כך כובשים מולדת: תכנון ויישוב חבל לכיש בשנות...

י

מבוא

חבל לכיש, שאנו מתחילים ליישב השנה, יש לו ערך בטחוני ומדיני יחיד במינו, נוסף על ערכו ההתיישבותי והכלכלי, וסמליותו ההיסטורית (דוד בן גוריון, מצוטט אצל יאיר דואר, 1992, עמ' 128).

הנני מתקרב לששים שנות חיים בתוך ארץ־הפלאים והייתי עד לפלאים רבים שהתרחשו לעיני — ואף־על־פי־כן נפעם הלב מחדש למראה פלא־הפלאים של מיזוג הגלויות בלכיש, שאינו מליצה, אלא התגלמות חיה של הוויה יהודית: יוצאי מארוקו, תוניסיה, הודו, פרס ובבל, הונגריה וצ'כיה ועשרות ארצות אחרות — הם שחוללו הפלא של הפרחת השממה, אשר רק לפני עשר שנים ראיתיה בעלבונה, ביתמותה ו[ב]שממונה, ועתה היא זרועה כפרים יהודים פורחים לרוב, לעשרות (דוד בן־גוריון, מצוטט אצל רבקה גובר, 1965, עמ' 9).

פרויקט תכנונו ויישובו של אזור לכיש היה פרויקט הדגל של מפעל ההתיישבות וקליטת העלייה באמצע שנות החמישים. הוא זכה למעמד כמעט מיתי בעשור הראשון לקיומו, ובמידה מסוימת עד היום. "בית־חרושת להתיישבות", "הפרחת השממה", "חלוציות בנוסח דגניה", "חלון ראווה להתיישבות" — העיתונות לא שבעה מהבעת התפעלות מיישובו של האזור המשתרע בין דרום הר חברון לבין אשקלון, שנקרא "חבל לכיש". לא רק העיתונאים אלא גם פוליטיקאים ואנשי ציבור, סופרים ומשוררים, לצד אורחים רמי דרג מחו"ל שביקרו בחבל הודות ליחסי הציבור של מנהלו הנמרץ אריה (לובה) אליאב, תרמו את חלקם להאדרת המיתוס. ביקורת ונתונים סטטיסטיים לא מחמיאים על יישוב חבל לכיש נדפסו בדרך כלל בפרסומים פנימיים של הסוכנות היהודית או בעיתונים של מפלגות האופוזיציה.

מדוע הצית אכלוס חבל לכיש את הדמיון הציבורי? סיבות מספר חברו לכך, אך דומה שהמרכזית שבהן הייתה המהירות המסחררת שבה יושב אזור בעל משמעות היסטורית ואסטרטגית במספר רב של יישובים חדשים ובאלפי מתיישבים. תרמה לכך גם תמיכתו הנלהבת של בן־גוריון, שראה בפרויקט הזדמנות פז לא רק ליישוב הדרום אלא גם לחיזוק פרויקט הממלכתיות — שתי מטרות מרכזיות שלו. בן־גוריון, שפרש אז (זמנית) מראשות הממשלה, המשיך למשוך בחוטים ממקום מושבו בשדה בוקר. הציטוטים שבהם פתחתי מדגימים את הקשר ההדוק שנוצר בלכיש בין אידאל קיבוץ הגלויות לבין אידאל הפרחת השממה, על משמעותו הביטחונית והמדינית. כפי שאַראה בספר, מדובר בשני "פלאים" שהתקיימו בדמיון יותר מאשר במציאות: "הגלויות" לא ממש התמזגו בלכיש, כשם שהאדמה בחבל ארץ זה לא הייתה שוממה עד לאכלוסו אלא פרנסה עשרות אלפי תושבים.

בני התקופה ראו בפרויקט לכיש הזדמנות לתיקון כל מה שהתקלקל במדינה עד אז כדי לקדמה לעתיד טוב יותר. המתכננים התייחסו אל הפרויקט כאל מעבדה שתאפשר לבחון פתרונות חדשים, כפי שעולה ממכתב ששלח רענן ויץ, סגן ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית, ללוי אשכול, ראש המחלקה, בראשית תכנון החבל: "האיזור המוצע משתף [צ"ל משקף] בזעיר אנפין את בעיתה של מדינתנו כולה. הוא מרמז על פתרונות יסודיים ונכונים של שלל הבעיות הכלכליות־החברתיות־הרוחניות והבטחוניות אשר בפניהן נעמוד כולנו בעתיד הקרוב. משום כך יכול האיזור המוצע לשמש כור ניסיון למלאכת העתיד של המדינה כולה".1

