד שהגעתי להסדר. עכשיו אני מוכרת את הצעצועים שנשארו עוד מבעלי, גם את המכונית שלו, ואז אני אתן להם את הכסף והכול ייגמר.

הלכתי זמן מה לקבוצת תמיכה של אלמנות ושם למדתי לא להתבייש בזה שיש לי בעיות כלכליות — לא עשיתי שום דבר רע! וגם אם אני מספרת שבעלי השאיר אחריו חובות, זה לא אומר שאני מטילה בו דופי. שם אמרו לי — "מה, לכל כך הרבה אנשים יש חובות, והוא היה אמן יוצר, גאון, ולא ידע להתנהל בחיים המעשיים, אז מה... זה לא מביש כל כך". המון דברים הבנתי שם בקבוצה. גם ביחס לרשויות קצת השתפרתי. עדיין כשאני רואה מכתב רשמי, יש לי נטייה טבעית לשים אותו בארגז שעליו אני אעבור בשבת הבאה... היום אני מכריחה את עצמי לפתוח ולתייק.

אני מאותגרת כלכלית וזה לא מאוד משמח. בעשור הקרוב אני חייבת לעבוד. יש לי דאגות, כל מיני מחשבות איך להסתדר כלכלית, איך להגיע לזה שאולי אוכל לרכוש לעצמי דירה קטנה וצנועה, ולשים קצת בצד בשביל העתיד. הרי יגיע זמן שכבר לא אוכל להמשיך לעבוד.

דבריה אלה נשמעים לי כסיכום. מבעד לחלון נראה שהשמש כבר שקעה, ולכן אני שואלת את השאלה החוזרת ברוב שיחותיי:

יש לי רק נקודה אחת שרציתי שנדבר עליה לפני שנסיים: למה את מייחסת את העובדה שאת היום מאותגרת כלכלית? זה קשור במבנה הכלכלי או החברתי או הרקע האישי שלך, ההתנהגות שלך?

תִּראי, אני משתדלת לא לחשוב במונחים של אשמה, מי אשם, אלא מנסה להרגיל את עצמי לא להרגיש בושה שזה מצבי. אלה החיים, אלה הנסיבות, זה מה שקרה — ולא בגלל שמישהו עשה לי רע.

לשאלתך — הנטייה שלי היא קודם כול לחפש גורמים פסיכולוגיים, למרות שיש לי גם מחשבות נוספות. בצד הפסיכולוגי, אני חושבת שזה לא מקרי שמצאתי את עצמי בעולם התעסוקתי משחזרת את החיים האישיים שלי, במשפחה. הייתי ילדה־של־אף־אחד לאורך הרבה שנים, לבדי בעולם. למרות ההצטיינות בלימודים לא עלה על דעתי להמשיך בקריירה אקדמית. זה לא נראה לי מעניין בכלל. בעבר היה אותו ראש המכללה שניסה מאוד לעודד אותי, אבל אני הפניתי לו עורף. לא היה עולה על דעתי שמישהו מבוגר ממני יוכל להיות עבורי מורה מטפח, מנטור שיאמץ אותי, שיעזור לי... לא הייתה לי שום תבנית פנימית להבין שזאת מערכת אפשרית. כמו ילדים עזובים שמישהו מציע לאמץ אותם והם אומרים — למה בכלל זה נחוץ לי? וכך, לא אומצתי מעולם על ידי אף אחד באמת. אני לא מוגנת על ידי אף מסגרת, על ידי מקום של שייכות. אני לא אומרת את זה מתוך רחמים עצמיים; זו הבמה שלי, התשתית, ועל בסיס זה אני משחזרת את עצמי בעולם התעסוקה. מעולם לא הפכתי מקום עבודה מסוים לבית שלי. וכשהייתי במקום שיכולתי להפוך לבית קבוע, כשהיה לי ג'וב טוב בצבא, למשל, ברחתי שוב לעצמאות. עזבתי מרצוני.

גורם שני הוא ברמה הזוגית. בעלי בעצם התנהל בצורה כזאת שגרמה לנו ליפול כלכלית, ואני מעולם לא ראיתי את עצמי פעילה בשדה של סיכונים כאלה, עזבתי אותו לנפשו. אולי אילו הייתי עוזרת לו ומשתתפת יותר בעסק, היה המצב אחר.

וישנו הגורם הממסדי, החברתי. החברה זקוקה לכל מיני סוגים של אנשים עובדים, ביניהם אלה שעובדים במונופולים הגדולים ובשירות הציבורי, ואלה שהם יזמים קטנים, בעלי מקצוע יצירתיים, יועצים ואמנים מכל מיני סוגים. אבל הממסד רואה את האנשים האלה בצורה מאוד לא מכבדת ולא סומכת. למשל, איך בנוי ביטוח לאומי? העצמאים משלמים הרבה יותר משכירים, ומקבלים הרבה פחות תמיכה. המורשת הסוציאליסטית שלנו, באופן מודע יותר או פחות, הבנתה שכיר בתור האדם המקופח שצריך לעזור לו, ועצמאי — בתור העשיר, הבורגני, בעל נכסים, ועוד יותר גרוע: כאדם שמנסה לרמות את הרשויות, ולכן צריך להקפיד עליו עוד יותר. השכיר, לעומתו, הוא ישר בעיני המערכת — לא בזכות האופי שלו, אלא בזכות זה שמישהו ממונה עליו ורואה. כל הדברים האלה מתקופת הסוציאליזם דבקו באופן שבו המדינה מתייחסת לעצמאים, לבעלי עסקים קטנים לעומת שכירים. לזה נוסף עכשיו עוד רובד, כפי שאני מבינה, של עידן ההפרטה המטורפת, האבטלה והנסיגה מאחריות של המגזר הציבורי בכלל. יש שימוש אדיר בפרי־לנסרים במקום בעובדי מדינה, שיעשו את הדברים שהם אמורים לבצע.

התחלתי לפני 20-15 שנה כפרי־לנסר במשרדי הממשלה ואז זה היה כדאי מאוד. היום אני קוראת לעצמי מלכה תאילנדית. המון אנשים כאלה, ואני ביניהם, עובדים בשכר נמוך ובלי שום זכויות. בעצם אנו מנוצלים על ידי המדינה, אף שאנחנו ממלאים תפקידים חשובים וחיוניים. מפלגות הלייבור שלנו לא בשלטון, אז המצב לא נעשה יותר קל. בגלל הדברים האלה אני מנסה להיות פעילה בפוליטיקה, להילחם נגד אי־הצדק, בקטנה כמובן, אבל גם לזה צריך פנאי.

את הגורם האחרון אזכיר רק בקיצור — הגיל. גילנות (אג'יזם). אחרי גיל 50 כמעט אין סיכוי למצוא עבודה, אבל עדיין צריך להתפרנס, לא?

בשלב זה נורה מסתכלת בשעונה וקופצת ממקומה. היא חייבת לנסוע לארוחת ערב אצל בתה והשעה מאוחרת. אני מודה לה מקרב לב. השבת כבר נכנסה. אצלי שקט ויפה בבית וברחוב. כרגיל אחרי שיחותיי במחקר זה, אני מרגישה אשמה שאינני ענייה.

דליה (53), מטפלת גוף־נפש

"אני יודעת המון דברים, רשימה ענקית, ומה זה עוזר לי?"

פגישתנו נערכה בשעות הבוקר, בביתה של דליה במרכז חולון הישנה. היה יום חורף, והדירה הדיפה ריח של חומרי ניקוי. החדר שבו ישבנו היה מרווח ובולט בריקנותו, קירותיו לבנים וחשופים. על שולחן נמוך הונחו צלוחיות שקדים וסוכריות נטולות סוכר, שתי כוסות זכוכית ובקבוק מים מינרליים.

דליה אישה רזה מאוד, פניה ארוכות, שערה אסוף, מראה גופה מסוגף. אני יושבת מולה על הספה, והיא מוזגת מים לשתינו. כשאנו מתחילות לשוחח הדיבור שלה מקוטע, מהוסס, עם הפסקות קצרות בין המילים. השיחה הכבדה מתנהלת בזכות שאלות רבות שאני שואלת. תשובותיה קצרות, ואני מקבצת אותן לטקסט רציף בסיפור שלהלן. כשדליה מסיימת להביע רעיון או לתאר עובדה, היא אומרת "זהו" ומבטאת בכך את סופיות העניין. בשמיעת הקלטת אני מגלה שדליה בעצם לא סיפרה לי שום סיפור קונקרטי על אירוע כלשהו, אלא רק נתנה תיאור של מצבה, בעיקר בהווה, לעומת מה שהיה פעם.

שלום דליה, את גרה פה לבד?

כן.

מה את עושה בחיים?

בעיקרון אני עוסקת בטיפול, גוף־נפש, מסז'ים. משנת 95' אני כל הזמן לומדת ולומדת ולא כל כך מצליחה להתפרנס מזה. מפה זה מתחיל. בעבר...

במשפט אחד היא נותנת תקציר של כל השיחה. אני מבקשת שנתחיל בילדותה.

נולדתי בשנת 1961 בחולון, ממש קרוב לשכונה הזאת. ההורים שלי עלו מעירק בשנת 1951. אבא שלי עבד בטקסטיל כל החיים, הוא כבר נפטר. אימא שלי עבדה עם נכים ב"אילן", עכשיו היא פנסיונרית. אנחנו שלושה ילדים במשפחה — יש לי אחות גדולה ממני ואח צעיר ממני. גדלנו בחולון, כאן הלכנו לבית ספר, וכאן נשארנו. אימא שלי גרה שני רחובות ממני ואח שלי גר מאחוריי. כאילו השתלטנו על כל האזור פה [צוחקת]. רק אחותי גרה בארצות־הברית. אחי עובד באספקה ובתחזוקה של ציוד לחדרי ניתוח. שניהם מסודרים. זהו.

בצבא הייתי במודיעין ואחרי זה ישר עברתי לעבוד בתעשייה הביטחונית. לא היה לי מקצוע, בלי ללמוד ובלי כלום הצלחתי מאוד. הייתי מזכירת מנהל אגף השיווק במשך 12 שנה. האגף עסק במסחר בין־לאומי וכך היה לי קשר עם כל העולם. רצו לקדם אותי, אבל התאים לי איפה שהייתי והעדפתי להישאר באותו תפקיד. אחרי 12 שנה רציתי קצת שינוי והחלטתי לעזוב.

נסעתי לארצות־הברית ועבדתי שנתיים בקונסוליה כעוזרת קונסול, וגם שם מאוד הצלחתי. אהבתי מאוד את מקום העבודה. אחרי שנתיים החלטתי שאני חוזרת ארצה. הציעו לשלוח אותי לעבוד עם משלחת אחרת לפי בחירתי, באמריקה או בכל מקום. אמרתי: "לא, אני צריכה קצת את השקט שלי". חזרתי לארץ וניהלתי כאן משרד של עורכי דין במשך ארבע שנים.

מאז שחזרתי ארצה התחלתי ללמוד, בהתחלה תוך כדי העבודה במשרד. למדתי במכללה ידועה ובכל מיני מסגרות נושאים של טיפול והתפתחות, ועזבתי את מקומות העבודה המסודרים. פתאום הרגשתי איך אני לא מצליחה להרים את עצמי. לא משנה אם אני מטפלת טובה, משהו שם לא עובד בשבילי. ועכשיו, כשאני מנסה לחזור לשוק העבודה, למשרה במקום מסודר יותר, אני פשוט לא... מצליחה. רואים את הגיל ולא עונים לי בכלל. זה ממש מרגיש כאילו זמני עבר, חלף, ואני לא יכולה לחזור אחורה עם הזמן, כאילו אני "פסֶה" לגמרי מכל הבחינות.

אני מרגישה איך שוב ושוב היא עוברת לסגנון של תקציר ומתקשה לתת תיאור מפורט של התחנות השונות. על התקציר הזה היא חוזרת כמה פעמים במילים דומות במהלך שיחתנו הקצרה.

את מבינה, זה המקום שבו אני נמצאת עכשיו, שהוא מקום מצער וכואב מאוד. כי קודם התפרנסתי יפה. בגיל צעיר קניתי את הדירה הזו בעצמי, קניתי מכונית, באמת, הכול לפני שמלאו לי 30... ומאז לא... לא יודעת, לא מצליחה... בהתחלה, כשעזבתי את המקומות המסודרים, באמת נהניתי מהעיסוק בטיפול, אבל מבחינה כלכלית... והיום, כבר כמה שנים שאני מנסה לחזור למקום עבודה מסודר, שולחת כל הזמן קורות חיים, ולא מתייחסים לפנייה שלי, ואם כן — מציעים לי שכר מינימום. עבדתי ארבע שנים בספא במלון בתור מטפלת וקיבלתי שכר עבדים, 40 שקל לשעה, זה לא ייאמן! ואתה נותן את כל הכוחות שלך ואת כל הנשמה... זה לא משהו שאתה יכול לעשות לאורך זמן ולהתקיים ממנו. זו עבודה פיזית מאוד ושוחקת. אני [בהדגשה] לא יכולתי לעשות את זה לאורך זמן. אולי לבני 20 זה קל יותר, אבל בגיל שלי כבר... זה מעייף ושוחק. והיום, כשאני מנסה לחזור לשוק, לעבודה משרדית, זה פשוט... כאילו... לא.

מעניין המעבר לגוף שני זכר מדי פעם, להרחיק את זה ממנה.

מה הסיבה לדעתך שזה כל כך קשה?

יש כמה סיבות. גם הגיל, גם שלא עבדתי ברצף. 14 שנה לא עבדתי בתחום הזה בכלל, כך שהידע והיכולות שלי מבחינת מחשב ומשרד הם לא ברמה שדברים מתנהלים עכשיו. יש פער נורא גדול שלא השלמתי מאז שעזבתי. יש כישורי מחשב שחסרים לי אם הייתי רוצה לנהל משרד, מה שעשיתי בקלי קלות בעבר. אבל, לדעתי, הגיל זה הגורם הכי קובע, כי עוד לפני שאפילו יודעים עליי שאני לא בקיאה בתפעול תוכנות המחשב עכשיו — אף אחד לא עונה לי ולא מתייחס. אני עוד מעט בת 54 [שותקת]. הם רק רואים את הגיל אז בכלל לא חוזרים אליי, עם כל הניסיון שיש לי, ובאמת יש לי ניסיון, אפילו עבודה בחו"ל, עם ראשי ממשלות אפילו!

תספרי לי משהו על זה.

כשעבדתי בקונסוליה, היו מגיעים כל מיני שרים. כמה פעמים זה היה יצחק רבין, בתור ראש ממשלה. הייתי ממש צמודה אליו. הייתי אז מחויטת לגמרי, מתוקתקת מכף רגל ועד ראש. זה לא כמו שאני היום, ממש לא. אלה שתי נשים אחרות לגמרי! אפילו אחיינית שלי אמרה לי לא מזמן: "את יודעת, דליה, כבר אין לך הריח שלך"... באמת, אז הרגשתי אשת העולם הגדול, והייתי צעירה מאוד, ופשוט... הגעתי למקומות הנכונים מעצמי, בלי הכשרה או לימודים קודמים, בלי פרוטקציה. כל השפע הזה פשוט זרם לו, לא הייתי צריכה להתאמץ בכלל, זה פשוט קרה. והיום שאני כל כך לומדת ומשקיעה ועושה, אני תקועה.

ממה שאני רואה ושומעת, מגיל 45 זה הופך להיות ממש קשה. בגיל 40 אולי חושבים שאתה "בשל", אבל אחר כך... בשנים שעוד היה לי סיכוי, לא ניסיתי לחזור אחורה. רק בשנים האחרונות אני מנסה.

שותקת. הצירוף "לחזור אחורה" יחזור שוב ושוב.

אהבת את העבודה שלך בתור מטפלת? כשהחלפת מסלול מקצועי הרגשת שזה נותן לך יותר?

דליה נאחזת בסיפור על התפקידים ה"מסודרים" שלה דווקא, העבודות שהיו לה "קודם".

בכל העבודות המשרדיות, בכל מה שעשיתי קודם ובכל מקום שהייתי, ממש הרגשתי שזו קריירה. בתעשייה הביטחונית או בקונסוליה תמיד היו לי תפקידי מפתח, הייתי בצנטרום של הצנטרום. גם אם הייתי מזכירה, תמיד הרגשתי הרבה מעבר למזכירה [בנוסטלגיה]. אחרי זה, כשעברתי לטיפול, אז כן, נהניתי מאוד [לא שומעים את ההנאה]... כדי להבין משהו אני חייבת להיות כולי בתוך הדבר, כזו אני. אני לא יכולה להיות חלקית בתוך משהו. אז כך היה גם עם הטיפול. אבל זה לא קרה כמו שחשבתי, כמו שתיארתי לעצמי וקיוויתי.

תִּראי, למדתי המון ועברתי המון שלבים בתחומים הטיפוליים האלה. משנת 96' אני רק לומדת ולומדת — רפלקסולוגיה, פרחי באך, איזון גוף־נפש, גשטלט. למדתי גם על גלגולים, על החיים אחרי המוות, המון תחומים. יכול להיות שאם היית מראיינת אותי לפני כמה שנים, הייתי נשמעת אחרת. העיניים שלי היו נוצצות, משהו כזה.

אז התאכזבת, זה מה שאת אומרת לי?

יש בפנים כמובן אכזבה. בתחומים שלמדתי גיליתי עולם גדול, אבל היום אני שואלת את עצמי, אולי עדיף להיות בן אדם פשוט כזה, חי מיום ליום, הולך לעבודה משמונה עד ארבע ובסופי השבוע עושה מנגל בפארק. אני כנראה לא כזאת. אחרי שעשיתי את כל המסלול הזה, בסוף הדרך אני שואלת כאילו — אז אני יודעת על עצמי, ומה זה נותן? אני יודעת המון דברים, רשימה ענקית, ומה זה עוזר לי? אז יש קצת אכזבה. כן, יכול להיות...

אני שומעת הרבה אכזבה...

הלימודים העשירו אותי, ממש, אבל זה שאני לא מצליחה היום להתפרנס ולעמוד על הרגליים בכוחות עצמי זה... זה פשוט קשה. בכל המקצועות הטיפוליים האלה יש רק מעטים שבאמת עובדים ומרוויחים. רובם לא.

תמיד הייתי עצמאית. מאז שאני זוכרת את עצמי לא לקחתי מההורים שלי אגורה, כבר בתור ילדה עשיתי בייביסיטר, כשקניתי את הדירה והאוטו, למשל, לא לקחתי מהוריי כסף בכלל. ועכשיו, בשנים האחרונות, בשנות החמישים שלי, אני פתאום נאלצת לקחת.

ממי?

מאימא שלי... זה לא שיש לה כל כך הרבה. ואני לא לוקחת ממנה סכומים גדולים. אבל עצם העובדה שאני לוקחת זה כבר משהו שמבחינתי הוא לא נוח. לא חשבתי בחיים שאני אגיע למצב כזה!

זה משפט שהיא חוזרת עליו אחר כך לפחות עוד שלוש פעמים.

הכול התהפך, סדר הזמנים השתבש. בתור ילדה זה היה טבעי שאקח כסף מההורים, אבל לא לקחתי, ופתאום היום, במקום שאני אחלק ואתמוך, אני לוקחת. אנשים יודעים שאני מחפשת עבודה ושולחים אליי מטופלים לפעמים, אלא שזה לא משהו שאני יכולה לסמוך עליו ולדעת שיש לי הכנסה, זה אולי מספיק למכולת. זהו.

אני חושבת על הקושי להתפרנס לבד, ושואלת: הגידי דליה, את רווקה? ומגלה עוד החמצה גדולה בעיניה:

כן. אני רווקה. תמיד הייתי מחוזרת, וחשבתי שהחיים יאפשרו עוד. הרגשתי צעירה כל הזמן. בעבודה הייתי מוקפת באנשי העולם הגדול, אנשים מצליחים, והרגשתי שהכול נמצא בידיים שלי, גם הזמן, וכל מה שאני רוצה. חשבתי שאני לא צריכה לדאוג. רק אעשה ככה — וזה מגיע [מראה בידיים]. מסתבר שזה לא בדיוק ככה.

היו לי כמה מערכות יחסים משמעותיות, שנמשכו כמה שנים, וכשרצו למסד אותן עצרתי, בעיקר בגלל הקריירה. חשבתי שיש לי זמן — לטייל, לנסוע, ואחרי זה משפחה. אבל בשנים האחרונות משהו השתבש גם במובן הזה ומאז אני מרגישה שאני לא מוצאת את עצמי. הביטחון העצמי שלי התערער. קשה לי עם זה שאני לא מתפרנסת, שאני לא עומדת בזכות עצמי, וזה משפיע עליי גם בנושא של היכרויות. כי מה יש לי לתת לצד השני?... זה מפריע גם ליכולת שלי לבנות קשר. לא חשבתי שזה מה שיהיה אתי.

האווירה כבדה מאוד. אני שואלת את עצמי למה באתי להציף את הקושי אצלה ומנסה להחליף את הנושא.

יש לך חברות?

כן. יש לי, בטח [מחייכת קצת]. אני לא בן אדם בודד. אני לא מישהו מסכן ועלוב. יש לי חברות מהלימודים שלי. נפגשים, לומדים יחד. אני צריכה להגיד לך שעם כל המצב הזה יש בי איזה משהו שהוא כן חי, מסתדר ועושה דברים. אני עדיין כל הזמן לומדת. בכל קבוצות הלימודים שהייתי, הייתי בין המובילות. התחלתי עכשיו ללמוד פענוח ציורי ילדים. זה מרתק.

היום שלי הוא די מלא. אני תמיד קמה בשבע, עושה מדיטציה, קצת חוזרת על הלימודים, נפגשת לפעמים עם חברות. כמה פעמים בשבוע אני יוצאת ללמוד ולפעמים יש לי טיפולים.

כאן בבית?

כן, בחדר הזה, אני משנה את הסדר ומכניסה הנה ספת טיפולים.

אולי זה מסביר מדוע החדר כל כך ריק מחפצים אישיים וקירותיו חשופים לגמרי.

הלימודים שלך, זה גם עולה כסף בוודאי.

נכון [צוחקת], זה עולה המון כסף. אני מוכנה לא לקנות אוכל וללכת ללמוד. לא אגיד שזה פינוק אבל פשוט אני אוהבת את זה. להיות שם. זה אולי המקום המנחם, המעורר, בכל המצב הזה.

אני נסחפת למקום של הושטת עזרה ואומרת: אולי גם את יכולה כבר ללמֵד? הרי למדת כל כך הרבה בעצמך.

לא מתאים לי ללמד ולהסביר, יותר מתאים לי לעשות. יש לי המון ידע. אלא שיש משהו שם, איזה נתק. משהו שם לא עובד, מתפספס, אני לא יודעת מה! אני לא יכולה לשים על זה את האצבע. אבל אה... זה לא מה שחשבתי שיצא לי בחיי, את מבינה? לעשות רברס ולחזור לדפוס הקודם של עבודה זה לא הולך. לא עובד. יש לי מין תחושה שזמני עבר.

אולי יתהפך הגלגל עוד פעם, כמו שקרה לך כשהוא התהפך... זה יכול לקרות.

כן, אומרים שתמיד כדאי להישאר אופטימיים.

בתחומים הרוחניים שלך אומרים גם שחשיבה חיובית יכולה לשנות את המציאות, נכון?

כן, כבר היינו שם [צוחקת באופן משוחרר יותר]. וזה הגלגול, הקארמה והכול הכול. היום אני אומרת: טוב, בסדר, אז אני יודעת, אבל מה זה נותן לי?

כן, הבנתי. תודה לך על השיחה החשובה.

אני מכבה את הטייפ ועוזבת בלב כבד לרחוב ההומה; מהדקת את מעיל החורף שלי; שואלת מדוע הייתי צריכה לעורר אצל דליה את כל הכאב הזה על הבוקר... המשפט "לא תיארתי לעצמי שזה יקרה לי", שעליו חזרה פעמים אחדות, מהדהד באוזניי כשאני פותחת את דלת המכונית ויוצאת לדרכי.

שיר (51), מעצבת אופנה

"זה מקום מאוד לא טוב להיות נצרך. אבל החודש הסכמתי"

פגישה זו נערכה בביתי שביפו. שיר הגיעה במכוניתה, לבושה בחליפת מכנסיים שחורה ונראתה אלגנטית ומטופחת. מיד דיברה אתי על הסודיות של החומר, כי "לא נוח לי עם הסיפור הזה, אני בהחלט לא מתגאה בו". הסברתי לה שהחומר יוסווה היטב, ואז היא התחילה לדבר. שפתה מצוינת, בהירה וקולחת.

שיר מספרת:

למדתי עיצוב אופנה וסיימתי אחרי ארבע שנים. זה היה בסוף שנות השמונים. לא מיד ניגשתי לחפש עבודה באופנה. כסטודנטית התפרנסתי כדיילת קרקע זמנית, והמשכתי גם זמן מה אחרי הלימודים. בסך הכול עבדתי כדיילת שבע שנים — שנים שלא צברתי בהן זכויות כלשהן. בערך שנה אחרי שסיימתי את הלימודים, הסתיימה סופית הקדנציה שלי ב"אל על" ואז התחלתי לחפש עבודה [נאנחת].

זה היה לפני 25 שנה. לא היה לי כל ניסיון בתחום שלמדתי ולא גב כלכלי שיאפשר לי הקמת עסק משלי. גם לא הרגשתי שאני רוצה לקפוץ למים עמוקים כאלה. חיפשתי עבודה כמעצבת שכירה, זה מה שרציתי להיות. וזה לא היה קל בכלל!

בשנים ההן הייתה עוד תעשיית אופנה די רצינית בארץ, גם לייצוא וגם לשוק המקומי [נותנת רשימה של המפעלים שהיו קיימים אז]. ואיך היו מחפשים אז עבודה? דרך מכרים או דרך המודעות בעיתון. הייתי קונה עיתונים פעמיים בשבוע, סורקת את כל לוחות המודעות ומחפשת. לא מוצאת ולא מוצאת ולא מוצאת!

בסופו של דבר באתי לריאיון עבודה בחברה שחיפשה מעצבת, ולא קיבלו אותי, אבל אחרי שבוע התקשרו אליי והציעו לי לעבוד שם בתפקיד של תיאום ייצוא, תפקיד מנהלי ולא יצירתי. הסכמתי, כי אמרתי — אני צריכה פרנסה, וזה לפחות בתוך מפעל לאופנה. נכנסתי לעבודה בקשרי מסחר, בתיאום בין רשתות אופנה קיימות בארץ ובחו"ל לבין מערכי הייצור של מפעלים. עשיתי את העבודה בנשיכת שיניים. הרגשתי שאני נקברת [בהדגשה] ויחד עם זה פחות או יותר התפרנסתי. בתקופה ההיא עלויות שכר הדירה וגם עלויות אחרות היו איכשהו אפשריות, אז עם קצת עזרה מאבא, התקיימתי... [נאנחת].

היא מדברת בלי לעצור, מונולוג משלה, ואני אינני מתערבת.

המפעל שעבדתי בו בהתחלה היה באזור פתח תקוה. נסעתי בשני אוטובוסים לכל כיוון. לא יכולתי להחזיק מכונית. גרתי בדירות שכורות בתל אביב. מה יש לי לחפש בפתח תקוה?! לפחות במקום המגורים לא רציתי להתפשר. הייתי רווקה, צעירה. רציתי למצוא את החיים שלי [בדמעות כמעט], לחיות את החיים שאני מעוניינת בהם לפחות אחרי העבודה.

וכך התגלגלתי בכל מיני עבודות, שנעשו יותר ויותר מנהליות ופחות ופחות עיצוביות. כמעט אף פעם לא הגעתי לעיצוב אופנה ממש. הייתי כנראה די טובה במה שעשיתי, אבל פוליטיקאית גרועה. נשמות לא טובות הצליחו לדחוק אותי החוצה מפני שהחושים שלי לא היו מספיק חדים שאראה מה קורה. לאחרונה הייתי בריאיון עבודה בחברה בין־לאומית שהקימה סניף בארץ. יש לי הרבה ניסיון בתיאום ייצור, בקניינות, איך בונים תמהיל מוצרים — דברים שצריך לדעת לצורך תפקיד כזה. אמרו לי — "את עושה רושם טוב והרזומה שלך מתאים מאוד לתפקיד. השאלה אם את פוליטיקאית! כי יש פה הרבה פוליטיקה בחברה". מראש הוגדר כי רק בעל מרפקים יצליח לעבוד שם. כיוון שאני יודעת מי אני, ויתרתי בצער על תפקיד שהיה יכול להיות תפקיד חיי; ידעתי שהמרפקים שלי לא מספיקים בשביל לשרוד שם [נאנחת שוב].

מאז שסיימתי את הלימודים, הקריירה שלי בת 25, ולא הכול אני זוכרת. היו תקופות שבהן לא עבדתי, וקיבלתי דמי אבטלה. גם כשעבדתי, לא צברתי פנסיה. לא עלה בדעתי שהמדינה לא תספק לי פנסיה כצרכיי. היום, כשאני יודעת את זה, זה כבר מאוחר מדי [בוכה]. אני יודעת שכשאגיע לגיל פנסיה אני ארעב ללחם. רוב הזמן אני לא מעיזה לחשוב על זה.

אחרי שתיקה אני מבקשת שתגיד לי משהו על מצבה המשפחתי.

יש לי בן זוג וילד אחד בן עשר וחצי, שנולד כשהייתי בת 41. אנחנו לא נשואים, מתוך הכרה. כל חיי חיפשתי מישהו שיסכים לחיות אתי בלי להתחתן. רק בגיל די מאוחר פגשתי אותו. הוא חש כמוני לגבי הדברים האלה, עוד יותר קיצוני ממני. אנחנו חושבים שזוגיות זה משהו אישי מאוד ולא נחוץ גוף חיצוני שינהל את הקשר בינינו. בכל אופן אנחנו גרים יחד, מנהלים אורח חיים משותף ומגדלים את הילד שלנו.

בן זוגי הוא המפרנס העיקרי במשפחה שלנו. כמו הבן שלנו, הוא דיסלקט ברמות קיצוניות. במקצועו הוא מורה דרך, חרוץ שאין כמוהו. הוא יקבל כל הצעת עבודה שמציעים לו ויתכונן בהתאם. יש לו כישרון נדיר לתקשר את הידע שלו לאנשים שהוא מדריך. הוא יושב לילות ללמוד את החומר החדש שהוא צריך, וזה לוקח לו הרבה יותר זמן מאשר למי שהקריאה שלו תקינה. אני עוזרת לו לכתוב מערכים והצעות ומנהלת לו את החשבונות. עם המחשב אני מסתדרת קצת יותר טוב ממנו.

הבן שלנו הוא ילד רב־לקויות. ילד אינטליגנטי מאוד, אבל אִטי. הוא לא מסוגל להתמודד עם מערכת החינוך כמו שהיא. מהירות העבודה שלו היא בין שישית לעשירית מילד רגיל בן גילו. שיעורי בית, שלוקחים לילד רגיל חצי שעה, ייקחו לו חמש שעות. הוא מתקשה בקריאה ויש לו תכנית לימודים אישית בבית הספר. הוא מודע למצבו ומתוסכל מאוד. אני עוזרת לו המון. גם בתחום החברתי קשה לו מאוד. הוא סובל מסרבול חברתי בין בני גילו. אין לו חברים [לוחשת ודומעת]. הוא הולך להרבה חוגים, עושה קפוארה — וזה כנראה גם עוזר לו. יש תרופה שעוזרת להפרעת הקשב החמורה שלו בהצלחה חלקית, אלא שהיא, נכון לעכשיו, מחוץ לסל הבריאות ועולה לנו 700 ש"ח לחודש.

כפי שאת מבינה, הבן שלי צריך אימא בבית אפילו יותר מילד רגיל. אני עובדת עכשיו בתיאום ייצור במשרה חלקית מהבית. אני מתאמת בין הלקוחות ברוסיה והמפעלים שאנחנו עובדים אִתם בסין. מזל גדול יש לי, שמצאתי עבודה כזו. בבוקר אני עושה את העבודה, שמאפשרת לי גם לתפעל את הבית וגם, במיטב יכולתי, לעזור לילד. מהצהריים אני אִתו, מתפעלת את החוגים שלו וגם את הלמידה היומיומית שלו. לחלק מהחוגים אני מסיעה אותו ומחכה לו באוטו. בזמן הזה אני מנסה לעבוד או לקרוא.

כאן טמונות חלק מהבעיות הכלכליות שלנו. לילד יש עזרה בבית הספר, אבל בנוסף אנחנו משלמים למורה, שפעם בשבוע עוזרת לו באסטרטגיית למידה. הוא היום בכיתה ה' ואני רואה איך כל יום ויום הוא יותר הולך לאיבוד בתוך בית הספר. לפני חודש אמרו לנו בישיבה בבית הספר — "כדאי לכם להתחיל לשקול חינוך מיוחד לחטיבת הביניים". יש בית ספר כזה בשפיים או בגבעתיים, כיתות קטנות, צוות גדול, אבל זה עולה הרבה כסף. עוד לא בדקנו כמה. שמעתי שזה יכול להיות יותר מ־2,000 ש"ח בחודש.

אנחנו משלמים שכר דירה. מזלנו שהדירה שאנחנו גרים בה יחסית זולה. היא ישנה מאוד ולא נוחה, אבל כל עוד הילד שלנו בבית הספר, אנחנו נישאר שם. נכון לעכשיו, בשביל לממן את הצרכים של הילד לשנה הקרובה — את השיעורים המיוחדים והתרופה שלו, קיבלתי מתנה של 5,000 דולר מחברה בארצות־הברית. זו חברה טובה, שבעלה עשה אקזיט, ויש להם הרבה כסף. היא הציעה לי כבר מזמן לעזור, ואנחנו כל הזמן סירבנו. זה מקום מאוד לא טוב להיות נצרך, אבל החודש הסכמתי [בוכה ושותקת].

כואב לי מאוד. בשביל הנשמה שלי אני בלוגרית. אני כותבת בממוצע פעם בשבוע על כל מיני נושאים שקשורים באופנה וביופי, ולפעמים גם נושאים רחבים יותר: אמנות מודרנית, צער בעלי חיים. הבלוג הזה יוצר הרגשת קהילה. כולנו נשים, ויש לנו גם פעילויות משותפות. זה ממלא לי את הלב בשביל ההתמודדויות ביום־יום. זה נותן לי הרבה סיפוק, שבגיל 50 מצאתי חברות חדשות.

ראיתי את הבלוג והוא מושקע מאוד, אסתטי ומעניין. צילומים טובים מלווים את הטקסט הכתוב בסגנון עיתונאי גבוה.

כשאת מסתכלת על 25 השנים האלה, מה לדעתך הסיבה העיקרית לזה שלא נכנסת למסלול שתפרנסי את עצמך ותרגישי שהצלחת בקריירה שלך?

אני אקדים ואומר שהעיסוק שהתגלגלתי אליו הוא כשלעצמו טוב, רק שהוא לא מה ששאפתי, הוא איננו יצירתי. בסופו של דבר, לא הצלחתי להיות מעצבת באף חברה שעבדתי בה דווקא בגלל הניסיון שרכשתי בצד המנהלי. ככל שצברתי יותר ניסיון כזה, ואת זה ראו מיד בקורות החיים ששלחתי — כך נחשבתי פחות מתאימה, לכאורה, לתפקידים היותר מעניינים. רק אני יודעת שאני יכולה יותר.

אבל לענות לשאלתך — יש כאן כמה גורמים. היו נסיבות והזדמנויות שלא הסתייעו. למשל, לפני 15 שנה התקבלתי לתפקיד של קניינית בגדי נשים ברשת גדולה, שזה בעצם תפקיד המעצבת, זו שקובעת את האופנה לעונה הבאה. הכול סוכם ואז פיטרו את המנכ"ל, וכל הגיוסים החדשים בוטלו! או חברה שעבדתי בה בדרום תל אביב, והיה לי דווקא טוב בה, עברה פתאום לנגב. כמובן שלא יכולתי לנסוע לעבוד שם כל יום. זה פשוט מזל רע. היו מקרים שהיו קשורים יותר בתככים, בפוליטיקה. אני זוכרת, למשל, מקום אחד, שהייתה שם אישה שהתנכלה לי, כי הבוס חשב שאני שווה זהב. היא לא נרגעה עד שהביאה לפיטוריי ושוב הייתי צריכה לקבל דמי אבטלה.

ברמה כללית יותר, אופנה זה שוק בעייתי, וישראל היא ארץ אוכלת עובדיה. קשה למצוא עבודה, ואם מצאת — קשה להתמיד בעבודה, כי זה משק קטנטן, התחרות קשה, ותמיד יש אפשרות שיימצא מישהו זול ממך. כולם רעבים.

עד המחאה החברתית של 2011, תמיד חשבתי שהבעיה רק אצלי; שאילו ידעתי איך להתנהג, אילו הייתי פוליטיקאית טובה יותר, אילו היו לי יחסי אנוש טובים יותר בזמן הקובע... היו לי מיליון מחשבות על מה שקרה לי ב־30 שנה, ומדוע אני אשמה בכול. ואז באה המחאה החברתית. כל העולם היה באופוריה, ואני הסתובבתי שם בין האוהלים, ראיתי את שלטי המחאה ובכיתי. ראיתי שאני לא לבד. מה שקרה לי — זו לא אשמתי, זו המערכת שפועלת נגדי ונגד שכמותי. נגד מערכת כזו, אין לי שום סיכויים! אין שום דרך שאני אוכל להתמודד מול כל זה [בוכה]. אפילו אם אשנה את עורי מקצה לקצה, אני, כאדם אחד, שחי עם עוד בן אדם אחד, ומגדל ילד אחד — לא יכולה נגד כל המערכת הכבדה והמסואבת הזו, שקוראים לה מדינת ישראל.

בזמן שאצל אנשים רבים המחאה החברתית עוררה תקווה, אצלי לחלוטין לא. התקווה הייתה פארסה, לגמרי לא אמיתית. המחאה רק הראתה שיש על מה למחות. היא לא הביאה לשום תוצאות. הוקמו ועדות על גבי ועדות, ואף אחד לא מקיים את המסקנות שלהן. המדינה פועלת כאילו אנחנו, כל האזרחים, נמצאים כאן בשביל לשרת אותה, לשרת קבוצה קטנה מאוד של בעלי אינטרסים, שיושבים במסדרונות השלטון ולא מעלים לרגע על דעתם, שאנחנו משלמים את המשכורות שלהם ושהם צריכים לעבוד עבורנו! זה מה שאני חושבת בכל יום ובכל שעה. זה מתסכל, מייאש ומשתק את התפקוד היומיומי [בדמעות].

אני מגדירה את עצמי כאדם פסימי. אני אומרת — או קי, אם אמצא משהו טוב, איזו התקדמות, אני אופתע לטובה. אבל אני לא חושבת שאמצא. אני חושבת שעד כמה שלא קל לי עכשיו, הדברים רק ילכו ויידרדרו. במצבי יש אנשים שמדברים על לעזוב את הארץ. אבל בשבילי, עם הילד וכל הלקויות שלו, ועם האיש שהוא גם כן בעל לקויות ולא יודע שום שפה חוץ מעברית ברמה שמאפשרת להתפרנס, והפרנסה שלו היא מהארץ הזאת, מהגיאוגרפיה ומהאקולוגיה שלה, ותוסיפי גם שאנחנו בני 50, זה כבר לא גיל לעקור לשום מקום [בוכה באיפוק רב].

עדיין יש לי חלומות. רציתי להקים עסק להרצאות על אופנה ועל סטיילינג. יש לזה ביקוש עצום, אבל אני לא יודעת איך לשווק את זה. חשבתי גם על סטיילינג אישי, כלומר ללכת עם נשים לקניות ולעזור להן להתאים את הבגדים למראה, לצרכים, לאישיות ולעבודה שלהן. יש הרבה אפשרויות, אבל בינתיים אני עסוקה מאוד וגם מנטלית לא מוצאת את הפניוּת הדרושה כדי לעסוק בפיתוח הרעיונות האלה [שותקת].

כדי להשלים את התמונה, את יכולה קצת לספר לי על משפחת המוצא שלך?

גדלתי ברמת גן. הוריי נפרדו כשהייתי בת 30, לפני כ־20 שנה. אבא שלי הוא מהנדס שעשה כמה פרויקטים גדולים בעבר, היום הוא כבר מבוגר. אימא שלי היא אחות במקצועה. במהלך השנים היא למדה כל מיני אמנויות — פיסול, ציור, צורפות, מתוך מטרה להתפרנס מהיצירתיות שלה ולהתרחק קצת מהחולים ומהגוססים. היום, בגיל 77, היא עדיין עובדת חלקית כאחות סיעודית. זו עבודה קשה, פיזית ורגשית, כל הזמן במגע עם מוות.

יש לי שני אחים צעירים ממני. אף אחד מאִתנו לא מסודר ממש, לאף אחד מאִתנו אין דירה, כולנו גרים בשכירות. אני חושבת שאבי רצה לעזור לנו, אבל בעבר הוא הסתבך פעם עם השוק האפור, ובעקבות זה הפסיד הכול. היום גם לו אין דירה משלו. אימא שלי היא היחידה שיש לה דירה; זה הנכס היחיד במשפחה. היא עוזרת כלכלית לכולנו, לכל אחד, מה שהיא יכולה לתת. מדי פעם היא מציעה לי, ואני לפעמים מקבלת. אבא עזר לי לא מעט במהלך השנים, אבל היום הוא לא עוזר בכלל, אין לו מספיק בשביל לתת, ונראה לי גם שהוא לא יודע עד כמה המצב שלנו קשה. אני לא מבקשת מאף אחד. זה מצבי היום.

תִּראי, זה די טבעי בעיניי, שהורים ידאגו לילדים, או שאפשר להיעזר במשפחה. לפעמים אני אומרת לעצמי — או קי, מותר לי לבקש! דירה לא נתנו לי, אז אולי לפחות משהו אחר! אבל לבקש זה מקום מאוד לא טוב. לבן הזוג שלי יש גאווה. במשפחה שלו אף אחד לא יודע בכלל כמה אנחנו נאבקים [בוכה]. תשמעי, מזמן לא בכיתי כך.

אני מתנצלת שאני מעלה אתך נושא כל כך קשה...

הנושא קיים אצלי גם בלי שאת מעלה אותו. נראה לי חשוב שידברו על המצב הזה, שידעו כמה קשה לחיות בארץ הזו, אפילו אם זה לא יעזור לחיים הפרטיים שלי. ככה זה לא יכול להישאר. אני עצמי לא מרבה לדבר על זה.

כן. את גם נראית חיצונית כל כך טוב, לבושה היטב, מאובזרת בטעם, וקשה לדעת מה מסתתר.

נכון! אין לדעת מה מסתתר. אבל טוב לי לספר פעם את כל הסיפור הזה. אף אחד לא שומע את זה בחברה שלי. בבלוג שלי אני בכלל לא מזכירה את זה. לא קל להיראות נזקקת.

שיר שוטפת פנים בחדר האמבטיה ויוצאת על נעלי העקב שלה לרחוב. אני חושבת לעצמי, עד כמה מראה חיצוני יכול להטעות!

אוריה (44), עובדת עירייה אקדמאית

"אתה מתבייש מהחברה, כי אתה עובד... כאילו בעבודה מכובדת"

אוריה פנתה אליי באמצעות הדואר האלקטרוני במכתב ובו תקציר של סיפורה. בין היתר כתבה: "בתפקיד שלי אני רכזת תעסוקה, להוציא אנשים ממעגל הבטחת הכנסה, שיֵצאו לעבוד — ואני לא יודעת של מי המצב טוב יותר, שלי או שלהם".

נפגשנו מוקדם בבוקר בבית קפה סמוך לתחנת האוטובוס בעפולה. הגעתי במיוחד לפגישה שתיאמתי עם אוריה, לפני שתלך למקום עבודתה בעירייה. השיחה התנהלה על כוס קפה ברוח הקרירה. אוריה בחורה שחומה, יפה ונמרצת. היא מדברת במבטא מזרחי בולט.

נראה שאוריה ממהרת. דבריה נמסרים בקיצור ולא לפי סדר זמנים כרונולוגי. אני מביאה את הדברים בצורה מסודרת יותר משנמסרו, אבל משתדלת לשמור על סגנון הדיבור שלה.

איפה ראית את המודעה שלי?

בפייסבוק. ובאמת, המילים שקראתי שם, "להיות עני חדש", הבריקו לי בעיניים. הקטע שאתה עובד ואתה עני! רק עכשיו אני מתחילה להבין שאני נקראת ענייה.

אמיץ מצדך להגיד זאת!

גם לי זה לקח זמן, הרבה זמן. אתה מתבייש מהחברה. כי אתה עובד, ואתה עובד כאילו בעבודה מכובדת, ואתה לא בן אדם עצלן. אני חרוצה מאוד.

לאוריה קשה כנראה לדבר על הנושא במישרין, ומצביע על כך השימוש בגוף שני.

ו... זה לא שאני בזבזנית, שפיזרתי את כל הכסף שלי על בילויים, על חוץ לארץ. לא! אני כל החיים יושבת וסופרת את השקל.

מה את עושה בעבודה?

אני רכזת תעסוקה בעירייה. כן. אבל זה רק בחצי שנה האחרונה. לפני זה גרתי בתל אביב. שם הבנתי שאני הולכת לאבדון מבחינה כלכלית. עבדתי בשתי עבודות, והיו תקופות שגם בשלוש, וראיתי שאין, זה לא מספיק, אתה כאילו...

במה עבדת בתל אביב?

הייתי יועצת השמה, שילבתי צעירים חסרי מקצוע ובני נוער בסיכון בעבודה. זו הייתה עבודת שטח. בלילה הייתי עובדת בהוסטל לפגועי נפש. עבדתי 21 שעות כל יום. והכול במשכורות כל כך נמוכות — [נאנחת]. מדי פעם, כדי להגדיל את ההכנסה, הייתי עובדת גם בשבתות, עושה מסיבות לאוכלוסייה מבוגרת. כל היום הייתי באטרף של עבודה. זה מעייף מאוד, ואתה גם רואה שאתה לא מגיע לשום מקום [שותקת].