במשך כשנה וחצי, החל בחודש מארס 1955, הוקמו בחבל לכיש למעלה מעשרים יישובים. היו אלה בעיקר מושבי עולים, אך חלקם היו גם מושבים שיתופיים, קיבוצים, היאחזויות נח"ל, שני מרכזים כפריים ועיר: קריית גת. תנופת התיישבות זו החלה לאחר כשנתיים שבהן כמעט לא הוקמו ברחבי הארץ יישובים חדשים, בין היתר כפועל יוצא של הפסקה דרמטית בעלייה. בניגוד להתיישבות בשנים הראשונות לאחר הקמת המדינה, שהייתה ספורדית ברובה, זו הייתה התיישבות מתוכננת מראש באזור מוגדר, והתנהלה כמעט כמבצע צבאי שבראשו עמד מנהל הצוות, אליאב.2 מסוף 1954 ועד ראשית 1956 עסקו עשרות מומחים מתחומים שונים, ובהם אדריכלים, מהנדסים ומתכננים חקלאיים, בתכנון מפורט של החבל. רובם עברו להתגורר בשטח בתקופת התכנון וההקמה כחלק מהתפיסה החדשה של "תכנון אזורי כולל". בתכנון נכללו חידושים משמעותיים בתחומים החקלאיים, החברתיים והפיזיים של המושבים, ומדיניות קליטה חדשה שכונתה "מן האנייה אל הכפר". במסגרת מדיניות זו הובאו המהגרים שהגיעו לנמל חיפה ישירות אל חבל לכיש. בתום תקופת ההקמה הראשונית יושבו בכפרי החבל כ־1,500 משפחות, ומספר דומה בקריית גת, שתוכננה להיות העיר האזורית של לכיש.

חבל לכיש במתכונתו המקורית השתרע על פני שטח של כ־700,000 דונם. מדרום הוא גבל ביישובי הנגב הצפוני, מצפון הגיע כמעט עד קו באר טוביה—ניצנים, ממערב לו השתרעה רצועת עזה ובמזרח — גבול שביתת הנשק עם ירדן (אזור דרום הר חברון).3 לפני 1948 היו בו כמה כפרים פלסטיניים, חלקם גדולים, כמו פאלוג'ה, עיראק אל־מנשיה, בית ג'יברין ודואימה, ושלושה קיבוצים יהודיים: נגבה, גת וגלאון (רוקח, 1978, עמ' 17). האזור נכבש באוקטובר 1948 במסגרת "מבצע יואב" בפיקוד יגאל אלון, שבני מוריס ציין כי "לא הותיר אוכלוסייה ערבית" במבצעים שעליהם פיקד (מוריס, 1991, עמ' 292). לאחר קום המדינה הוקמו באזור 37 יישובים יהודיים נוספים, קיבוצים ומושבים. רק שבעה מהם היו בתחום שהוגדר ב־1954 כגבולות הפיתוח של חבל לכיש. "אזור הפיתוח" של לכיש היה כמעט ריק מיישובים עד סוף שנת 1954, והיה למעשה מעין "טבולה ראסה", חלומו הגדול של כל מתכנן.

יש מחלוקת בשאלה מה היו היישובים בגבולותיו המקוריים של החבל. חלק מהחוקרים כללו ברשימת מושבי העולים רק את 12 היישובים שתוכננו מלכתחילה במסגרת תכנון החבל ב־1954; אחרים צירפו אליהם יישובים שהוקמו קודם לכן וכעת תוכננו מחדש במסגרת התכנון האזורי. לפי חיים גבתי, מנכ"ל משרד החקלאות בתקופת יישוב לכיש, בשנים 1956-1955 הוקמו בלכיש 12 מושבים (איתן, לכיש, נוגה, נועם, עוצם, שדה דוד, שחר, תירוש, זוהר, ניר חן, שדה משה ולוזית); שלושה קיבוצים (אמציה, בית ניר ושדה יואב); היאחזות נח"ל אחת — נחושה, שהתפרקה כעבור כמה שנים; ושני מרכזים כפריים — נהורה ואבן שמואל (גבתי, תשמ"א, עמ' 52-51). אלכס ביין מונה 13 מושבי עולים, שלושה מושבים שיתופיים ושני קיבוצים. המושבים השיתופיים והקיבוצים היו מבוססים על צעירים בני הארץ שחלקם הוכשרו בגרעיני התיישבות במסגרת הנח"ל.4 השינויים שחלו בגבולות החבל והעובדה שבניגוד לדרישות המתכננים חבל לכיש פוצל בין כמה מועצות אזוריות מקשים על היכולת לדייק במספר תושבי היישובים החקלאיים (שכן המקורות הסטטיסטיים הרשמיים מתייחסים למועצות האזוריות). הגאוגרף יהושע בן־אריה ציין כי בשנת 1957 נמנו ביישובים החקלאיים 5,285 איש ואישה, ובשנת 1967 נמנו בהם 6,820.5 בשנים אלה ובניגוד לתכניות צמחה האוכלוסייה בקריית גת במהירות. ב־1961 היא מנתה כ־10,000 תושבים ובשנת 1965 — 20,000.6