נולדתי כאן, בשכונה של עפולה, בחברה דתית מאוד. סבלתי מאוד ורציתי לעשות שינוי. הייתה לי הפנטזיה שיש חיים אחרים, כמו שאני רוצה, בלי לפחד לנסוע באוטו בשבת, או ללכת קצר. בלי לדאוג כל הזמן מה יגידו השכנים.

כפי שמקובל בחברה ההיא, התחתנתי בגיל 20, הבאתי את הילדה הגדולה שלי בגיל 21, ואת השני בגיל 23. בגיל 28 התגרשתי. הייתי חייבת לצאת מהנישואין ההם. בעלי היה חרדי וכבל אותי מאוד. הוא חשב שאישה צריכה להיות בבית. הבנתי שאני לא אוכל לממש את עצמי כל זמן שאני אתו. אחרי הגירושין עברתי לתל אביב. זה היה לפני 12 שנה בערך.

בתל אביב התחלתי את החיים, גרושה עם שני ילדים. גידלתי אותם לבד. אבא שלהם שילם מזונות, אבל לא היה שותף בשום דבר. הוא בכלל לא ידע מה קורה אִתם. הוא התחתן פעם שנייה וכאילו מחק את כל החיים שלו אתנו.

אני נרשמתי לאוניברסיטה ולמדתי לתואר ראשון כללי. לא באתי מחברה שכולם לומדים, לא ידעתי מה לומדים, איך לומדים בכלל. אבל רציתי תואר, בשבילי. להתקדם.

בהתחלה זה היה בסדר. זה היה מאמץ, אבל רציתי את השינוי, והתמדתי. גם בשביל הילדים. לא רציתי שהם יגדלו בחברה חרדית, עם כל כך הרבה סטיגמות ודעות קדומות. לא רציתי שהם יעברו את הילדות שאני עברתי.

כשיצאתי החוצה, ראיתי שאפשר לחיות גם אחרת. זה מה שהיה לי בראש: לא אכפת לי לעבוד קשה, העיקר שהילדים שלי יגדלו ויחיו אחרת ממני. שיהיה להם ברור שהם הולכים ללימודים גבוהים, ולא שבגיל 20 הם מתחתנים! דווקא בזה עשיתי עבודה טובה [צוחקת]. יש להם בגרות מלאה שסיימו אותה בהצטיינות. הילדה לומדת לפסיכומטרי, היא רוצה ללמוד רפואת שיניים. והילד כרגע בצבא, הוא לוחם בסיירת. שניהם אתי כמובן. בזה אני גאה. עשיתי את שלי. כל פעם שאני ממש בדאון, אני אומרת — טוב, לפחות בזה עשיתי משהו טוב.

ולמה חזרת לעפולה?

מסיבות כלכליות. כי פה אני לא משלמת שכירות. אני גרה בדירה קטנה ששייכת לאבא שלי. זו יחידת דיור קטנה, לא בבית שלו, ושם אנחנו גרים. אני מודה לאלוהים שיש לי את הדירה הזו, שאבא שלי יכול לתת לי אותה, למרות שהיא קטנה וצפופה. כי בלי זה לא היה לי לאן ללכת. אם לא היה לי את אבא שלי, הייתי ברחוב!

לפעמים יש לי את העצבים שאני גרה בדירה קטנה כזו. יש רק שני חדרים. לילדה יש חדר משלה. אני והילד מתחלקים בחדר, כי הוא רוב הזמן לא נמצא בבית, אלא בצבא. אני ישנה בחדר הזה, אבל סידרתי אותו כאילו זה החדר שלו. זו ממש קומבינה. אם את באה עכשיו, את חושבת שזה החדר שלי, אבל כשהוא מגיע בסופי שבוע — זה כאילו החדר שלו, ואני ישנה בסלון. את יודעת, הצעירים כבר מגיעים עם בני זוג, אז זו הרגשה לא נעימה. אבל אני אומרת — אם לא היה לי את זה, הייתי ברחוב [חוזרת על זה שוב ושוב].

בתל אביב המצב נעשה קשה מאוד. גרתי שם בשכירות. התחלתי לראות שאני צוברת יותר מדי חובות. עבדתי בשתי עבודות. את משלמת את השכירות, חשמל, מים — הכול. ואז פתאום, כשהילדים נהיו בני 18, אני צריכה לשלם גם מסים, מה שלא שילמתי לפני כן. מורידים לך 30% מס הכנסה על עבודה שנייה, באופן אוטומטי, לא משנה כמה את מרוויחה, ואת מתחילה לשלם ביטוח בריאות, ביטוח לאומי. את רוצה להיות חרוצה, אבל המדינה לא נותנת לך! הייתי עובדת לילות, נקרעת, ואז אני רואה את תלוש המשכורת — 30% מסים, תורידי מזה ביטוח בריאות, ביטוח לאומי — הגעתי למצב שירד כמעט 50% מהמשכורת. את לא ישנה בבית שלך ואת רצה מעבודה לעבודה, זה לא חצי משרה פה ושם, זה פעמיים משרה מלאה! את מבינה? לא היו לי חיים. ואז גם נגמרו המזונות — והרגשתי שאני לא רק שוקעת, אלא פשוט צוללת. חשבון הבנק שלי היה הדבר הכי מפחיד בחיי. היו לי חרדות. כל הזמן חסר לי, ראיתי איך אני צוברת עוד ועוד פערים ולא היה לי מה לעשות!

אבל גם כאן, עכשיו, בעירייה, המשכורת לא מכסה לי את ההוצאות הבסיסיות, ואני ממשיכה לשלם את החובות הקודמים לבנק כל חודש. כבר בעשירי לחודש — הכסף של כל החודש נגמר וזהו. אין לי מה לעשות.

הביטוי של חוסר האונים, "לא היה לי מה לעשות", חזר שוב ושוב בסיפור שלה.

אני בן אדם בריא, עובד, לא מתפנק, באמת שלא! אם היית אומרת לי שזה מה שיקרה לי, לא הייתי מאמינה. אני עדיין לא מאמינה שזה המצב שלי!

אני יושבת היום עם אנשים ועוזרת להם לצאת ממעגל העוני, כשאני נמצאת בו בעצמי... היום בעבודה אני מסבירה לאנשים שמקבלים הבטחת הכנסה כמה עבודה זה חשוב וטוב, אבל אני מבינה שזה שקר. כי לאישה שמקבלת הבטחת הכנסה, ולי, שאני עובדת כל יום עד הערב, יש בסופו של דבר אותה הכנסה. יש אצלנו בנות, שהמדינה מממנת להן מעון יום לילד, רק שיֵצאו לעבוד. אבל היא מוכנה להישאר בבית. כספית זה הגיוני... אז אני צריכה לשכנע אותה שתצא לעבוד? לאן היא תגיע? למצב שלי?

וזהו [צוחקת]. אתה מבין שאתה עני וכבר לא יכול להסתיר את זה מכל העולם. ואם אתה גם עובד וגם עני, אז משהו דפוק אצלך! את מבינה? לכי תסבירי.

אני באה מהעבודה הביתה וישר הולכת לישון, לא זזה מהבית. אם אני יוצאת לבלות עם בן הזוג שלי, אז הוא משלם. אני לא מעיזה לגור אתו יחד, כי אני מתביישת שיגלה את המצב הכלכלי שלי. אני לא יכולה להגיד לו: בוא נתחלק חצי חצי בהוצאות. אין לי במה להתחלק אתו.

אבל ברוב הזוגות הבעל מרוויח יותר ומממן את אשתו, לא?

אני לא רוצה זוגיות כזו. אם היה לי לפחות הכסף שלי לצרכים הבסיסיים שלי, אז אולי הייתי מסכימה. אני לא מוכנה להיות בזוגיות ולסתום את הפה, כי את חלשה, כי אין לך כסף! מפחיד אותי מאוד להיות תלויה ומוחזקת. אני לא מוכנה להיות האישה המסכנה, הקטנה הזו, שצריכה לשתוק... אם היו לי עוד 5,000 שקל כל חודש להביא לבית שהוא ואני גרים בו יחד, אז לא הייתה לי בעיה. כשיש לי משהו משלי, זה נותן לי ביטחון.

איך אבא שלך מקבל את זה שחזרתם לגור בדירה ששייכת לו?

אבא שלי [שותקת]... הוא פשוט הביא לנו את הדירה, וזהו. הוא בן אדם טוב. היום הוא חולה קשה. יש לו עובדת זרה שמטפלת בו. ברוך השם הוא לא שופט אותי על איך שאני חיה. כל השנים האלה בתל אביב הוא לא עזר לי בשקל. אם הוא היה עוזר לי אז, אם הוא היה מעביר אליי את שכר הדירה הקטנה הזו לתל אביב, לא הייתי מגיעה למצב הזה, ויכול להיות שהייתי יכולה עוד להישאר שם. אבל הוא אמר — לא, רק אם את באה לפה, תקבלי את הדירה. כל עוד אני בחיים אני עוד יכול לעזור בזה.

את העבודה כאן מצאת בקלות?

כן, די בקלות. אני אקדמאית, יש לי רקע והמלצות, ומי בכלל מוכן לעבוד במשכורת כזו? נכון שזה בתקן של העירייה, עם זכויות סוציאליות ופנסיה, אבל זה לא עוזר לי. לא מעניין אותי להסתכל על מה יהיה מחר, כשאצא לפנסיה. מעניין אותי איך אני מאכילה את הילדים שלי אחרי העשירי לחודש. אני חייבת לבדוק כל חודש שכל החשבונות וכל ההלוואות ירדו, שולמו, ואם לא — איך אני מגייסת את הכסף, כדי שהבנק לא יעקל לי את החשבון. אני לא יכולה לחשוב על עוד 20 שנה.

הילדים שלך יודעים כמה קשה לך?

הם יודעים. לא בדיוק, אני לא משתפת אותם לעומק. אבל הם מרגישים. הנה החודש אני צריכה לעשות ביטוח לאוטו ואני... אין לי כסף. הילד התקשר אתמול, ואמר שבשבת הבאה הוא רוצה את האוטו, כי יש לחברה שלו יום הולדת והם רוצים לנסוע לתל אביב. אמרתי לו: אני לא מבטיחה לך, אין לי כסף לביטוח. אני לא חושבת שיהיה לי עד אז. לא יהיה לי.

והבת שלך עובדת קצת?

איך שהשתחררה מהצבא היא התחילה לעבוד כפקידה בחברה פרטית, והיא מקבלת יותר ממני. אבל חצי שנה היא לא עבדה, כי היא למדה לפסיכומטרי. אני מחכה שתחזור לעבודה. עקרונית היא עובדת כדי לחסוך ללימודים. את מבינה את האבסורד? כל מה שרציתי תמיד זה שהם ילכו ללמוד, ועכשיו כאילו — לא רק שאין לי הכסף לעזור לה, אלא אפילו להניח לה שלא תעבוד, בלי לבקש ממנה שקל, אין באפשרותי. אולי אני אצטרך לבקש ממנה כמה שקלים בשביל הביטוח.

זה כל כך מתסכל! כשאתה יודע שיש לך יכולות! הנה עכשיו, יש עבודת לילה בהוסטל. הייתי לריאיון לפני יומיים. המנהל שם התלהב ממני, אבל הודעתי לו בסוף שלא. כי חישבתי שבעד 25 שקלים לשעה, יצא לי 1,800 שקל ברוטו. זה לא ייתן לי יותר מדי! אני קורעת את עצמי בלילות, ואחרי המסים לא יצא לך מזה כלום. בגלל שזו עבודה שנייה. אני מחפשת עבודה לבוקר שתהיה משתלמת יותר, אבל קשה למצוא כאן.

אני אומרת לך, המדינה אשמה. קודם כול — בעניין המסים. כי בן אדם שהולך לעבוד עבודה שנייה, ממש בגלל שאין לו, לא הוגן להוריד לו כל כך הרבה. המדינה אשמה גם בגלל שיש משכורות כל כך נמוכות. בן אדם שיוצא לעבודה בבוקר, ועובד במשרה מלאה, צריך להתפרנס בכבוד. אני לא חושבת שזו בקשה מוגזמת. ואיך קרה שהשכירות עלתה כל כך?! לפני 12 שנה, כשהגעתי לתל אביב, עבדתי בעבודה אחת, ויכולתי לשכור דירה, לשלם חשמל, מים וכלכלה. לקחתי עבודה שנייה לדברים שהם אקסטרה. זה נורמלי. אבל זה לא נורמלי שהמשכורת שלך היא בגובה שכר הדירה שלך, וככה זה היום במשק. זה לא הגיוני.

בגלל הכסף אני לא נרדמת בלילה. אני כל הזמן עסוקה בעניין הכסף. זה כמו איזו מפלצת שיושבת עלייך וסותמת לך את כל מרחב המחיה, סותמת לך את העיניים, וכל היום את רואה בראש רק שקלים, כסף, שקלים, כסף.

אני לא מחפשת מיליונים [צוחקת]. זה לא שאני אומרת לך — אם היה לי מיליון הייתי מאושרת. לא! אם הייתה לי משכורת שהייתי יכולה לחיות ממנה, והייתי מצליחה לסגור את החודש, את החובות שלי, הייתי מאושרת. אני לא מבקשת דברים לא הגיוניים. בסך הכול אני מבקשת לחיות בכבוד [שתיקה].

חשבת פעם להשתתף בפעילות חברתית כדי להשפיע?

האמת שפעם הציעו לי ב"מרצ" [צוחקת]. היום אין לי כוחות לזה. אני קודם צריכה לשנות אצלי, שיהיה לי בכלל כוח. יש כמה צמתים בחיים שאני מרגישה שעשיתי החלטות לא נכונות, שהביאו אותי למצב הזה. אני כל היום מכה את עצמי [צוחקת], כל היום. אני לוקחת אחריות מלאה על מה שקרה, את מלוא האשמה. קודם כול — ההחלטה שלי שעברתי לתל אביב. וכשהתחלתי להרגיש שהמצב הכלכלי מדדה — הייתי צריכה מיד לחזור לעפולה. הסיבה שלא חזרתי הייתה בגלל החינוך של הבן שלי. הוא לקוי למידה, והפכתי עולמות כדי שהוא יקבל את כל מה שהוא צריך. לבית הספר היה קל יותר להגיד שהילד מפגר, מאשר להשקיע בו משאבים. רצו לסלק אותו לחינוך מיוחד. אני נלחמתי בשבילו בכל הכוח והצלחתי להשאיר אותו בחינוך הרגיל.

כאן היא מספרת באריכות על המאבק ההרואי שלה למען הבן, והצלחתו.

ברוב המקרים ילדים לקויי למידה, שמוציאים אותם מבית הספר, עוברים לבית ספר מקצועי, ומשם לקצין מבחן במשטרה, זה אוטומטי. יש סטיגמה כזאת, שמי שלא מצליח בלימודים ילך לפשע, לעבריינות, לסמים. אני מכירה את הצעירים האלה מהעבודה שלי. לא הייתי מוכנה להביא את הילד שלי למצב הזה. אמרתי — אתם לא רוצים ללמד אותו, אני אלמד אותו. אני בולדוזר, ממש, כשאני רוצה. אין דבר שלא אעשה למען הילדים שלי. התחלתי ללמוד אתו בבית, ואת המבחנים הוא עשה בעל פה. תמיד הוא למד והצליח. אז בגללו לא חזרתי לעפולה, אף על פי שכבר התחלתי לראות את המשבר הכלכלי שלנו, אבל אמרתי — אם אני עוברת אתו עכשיו, אני דופקת לו את העתיד. עוד פעם אצטרך להילחם על הילד. חיכיתי בתל אביב עוד שנתיים עד שהוא סיים את הבגרות בהצלחה.

אני כל היום מכה את עצמי. אולי היה עדיף שנחזור לעפולה לפני חמש שנים? אולי הייתי צריכה ללמוד מקצוע מכניס יותר? אולי לא הייתי צריכה להתגרש מבעלי? אלה שאלות, נכון... אבל אני לא יכולה להגיד לך שישבתי בבתי קפה ונסעתי לחו"ל, שבזבזתי כסף. על זה אני לא מאשימה את עצמי. גם אם הייתי רוצה לבזבז, לא היה לי אף פעם זמן.

אוריה מסתכלת בשעון, מחדשת את האיפור שלה מול מראה קטנה, ואומרת שעליה ללכת לעבודה. אני משלמת את החשבון. ביוזמתה היא נותנת את הסיכום שלהלן:

החיים שלי היו נפלאים אילו היה לי כסף, זה הסיכום שלי [צוחקת]. זה כל מה שחסר לי. אני בריאה, אני צעירה, הילדים שלי בריאים, מקסימים והולכים בדרך נכונה, ויש לי סיפוק גדול מזה. הכול יש לי. כל מה שחסר לי זה כסף. ובגלל שחסר לי כסף, אני לא יכולה ליהנות ממה שיש לי — מהבריאות, מהילדים, מהחופש שלי.

תודה שבאת לפגוש אותי. היה לי חשוב מאוד לשמוע אותך ואני מקווה, שאם ייכתב ספר, ידברו קצת על הנושא הזה ואולי זה יעזור.

בדרכי באוטובוס למכללה שבה אני עובדת, אני חושבת על דמותה של אוריה ועל הצימאון הגדול לחופש שהוביל את חייה. כמה חבל שכסף יכול לקצץ כנפיים של אישה כזאת, עם סיפור חיים כל כך מרשים ואמיץ.

אורלי (43), עובדת סוציאלית

"כל החיים הייתי מודעת לזה שאם אני אלמד, אצליח"

אורלי התקשרה אליי אחרי שהמודעה שלי פורסמה באחד האתרים החברתיים, וציינה כי היא בעלת תואר דוקטור ובכל זאת מתאימה להגדרת "עוני חדש". במשך כמה חודשים ניסיתי לתאם אִתה פגישה ללא הצלחה, בתחילה בגלל חופשות של הבנות שלה מבית הספר, ואחר כך בגלל שאובחן אצלה גידול בכליה והיא נותחה. אך להפתעתי, אורלי התמידה בשמירה על הקשר בינינו ורצתה להשמיע את סיפורה, עד שלבסוף הצלחנו לתאם פגישה. היא שאלה בהיסוס אם אוכל להחזיר לה את דמי הנסיעה מקרית מוצקין ליפו, ואני כמובן הסכמתי.

התיישבנו בחדר העבודה שלי, ואני הפעלתי את מכשיר ההקלטה. אורלי מיד פנתה אליי וביקשה טישיו, כי אמרה שהיא "בטוח תבכה".

אני מצטערת שאני גורמת לך לבכות.

אם לא הייתי רוצה, לא הייתי באה. ואולי זה גם טוב לאוורר קצת את העניין הזה. חשבתי הרבה ואני אתחיל מלתאר לך את מצבי עכשיו.

כרגע אני בחיפוש עבודה [נאנחת]. לא עובדת כמעט. עד לפני חצי שנה עבדתי כמנהלת ועובדת סוציאלית במרכז טיפול לנשים נפגעות אלימות. היו שם קיצוצים, ובמקומי הביאו מנהלת ותיקה, שתעבוד בהתנדבות. בנוסף, כבר שלוש שנים אני עובדת במרכז פסיכותרפיה לנשים, כפרי־לנסרית, וכרגע יש לי 12 מטופלות. זו הייתה עבודה נוספת ועכשיו נשארה היחידה — מה שלא מספיק לי בכלל. אני חיה עם בן זוג, ויש לנו שתי בנות, בכיתה א' ו־ב'. יש רווח של שנה וארבעה חודשים ביניהן.

ומה עושה בן זוגך?

הוא בעל תואר שני במדעי הרוח, וכמעט סיים גם הוא דוקטורט, אבל הוא התייאש, כי הוא הבין שבמדעי הרוח ממילא אין סיכוי לעשות משהו עם התואר הזה. הוא עובד בתור מורה ומרוויח משכורת מינימום.

כל החיים הייתי מודעת לזה, שאם אני אלמד, אצליח. זה היה המפתח: הישגיות, לימודים ולהתקדם. מסתבר שהעניין הזה לא מוכיח את עצמו. בתפקיד האחרון שלי, בתקופה שניהלתי את מרכז הטיפול לנשים, הייתי בשיא ההשתכרות שלי — וגם אז לא הצלחנו לחיות מזה, ולכן אני שמה את עצמי בקטגוריה הזו של עוני... זה מתסכל אותי מאוד, עד רמה שאני ממש לא נרדמת בלילות [בוכה]. אני לא שואפת לעושר גדול, אף פעם לא רציתי בזה. פניתי למקצוע הזה, לעבודה סוציאלית, בידיעה שלא מתעשרים ממנו, אבל אפשר לחיות ממנו, במיוחד אם אתה מתקדם עם תארים נוספים. יש במקצוע גם עבודות בשוק הפרטי, בתחום של ניהול פרויקטים שונים, ואפשר להצליח. אולם המציאות שונה לגמרי. יצא שאני לא יכולה לתת לבנות שלי את כל מה שהן צריכות ורוצות, אני לא יכולה להבטיח את העתיד הכלכלי שלנו ושלהן, ואני כל הזמן, כל הזמן [בהבלטה] חרדה, תמיד במתח, בלי לדעת מה יהיה. המצב שלנו החמיר מאוד בשנה האחרונה, כשאני סובלת גם מאבטלה וגם ממחלה. הכול נהיה גרוע מרגע לרגע, מפחיד יותר ומאיים יותר [בוכה].

אנחנו גרים בקריות, היכן שנולדתי. תמיד חשבתי ששם יהיו לי פחות בעיות תעסוקה, כי תהיה פחות תחרות, ומכירים אותי. בעבר באמת תמיד הייתה לי יותר עבודה ממה שרציתי. קיבלתי הצעות ונאלצתי לסרב לחלק מהן. גם בשנה שעברה הייתי בטוחה שגם אם פיטרו אותי זה לא נורא, כי הצעות בטח יתחילו להגיע. אבל המצב השתנה. זה לא המצב שהיה פעם. פוטרתי באוגוסט, בדיוק בשיאו של "צוק איתן", עם כל הבלגן שזה גרם. לא מדברים על זה, אבל המשק בקיפאון כבר הרבה זמן, והמלחמה הוסיפה לזה. יש במשק אי־ודאות כלכלית, כאילו המעסיקים נמצאים ב"הולד" כזה: כן או לא? לקלוט או לא לקלוט עובדים?

הייתי בריאיון לפני שלושה חודשים והתקבלתי לעבודה בקופת חולים מכבי. זו חצי משרה בתקן, עבודה שלא הכי מעניינת אותי, מתחת לכישוריי — אבל אמרתי: תהיה לי לפחות חצי המשרה הזו. אחרי שאישרו את הכול, הנהלת קופת חולים החליטה שהיא עוצרת לגמרי קליטת עובדים חדשים עד להודעה חדשה. אני מחכה שהם יפשירו את התקן הזה. עכשיו נוסף המצב הבריאותי שלי, ומי יודע איך זה יכול להשפיע. יקבלו אותי או לא?

בקריות החיים זולים יותר מאשר במרכז. הגענו לבית משלנו עם משכנתה ל־30 שנה, אבל תודה לאל גם על זה. הצלחנו לקנות בית בזכות שני דברים: אחד מהם שנפצעתי בתאונת דרכים, למזלי הטוב לא פציעה נוראה, וקיבלתי 120,000 שקל פיצויים. כשראינו שזה לא יספיק לדירה, הייתי פונדקאית, ובזה הרווחתי עוד 120,000 שקל.

אף פעם לא פגשתי אישה פונדקאית, ואני עוצרת את שטף דבריה כדי להכיר טוב יותר את התופעה ומבקשת מאורלי שתספר על התהליך.

הייתי פונדקאית בשביל זוג ישראלי מהמרכז. בסך הכול זו הייתה חוויה טובה, עשיתי את זה לפני ארבע שנים, אחרי שכבר נולדו לי שתי הבנות שלנו, ואני שמחה שעשיתי את זה. הכסף הזה אפשר לנו תשלום ראשון על הבית. התאונה הייתה לפני עשר שנים, אבל קיבלנו את הפיצויים שש שנים אחרי. ואני... ממש התעקשתי שהכסף הזה לא הולך לשום מקום חוץ מלבית. אחרת לא ידעתי מה יהיה! כלכלית אולי הקנייה היא לא דבר חכם, אבל אה... אחרי שראיתי שבעלי הבתים משתגעים, מעלים את שכר הדירה מתי שמתחשק להם, אמרתי — די, מספיק, שהכסף הזה ילך למשכנתה. לפחות יש לנו בית שלא מגרשים אותנו ממנו בגלל גחמות כאלה ואחרות.

ההורים לא יכלו לעזור לכם?

לא [בהחלטיות]. אני אספר לך מה הרקע שלי. נתרכז בעניין הכלכלי, כי זה מה שמעניין אותך, נכון? אבל האמת היא שגם אצלי הנושא הזה יותר במודעות מאשר היה אי פעם... ובכן, אימא שלי מטורקיה ואבי ממרוקו. אימא שלי התגרשה מאבא שלי כשהייתי בת שש. הוא היה אלים כלפיה, ובכלל הוא בן אדם חסר אחריות וחסר מחויבות. הוא הסכים לתת לה גט בתנאי שלא ישלם לה מזונות. כיוון שהיא כל כך רצתה להיפטר ממנו, היא הסכימה לתנאי הזה. נשארנו אֵם חד־הורית ושתי בנות, אני ואחותי, שקטנה ממני בשנה וחצי. אימא עבדה במעבדה בקופת חולים. לא היה לה מושג איך מנהלים בית באופן כלכלי. כל הזמן היו קשיים כלכליים. היא לא שיתפה אותנו. היא רצתה להראות שהכול בסדר ולא צריך לדאוג. כל מה שרצינו קיבלנו, אפילו יותר מזה. גם בלי לבקש.

כשהיא הגיעה עד הסתבכות כלכלית כמעט, היא מצאה בן זוג חדש. הייתי בת 11 בערך, וכשהם התחתנו הייתי בת 13. ואז הייתה איזו תקופה של שגשוג כלכלי. בעלה של אמי היה ניצול שואה ממוצא גרמני, מדען מבוגר מאימא שלי ב־20 שנה בערך. הוא היה גרוש, עם ילדים גדולים משלו, שלא שמחו על נישואיו לאמי. לי היה קשה מאוד אִתו, אבל הייתה לי התחושה שלפחות אימא שלי מאושרת. הייתי מוכנה לסבול בשבילה, ולמשפחה הייתה רגיעה מבחינה כלכלית. שנה אחרי זה נסענו אִתו לשבתון בטקסס בפעם הראשונה. זה היה שינוי גדול. עד אז לא יצאנו מגבולות הקריות בערך! כיתה ט' עשיתי בארצות־הברית, חזרנו לארץ לשנתיים ושוב נסענו.

איך היו המעברים האלה בשבילך?

בשנה הראשונה, כשלמדתי בכיתה ט', הייתי בהלם. שתקתי כל השנה. הרגשתי כמו חייזר. אבל במבט לאחור אני חושבת שהחוויות היו טובות בסך הכול, הלמידה, לראות עולם — אני לא מצטערת על זה.

כיתה י' למדתי פה, ואחרי זה שוב נסענו לעוד שנתיים. סיימתי שם תיכון וכיוון שהייתי בכיוון של לימודי רפואה, התחלתי שם מכינה לרפואה. אחרי שנה חזרתי לשרת בצבא, ואחרי השירות שוב נסעתי לארצות־הברית ללמוד. העובדה שלמדתי באוניברסיטה שבה עבד בעלה של אמי, עזרה לי, כי נחשבתי לתושב מקומי ולכן שכר הלימוד היה נמוך יותר, וגם יכולתי למצוא עבודות של סטודנטים. אבל המשפחה כבר הייתה בארץ, הייתי לבדי והיה לי קשה. לא החזקתי מעמד שם.

כאן אורלי שותקת ואחר כך מספרת במבוכה על משבר נפשי עמוק, כולל ניסיון אבדני, עד שאמה הגיעה לארצות–הברית והחזירה אותה הביתה. מסתבר שאז התפרצו קשיים שנוגעים ליחסיה עם אביה החורג — נושא שלא רצתה לפרט.

חזרתי ארצה ועבדתי בכל מיני עבודות מזדמנות. הייתי מעורערת תקופה ארוכה, סבלתי מדיכאון והייתי גם זמן מה באשפוז. סבלתי מסכנת חיים. כל פעם ניסיתי להרים את עצמי בחזרה ולחזור לנורמה, אבל נפלתי שוב.

בתקופה הזו עבדתי בכל מיני עבודות מזדמנות ותוך כדי זה עשיתי מאמצים להתקבל לבית הספר לרפואה בארץ. בניסיון הראשון לא הצלחתי, אבל שנה אחר כך התקבלתי. הייתי הבן אדם הכי מאושר בעולם. זה היה בשנת 97'. הייתי בת 25 והתחלתי לימודי רפואה [נאנחת].

הספקתי ללמוד סמסטר אחד, ובסמסטר השני, בפסח — שוב נפילה. דיכאון קשה. בניסיון אבדני לקחתי המון כדורים והייתי מאושפזת שבועיים. אה... חברות מהלימודים ניסו לעזור לי לחזור ללימודים, ובאמת סיימתי את הסמסטר וניגשתי לבחינות. הייתה רק בחינה אחת שלא הצלחתי לעבור כמו שצריך, ולא־היה־לי־יותר־כוח [בהדגשה]. לא הייתי מסוגלת! הפסיכולוגית של בית הספר לרפואה נפגשה אתי ואמרה שאעשה מאמץ והם ילכו לקראתי, יעזרו לי. אבל לא היה לי כוח. עזבתי את בית הספר לרפואה, ויצאתי מהמעונות.

בעקבות הנפילה הזו נכנסתי לטיפול פסיכולוגי. זה היה טיפול מעולה ובפעם הראשונה נפתחתי והתמסרתי לתהליך. עם זאת, עלו דברים קשים מאוד מחיי. הבנתי שהנוכחות של בעלה של אמי מפריעה לי, ושכרתי דירה לבדי. מצאתי עבודה במלצרות, אבל לא ידעתי מה אני עושה עם החיים שלי! הדבר היחיד שרציתי היה רפואה. לא היה לי שום כיוון אחר.

היו לי כמה חברות. בנוגע לבנים הייתי בחרדה קשה, לא יכולתי לסבול שייגעו בי, משהו נורא. ו... באיזשהו שלב נפתחה בעיר קבוצת תמיכה לנפגעות תקיפה מינית. בקבוצה הזו קיבלתי קצת כוח. פגשתי בתוכי צדדים אסרטיביים ואקטיביסטיים, שלא ידעתי שקיימים בי, והחלטתי להתנדב במרכז הסיוע. סיימתי את קורס המתנדבות שיושבות בקו חירום והשתלבתי. התקרבתי אל מנהלת המרכז, והיא הציעה לי כל מיני פרויקטים שעשינו יחד. כך התחלתי לחשוב על עבודה סוציאלית. למדתי באוניברסיטה ברצף לתואר ראשון ושני, והציעו לי להמשיך לדוקטורט. קיבלתי מלגת מחיה יפה כדוקטורנטית. חשבתי אז שאולי האקדמיה תתאים לי.

בזמן לימודי התואר השני הכרתי את דור, שהוא בן זוגי היום. גם אִתו היחסים לא היו פשוטים, היו לנו הרבה פרידות וחזרות. עד שנדרסתי. זה קרה בדיוק לפני עשר שנים. עברתי בכביש די סואן ברמזור ירוק, ומשאית שעקפה בצומת דרסה אותי. בנס יצאתי מזה. איבדתי הכרה ולא נשאר לי זיכרון מהאירוע. הייתי עם זעזוע מוח שלושה שבועות, שכבתי בבית חולים וסבלתי מכל מיני חבלות שהחלימו.

בזמן ששכבתי פצועה בבית החולים הגיע אליי דור, למרות שהיינו פרודים אז, ואיכשהו זה יצר חיבור מחודש בינינו. הוא היה אז דוקטורנט. אחרי שהחלמתי הוא אמר: "שכרתי דירה. את מוזמנת לבוא לגור אתי". הסכמתי. עוד לפני ההחלטה אם אנחנו רוצים לחיות יחד את שארית חיינו, הבנו שאנחנו רוצים ילד משותף. מהר מאוד נכנסתי להיריון, ושלושה חודשים אחרי כן החלטנו לעשות טקס חתונה ולמסד את הקשר. עשינו גם הסכם ממון אצל עורך דין, למרות שלאף אחד מאִתנו אין ממון... שיהיה [בחיוך].

הייתי במרוץ אחר תארים. לדוקטורט נרשמתי עוד לפני התאונה, וקיבלתי מלגה יפה. הייתי מאושרת מזה, אבל אז נכנסתי להיריון, וכאילו משהו התהפך בי. כל העניין שלי בתואר... דנה נולדה באפריל 2007. היא הייתה אהבת חיי. אהבה אמיתית באמת. עברתי שינוי רציני. נושא המחקר שלי כבר פחות עניין אותי. האימהות שלי הייתה הדבר שהכי עניין אותי בחיים. קשה להסביר את זה. לא היו לי אנרגיות ללמוד דברים חדשים. רציתי להיות עם הילדה שלי וזהו. הגשתי את הצעת המחקר בדמעות. כל פעם שהייתי צריכה לוותר על זמן עם דנה כדי לכתוב, הייתי יושבת ובוכה. בוכה וכותבת. הרגשתי מנותקת מהמחקר הזה, עשיתי אותו על אוטומט. וכך למעשה עבר כל הדוקטורט שלי בשלושה הריונות: עם דנה, ליבי, ואחר כך גם הפונדקאות. המלגה שלי אפשרה לי להישאר עם כל אחת מהבנות בבית שנה בלי שהייתי צריכה מטפלת, ויכולתי לתמרן בין עבודה חלקית כתרפיסטית פרי־לנסרית, לבין ימים שלמים כאימא, כי היו לי שעות עבודה גמישות. לא הייתי זקוקה לעבודה נוספת מעבר לזה. אבל היה לי נורא קשה לחקור ולכתוב... סיימתי בהמון מאמצים ואני דוקטור.

אז זה הסיפור. האהבה הגדולה שאני מרגישה היא לבנות, באמת. דור ואני מגדלים אותן באהבה, בדאגה ובקושי יחד. היום אני מבינה שאהבה גדולה גם כובלת. האהבה לבנות לקחה ממני חירות, ועוד המון דברים, ביניהם כסף כמובן.

אורלי שותקת. עד עתה הדברים נאמרו בשטף. כשהשתיקה מתארכת, אני מחליטה להשלים כמה עובדות שחסרות לי לאור בחירתה להתחיל מההווה.

באיזו שנה נולדת?

ב־72'. אני בת 43 היום ומרגישה כמו 63. באמת! גם בגלל המחלה עכשיו. רציתי עוד ילד, וזה לא כל כך מסתדר. בכל אחד מההריונות הייתי מאושרת, למרות שהקושי עם שתיים קטנות בבית היה נורא. דור הלך לעבודה, ולא הצלחתי להתארגן — אחת מעירה את השנייה בצרחות כל פעם, וכשאני מיניקה את הקטנה אז הגדולה צורחת מקנאה. היינו מותשים בהתחלה. בכל זאת, הן גדלו קצת ולילה אחד ראיתי בטלוויזיה תכנית על פונדקאות ואמרתי לדור: "אני רוצה פשוט לחוות עוד היריון ולידה, אבל אין לנו מקום להביא עוד ילד".

התחלתי לחשוב על פונדקאות. ודור אמר: "אם זה מה שאת רוצה, לכי על זה". הנושא של כסף בכלל לא היה חשוב בהתחלה, רציתי לעשות את זה פשוט כדי להיות בהיריון, אבל התשלום שיפר בהחלט את המוטיבציה שלי. כל התהליך עבר עליי בקלות יחסית. הבאתי תינוקת לזוג בסביבות גיל 50 שהיו אחרי 12 שנים של ניסיונות כושלים להרות בעצמם. זה סיפוק גדול.

זה סיפור מדהים, מיוחד מאוד.

אני לא מרגישה מיוחדת. אני מרגישה שאני מנסה למצוא כל הזמן דרכים נוספות כדי לשרוד במציאות הזאת! היו אנשים שחשבו שאני עושה את זה רק בשביל כסף. נכון שבאמת הרגשתי את המשמעות של המעשה ההתנדבותי הזה, אבל אני לא יודעת אם הייתי עושה אותו אילו לא היה בזה כסף... אחר כך רציתי לעשות פונדקאות בפעם שנייה, ואמרו לי — די מספיק. בינתיים אנחנו רוצים עוד ילד משלנו, אבל זה לא הולך... [שתיקה]

אז עכשיו את בתהליך של חיפוש עבודה, כפי שאמרת לי.

יש מעט מאוד הצעות. יש הרבה תפקידים שאומרים לי שאני over qualified, ויש הרבה תפקידים שאני under qualified. למשל, אם מבקשים ניסיון ניהולי של חמש שנים על 50 עובדים — אין לי. אני ממשיכה לחפש, ומחכה לחצי המשרה בקופת חולים. בן זוגי מרוויח פחות מ־5,000 שקל לחודש... והמצב קשה.

אז מי אחראי למצב הזה לדעתך? בגלל מה זה קורה?

זאת שאלה שציפיתי לה כבר בדרך אלייך [צוחקת]. הדבר הראשון שעלה לי בראש: אני כועסת על המדינה, על המצב הזה. ועל זה שאני, עם דוקטורט, עם 15 שנות ניסיון, ובגיל שלי, לא יכולה לחיות! שאני צריכה ללכת לסופר ולספור כמה מעדנים אני קונה לילדות שלי. מבחינתי, זה לא חיים! גם בתקופה שהרווחתי טוב, ושנינו אנשים עובדים, לא הצלחנו לסגור את החודש.

ואז, מה אתם עושים?

ניגשנו לעמותת "פעמונים" וישבנו אִתם על חשבונות, והם הרימו ידיים ואמרו — באמת אי־אפשר לחיות מ־15,000 שקל. המשכנתה שלנו זה 2,500 שקל. בתקופה ששתי הבנות היו קטנות, רק הגנים היו 3,500 שקל יחד. היום, המסגרות שלהן עולות לנו 1,500 שקל, לא כולל חוגים, שזה עוד 500 שקל, ויש הוצאות רכב, והחזקה של הבית עצמו, והוצאות על מזון — זה כבר 10,000 שקל. ולא ספרתי ביגוד וספרים ותיאטרון וחופש וצעצועים וביטוחים ובריאות ומוסכים [בנשימה אחת], שנכנסים לחיים ואנחנו לא סופרים אותם. אז ההוצאה שלנו לחודש מסתכמת ב־20,000 שקל.

מהיכן את משלימה?

אני לא משלימה. אנחנו צוברים חובות, חיים במינוס וגם רוקנו חסכונות. מפעם לפעם יש איזה כסף שעוזר לסגור את המינוס, למשל כשאימא של דור נפטרה והבית שלה נמכר והתחלק בין ארבעת הילדים. כל הכסף הלך לכיסוי המינוס, למעט 50,000 שקל ששמנו בצד לנסיעה לארצות־הברית לטיול עם הילדות. כל פעם מחדש מצטבר גירעון של אלפי שקלים לחודש. זה מצטבר מהר למינוס גבוה מהמסגרת שלנו, ואז צריך למצוא מהיכן לכסות. ככה נשארים בלי כלום והפנסיה שלנו תהיה גם כן כלום. פעם זה לא היה ככה! היום אימא שלי, שהגיעה בעבר ממש לפת לחם, מרוויחה בפנסיה יותר ממה שאני הרווחתי בשיאי! ואין לה תואר ראשון אפילו.

אז הכעס הראשון שלי הוא על המדינה. ואחרי זה, חלק מהמצב אני מייחסת למשפחה שלי וחלק מזה לעצמי. במשפחה — על אימא שלי. היא לא הייתה מסוגלת לנהל את עצמה ואת הבית כלכלית, והיא לא נתנה לי שום חינוך כלכלי. אני חושבת שהרבה מהבעיות שחוויתי קשורות לזה. אין לך דוגמה, ואין גם מישהו ששם לך בצד, כדי שיהיה לך משהו להתחלה. אני התחלתי לשים בצד לבנות שלי עוד לפני שהן נולדו. משהו קטן. לא הרבה. כך שכל אחת מהן, כשתצא לחיים עצמאיים, יהיה לה סכום כסף בשביל להתחיל אוניברסיטה — אם אני אוכל, אני אשלם להן בעד האוניברסיטה, או אם הן ירצו לפתוח עסק או אם הן ירצו לבנות בית — לא משנה. לכל אחת יש בערך 30 אלף שקל, משהו. אבל אני התחלתי את החיים בלי כלום! המשפחה שלי לא הניחה לי כלום בצד להתחלת החיים, וגם לא שימשה לי מודל של התנהלות כלכלית.

אצל דור זה עוד יותר גרוע. אבא שלו נפטר כשהוא היה בן 16 והשאיר לו סכום כסף גדול בירושה, אבל הוא בזבז הכול בלי לעשות בזה שום דבר משמעותי ובלי לשים הצִדה כלום. חי בתל אביב ובזבז את הכול.

תִּראי, מגיע לאדם קצת ליהנות, לטייל בעולם — אם אתה עובד! זה טוב לשים בצד לכייפים, לטיולים. אבל כשאתה חי מהחסכונות בלי להכניס כסף... כל מה שאתה שם בצד עלול להיבלע בשוטף. על זה התעקשתי בעניין של הפונדקאות — היינו במה־זה מינוס. הכסף הזה היה יכול תוך חודשים ספורים להיעלם לתוך השוטף שלנו. ואני אמרתי — לא. לא נוגעים בזה. הכסף יושב שם עד שאנחנו מוצאים בית.

ובמה את מאשימה את עצמך במצב?

אני כועסת על עצמי, כי [שתיקה] אני חושבת שחלק מהבחירות שלי בחיים היו שגויות. אפילו הבחירה בבן זוג שלי, שיכולת ההשתכרות שלו היא לא גבוהה. תִּראי: ניסיתי כל הזמן להגיע למצב שאני לא אהיה תלויה באף אדם כדי לחיות [בהדגשה]. והיום המצב הוא כזה שאני שוקלת חיים משותפים לפי — אם הוא יוכל לפרנס או לא. באמת. זה כך. והבחירות המקצועיות שאני עשיתי, הבחירות בלימודים. הרבה דברים עשיתי מתוך חוסר ידיעה, אולי מתמימות — והיום הייתי עושה אחרת. קודם כול, לא הייתי הולכת ללמוד עבודה סוציאלית! הייתי חושבת על משהו שאפשר לחיות ממנו.

ברמה האישית, אני שואלת את עצמי אם גם הילדוּת שלי משפיעה כאן, למרות שזה לא היה באחריותי, כמובן. חלק מהנתונים לא היו בבחירתי. למרות הילדות הקשה שלי, היה לי איזשהו גב משפחתי, היה לי מקום, יכולתי להמשיך ללמוד ולהתקדם ולבנות את עצמי ולהאמין בעצמי — אפילו את המעט הזה. לא הייתי ברחוב, ולא הגעתי לזנות ולא לסמים, בזכותה של המשפחה, עם כל הבעיות שהיו לנו.

אחד הדברים שחינכו אותי עליהם זה שאם אני אעשה את מה שאני אוהבת בחיים, אני אצליח וארוויח מספיק. אף אחד לא לימד אותי מה זה תקן, מה זאת קביעות, מה המשמעות של תנאים סוציאליים. כשאת הולכת לחפש עבודה — לכי לעבודת חלומותייך, לכי לאן שהלב שלך מושך אותך! זה נורא יפה לגדול ככה, אלא שהמציאות היא אחרת. למשל, כשסיימתי תואר ראשון החלום שלי היה לעבוד עם ילדים. אבל במסגרות של עבודה עם ילדים מרוויחים מעט מאוד. למרות זאת, הגשתי קורות חיים למקומות שעובדים בהם עם ילדים באזור, וקיבלתי עבודה במוסד ילדים ידוע, ששילם לי חודשית 1,800 שקל לחצי משרה! פחות משכר מינימום, ובעד הנסיעות לשם אף אחד לא שילם. אמרתי — טוב, בסדר, נתחיל עם זה, נרכוש ניסיון ואחר כך נתקדם.

במקביל תרגלתי, תרגמתי, עשיתי כל מה שאפשר. כרווקה, החזקתי במקביל חמישה מקומות עבודה, והצלחתי להסתדר כלכלית. מכל העבודות יחד הרווחתי בערך 6,000-5,000 שקל. גרתי אצל אמי בבית, ולא היו לי הוצאות שכירות. שילמתי בעצמי בעד הלימודים, אוכל, בגדים, ספרים, כל מה שהיה צריך, ואף פעם לא הייתי במינוס. זה היה מבחינתי עיקרון. גם כשקניתי לעצמי מכונית קטנה ידעתי לכוון את ההוצאות והסתדרתי. לכן תמיד חשבתי — יהיה בסדר. אני אסתדר.

במקביל, קצת לשם השוואה, חברות שקיבלו חינוך קצת אחר הניחו בצד את "עבודת חלומותייך" ובמקום זה הלכו לחפש תקנים בעירייה. היום גם אני מחפשת עבודה עם תקן וזכויות סוציאליות במקום שאם אחזיק מעמד שלוש שנים, אקבל קביעות. מי מדבר על "עבודת חלומותיי"?! אני מקווה שאת הבנות שלי אני אצליח לחנך טיפה אחרת, למרות שאני אוהבת את העקרונות האלה, שגדלתי עליהם בבית.

ככל שעובר הזמן ואני מתבגרת, הסיכוי שלי למצוא עבודה יורד. אני לא אופטימית. החלום שלי היום קטן: שארגיש שאני לא צריכה לדאוג, ולהיות כל הזמן מאוימת ומחושבת עד רמת השקל. אני מכירה את ארצות־הברית ולא אוהבת את החיים שם, אבל היום ברור לי, שאם הייתה לי אפשרות לחיים טובים יותר בארץ אחרת, לא אכפת לי איפה, הייתי עוברת. בצער, אבל הייתי עוברת.

אני חשה בכבדות הגדולה של שיחתנו, אם כי ההרגשה היא שאורלי שמחה לשתף אותי. ואכן זו הייתה תגובתה. כשאמרתי לה בסיום: "תודה, אני באמת מעריכה את מה שסיפרת לי. איך היה לך לדבר אתי על כל זה"? ענתה בעליזות: "בסדר. בכיף!". המשכנו מעט ליד דלת היציאה.

יש לי נקיפות מצפון על שאני זורקת אותך לתוך החוויה של הקושי הזה.

לא. על הדברים האלה אני מדברת עם עצמי כל הזמן. ולפעמים עדיף שהם יצאו החוצה! יכול להיות שבגלל זה גם נעניתי למודעה שלך. אנחנו במקום כל כך קרוב לקטגוריה של העוני, למרות שאנחנו לא רעבים, תודה לאל. במובן מסוים אנחנו אפילו יוצאים נפסדים. כי ההגדרה של העוני למשפחה בת ארבעה נפשות היא הכנסה בסביבות 8,000 שקל. מי שהוא מתחת לקו זה, זוכה לכל מיני הקלות — הנחה בארנונה, דיור ציבורי, כל מיני דברים שחס וחלילה לא נזדקק להם. על המצב שלנו לא מדברים בכלל! מדברים רק על אלה שאוכלים מן הפחים, מסכנים. לא עלינו ועל המון אנשים שאני מכירה בדיוק במצב הזה: זוג אנשים עובדים, משכילים, עם לפחות תואר ראשון, שלא מסוגלים לחיות במדינה הזאת, ולא מסוגלים לקנות בית. מה העתיד שלנו? עם מה אנחנו נחיה כשנהיה זקנים? היו לי תקוות גדולות לפני הבחירות האחרונות, שתהיה אמירה של הציבור כי אי־אפשר להמשיך ללכת באותה דרך. משהו חייב להשתנות! [צוחקת]. איזה דיכאון! תודה לך שאת מעלה את הנושא הזה לפחות.

נועם (40), מורה

"מעמד הביניים שהולך ונהיה עני — זה אני"

נועם הגיע במכוניתו לשיחה בביתי ביפו. במשך השבועות האחרונים, שבמהלכם ניסינו לתאם פגישה, התרשמתי מהמוטיבציה הגבוהה שלו להיפגש, אף שהוא גר רחוק, בגליל, עסוק מאוד וזמנו יקר. הוא בחור גבוה ועדין, קירח ובעל זקן קטן. קולו ברור ונעים.

אמרת לי שאתה מגיע מהצפון. מניין אתה?

אני חבר קיבוץ ר"נ, וגם נולדתי שם.

ותמיד גרת בקיבוץ?

לא. נולדתי שם, יצאתי וחזרתי. שבע שנים חייתי בחוץ, ולא הייתי בטוח שאחזור, ואז פגשתי את בת זוגי, מיקי, ונולד לנו הבן הראשון. בדיוק אז הודיעו לנו שמתחילים בנייה עם שטחים גדולים, וזו הזדמנות, אז חזרנו. יש לנו בקיבוץ קהילה, מרחבים, דשאים, משהו מוגן ואיכותי מאוד. את הבנייה עוד לא השלמנו, אבל מבחינת גידול ילדים זה מקום נפלא! יש לנו כרגע שניים, בן חמש ובת שלוש, ואני מקווה שיהיה עוד אחד. מערכת החינוך בקיבוץ נהדרת. גם היכולת שלנו כהורים להשפיע עליה היא משמעותית עבורנו. אבל אלה גנים פרטיים, היום הכול מופרט בקיבוץ ואנחנו משלמים המון כסף על הכול.

גדלתי בחינוך הקיבוצי המשותף, לגמרי, כמו שהיה פעם [צוחק]. לי כילד זה היה נפלא, אבל היום, בתור הורים, אנחנו מסתכלים אחרת על הלינה המשותפת. כשהילדים אִתנו בבית, פתאום מבינים שיש המון דברים שהפסדנו! העניין הכי בולט — הילדים שלי בוכים בלילה, ודרך זה אני נזכר איך כשהייתי בן שלוש ובכיתי בלילה, לא היה שם אף אחד שיבוא לשבת לידי, לנחם אותי! היה רק איזה שומר שהגיע, ואני אפילו לא ידעתי איך קוראים לו, וסביר להניח שהוא גם לא ידע איך קוראים לי. היה ילד אחד אגרסיבי, שעשה לכולנו צרות בלילות. יש לי מטען לא קל. גם אמי אכולה רגשות אשם היום. רק אבי חושב שלא הייתה שום בעיה, שההורים נתנו לנו את הדבר הכי נכון ונפלא.

אנחנו מדברים קצת על חינוך והתפתחות בקיבוץ.

אבי הוא היום פנסיונר. תמיד היה בכל מיני משרות בקיבוץ — בוועדת כלכלה, גזברות, במפעל. אימא שלי הייתה אשת קריירה בסוכנות היהודית ובזכותה היו לנו כמה נסיעות ארוכות וטובות לחוץ לארץ. זה בנה אותנו כמשפחה, למרות המבנה הקיבוצי.

אחרי שתיקה אני מחזירה את הריאיון לסדר ושואלת — ומה היה אחר כך?

המשכתי בתלם, כמו כולם: למדתי בתיכון, הדרכתי במוסד החינוכי ואחר כך הייתי נחלאי בצבא. כשהשתחררתי הייתי שנה בקיבוץ, ואז יצאתי לשנה בתל אביב. עבדתי בבניין, חסכתי ונסעתי לטייל בחו"ל שנה. כשחזרתי הלכתי ללמוד חינוך מיוחד באוניברסיטה. תמיד רציתי להיות מורה, ידעתי שזו לא הכנסה מי־יודע־מה, אבל ידעתי שזה מה שמתאים לי ותמיד חשבתי שאם יהיה ממש קשה, בקיבוץ אסתדר.

גרתי בקיבוץ ולמדתי בטבעון. הייתי אחד הבנים היחידים במחזור. נמשכתי מאוד לעבודה עם ילדים, בעיקר עם ילדים בעייתיים. אמרו שאני טוב בזה. בהתמחות נחשפתי לעולם שלא הכרתי בכלל. קיבלתי עבודה כמורה בעיר פיתוח ונתקלתי במשפחות קשות יום, נשים וילדים מוכים, בתי סוהר, בעיות בריאות קשות, כל הצרות. כחבר קיבוץ, המשכורת שלי נכנסה לקופת הקיבוץ וגובה המשכורת לא השפיע עליי בכלל באותה תקופה — כי הכול היה עדיין שיתופי.

ככה עברו עליי שבע שנים כמורה. העבודה הקבועה שהשגתי הייתה במוסד חינוכי של ילדים חסרי משפחה, ילדים עם בעיות התנהגות קשות. זו הייתה משרה מלאה כל יום, כולל שינה במוסד כמה פעמים בשבוע. בסוף הרגשתי ש... שנופלות לי הכתפיים מהמשא שעליהן. היה לי יותר ויותר קשה. עד שיום אחד נחצה איזה גבול, עזבתי את הכול — את הקיבוץ, את המוסד, את העבודה, הכול.

הייתי רווק בן 30 ועברתי שוב לתל אביב. שנתיים וחצי גרתי בדירת חדר בצפון הישן, הלכתי הרבה לים, והיה לי טוב מאוד. מתחתיי גרו עוד כמה קיבוצניקים, הייתי יורד אליהם, שותים קצת בירה, מסתכלים על סרטים, שומעים מוזיקה יחד — היה ממש כיף. חיים קלים. חברים וחברות שלי מהקיבוץ, שהיו כבר נשואים עם ילדים, היו באים אליי לישון איזה לילה ולבלות אִתי בעיר הגדולה. "לאן כדאי ללכת?" הייתי המומחה.

בתל אביב מצאתי עבודה בקלות. עבדתי בתור ברמן במסעדה יוקרתית. בהתחלה לא הכרתי את המקצוע הזה, אבל פיתחתי בהדרגה הבנה ביינות והייתי כנראה טוב במקצוע. מנהל המסעדה והשף נעשו חבריי הקרובים. נחשפתי לשכבת העשירים בישראל, שבכלל לא ידעתי שקיימת. הייתי מופתע לראות איזה אגו עצום יש לאנשים, איך הם מתנהגים, כאילו בזכות הכסף מגיע להם כל העולם ואשתו. למדתי על עיצוב ושיווק, והיה לי כיף גדול, בעיקר בגלל שהיה לי חופש. הייתי אחראי רק לעצמי.

לעניין שלנו, העוני — שם הרווחתי מעולה! הכי טוב שהרווחתי. יותר ממה שאני מרוויח היום בתור מורה מוסמך לחינוך מיוחד ואחראי על הנוי בקיבוץ.

ואז פגשתי את אשתי היקרה, מיקי, ועברנו מהר מאוד לגור יחד במושב, לא רחוק מפתח תקוה. היא הייתה עובדת סוציאלית ועבדה בתכנית של שיקום נכים. גם אני חזרתי להוראה [שותק].

אתה זוכר מדוע?

חיפשתי משמעות, כמו שאומרים. הרגשתי שבר ומסעדת שף זה לא העולם שבו אני צריך להישאר אם אני מקשיב לעצמי... אולי קצת נמאס לי לשרת את העשירים. גם במסעדה הייתי מסתכל על ילדים, איך ההורים מתייחסים למשמעת, לנימוסים ולגבולות, וזה ממש דגדג לי. הרגשתי שאני צריך לעסוק בזה. במחלקת החינוך הציעו לי להיכנס לעבוד בבית ספר שהיה בו אחוז מאוד גבוה של אתיופים, מלא בעיות, וקיבלתי על עצמי תפקיד של מחנך. אמרו לי שבקרוב אהיה מועמד לניהול בית הספר. אחרי הצהריים הייתי עושה ביקורי בית. עבדתי כל יום משמונה בבוקר עד שמונה בערב. הרגשתי שיש טעם לעבודה. זה היה מדהים! מיקי ואני גרנו אז במושב בקרוון קטן, וקנינו את הרכב הראשון שלנו [צוחק]. אלה היו ימים נהדרים.

נועם לוגם מהקפה שהתקרר, וממשיך

אחרי שנתיים נולד בני הבכור. היינו עדיין במושב. היינו שנינו כבר בני 35. מיקי חגגה את האימהות שלה ורצתה להישאר עם התינוק בבית. היא לא רצתה לעזוב אותו, ואני לגמרי תמכתי בה. היא נשארה חצי שנה בבית. היינו משפחה באופוריה.

אבל אחרי כמה חודשים נעשה ברור שאי־אפשר לחיות ממשכורת אחת, והחלטנו לחזור לקיבוץ. לבן שלנו מלאו אז עשרה חודשים. אני עדיין הייתי חבר בקיבוץ כל השנים איכשהו, ומיקי באה אתי כתושבת. כשניהלנו מגעים עם הקיבוץ על התנאים שלנו, על הדיור והתעסוקה, כל זה, הציעו לי לנהל את הנוי בקיבוץ. פעם זה היה ענף חשוב בקיבוצים, אבל היום כבר לא. הכול מופרט והשאלה כמה משקיעים בזה. לא עשיתי את זה מאהבה, זה לא היה הייעוד שלי. הרגשתי החמצה כלשהי, אבל זה היה אמצע שנת הלימודים ומשרה של מורה לא הייתה פנויה. להפוך לנויניק הייתה מן פשרה. בסך הכול זה נוח. אני בקיבוץ, קרוב לילדים, יש לי שעות נורמליות, ולמיקי זה מאפשר לעשות עבודה קצת יותר גדולה מבחינת יציאה מהבית. היא עובדת סוציאלית בלשכה בנהריה. עד היום מיקי עובדת בחוץ, ואני בקיבוץ. אני חבר בוועדת חינוך, עשיתי קצת עבודה בחינוך במרכז קליטה לא רחוק מפה, אבל בעיקרון הייתי רוב הזמן בעיקר אחראי על הנוי בקיבוץ.

בינתיים נולדה לנו גם בת והקיבוץ הופרט לגמרי. על דיור שילמנו חצי שכר דירה. על החינוך של הילדים אנחנו משלמים המון. משלמים על כל שירות, והרבה. הקיבוץ הוא כבר לא מערכת שתומכת בכול, כמו שהיה פעם. בקיבוץ הישן לא דאגת לפרנסה, כל יום בשעה ארבע היית פנוי לקבל את הילדים, ובשמונה בערב נתת את הילדים להשכבה, והיית חופשי. נכון, לא שהייתי חוזר למבנה כזה, אבל היו לו גם יתרונות! היום בקיבוץ אין הבנה של הצורך לשלב בין כל הדברים, להיות מבוגר אחראי, שגם מפרנס וגם מגדל משפחה. הוריי לא לימדו אותי איך להיות אבא עם משק בית ולגדל ילדים תוך כדי עבודה. זו משימה חדשה בשבילי.

אחרי הלידה של הבת, מיקי שוב נשארה אִתה חצי שנה בבית. זו הייתה הבחירה שלנו. היינו חנוקים־חנוקים ונכנסנו למינוס בבנק פעם ראשונה בחיי [בהדגשה]. יש לי אופי כזה שאני מסתדר עם כסף. אני יודע כמה אני מוציא, אני יודע לכלכל את ענייניי. אני שונא חובות. ואני לא קונה כלום לעצמי. אבל אם בסופר אני מחשב אם לקנות מילקי לילדים או לא... זה מעליב. זה ממש עוני, לדעתי.

אבל זו רק ההתחלה. באותה תקופה התחילו לשחרר מגרשים לבנייה בקיבוץ, וגם אנחנו נרשמנו. הוריי אמרו שיעזרו לנו בסכום ההתחלתי וחוץ מזה ניקח משכנתה בבנק. להורים של מיקי אין כסף בכלל, אנחנו נצטרך לעזור להם עוד מעט. גם זה מלחיץ אותי נורא! מיקי אומרת לי: "תפסיק לדאוג, תשתחרר, תעיז קצת, כל העולם חי כך". אני לא יודע איך כל העולם חי. ההורים שלי מעולם לא שילמו משכנתה. ההתנהלות הזו לא הייתה לנו בבית. לא חינכו אותי לעבוד בשביל הכסף, ובסוף היום לשלם על מערכת החינוך ודירה ואוכל והכול. הוריי גם לא היו צריכים את העזרה של ההורים שלהם, בשביל לנשום לפעמים. לדעתי, הם גם לא מבינים לגמרי מה זה להיות סבא וסבתא. צריך לבנות את הקשר הזה.

לאחרונה הורדתי את העבודה בנוֹי לחצי משרה, הכניסו עוד חבר צעיר לעסוק בזה, ואני הולך לעבוד בבית ספר לחינוך מיוחד כאן באזור. זה מרגש אותי מאוד, אבל מבחינת הכסף, זו תהיה אפילו הכנסה נמוכה יותר. נצטרך גם לדאוג לעוד רכב איכשהו, כדי ששנינו נוכל לצאת מהקיבוץ ואחד מאִתנו יחזור לאסוף את הילדים בזמן.

כך אני מגיע להווה. יש לנו סיפור מסובך מאוד עם הבית. הפרויקט הזה בקיבוץ נמשך הרבה זמן ועובר חבלי לידה קשים. כששקלנו את זה, הלכנו לייעוץ של היתכנות כלכלית, לראות איך אנחנו עומדים בזה, עם המשכנתה והוצאות הבנייה, והיועץ אמר שזה אפשרי. אחר כך נולדה לנו הילדה, ואז הבנו שאנחנו לא יכולים לעמוד בזה ופרשנו מהפרויקט. בינתיים מתברר שהשטח זול יותר ממה שחשבנו, ואימא שלי יצאה לפנסיה, ומוכנה לעזור לנו יותר ממענק הפרישה הנדיב שקיבלה. חזרנו לפרויקט. כבר התחלנו לעבוד עם הקבלן וצריך לעשות כל מיני החלטות. כל צעד עולה בכסף. זה סיוט בשבילי!

אני בקונפליקט גדול עם מיקי. ההחלטה על הבית זה משהו שנורא מלחיץ ומפחיד אותי. היא רוצה מאוד את הבית ואני — לא. מה רע לנו בדירה שלנו? נשפץ אותה קצת. אני צריך לשלם למעלה ממיליון שקל על בית? זה פי שניים ממה שיש לי, עם כל העזרה מהוריי. להיות חייב לבנק כספים כל החיים, זה ממש קשה לי. אני ארגיש כמו עבד של הבנק. אני לא יכול להיות חופשי לנסוע לחו"ל, למשל [צוחק ומוסיף], ממילא אני לא נוסע לחו"ל...

לא ניתן לחיות בלי שום עודף, שאפשר מדי פעם להיעזר בו! ואם יהיה לנו עוד ילד, ומיקי שוב תרצה את האפשרות להישאר אִתו בבית? בגלל משכנתה היא לא תוכל? קשה לי לחשוב שנצטרך לעבוד עוד יותר קשה ועוד פחות לראות את הילדים שלנו. אני או מיקי תמיד בקיבוץ לאסוף את הילדים הביתה בשעה ארבע — אז זה לא יתאפשר לנו? זאת אומרת, המשוואה הזאת לא תואמת את סדר העדיפויות שלי בחיים.

אולי העניין העיקרי הוא, שהיום אני בחור בן 40, משכיל ובעל מקצוע. אני מחשיב את עצמי אדם מוצלח. הוכחתי את עצמי בתחום התעסוקתי. ואני מרוויח לחודש פחות מ־8,000 שקל, שבעיניי זה לא הרבה ולא מספיק לנו! חברים שלי במגזר העסקי מרוויחים פי שניים.

בתחושה שלי, אני רץ כל הזמן אחרי הזנב של עצמי. בסוף כל חודש אני צריך לחשב חישובים. אני נדרך כשמיקי קונה משהו לילדים — יש מספיק דברים וצעצועים גם ככה. כמעט כל מה שהילדים שלי לובשים משומש והתקבל במתנה. זה נפלא! אני אוהב את זה. גם מבחינה סביבתית זה נכון בעיניי. אנחנו זוג צנוע, גרים בבית של 60 מטר מרובע עם רהיטים וציוד שאספנו, מהסבתא של ההוא ושל ההיא. אה... כמעט לא יוצאים לבלות, כמעט לא יוצאים לחופשות. מדי פעם נוסעים לכמה ימים בארץ, וזה נחשב לנו יקר. אלה חיים שכל הזמן אתה עסוק בלחשב איך להתנהל בשביל לא להיכנס למינוס עוד יותר גדול.

בגלל זה השבתי למודעה שלך על "עוני חדש", כי ממש הרגשתי כך. כשמדברים ברדיו על מעמד הביניים שהולך ונהיה עני — זה אני [בהדגשה]. בתפיסה שלי, אנחנו שני בני זוג, אנשים בריאים, מוצלחים, בעלי יכולת, באים מרקע טוב... לא סוג האנשים שתמיד היו עניים, כאלה שהכרתי היטב במוסד שבו עבדתי. אנחנו צעירים למדי ומוכנים לצאת ולעשות כל עבודה. בסוף אנחנו מרוויחים נורא מעט!

את יודעת, מיקי אומרת: "לא נכון, אנחנו מרוויחים בסדר, אלא שהכול נורא יקר!"

יוקר המחיה הוא זוועתי. אם קניות בסופר היו עולות לנו 800 שקל לפני שלוש שנים, היום הן עולות 1,200 וזה כל הזמן בעלייה! כך או כך, איך זה יכול להיות ששני אנשים כמונו מוצאים את עצמם מחשבים אם לקנות מתנה לאימא ב־80 שקל או ב־180 שקל; אם לצאת להופעה — כי גם בייבי סיטר עולה כסף. שלא לדבר על חו"ל! אף פעם לא היינו כמשפחה בחו"ל; מי בכלל יכול לחשוב על זה?!

אני מודע לזה שמסביבי אנשים לוקחים הלוואות ונכנסים למינוסים חופשי. אני חריג בהתנהגות שלי, אני מקפיד לחיות לפי יכולתי. כשמדברים על המשפחות האלה שנוסעות לחו"ל לחיות בברלין, אני מרגיש שמדברים עליי. אני בתסכול גדול, והחשש לעתיד עוד יותר גרוע.

בשבת יצאנו לפיקניק עם חברים לראות את הפריחה בשדות הגליל. מדהים. כולם מדברים על הכסף, וכולם מחזיקים בשיניים, ממש! אחד הבחורים אמר לי שם — "למה אתה מדבר ככה? זו הרי בחירה שלנו. בחרתם לשים את הילדים שלכם בגן פרטי בקיבוץ עד ארבע, לחיות במקום שעולה הרבה כסף". אמרתי לו — "מה אני יכול לעשות?" הוא אמר — "תרדו למצפה רמון, לירוחם, תתנו לילדים חינוך שיעלה 300 שקל לחודש. או תעשו home schooling לילדים שלכם". אמנם אני מורה, אבל "הום סקולינג" לא מתאים לכולם. ולרדת לירוחם — אז מי יהיו האנשים שייצרו את הקהילה שלי שם? האם אני באמת בחרתי ברמת חיים גבוהה כל כך? אני לא יודע... ואני מודאג.

ברור שזו גם האישיות שלי. מיקי היא אישה שלא נלחצת. יש לה מין שלווה, היא לא רבה עם העולם, כמוני. אני רב ומנסה להבין.

נועם שותק ואני שואלת אם ירצה להוסיף משהו לפני שנסיים. הוא עונה ברגש כנסחף, כשכל משפט מלא ב"נורא" ו"מאוד".

נורא קשה לחיות פה כבר, נורא קשה [ברגש]. וזה נורא מתסכל. יותר ויותר אני בוש ונכלם שזה המקום שלי! הכול נהיה מאוד אלים ומגעיל. ההנהגה שלנו, מלא שחיתויות, פשעים והונאות — זו המדינה שלי? אימא שלי הזריקה לנו ציונות לדם, שזה המקום שלנו ואין מקום אחר. ואפילו היא אומרת היום — נורא קשה פה. זה כאילו עברנו את הגבול. ולְמה אני מחנך את הילדים שלי? איך לגדל את הבן שלי שישמור על המדינה? כל המערכות — הבריאות, החינוך הרווחה — הכול במצב קטסטרופלי. איך מתחילים לשקם את הדבר הזה? איפה התקווה?

אני אופטימי בטבעי אבל... הגזענות בטוקבקים, זה הכי הורג אותי. איך מתייחסים לערבים ולקבוצות שונות באוכלוסייה — איפה אני חי, מה עושים עם המקום הזה? מאוד עצוב לי להרגיש כך.

אולי בגלל זה עניתי למודעה שלך. היה לי נורא חשוב להגיע לשעה וחצי הזאת כאן, שמבחינתי היה קשה מאוד למצוא לה את הזמן ביום העבודה הדחוס שלי. אני לא יוצא להפגין ברחובות, אני לא פנוי לזה עכשיו, אפרופו התקווה. אמרתי — אם אני יכול לעשות משהו, אפילו להתראיין למחקר, מבחינתי זו גם דרך כלשהי להשפיע.

עידית (44), מרפאה בעיסוק

"הטעות הגדולה של חיי הייתה הבחירה המקצועית"

גשם ירד כל היום ובשעה ארבע כבר החשיך. כפי שתיאמנו, עידית באה במכונית טויוטה כסופה לקחת אותי מתחנת הרכבת של רחובות, ומשם נסענו לבית קפה, ובו נערכה השיחה. כבר בדרך שמעתי על פרשת הגירושין הקשה שהיא נתונה בעיצומה. היא אמרה שהיא מודאגת, כי הבנים היום אצל אביהם, והיא איננה שקטה. בכל זאת בזמן הריאיון הייתה לגמרי בתוכו.

פתחתי את השיחה כך:

כשהגבת על המודעה הזאת על עוני חדש, על מה חשבת, איך התחברת לזה?

זה דיבר לצד האקטיביסטי שבי. כאילו... קורה פה משהו כל כך לא נכון, לא הוגן אפילו, שצריך לצעוק את זה [בהתרגשות]. כי תִּראי, אני עובדת ב־80% משרה. יש לי תואר שני. העבודה שלי חשובה מאוד. בכל ארצות המערב המקצוע שלי מקבל בין המשכורות הגבוהות ביותר במגזר הציבורי, ואני? אני מרוויחה 6,000 שקל בחודש. יש לי שני בנים בגיל הגן, שאני משמורנית יחידה עליהם ומעדיפה להיות אִתם בבית אחרי הצהריים, אבל גם אם הייתי עובדת במשרה שלמה, השכר לא היה מספיק.

אני מרפאה בעיסוק. למדתי מקצוע זה לתואר ראשון ושני. באוניברסיטה למדתי גם תקשורת. קיוויתי לעשות הסבה מקצועית למקצוע הזה, אבל לא מצאתי עבודה בתחום. הסיפור הוא כזה: שני הבנים שלי נולדו בהבדל של שנתיים, שהיו בשבילי שנים קשות מאוד, עם הריונות מסובכים ולידות לא קלות. כך יצאתי ממעגל העבודה למשך שנתיים בערך. אחרי התקופה הזאת חיפשתי עבודה והיה לי קשה מאוד. הייתי בת 40, חייתי בפריפריה, עם ילדים קטנים ובן זוג שגם כן בקושי עבד. הרגשתי שאני חייבת לצאת לעבוד, לא משנה במה. בסוף מצאתי מרכז ריפוי גריאטרי לא רחוק מכאן, ושם קיבלו אותי כמרפאה בעיסוק שעוסקת בעיקר בטיפול. טוב לי שם, אישית ומקצועית, למרות שהמשכורת "על הפנים".

נוח לי בעבודה. אני עובדת מדינה במשרד הבריאות. יש לי פנסיה, נכון שזו פנסיה מזערית, אבל אני צריכה שמישהו ידאג לזה, ושתהיה לי היציבות — שאף אחד לא יפטר אותי. אני אימא סוף סוף! אני גרה במושב לא רחוק מרחובות. ביום־יום שלי אני צריכה לקחת את הבנים כל בוקר לגן, ולהחזיר אותם מן הצהרון. הם חולים הרבה. אני זקוקה לתנאים האלה במקום העבודה, לגמישות שנותנים לי. הבונוס שלי הוא שאני גם נהנית מהעבודה. הייתי רוצה ללמד ולהדריך, אולי לעשות משהו בתחום התקשורת — ואני יודעת שאני טובה בזה, אבל זה מה יש.

בואי נחזור קצת לסיפור האישי שלך.

נולדתי בשנת 1971. אימא שלי והוריה עלו לארץ למעברה ברחובות ושם הם השתקעו. אבא שלי עבר את מלחמת העולם השנייה כילד צעיר במחבוא, והוא עלה לארץ בגיל תשע, וגדל כילד חוץ בקיבוץ. בנח"ל הוא פגש את אימא שלי, הם התחתנו ואני נולדתי שנה אחרי כן. אימא שלי עבדה במחשבים, ויחסית הייתה לה משכורת טובה. אבא שלי רק יצא מהקיבוץ, לא הייתה לו תעודת בגרות ולא מקצוע, אז לקח לו כמה שנים למצוא את עצמו. בסופו של דבר הוא הצליח יפה בעסק פרטי שהקים והם התבססו. גדלתי עם אחי ואחותי ברחובות, בשכונה שהייתה פעם המעברה שלהם. היינו הרבה אצל סבתא שלי, כי הוריי עבדו עד שעה מאוחרת.

השכונה הייתה מצוקתית מבחינה כלכלית, ומזרחית ברובה. אני הרגשתי חריגה — משפחת אשכנזים במצב כלכלי טוב יחסית לסביבה, ובנוסף, אני דור שני לשואה. עליי זה השפיע מאוד. לפעמים הייתי מקובלת באופן חברתי, ולפעמים מוחרמת. יש לי אופי כזה, אני מאוד דומיננטית, וקריאת המציאות החברתית שלי הייתה לא טובה. גם בתיכון הסנובי, שאליו הלכתי, התקשיתי מבחינה חברתית. רק באוניברסיטה הרגשתי שאני מגיעה למקום נורמלי מבחינת השייכות, שיש אתי אנשים שדומים לי. פתאום היו לידי אנשים רגילים, לא עשירים מאוד ולא עניים מאוד, שבאים מבתים שיש בהם תרבות, מוזיקה וספרים, כמו אצלנו.

שירתי בנח"ל, והייתי חולה מאוד בצבא. היו לי בעיות עם הפרקים, והוריי אמרו: "אה, זה רציני, לכי לדיקור סיני". אצל המטפל שאליו הגעתי נחשפתי לעולם הטיפול, שמישהו באמת רוצה לשמוע מה עובר עליך, ויכול להיות אמפתי ומקבל, ולא שיפוטי. זה לא קרה לי מעולם קודם לכן בעולם שממנו באתי. תוך זמן קצר הבראתי, וכשהשתחררתי מהצבא הלכתי ללמוד דיקור סיני. משם הגעתי לריפוי בעיסוק, כי רציתי תואר קונבנציונלי רפואי כלשהו, שייתן לי גב לעיסוק בדיקור. לא חשבתי לרגע שאני אעבוד יום אחד בריפוי בעיסוק [צוחקת].

והמצב שלי עכשיו... [חושבת] הכול קשור. תִּראי, אם הייתי בוחרת מקצוע אחר, או הייתי עובדת בשבע עבודות, או הייתי מתחתנת טוב, או הייתי מקבלת מזונות — לא הייתי במצב הזה. יש המון תסריטים אפשריים. אני חושבת שהקו שעובר כחוט השני אצלי, במי שאני, בבסיס, הוא דור שני לשואה. זה העיקר...

אני מופתעת מהתפנית הזאת בשיחה, ושואלת: איך? אני מצפה לשמוע איך היותה דור שני לשואה מתחבר למצבה הנוכחי, ובמקום זה עידית מספרת לי בשטף עז על אביה. כאן עידית מפרטת תיאוריה פסיכולוגית שלמה על הגורמים שעיצבו את זהותה, שהיא תוצאה של תובנות שאליהן הגיעה בטיפול פסיכולוגי ממושך שלה. אני מקצרת מאוד את דבריה.

אבא שלי גדל במחבוא בהולנד, עבר תקופה איומה ואיבד את הוריו, וכשהוא בא לקיבוץ, עברה עליו בקליטה עוד טראומה לא פחות נוראה. הוא אדם נפלא אבל עד היום לא מיטיב לקרוא קודים חברתיים. את כל הסיפורים שלו אני שומעת מגיל צעיר מאוד וספגתי המון בעיות משלי בגלל זה. נוסף לזה הילדות בשכונה הייתה חוויה אלימה מאוד. שני הדברים האלה יחד, חוסר אונים ואלימות, השפיעו עליי ועל בני הזוג שבחרתי. הטיפול הפסיכולוגי עזר לי לראות את זה.

לאחר הסיכום המרגש והמשמעותי אומרת עידית במפתיע:

אני חושבת שאני מפונקת. אני רואה סביבי אנשים שעושים המון, מחזיקים כמה משרות, ואני — לא. כולם מקבלים אמנם כסף מההורים, אבל אני מתפנקת יותר. בעצם הייתי צריכה לקחת עוד עבודה. אני לוקחת כסף מההורים ואומרת: "לא, אני לא יכולה לעבוד יותר. ביום ראשון אני יוצאת מוקדם כדי לקחת את הבנים מהצהרון מוקדם, כי נורא קשה להם עכשיו". את מבינה?

כן. אולי תספרי לי קצת על המשפחה שהקמת ומדוע התגרשת.

אף פעם לא היו לי יחסים טובים עם גברים. בלימודים הייתי רק בחברת בנות וזה היה לי נוח. אחר כך עבדתי עם ילדים והורים — בעיקר עם נשים, ולא הכרתי אף אחד. כשהתחלתי להכיר בחורים בחרתי בקשרים לא בטוחים, לא יציבים, תמיד טיפוליים קצת, עם בעיית גבולות כלשהי מצדי או מהצד השני. בגיל 35 הכרתי את האבא של בניי. גם הוא דמות בעייתית, שעבר ילדות קשה, בלי משפחה יציבה ותומכת. אבל אני כבר הייתי בשלב שרציתי ילדים וידעתי שאני לא אביא אותם לבד, אז התפשרתי. לא התחתנו, אבל יצרנו קשר עם מחויבות ותוך זמן קצר נכנסתי להיריון.

בדרך היו לי הרבה הפלות, עברנו תלאות רבות ובסופו של דבר יש לנו שני בנים. כבר אחרי הלידה הראשונה היה ברור שאנחנו עומדים להיפרד. הבן השני הוא תוצאה של החלטה רציונלית להביא עוד ילד, כי שנינו מבוגרים ורצינו שיהיה אח או אחות לראשון. בדיעבד הבנתי, שחייתי אִתו בעצם בתוך מעגל קסמים הרסני. כל הזמן הייתי אשמה, וכל הזמן ניסיתי להשתפר, ואז הואשמתי בחוסר עקביות, וחשבתי שאולי זה באמת כך, וניסיתי עוד יותר... רק מרחוק פתאום קלטתי שלא משנה מה אני עושה — אני אשמה.

נפרדנו במהלך טיפול זוגי, והייתי בטוחה שתוך שבוע יהיה בינינו הסכם. לא האמנתי שהוא יפעל נגדי ואהיה בצרות. אמרתי לכולם שיהיה בסדר. וזה לא כך [צוחקת במרירות]. הגענו למצב של המון תביעות משפטיות, כסף שלא שולם, עניינים עם הוצאה לפועל ומאבק נמשך שהוא עדיין בעיצומו. אין לי הסכם מזונות אפילו. על פי ההקשר, הוא אומר "אין לי", או "לא מגיע לך" ו"גבר לא צריך לשלם מזונות". את כל הכסף שלו הוא מוציא על עורכי דין, במקום לתת לילדיו. הוא שייך לקבוצה של גרושים שמאמינים שהמדינה היא נגד גברים ואבות. עכשיו הכול מגובה באידיאולוגיה. ככה זה כבר שנתיים. יש פסק דין שלפיו אני משמורנית יחידה, והוא צריך לשלם מזונות. הוא גם ממריד את הבנים נגדי, וזה נורא. אבל, תאמיני או לא, אני אחרי הכול מרחמת עליו. באמת אין לו כסף, אני לא יודעת מה יהיה.

הייתי צריכה לעזוב את הבית אחרי שנפרדנו, כי הוא לא עזב. שכרתי בית באותו יישוב שגרנו בו יחד, והוא גר במרחק עשר דקות ממני. לפעמים, כמו למשל היום, הוא לוקח את הבנים. אגב, אני חייבת לשבח את המועצה האזורית שלנו, הם מספקים לי עובדת סוציאלית לטיפול בכל מיני עניינים שלנו, וגם סיוע משפטי — אבל את המציאות שלנו הם אינם יכולים לתקן.

עכשיו, מדוע אני אומרת שאני ענייה? כי ההורים עוזרים לי המון. כרגע הם יכולים. אבא שלי עדיין עובד, כי הוא עצמאי, אבל הוא מבוגר. אימא שלי בפנסיה. אני מרוויחה 6,000 שקל וההורים שלי נותנים לי עוד 6,000 שקל לחודש. אז בסך הכול אני חיה טוב כרגע. אבל מה יהיה כשאבא שלי יפסיק לעבוד? מ־6,000 שקל אי־אפשר לחיות במצבי. אני אצטרך לעשות שמיניות באוויר.

בהתחלה, אחרי הפרידה, עשיתי הכול כדי למצוא עוד עבודות ולהרוויח עוד כסף. אבל הבנים עדיין קטנים, בני שש ושלוש וחצי, והם כל הזמן אצלי. גנים וצהרון, זו הוצאה ענקית בשבילי. מתישהו הבנתי שהם נורא קטנים עכשיו ואני מעדיפה להיות אִתם בבית, לתת להם חוויה יציבה של בית ושל אימא. זה חשוב לי עכשיו יותר מעוד עבודה.

אגב, בשלב מסוים קיבלתי עצה מהרווחה שאוותר על המזונות, כדי להקטין קצת את המריבה עם בעלי לשעבר, ואשים את הבנים במועדונית של הרווחה כל יום עד 18:30 (ואסור שם להוציא לפני הזמן) כדי שיהיה לי יותר זמן לעבוד. זה מכעיס אותי מאוד בכל כך הרבה רמות, במיוחד כשעצה כזו באה מנשים! המועדונית הזו יכולה לחסוך לי המון כסף, אבל סירבתי. אני משוכנעת שהבנים זקוקים לי עכשיו יותר מכול. הגעתי למסקנה שאם יש לי את הפריבילגיה שההורים שלי משלימים לי את ההכנסה, אני אשתמש בזה. עכשיו, למשל, הוריי מחפשים לקנות לי בית ביישוב. המחירים יחסית זולים, אנחנו יכולים לעמוד בהם ונשלים את המשכנתה, אולי אפילו כל זמן שאבא שלי עובד.

איך ההורים שלך מקבלים את המצב הזה?

באהבה. לגמרי. כאלה היחסים בינינו. הכסף מועבר בהוראת קבע, אני לא צריכה להתעסק עם זה ולא כלום. הוריי תמכו באחי לפני כן, ואחרי הפרידה שלי הוא אמר להם שעכשיו אני צריכה יותר, וכל הכסף הועבר אליי. אנחנו משפחה טובה מאוד. החלום של אבא שלי, כמו של הרבה ניצולי שואה, היה להחזיר לנאצים על ידי זה שיבנו משפחה טובה; אז אבא שלי הצליח!

ואיך את מסבירה מה שקורה אצלך במובן הכלכלי? לְמה את מייחסת את הבעיה?

הטעות הגדולה של חיי הייתה הבחירה המקצועית. זה עיסוק שאין בו כמעט עבודה פרטית. כשהייתי רווקה, הייתה לי קליניקה, ועבדתי עם ילדים, אבל היה לי קשה מאוד. כשהדרכתי גננות, קיבלתי הרבה כסף, ויחד עם הקליניקה אז הרווחתי טוב, הגעתי ל־8,000 שקל. חשבתי שאפשר להתפרנס במקצוע הזה. והנה, היום אני עובדת הרבה יותר שעות ומרוויחה 6,000! אולי לא הייתי די בררנית במקום העבודה. בגלל המצב הזוגי הייתי מוכנה לעבוד בכל דבר, רק לצאת לעבוד. ידעתי שאני חייבת להגיע לאיזושהי עצמאות כדי להתגרש.

אני מוגבלת בעבודה, כי יש לי ילדים קטנים. אילו הייתי עובדת כפרי־לנסרית הייתי מרוויחה יותר — אבל יהיו חודשים שאין עבודה בכלל, וכמובן שאין שם את הזכויות הסוציאליות שיש לי.

את יודעת, פניתי לעזרה ב"פעמונים". זו עמותה של מתנדבים שנותנת ייעוץ כלכלי למשקי בית, עוזרת לאנשים לצאת מהמינוס ולהתארגן יותר טוב עם כסף. אני כל הזמן עסוקה בחשבונות. אני מפנטזת שהבוסית שלי תיתן לי את הקידום שלי, ושמשרד הבריאות יכיר לי בתואר השני לגמול השתלמות, אבל כל זה יהיה רק שיפור קטן. אני גרה במקום זול מאוד מבחינת שכר הדירה, אבל לעומת זאת יש לי הוצאות גדולות על דלק. זו הבעיה בפריפריה.

כאן עידית מתחילה לחשב בשקלים כמה עולה הגן, הצהרון, שכר הדירה, הארנונה, הדלק ועוד — כדי להוכיח בעליל שאיננה יכולה להסתדר. "ומאיפה כסף לאוכל?", היא מסכמת את החשבון.

טוב שהורייך יכולים לעזור...

יכול להיות שאם ההורים שלי לא היו במקום הזה, הייתי מרוויחה יותר. אבל יש בי תרעומת על זה שאני עושה עבודה כל כך חשובה עם זקנים סיעודיים, עבודה שהרבה אנשים לא מוכנים אפילו לדמיין שהם עושים, ואני אוהבת את העבודה שלי ועושה אותה טוב, וזה התגמול שאני מקבלת! אני מלמדת אנשים שעברו שבר במפרק הירך ללכת לשירותים בכוחות עצמם. אני דואגת שתהיה מוזיקה בחדרים של אנשים שחיים בשכיבה כל הזמן. יש לי פרויקט עם תשושי נפש שמחזיר להם קצת עצמאות. באמת, אני מפזרת אור! זאת לא קלישאה. זו העבודה שלנו ואני אוהבת אותה! גם אימא שלי, אם היא תחיה די שנים, תצטרך מתישהו להיעזר בבעלי מקצוע כמוני. אבל... כאילו לא מקבלים תמורה כאן. בארצות־הברית ובאנגליה זה מקצוע שמדורג בטבלאות השכר הציבורי במקום ראשון עד שלישי! אנחנו נורא מבוקשים בחו"ל, כי הרמה בארץ טובה מאוד. אנשים שירדו מהארץ, מצבם השתפר לאין ערוך. אילו היה לי אומץ לעזוב לאוסטרליה, החיים היו סבבה.

אז את חושבת על זה לפעמים?

לא. לא בשבילי. אני לא יכולה לעזוב את הארץ. אני קשורה מדי לשפה, לתרבות, ואני ציונית מדי. אני לא מסוגלת לחשוב על עצמי בארץ אחרת. סבתא שלי הייתה דמנטית לגמרי בסוף חייה, והסיפור היחיד שהיא זכרה לספר זה איך פקיד ההגירה ניסה לשכנע אותה ללכת לארצות־הברית, והיא התעקשה לבוא הנה. תמיד היא אמרה: "למטה למטה בקצה הרשימה, בעיפרון, היה כתוב ישראל, ואני אמרתי לו: 'לשם אני רוצה!'" גם למשפחה אני קשורה מאוד. אנחנו מתראים כל שבת. עוד מעט ההורים שלי יצטרכו אותי — אני לא יכולה לעזוב!

טוב, בואי נסיים כאן, תודה רבה.

הגשם פסק ואני נוסעת בכביש הרטוב ומקשיבה לקלטת של שיחתנו. שואלת את עצמי — מה הייתי עושה במקומה?

למחרת הפגישה שלנו, עידית שלחה לי מייל, שהראה שהיא ממשיכה לחשוב על השיחה, וכך כתוב בו:

תודה על הריאיון.

נשארתי עם השאלה האישית על הבחירה שלי. מבחינה חברתית ברור לי: החברה צריכה לתגמל יותר מקצועות מהסוג שלי. אבל השאלה האישית מסובכת יותר: האם הייתי יכולה לבחור אחרת? בזמנו התלבטתי בין מקצועות הטיפול והחינוך, רציתי מקצוע נשי, שיאפשר לי לגדל ילדים בשקט. אימא שלי עבדה במשרה מלאה וידעתי מה המחיר של זה. היום אני חושבת שלו הייתי בוחרת בהוראה (חשבתי להיות גננת), היו לי יותר אפשרויות קידום והייתי נהנית יותר בטווח הארוך.

האם הייתי יכולה לעבוד בהיי־טק? נדמה לי שאין לי כישורים לכך, אני לא טובה במתמטיקה. אני מניחה שהייתי יכולה להיות יועצת ארגונית נפלאה, אבל באותו זמן לא ידעתי את זה ולא בטוחה שהייתי יכולה להתקבל ללימודים האלה. יועצים ארגוניים אז עבדו כעצמאים, ואני פחדתי מהעולם העסקי. אני מנסה לומר שהבחירה אף פעם איננה חד־משמעית.

אני ממשיכה לשאול את עצמי כל הזמן אם אני פשוט מפונקת. העניין הוא, שכדי לעבוד בכמה עבודות צריך מישהו שישמור בינתיים על הילדים, או הרבה כסף לבייביסיטר ולמסגרות. בעלי הוא לא אפשרות מעשית לעניין זה, ולכן המצב די מייאש.

אני קוראת ומרגישה איך עידית הולכת סחור סחור ואיננה מגיעה למקום מנוחה.

מיכל (33), אקדמאית, ללא מקצוע מוגדר

"זו ההגדרה של עני חדש: אני הולכת לעבוד, אבל אין לי כסף לאוטובוס לעבודה"

מיכל הגיעה לביתי בתחבורה ציבורית, בדיוק במועד שנקבע. היא צחקנית, שזופה ונמרצת, עוברת מסלנג צעיר למליצות ספרותיות, וסגנונה מעיד על יכולת מילולית והשכלה גבוהה.

מיכל התיישבה בקלילות בכורסה מולי ואמרה:

אה... זה מעניין מאוד לספר על עצמי [צוחקת]. נולדתי ב־82' בהולנד. ההורים שלי היו שם בשליחות. אפשר להגיד שנולדתי טוב! אני קלישאה ציונית — הוריי הכירו כשאבא שלי, שהיה קצין בקבע, נפצע במלחמת יום כיפור והגיע לבית החולים שבו עבדה אמי בתור אחות. הם התחתנו, וכמה שנים לאחר מכן נסעו לשליחות באירופה מטעם הסוכנות היהודית. אני הבת הקטנה שלהם. יש לי שני אחים גדולים שנולדו בארץ.

כשהשתחרר מהצבא, אבי נעשה מורה דרך, והיה 30 שנה מדריך תיירים. הוא נפטר לפני כמה שנים, בגיל 60. אימא שלי, שתהיה בריאה, עדיין חיה [מגחכת].

אימא שלי לא עבדה הרבה שנים, מבחירתה. לא היה צורך. חיינו ממשכורת אחת. אמנם מורה דרך זה מקצוע עונתי מאוד, ותלוי מלחמות ומצב ביטחוני [צוחקת], ובכל זאת התפרנסנו רק ממשכורת אחת, ואני לא זוכרת שהיה חסר לי משהו. כאקט חינוכי לא פינקו אותנו בדברים שהיה ברור שהם מותרות, אבל היו דברים שהיה ברור שלא חוסכים בהם — לימודים, שיעורים פרטיים, חוגים, ספרים, מנוי לספרייה — לזה תמיד היה.

אבא ואימא שלי עשו התקדמות גדולה מבחינה כלכלית בהשוואה להוריהם. בתור ילדים הם לא ידעו רווחה. אימא שלי עלתה מפרס וגדלה במעברה. אחר כך הייתה למשפחתה דירה שבה גרו 11 נפשות בשלושה חדרים. אבא שלי צבר, ועל סבא שלי היה מספר, שהוא בנה את הבית שלו ברמתיים במו ידיו, לבנה־לבנה, ובהתחלה הם חיו כולם יחד באותו חדר.

גם אני גדלתי ברמתיים, היום זה נקרא הוד השרון, בדירה מרווחת. אז זהו... אני חושבת שגם בגלל השליחות הזו, שהייתה מבחינה כלכלית משתלמת מאוד, וגם בזכות כל מיני הטבות שהגיעו לאבא שלי, כי הוא היה נכה צה"ל, ההורים שלי קנו דירה שאליה חזרנו ישר מהשליחות. זו הייתה דירה חדשה של חמישה וחצי חדרים במרכז העיר... היה... איזשהו... ביטחון... כלכלי הרבה זמן. [ממש נעצרת אחרי כל מילה]. אבי קנה אותה — ככה! בלי משכנתה, בלי כלום. הלך לבנק וקנה דירה [בפליאה].

מדריך תיירים זה פרי־לנס. אני כן זוכרת תקופות פחות טובות, אבל הביטחון הבסיסי נשמר. אבי צבר ותק ועשה לעצמו מוניטין, וגם כשלאחרים לא הייתה עבודה — לו תמיד הייתה. באיזשהו שלב אימא שלי החליטה לחזור לעבוד כאחות — לא מתוך הכרח, אלא כי התחילה להשתעמם ורצתה להעסיק את עצמה. כך הייתה עוד משכורת במשפחה.

למדתי בתיכון לאמנויות ובצבא שירתי בחיל חינוך, עם מה שנקרא פעם "נערי רפול". היה לי מעניין ונחמד. השתחררתי בדצמבר 2002, ויצאתי לעולם האמיתי [שתיקה].

והיו לך תכניות?

היה לי בלבול נורא גדול, כי מה עושים עכשיו? הכול פתוח. יש הרבה אפשרויות: אני יכולה ללמוד, לנסוע, לטייל — רק להחליט. זה היה מלהיב. לא הייתה שום מחויבות, אך ורק לעצמי. הרווחתי קצת בכל מיני עבודות מזדמנות. טיילתי בקצרה, לא כמו כולם. אחר כך עשיתי סדנת כתיבה, עבדתי בחקלאות בקיבוץ — דברים שנורא רציתי לעשות פה ושם.

ואז, כשהייתי בת 22, אבא שלי נפטר. זו הייתה ההתחלה של איזשהו ניפוץ, ערעור של רשת הביטחון שהייתה לי. כי... מבחינתי, אבא שלי היה מישהו להסתמך עליו. הבנתי שאני אצטרך בזמן כלשהו להחזיק את עצמי, אבל ידעתי שיש לי גב ויציבות, שתהיה לי האפשרות ללכת ולעשות דברים עם התמיכה שלו. לא דמיינתי לעצמי משהו אחר.

אפילו ברמה קונקרטית מאוד, כל עוד הוא היה בחיים נהנינו מההטבות שהוא קיבל מצה"ל. אחרי שהוא מת, הסתיימו כל מיני החזרים והטבות שהיו לנו, ופתאום היה צריך לשלם אגרת טלוויזיה, לשלם ארנונה ועוד. בעניין שלי, ידעתי שילדים של נכי צה"ל מקבלים הנחה בלימודים. כשאבא שלי נפטר, הלכתי למשרד הביטחון לבדוק וגיליתי שהטבה בשכר לימוד, שבמקרה שלי זה היה 30% משכר הלימוד לשנה הראשונה, שמורה לי רק שנה אחת מאז מותו. ואז היה לחץ כזה... להחליט, להספיק.

ממה אביך נפטר? זה קרה במפתיע או שהייתה לו מחלה כלשהי?

היו לו בעיות בלב, אבל לא הייתה לנו הכנה של מחלה אמיתית. זה היה מפתיע, בעיקר בגלל שהוא תמיד שידר ביטחון כזה. הוא היה איש חזק והיה קשה לדמיין אותו הולך פתאום.

אחרי שאבא שלי נפטר הייתי צריכה לקבל עצמאות כלכלית, לדאוג לעצמי. בסביבה שחייתי בה זה היה עדיין יוצא דופן. כל החברים שלי אז התבססו על ההורים שלהם. גרו אצל ההורים, חיו על חשבונם. גם אם עבדו, זה לא היה בשביל להתקיים, אלא בשביל לחסוך כסף לטיול או למכונית, בשביל עצמם. כשאבא שלי נפטר הייתי צריכה להעביר אל שמי את חשבון הטלפון הסלולרי שלי, שהיה על שמו, לשלם לבד ביטוח לאומי וקופת חולים, וכל מיני דברים שהוא דאג להם וממילא במשך שנתיים בצבא לא חושבים עליהם [מגחכת]. כל זה הגיע אליי קצת בהפתעה!

זו הייתה התחלה של חיים עצמאיים. דווקא די שמחתי שהם הגיעו! זה עשה לי שירות טוב בהתבגרות, בהתפכחות; כי נחמד שיש הורים, אבל הם לא תמיד יהיו פה, והם לא תמיד יעזרו לי. אני מגלה שאני לא יכולה לסמוך על זה באמת.

ולאימא שלך לא הייתה השפעה בשלב הזה?

נכון שאני מדברת יותר על אבא. ההורים שלי נפרדו חצי שנה לפני שהוא נפטר. אבל בדינמיקה ביניהם, אבא שלי היה תמיד האיש הדומיננטי בבית. היה ברור לגמרי שהוא אחראי למשק הבית מבחינת כספים. הוא יצא, הוא עבד, הוא פרנס, הוא קיבל את ההחלטות, הוא הכריע לגבי הוצאת התקציב המשפחתי. המשכורת של אימא שלי, כשהיא יצאה לעבוד, הייתה כסף שהיא שמרה לעצמה לבזבוזים ולהנאות הקטנות שלה. זה היה המצב בבית.

כשהיא נשארה לבד, אימא שלי לא ידעה להתנהל באופן כלכלי. לא היה לה שום מושג איך עושים ביטוח לאוטו או כמה כסף יש בחשבון, כמה יורד מהאשראי, כמה עולים דברים. כשהיא נפרדה ממנו, היא איבדה את הגב הכלכלי שהייתה רגילה לו. גם היא הייתה צריכה להתחיל להסתגל לחיים עצמאיים. היא למדה לפרנס את עצמה, ויתרה על רכב וגם לא יכלה להחזיק בית כמו שהיה לנו. היא עברה מהדירה המשפחתית, ובדיוק התחילה איזו התפכחות מצִדה, ומיד אחרי זה אבא שלי נפטר. אני בעצם הצטרפתי לתהליך שגם אימא שלי עברה — ללמוד להסתדר בלי אבא, ללמוד להסתדר לבד. הבנתי שאני לא יכולה לקחת כסף מאימא שלי, אין שום סיכוי. היא צריכה בשביל עצמה. נוצר מצב שכל אחד במשפחה דאג לעצמו, בעצם.

אז באמת איך הסתדרת?

אה... היה קל יותר להסתדר אז. הכול היה זול יותר. לא היה לי משהו יציב וקבוע. עבדתי בחברה של ארגון כנסים בין־לאומיים, הדרכתי בקייטנות, עשיתי בייבי סיטר, ועבדתי במיני־ישראל בקופות. יצאתי לגור בשכירות בתל אביב, כי אומרים שכך צריך. גרתי באיזה חור בפלורנטין, דירה מתפרקת עם תקרה מטפטפת. בגיל 22, זה חלק מההוויה של צעירים בתל אביב. מגניב.

כל הזמן הדהד לי בראש שאני חייבת להתחיל ללמוד, או שלא אקבל שום הקלה ממשרד הביטחון. לא רציתי לפספס את ההנחה. היה ברור לי שאני אצטרך להתבסס על מלגות, אבל עדיין הרגשתי שאבי ממשיך להיות רשת ביטחון בשבילנו, כי קיבלנו את ביטוח החיים שלו, ופתאום היה — זה נורא לחשוב שהוא עשה לי שירות בזה שהוא נפטר — פתאום קיבלתי כסף מזה שהוא מת. זה היה סכום של חמש ספרות — אז זה נראה לי המון! הלכתי לבנק, וסגרתי את זה, חסכתי, שיהיה לי כאילו להמשך [מגחכת].

החלטתי ללכת ללמוד במכללת כנרת. זה נראה לי פסטורלי, לגור בעמק הירדן ליד הכנרת. באופן מצחיק עברתי לגור בקיבוץ שאבא שלי עשה בו שנת שירות, והרגשתי בזה סגירת מעגל. חברים של אבא אמרו לי — את יודעת שיש לך משפחה אצלנו! הם הציעו לי לשכור דירה אצלם בקיבוץ במחיר נמוך מאוד. היה לי טבעי לעבור לשם, איפה שיש לי משפחה מארחת כזו.

בחרתי ללמוד סוציולוגיה וקרימינולוגיה. זה נראה מפתה. מקצועות חסרי תועלת להפליא [בהדגשה]. כאילו, אין, אין מה לעשות עם זה! אבל תואר זה תואר, וזה היום תנאי מינימום לעבודה. מספיק שאני אגיד שיש לי תואר ראשון אחר כך, ולא משנה במה בדיוק. דווקא מתאים שזה יהיה מדעי החברה, כי זה משהו כללי כזה, ולא ימסגר אותי לשום דבר, כי אני עדיין לא יודעת מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. בנוסף, לקרימינולוגיה היה סקס אפיל של משהו אטרקטיבי מאוד.

כל זה נמסר בציניות קלילה של מי שיודעת את העתיד לקרות. שתינו צוחקות, אף על פי שהדברים רציניים מאוד.

לחיות בעמק הירדן זה כמו לחיות בבועה. אין הלחצים והטירוף של המרכז, הכול פסטורלי ונעים. חייתי שם בסופו של דבר חמש שנים.

את הרי מעוניינת בסיפור הכלכלי, אז נתרכז בזה. בשנה הראשונה הסתדרתי. היו לי הפיקדון של הצבא וההנחה ממשרד הביטחון, עשיתי קצת פר"ח וקיבלתי גם מלגה קטנה, מלגת מרחק למי שבא למכללה מרחוק. כל הדברים האלה יחד הצליחו לכסות את ההוצאות. הדירות באזור הזה היו כל כך זולות. שילמתי משהו כמו 900 ש"ח לחודש. זו פעם אחרונה ששילמתי שכר דירה בצ'קים של שלוש ספרות. הייתה לי דירה ממש מרווחת, של שני חדרים גדולים בקיבוץ, וזה כלל שירותי כביסה, חשמל, מים, בעד שום דבר לא שילמתי. פה ושם היו לי הכנסות של בייבי סיטר, או שטיפת כלים באירוע, או שכנים שרצו שיעורים פרטיים — כך שהיה לי גם לדמי כיס.

השנה הראשונה הייתה השנה הכי טובה שהייתה לי. אהבתי את הלימודים, את החברים שהיו לי, את השכנים, את ההווי של הקיבוץ. היה לי פאב ממש מתחת לבית, וזה היה מקום שכולם היו מגיעים אליו בלי ארנק, כי את לא משלמת, רק רושמת, ובלי מפתחות — כי כולם משאירים את הבתים פתוחים, ובלי פלפון כי ממילא כל מי שתרצי לדבר אִתו יהיה שם. הייתה לי שם אהבה גדולה, והכול נראה מבטיח. גם במכללה נחשפתי להרבה דברים חדשים. חבר ללימודים הזמין אותי להשתתף אִתו בעריכת שידורי מוזיקה ישראלית פעם בשבוע ברדיו המקומי; הלכתי לאולפן למחול של המועצה האזורית במחיר מסובסד; הייתה לי תקופה נהדרת.

אבל מאמצע השנה השנייה שלי שם, התחיל להיות בעייתי [שתיקה ארוכה]. היה לי קשה מאוד לעמוד בשכר הלימוד, המלגות וההנחה כבר נוצלו, ובקיבוץ בדיוק העלו את שכר הדירה — מעט, אבל בכל זאת, והתחילו לדרוש תשלום על הכבלים ועל האינטרנט. ואת סטודנטית, ואין לך זמן פנוי. את עובדת כמה שאת מצליחה, בצפון הכול חורים נידחים כאלה, שהתחבורה אליהם מסובכת, ומתחילים להרגיש...

הדיבור הקטוע והמעבר לגוף שני מעצימים את חוויית הקושי הגובר, שעליה היא מספרת.

עוד לא מצוקה של ממש, אבל את מתחילה להרגיש חוסר. התחלתי פחות להתפזר, ללמוד לבשל, כי האוכל בבית חסכוני יותר, או למנן את היציאות לפאב. את מתחילה לחשב — עוד 40 שקל בחודש בשביל כבלים, אז בואי נוריד את הכבלים. שכר לימוד ושכר דירה אני חייבת לשלם, כל היתר — מותרות כאילו. זה עדיין לא ממש מעיק, אבל זה מתחיל לשבת במחשבות של צריך־לראות־איך־מסתדרים. איכשהו עברנו את השנה.

בשנה השלישית זה מתחיל להיות ממש מעיק. לא קיבלתי מלגה, כי לא הייתי מספיק מסכנה. בא השלב של לפתוח את חשבון החיסכון ששמרתי, ולשחרר ממנו כל פעם טיפה, במשורה. השתדלתי מאוד לא לגעת בו, כי במחשבותיי אז זה היה חיסכון שהולך להישאר עוד הרבה זמן, ואני אצבור עליו המון ריבית, ואני אשתמש בו יום אחד לקנות בית [בציניות גמורה]. 25,000 שקל! [צוחקת]. בסוף השנה השלישית, החיסכון נמחק, ולקחתי הלוואה ראשונה מהבנק.

תביני, יחסית זה מצב לא רע, רוב הסטודנטים לוקחים הלוואה מהבנק עוד קודם, ואני הצלחתי לשרוד עד אמצע השנה השלישית של התואר בלי. אבל אז לקחתי הלוואה קטנה, בלב כבד, מבלי לדעת באמת מה אעשה עם זה. מאז... דברים התחילו להיות באמת קשים.

אז חשבתי שהם קשים. היום — אני יודעת שזה לא היה קשה. כי איכשהו, כשאת סטודנטית, יוצאים מתוך נקודת המוצא שהסטודנט תפרן. זה סוג של ירידה לצורך עלייה. כלומר, עכשיו אני טיפה חורקת שיניים, חוסכת, לא מתפזרת, אבל אני משקיעה בעתיד שלי, כי אחרי שאסיים את הלימודים, יהיה לי תואר ביד, ועם זה אוכל להתקדם. יהיה לי הרבה יותר טוב בהמשך. זאת הסברה שמאפשרת לך לבלוע את המצב הזה ולהצטמצם. כיוון שהייתי בצפון, בקיבוץ, גם אין לך באמת הרבה איפה להוציא את הכסף. לכן יחסית נהניתי מהחיים הסטודנטיאליים ופחות הרגשתי את ההצטמצמות.

בינתיים החבר והאהבה כבר נגמרו, והלימודים ארכו לי יותר משלוש שנים. גם כשסיימתי, פשוט חייתי שם. אהבתי מאוד את המקום; הבעיה הייתה שאין שם עבודה, לא מספיק. ויש חלום כזה שעכשיו, כשאני בעלת תואר ראשון, אני לא אלך לעשות בייביסיטר ולשטוף כלים! יש לי תואר, אני רוצה לעבוד בעבודה אמיתית, של גדולים. הרי הגעתי למקום הזה.

עבדתי קצת בגן הילדים בקיבוץ קרוב, אחר כך עבדתי קצת במכללה עצמה, במזכירות, כממלאת מקום של אישה שיצאה לחופשת לידה. כשהיא חזרה מהחופשה, אמרתי: טוב, ומה עכשיו? אין פה הרבה אופציות, ובלי אמצעי תחבורה זאת בעיה ממש גדולה. הרגשתי חסומה מכל הכיוונים. יש לי רצון גדול לגור פה, אבל אין לי שום אפשרות כלכלית להישאר.

אני חושבת שאולי זוגיות הייתה פותרת את המצב, וגם שואלת את עצמי אם גבר לבד היה נתקל באותם קשיים. אבל מיכל ממשיכה בשטף את הסיפור ואני שותקת ומקשיבה לה. נדמה לי שאיש עדיין לא הציג בצורה מפורטת כל כך את המעבר מחיי אמידות לעוני.

אמרתי — טוב, הגיע הזמן שאני אצא מכאן. אני בריאה, צעירה, מוכשרת, עשיתי תואר ראשון — אני יכולה ללכת לחפש עבודה בכל מקום בארץ. איפה שתהיה לי עבודה מעניינת, לשם אני אלך. לנסוע כל פעם לראיונות מהמקום הזה היה נורא קשה, אבל התחלתי תהליך של חיפושי עבודה.

שלושה ימים אחרי שעזבתי את העבודה במכללה, יצאתי בערב על האופניים לבקר חברים בקיבוץ קרוב. בשביל העולה בדרך חזרה, רכבתי מהר והתהפכתי. הגלגל הקדמי שלי נתקע במהמורה, עפתי באוויר, והאופניים עפו עליי. זה היה ב־12 בלילה. איבדתי את ההכרה ונפצעתי. שברתי את האף ואת עצם הבריח והכתף. עברו ארבע שעות עד שמישהו עבר ומצא אותי.

ארבע שעות היית בלי הכרה?

כן. זה היה בשביל אופניים צדדי ולא מואר. נהגים שעברו לא שמו לב, עד שהגיע מישהו בארבע לפנות בוקר לכיוון הקיבוץ, וראה אותי שוכבת. רואים את זה במצלמות ההבטחה של הקיבוץ ממגדל הש"ג — רואים אותו יוצא בריצה, הולך לקרוא לאמבולנס. זהו. לקחו אותי לבית החולים, תפרו אותי, קיבעו אותי, ואחרי כמה שעות שחררו אותי הביתה. ואז הייתה נפילה. זו הנקודה השנייה של ה... ההידרדרות שלי [נאנחת].

נראה שהיא מתכוונת שהנקודה הראשונה הייתה מותו של אביה. או אולי ההלוואה הראשונה מהבנק? אין לדעת, מכל מקום המשך הסיפור מתאר היטב את שפל המדרגה שאליו הגיעה עם הפציעה.

קודם כול גיליתי שזה נורא קשה להסתדר לבד, כשאת פגועה ומנוטרלת. עם שבר בעצם הבריח את לא יכולה להזיז את היד, להתלבש. היד מקובעת ואת לא יכולה לעשות כלום. חוץ מזה, מצאתי את עצמי בשלב מוזר — עזבתי את העבודה הקודמת, ומשם אני לא מקבלת עכשיו ימי מחלה, ועוד לא מצאתי עבודה חדשה, כי הייתי בדיוק בחיפושים. נפלתי בין הכיסאות. עשיתי תאונה, ואני מושבתת בבית שלושה חודשים, אבל אין לי שום מקורות.

ביטוח לאומי מכיר בתאונות דרכים, אבל זו לא תאונת דרכים, כי נפלתי מהאופניים, וזה לא רכב ממונע. זו גם לא תאונת עבודה, כי זה לא קרה בדרך לעבודה. הוא מכיר בזה כתאונה אישית, ועל זה הוא משלם לך 30 ימים, שליש או רבע מגובה המשכורת האחרונה שלך. במונחים שלי זה היה בערך 1,000 שקל [צוחקת במרירות]. מה שלא הספיק לכלום. וכך, אני לא עובדת, אני לא בחופשת מחלה, אני לא מקבלת כסף משום גורם, וממשיכה להוציא כסף. אני משלמת על הדירה, על אוכל, ולא יכולה לעשות שום דבר, לא יכולה ללכת לעבוד, מנוטרלת בבית. זה מצב שנותן לך המחשה מה קורה כשיש אפס לחלוטין בהכנסות, וההוצאות ממשיכות להצטבר. אין מה לעשות. באופן טבעי, אחרי התאונה הייתה לי עלייה בהוצאות, אם על תרופות או על אוכל, שלא יכולתי להכין בעצמי. זה היה בור שנפלתי אליו ואמרתי: אני לא יודעת איך אני יוצאת מזה.

ומה בעניין אופציות כמו המשפחה, האחים, אימא שלך?

מאימא שלי לא העזתי לבקש. אחרי זה באתי לגור אצלה, כמו שתשמעי, אבל בשלב הזה לא העליתי על דעתי אופציה כזו. השנים שהייתי רחוקה מהאחים שלי גיאוגרפית, גם ריחקו אותנו. הם התחתנו והסתדרו וכל אחד הלך לדרכו, דאג לחיים שלו. אני הייתי קצת פחות מחוברת. מגיעה לביקור כל חודשיים־שלושה. התרגלתי שאני דואגת לעצמי, לא חשבתי שאני יכולה לסמוך על מישהו אחר.

נכנסתי למערבולת: מצד אחד חרדה אדירה, לחץ כל הזמן, מה יהיה, ומצד שני — שיתוק מוחלט. לא יכולתי לקדם בשום צורה פתרון כלשהו. זו אולי הפעם הראשונה שהרגשתי ענייה. אני זוכרת שהלכתי לסופר והתאמצתי לחשוב, מה יותר כדאי לי לקנות — מה ישביע אותי יותר, על איזה אוכל כדאי לי להוציא את הכסף. כי ידעתי שמסגרת האשראי לא תהיה ידידותית להרבה זמן, ו... כתוצאה מכל זה שקעתי לסוג של דיכאון, שהוא לא הדיכאון הגדול, אבל עם הסימפטומים הדיכאוניים — עייפות, חוסר חשק וייאוש. ובעיקר זה חוסר אונים כזה, שאני באמת לא יודעת מה לעשות.

אחי הגדול בא לבקר והיה הראשון שהמחיש לי, שכל התסמינים האלה הם של דיכאון, ושאני פשוט צריכה להקים את עצמי, לעשות משהו. הוא אמר — "את צריכה לקחת רק החלטה אחת, ומשם כל ההחלטות ייפלו כתוצר נלווה". הוא גם אמר לי: "חשבת לחזור לגור עם אימא?"

באינסטינקט אמרתי לו: "לא, לא, מה פתאום, אני בת 28, למה שאני אחזור לגור עם אימא שלי עכשיו?". זה נשמע לי כמו דבר מפונק ולא נתפס, שילדים בני 28 חוזרים לגור עם ההורים שלהם. מה זה הדבר הזה?! שמעתי על כמה חבר'ה שלמדו אתי וחזרו לתקופה מסוימת לגור עם ההורים, אבל לא יכולתי לדמיין מצב שאני אעשה את זה. למרות זאת התקשרתי לאימא שלי וסיפרתי לה מה שאח שלי אמר, ואז היא אמרה: "בואי".

התחלתי להסתבך — מה אני אעשה? יש לי פה רהיטים, חפצים, חתולה, איך אני מעבירה את הכול? איפה אני אאחסן את הכול? ואחי אמר — "הכול פתיר, תחליטי רק מה את רוצה". והוא באמת צדק. כי ברגע שהחלטתי שאני חוזרת לגור אצל אימא שלי, כל ההחלטות באו כאילו מכורח הנסיבות. פתאום זה היה — או קי, אז אני מודיעה לקיבוץ שאני עוזבת, ואו קי — אם אני מחפשת עבודה, אני אחפש בהוד השרון, כי שם אני הולכת לגור. זה פיקס אותי. נפרדתי מהמון רכוש שצברתי בקיבוץ בהקלה גדולה, היה בזה שחרור גדול, להשתחרר מחומר, להכיר בזה שאני לא באמת זקוקה לו, וזהו.

חזרתי כמו שבר כלי לבית של אימא, כמו ילדה שעזבה לפני יובלות, וממש קרסתי אצלה. הרי הייתי עצמאית וגרתי בבית משלי, ופתאום אני חוזרת — זה איפשהו מרסק את הערך העצמי, זה אומר שנכשלת כאדם בוגר. הייתי שבורה פיזית וגם נפשית. זו הייתה תקופה נורא קשה, כי את גם בחוסר אמונה שתצאי מזה פעם. כך התחילו שם כמה חודשים של... החלמה, אבל גם של הסתגלות למצב חדש.

ואיך אימא שלך התייחסה אלייך ולמצבך?

היא הייתה סובלנית ואמפתית מאוד בהתחלה. אבל אני חושבת שהיא לא הבינה עד כמה זה היה לי באמת קשה. כאילו... את פתאום שוב במצב שאת לא... לא יכולה להחליט איזה נס־קפה יהיה בבית, כי את לא מחליטה כאן, את מתארחת! ואי־אפשר לשים מוזיקה ב־12 בלילה, כי זה מפריע לאימא לישון, ואין מה לדבר על להביא חברים או לפתח זוגיות — כי את לא מרגישה בנוח, זה הבית של אימא שלך. הייתי פוגשת אנשים שהכרתי ברחוב ושאלו אותי — "איפה את גרה עכשיו?", והייתי משפילה את הראש ואומרת: "אצל אימא שלי", וממלמלת משהו בבושה כזו. זה נורא מביך.

אבל לפחות הדאגה הכלכלית ירדה לי מהראש — לא לגמרי, אבל הרבה. מאותו רגע לא היה לי יותר שכר דירה לשלם, אבל היו לי עדיין חובות. נשאר לי חוב לקיבוץ, היה לי חוב למד"א על אמבולנס. כל מיני דברים קטנים שעוד הייתי צריכה לשלם. ובבנק הייתי במינוס ענקי. כרטיס האשראי הגיע לקצה, ו... דחיתי את ההתעסקות עם כל זה מחוסר כוחות.

אמרתי לעצמי שברגע שתהיה לי עבודה, זה ישתנה. אבל חיפשתי עבודה ולא מצאתי! הייתה לי פנטזיה כזו, שאם אני מוצאת עכשיו עבודה, זו בטח תהיה עבודה טובה עם שכר ממש ממש יפה [צוחקת]. מה, יש לי תואר ראשון! את חושבת שכל העולם מחכה לך. ופתאום את מגלה שאת צריכה להתחיל מהתחתית. זה היה נורא מאכזב. זו הייתה בועה שהתנפצה לי. הייתי מודעת לזה שבצפון אין עבודה, אבל ברגע שאני חוזרת למרכז — בטח הצעות ייפלו כמו גשם... עברו עוד ארבעה חודשים, שנראו לי נורא ארוכים, שלא מצאתי עבודה, זה היה איום.

ואז הגעתי לריאיון במקום שנראה לי נורא מעניין, בחברה שחוקרת את המדיה החברתית, משהו טכנולוגי ועתידני מאוד. כל כך רציתי את העבודה, והייתי מוכנה לנסוע באוטובוס כל יום לתל אביב, וכבר לא היה לי אכפת להתחיל בשכר נמוך. פשוט ישבתי שם ואמרתי למראיינת שלי, שהייתה אחר כך הבוסית שלי: "אני לא רוצה להישמע נואשת, אבל אני ממש כל כך רוצה את העבודה הזאת [בדרמטיות]. אני בת 28 וחזרתי לגור בבית של אימא שלי, אני רק רוצה לעבוד, ואם תיקחי אותי, אני אהיה העובדת הכי טובה שהייתה לך".

כנראה המונולוג הנואש שלי עבד, והם קיבלו אותי. עבדתי שם שנה וחצי, ו... ממש ראיתי איך מחודש לחודש דברים משתפרים. כמו שאחי אמר, דבר אחד שמשתנה גורר אחריו עוד המון דברים. ברגע שנתנו לי את האו קי וידעתי שעוד שבועיים אני מתחילה לעבוד, זה [אנחת רווחה] מילא אותי בכוחות. יום אחד הלכתי לבנק וישבתי עם הפקידה ודיברתי אִתה בצורה הכי פתוחה שיכולתי. אמרתי לה שאני יודעת שאני במינוסים ענקיים, ושאני רוצה להשתקם כלכלית, ובואו ננסה להגיע לפתרון. עשיתי תכנית הבראה כלכלית לעצמי. כדי למזער את ההוצאות שלי, ביטלתי את כרטיס האשראי שלי, שלא תהיה לי אפשרות להוציא כסף שיש לי בתיאוריה, והגבלתי את המסגרת שלי ל־1,000 שקל בלי שום חריגה. לקחתי הלוואה אחת שתאחד לי את כל ההלוואות והמינוסים והחובות — ואותה אני אצטרך להחזיר. אני עדיין משלמת את ההלוואה הזאת.

התחילה תקופה טובה מאוד. בחודש השני לעבודה כבר הייתי בפלוס בחשבון, שזה מצב שלא זכרתי, ובחודש השלישי פתאום יכולתי לשלם את החוב למד"א, ובחודש הרביעי את החוב לקיבוץ ולהחזיר כסף פה ושם. פתאום, אחרי שישה חודשים, גיליתי שאני מקבלת גם העלאה במשכורת, ומצאתי את עצמי מסוגלת ללכת לאכול בחוץ! או לקנות לי משהו נחמד ללבוש — דברים שבמשך כל התקופה הקודמת לא היו אופציה בכלל. היו לי אז פלוסים במלוא מובן המילה, אבל זה התאפשר רק בזכות זה שגרתי אצל אימא שלי ולא היו לי הוצאות דיור.

אם אני מסתכלת על כל ארבע השנים האחרונות, זה גרף עולה ויורד. כל פעם יש איזו התקדמות ויציאה, וזה מצחיק, כי היציאה הזו נורא מהירה בסך הכול, ואז קורה משהו ושוב יש נסיגה חדה ומהירה כלפי מטה. כל פעם שמשהו קצת משתפר ומתחיל לעבוד — מתי שהוא זה מתהפך, אני בנסיגה לנקודת האפס ומרגישה שאני צריכה להתחיל מהתחלה לטפס [בעייפות]. כבר ארבע שנים אני נעה באותו מעגל.

עכשיו את גרה בשכירות?

כן.

והיכן את עובדת?

עכשיו ספציפית אני לא עובדת. את העבודה הראשונה עזבתי, עבדתי עוד שנתיים בעבודה עם פגועי נפש, ופיטרו אותי בנובמבר האחרון. אחר כך התחילה מערכת בחירות, ועבדתי בזה, ומאז הבחירות אני שוב מחפשת. אגב, בעבודה האחרונה שלי, שבה עבדתי שנתיים, עבדתי ב־75% משרה והרווחתי 4,000 שקל לחודש. עזבי שיש משהו מעליב בסכום כזה שנותנים לך, שהוא ממש שכר המינימום, או טיפה יותר; אין שום סיכוי באמת להצליח להתקיים מזה! ואני לא גרה במרכז תל אביב, אלא בהוד השרון, בשכונה ישנה וזולה, בדירה הכי זולה שאפשר למצוא בשכונה [צוחקת], 1,500 שקל לחודש, זה שכר דירה נדיר אפילו בשביל הוד השרון. ואני עוד נעזרת באימא שלי — אני לוקחת ממנה אוכל, עושה אצלה כביסה, כשהיא עושה קניות בסופר היא קונה קצת גם לי. ועם זה שאני מטבעי מחושבת מאוד, לא קונה הרבה, לא מבזבזת, עושה סקר שוק לפני שאני קונה משהו... ועבדתי! עבדתי בשנתיים האחרונות! עם כל זה [בהדגשה] עדיין מצאתי את עצמי עובדת כל החודש ותמיד מגיעה לאותם עשרה ימים, בין האחד והעשרה בחודש, בלי כסף! כלומר, ממש בלי כסף!

אנשים אומרים "ואוו, אין לי כסף עכשיו". והם מתכוונים שאין להם כסף אקסטרה להוציא. אבל אצלי זה אומר שאין לי פיזית בארנק כסף בכלל! אין לי אפשרות להוציא כסף מהבנק, אין לי שקלים. כל חודש מחדש! בנקודה הזאת תפסתי את עצמי ואמרתי: מה עשיתי לא בסדר? עבדתי שנה וחצי במחקר באינטרנט, נהניתי בה מאוד, ומיציתי אותה — אם בגלל שנמאס לי לנסוע לתל אביב, ואם בגלל שרציתי לעבוד עם אנשים ולתת מעצמי יותר, אה... גם לא רציתי לשבת מתחת לפלואורסצנט 11 שעות ביום, שזה מה שהעולם הזה דורש ממך. החלטתי שאני הולכת לעבוד עם אנשים, קרוב לבית, ולא שורפת שעה וחצי על נסיעות. אמרתי שאני רוצה לעשות משהו שיש בו ערך מוסף, נשמה. ומה תמצית האירוניה — שבעבודה האחרונה שלי עם פגועי נפש הייתי רכזת תעסוקה. כלומר, התפקיד שלי היה בעצם לווסת להם את עולם העבודה, להקנות להם כלים כדי להיקלט בשוק התעסוקה — לחפש, להתחיל לשלוח קורות חיים וללכת לריאיון. זה היה אושר עצום לשבת עם מישהי בת 24 ולכתוב אִתה את קורות החיים שלה בפעם הראשונה, לשלוח את זה, ולקבל הודעה שקיבלו אותה לעבודה. אושר גדול! אבל בתוך כל זה אמרתי... אני עוזרת להם למצוא עבודה ובסופו של יום אותם פגועי נפש מרוויחים יותר ממני! גם אם הם לא ימצאו עבודה, הם עדיין מקבלים קצבת נכות, שמגיעה להם לחלוטין, וטוב שכך [צוחקת], אבל האירוניה שם — זה היה זועק מדי. אני עוזרת לאנשים שימצאו עבודה, זאת העבודה שלי, אני טובה בזה, אבל אה... אני לא מסוגלת לחיות מהעבודה הזאת!

במה את תולה את המצב הזה, שאת חיה אותו?

הרבה זמן תליתי אותו בעצמי. אני עדיין תולה אותו חלקית בעצמי. אני לא יודעת אם זה מייצג את הדור שלי או שרק אני ככה. אנחנו קצת אבודים. אולי אנחנו לא באמת יודעים מה אנחנו רוצים. לי נורא קשה להתבגר. וגם... היה לי vision אחר בראש על איך ייראו החיים שלי. והפער בין מה שקיוויתי וחשבתי שיהיה, לבין איך שהחיים התגלגלו באמת, הוא כל כך גדול, שזה פשוט... מאכזב כל כך. אז אני תולה את זה גם בי, בחוסר מיקוד הזה, בקושי לקבל החלטות.

אמרת קודם, למשל, "לא לשבת 11 שעות מתחת לפלואורסצנט..."

נכון. אני חושבת שאנחנו צריכים להיות קשובים לעצמנו, ולהבין שהכול יותר דינמי. זה כבר לא אותו עולם שאנשים נכנסים למשרד, מתחילים לעבוד, ויוצאים ממנו בפנסיה. אנחנו מחליפים. לכן אני מכירה תודה לעצמי שהחלטתי בגיל 24 ללמוד מדעי החברה — מקצוע מאוד לא ממסגר ולא מחייב, כדי שאוכל ללכת ולטעום מסוגים שונים של עיסוקים. אני לא מצטערת על שום עבודה שעזבתי. כל תפקיד היה נכון לתקופה מסוימת בחיים שלי. למשל, אחרי התאונה, כשהייתי בבידוד חברתי, ביציאה מדיכאון, התאים לי מאוד לשבת בשקט מול מחשב, לעבד נתונים ולהכין מצגות, בלי לדבר עם אנשים יותר מדי. אבל אחר כך זה הפסיק להיות מתאים למי שאני באמת. פתאום נזכרתי שאני אוהבת בני אדם, לשוחח אִתם, להכיר אותם. אני רוצה לנסות לעזור להם, לשפר את חייהם. הייתה אז המחאה החברתית, והייתי מעורבת בה מאוד. אני פעילה בצוות של דיור ציבורי, צוות נפלא, ממש. אין ספק, זאת אני, אבל גם הסיסטם לא בסדר.

את יודעת, גדלנו והסתכלנו על ההורים שלנו. המודל שלהם, שהעבירו לנו, נראה כל כך פשוט ליישום. אז באיזשהו מקום יש בי כעס על הדור הזה, אולי לא מוצדק, שכאילו הכניסו לנו לראש שזה כל כך פשוט. אתה מסיים ללמוד, הולך לעשות צבא, כי ככה צריך, ואתה הולך ללמוד משהו, כי אם אתה לומד אתה מצליח בחיים, ואז אתה הולך לעבוד, ומסתדר, וקונה דירה, ומתחתן, ומביא ילדים, ואתם חיים! חיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה. זה המסר שראינו בסביבה שבה גדלתי.

היום ברור לי שבמציאות הישראלית המקבילה זה שונה, שיש רבים ששום דבר לא היה פשוט וקל אצלם. ההורים שלהם לא הקנו להם את המודל הזה. אבל אם לדבר על האנשים שגדלו כמוני, בסביבה שאני מכירה, אף אחד לא סיפר לנו שאתה יכול למצוא את עצמך, אחרי שהלכת ולמדת ועשית צבא, והיית אזרח טוב ומועיל ואפילו מתנדב פה ושם, אתה מוצא את עצמך בלי שקל בארנק בסוף החודש [בהדגשה ובדמעות] או כבר באמצע החודש. אף אחד לא הכין אותנו לזה!

ההורים שלי קנו דירה בלי משכנתה [בפליאה]. זה נשמע נורא פשוט: כן, חזרנו מהשליחות באירופה ונכנסנו לדירה שקנינו. על מה אתם מדברים??? איזו דירה? קניתם? אני לא יכולה לחשוב על זה, אני לא בטוחה שיש לי מאיפה לשלם שכירות על הדירה שלי בחודש הבא. קניית דירה זה סימבולי. בגלל שבית הוא קורת גג, בסיס, הוא מחסה, הוא משהו בטוח. אבל מעבר לזה... [לא מסיימת].

לקח לי זמן להתרגל לעניין הזה שאני ענייה. אבל אני ענייה! כלומר, מצאתי את עצמי בעבודה האחרונה שלי כשחופשי־חודשי שלי נגמר בראשון לחודש, אבל אני עוד לא יכולה להטעין כרטיס חדש, כי זה עולה 158 שקלים, ובאחד בחודש אין לך מאיפה להוציא 158 שקלים! כבר מיצית את כל המינוס שאת יכולה להגיע אליו עד השקל, ועד העשרה לא תיכנס לך משכורת. אז אני הולכת ברגל לעבודה! זה המצב. אין לך כסף להגיע לעבודה [בהדגשה].

תחשבי — זו ההגדרה של עני חדש: אני הולכת לעבוד, אבל אין לי כסף לאוטובוס לעבודה. וזה הכי הרס אותי. כי כל עוד אני לא עובדת, אני יכולה לבוא אל עצמי בטענות. אני יכולה להאשים את עצמי בבררנות יתר, בעצלנות, בפינוק, וכן — בקצת התנשאות, כי אני בת 32 ואני לא אלך עכשיו לעבוד בככה וככה, כי זה לא לרמה שלי. גם זה קיים באיזשהו מקום, אם אני רוצה להיות כנה. אני יכולה לבוא אל עצמי בטענות. אבל העיקר הוא שעבדתי קשה וטוב, ועדיין מצאתי את עצמי במצבים, שתמיד חשבתי כמה מביך להיות בהם. נגיד, הייתי לוקחת נייר טואלט מהעבודה. כאילו [צוחקת], האם אני גונבת? או אם מקום העבודה משלם לי שכר כזה שלא מאפשר לי להתמודד עם יוקר המחיה, האם זה כל כך נורא שאני לוקחת משם שלושה גלילים של נייר טואלט? כי נייר טואלט עולה הרבה כסף. הקנייה העצומה של חבילת גלילי נייר טואלט הופכת להיות משהו לא מובן מאליו [כל הזמן צוחקת במעין מרירות או גיחוך]. זו קנייה של איזה 30 שקל, וזה המון כסף!

את אמיצה מאוד כשאת מדברת על זה ככה, כי הרבה אנשים משתיקים את זה.

נכון, אתך אני מדברת בגלוי. בסך הכול אני מרגישה שיש קשר של שתיקה סביב הנושא, אנשים לא רוצים לספר או לדעת. עם המשפחה שלי לא היה נוח לי לדבר ככה. גם בין החברים שלי זו דילמה. יש פערים בין החברים ולא מדברים עליהם בגלוי, כך שלא באמת יכולים לדעת... אני תמיד מרגישה שאני במקום הרבה יותר גרוע מהם. גם חברים שלי אומרים שאין להם כסף, אבל את רואה אותם טסים לאיזה סופשבוע, שזה דבר שאני לא יכולה להעלות על דעתי. כלומר, המצב הזה גם באיזשהו מקום מנטרל חברתית. כשחברה שואלת: "את רוצה לקבוע בבית קפה?", את מתחילה לחשב [בלחש] — טוב, נראה, עכשיו בית קפה יעלה לי... ואת אומרת — "אה... לא! עדיף שלא". כך את ממש מונעת מפגשים חברתיים, בין השאר בגלל זה.

מאז שאני פעילה בדיור הציבורי, אני מכירה נשים שהן דור שני או שלישי לעוני. אצלן זה משהו אחר, אבל אנחנו באותה מדרגה עכשיו. כשהסתכלו עליי בהתחלה, אמרו — הנה בחורה אשכנזייה, משכילה, מה היא עושה פה? וזה משהו מאלף: נולדתי טוב, נקודת הפתיחה שלי הייתה הרבה יותר מוצלחת מזו של הנשים המזרחיות האלה, שסובלות מקיפוח כבר כמה דורות, קבוצה מוחלשת על מוחלשת. אבל אז הן לומדות להכיר מי אני באמת וכבר לא חושבות שאני כל כך שונה מהן. ישנה, למשל, אם חד־הורית אחת, שעברתי אִתה את כל המאבק עד שהיא קיבלה דירת עמידר. הסיפור שלה לגמרי אחר משלי. היא כבר דור שני בדירות עמידר, התחתנה בגיל 18, ילדה שלושה ילדים ולא למדה — אבל היום, בסופו של יום, היא ואני סופרות שקלים כל חודש, כל שעה.

אני רוצה לשאול אותך על זוגיות, כי גם זה קשור. החיים משתי משכורות קלים יותר, לא?

נכון. מאז שעזבתי את הצפון וחזרתי למרכז, הייתי בשתי מערכות יחסים. התמזלתי לצאת עם כאלה שיחסית יש להם. אני מודה, על אף תפיסותיי הפמיניסטיות, שזה נוח מאוד כשיוצאים לאכול והוא משלם. היה לי חבר שגרתי אצלו במושב, והוא אהב להוציא כסף על אוכל טוב. זה היה הfun־ שלו. כבן אדם שגם רוצה קצת ליהנות מהחיים האלה ולא רק לשרוד — נורא נהניתי באותה תקופה. אבל זה לא נמשך. אחרי זה, כשהייתה לי זוגיות אחרת, היה משהו מביך מאוד להודות... מדברים על המון דברים, אבל העניין הכלכלי הוא לא ביניהם, כי נורא קשה להודות בזה [בעוני. יש משמעות לכך שהיא משמיטה את המילה "עוני"]. אותי הכסף היה מדאיג בתוך הקשר. כי נגיד, אם הוא יישן היום אצלי, אז זה אומר שאוכלים אצלי, ואני צריכה לדאוג שיהיה מספיק אוכל — אז יש לי או אין לי כרגע כסף להוסיף למכסה המוגבלת של האוכל שאני אמורה לקנות? זה ממש ברמה הזאת.

עכשיו, מאז שהיו בחירות, אני לא עובדת כבר חודש וחצי. זה לא הרבה זמן, אבל את לא יכולה להרשות לעצמך לא לעבוד. זה גומר אותי. זה אבסורד, כי אני מחפשת עבודה, וזה לוקח זמן למצוא. אין לי מאיפה... כלומר את לא יכולה להרשות לעצמך את חיפוש העבודה הזה ברוגע. את כל הזמן בלחץ. אם אני לא אמצא עבודה אמיתית בקרוב, אני אצטרך להסתפק במשהו זמני כזה.

הגידי, כשמדברים על לעזוב את הארץ מסיבות כלכליות, זה גם עולה על דעתך? את בעלת אזרחות אירופית בגלל שנולדת בחו"ל?

לא, אין לי שום אזרחות. נכון, זה עובר לפעמים בראש, את פוזלת לפעמים למקומות אחרים ואומרת: ואוו, הם חיים שם טוב. אבל את יודעת, זה רק הבזק כזה, אף פעם לא חשבתי על זה ברצינות. לא כי אני ציונית כזו דגולה, אבל זה כי... האחייניות שלי גדלות פה, ואימא שלי מזדקנת פה, והחברים שלי נמצאים פה וזו השפה שלי. אני לא נושמת טוב בשפות אחרות.

אני מקבלת שיחת טלפון ומודיעים לי בה על ביטול ביקור בגלל בעיות תחבורה עקב הפגנת יוצאי אתיופיה בעיר, ואני מספרת לה על כך. היא אומרת: "טוב מאוד שהם התעוררו", כלומר היא מזדהה עם ההפגנה. אני מציעה שנסיים, מחזירה לה את הוצאות הנסיעה אליי, ומודה לה מאוד. היא אומרת לי: "תודה לך, אם תכתבי — זה נורא חשוב!"

כשהיא מכניסה את השטר של 50 ש"ח לארנק שלה, היא אומרת לי עוד כמה דברים בעמידה ליד הדלת, אולי כדי להפחית קצת מכובד הדברים שאמרה בשיחה המוקלטת:

את יודעת מה טוב בלהיות ענייה? שפתאום את מעריכה כל מיני דברים קטנים. עבדתי בתור בייבי סיטר השבוע, וקיבלתי 200 שקלים, ופתאום את חושבת — ואוו, מה אני יכולה לעשות עם זה! לפעמים עולה על דעתי לתרום ביציות להפריה, מקבלים בעד זה 20,000 שקל, אבל הנושא הזה של הפונדקאות מעורר אצלי הרבה שאלות, שעוד לא פתרתי. מישהו גם יעץ לי לתבוע את הקיבוץ על תאונת האופניים ההיא, שאולי תביא לי הרבה כסף... ככה זה, כשאתה צריך לשרוד, אז אתה חושב על כל מיני דרכים.

אני סוגרת את הדלת אחריה וחשה התרגשות מהאומץ שלה. פתאום אני מבינה, שדרוש אומץ להודות במצב, אבל אין שום הרואיות בלהיות ענייה... לעומת אם יחידנית מבחירה, למשל. כן, הבחירה עושה את כל ההבדל. כנראה זו הסיבה שכל כך קשה לי לגייס נחקרים למחקר הזה.