בשנים שבהן פותח החבל התפרסמו רוב הכתבות המחמיאות על יישובו בדבר, שופרה של מפלגת השלטון, מפא"י. המוטיבים שחזרו על עצמם בכתבות היו הנגדה בין התיישבות חקלאית לשממה, אזכור ההמשכיות ההיסטורית, הקִרבה לגבול על סכנותיו, ולבסוף הגורם האנושי — השילוב בין נוער ותיק לבין עולים מקצות תבל, כפי שמודגם בקטע הבא:

"כך כובשים מולדת" — מלות שיר אלו הדהדו באזנינו משך כל בקורנו בחבל לכיש [...] שנים עמדה אדמה זו שוממה מרחוק — מקרוב קורץ הגבול, ומאחוריו אלפי פליטים הלוטשים עינם לחלקת שדנו — והשדה מוזנח — עד שקמה התכנית והיא גדולה ומגוונת: התיישבות לכל סוגיה: קבוץ, מושב ומושבה [...] ואתה שומע מספרים ותכניות ואינך מאמין. אבל אתה נדבק בהתלהבות הכללית במרץ ובמרוץ המסחרר של המלחמה בשממה ומלות השיר גוברות ומתחזקות — "כך כובשים מולדת".7

מפה 1. מפה של חבל לכיש בגבולותיו המקוריים (קווקוו אפור עבה) ובגבולותיו לאחר הרחבתו לכיוון מערב. מתוך: אבשלום רוקח (עורך), 1978. לכיש: בין תכנון לביצוע לביצוע (פרסומים בבעיות פיתוח אזורי 25). רחובות: המרכז לחקר התישבות כפרית ועירונית. באדיבות מרכז ויץ לפיתוח בר קיימא.

כמעט כתמונת מראה להערצה שעורר פרויקט לכיש בקרב המקורבים למפלגת השלטון, הוצג פיתוח החבל בפי תומכי מפ"ם בדרך נלעגת והביקורת שהוטחה בהוגיו ובמתכנניו הייתה ארסית. בסדרה ארוכה של כתבות בעל המשמר, עיתון שזוהה עם מפ"ם, הוצג לכיש כפרויקט שמטרותיו פוליטיות: לחזק את שליטת מפא"י באוכלוסיית העולים החדשים ולפגוע בקיבוצי מפ"ם. כתבי העיתון התנחמו בכך שהיקפו של הפרויקט צומצם מאוד והתקשו להסתיר את שמחתם לאיד על מה שהם הגדירו ככישלון רעיון ההתיישבות האזורית: "ההר הנבוב של ההתיישבות האזורית הוליד למעשה עכבר עלוב. במקום עשרת אלפים מתיישבים, שעליהם הכריזו תחילה בשופרות־התעמולה [...] נצטמצמה התוכנית ל־800 בלבד".8

פרויקט לכיש לווה במחקר סוציולוגי ואנתרופולוגי שהתמקד באוכלוסיית העולים החדשים מצפון אפריקה. יוזם המחקרים היה ד"ר רענן ויץ, שקבע גם את עקרונות תכנונו החקלאי והחברתי של החבל וסייע להפוך אותו לאחד הפרויקטים הידועים והנחקרים ביותר למן השנים הראשונות של יישומו ועד לסוף שנות השבעים. אולם מאז ועד היום לא התפרסמו מחקרים על ההתיישבות בלכיש, והמחקר הקיים נעשה רק מטעם המוסדות המיישבים עצמם.9

בספר זה אני מתמקדת באותה תקופה סוערת של תכנון החבל והקמתו, ובשנים הראשונות לפעילותו. ההקשרים החברתיים, הפוליטיים והכלכליים המורכבים של פרויקט לכיש משמשים כמקרה מבחן שפותח צוהר לניתוח נושאי מפתח בשנות החמישים; רובם משפיעים על החברה בישראל עד היום. יתרה מזאת, דומה שמראשית שנות האלפיים רוחן של שנות החמישים נוכחת בשיח הציבורי והאקדמי, אם בשל העיסוק הגובר בנכבה והשלכותיה, אם בשל מה שעדיין מכונה "השד העדתי", שמתעקש להגיח שוב ושוב לאוויר העולם.10 ההתמקדות בפרויקט ספציפי העוסק בהגירה, בתכנון מרחבי ובניהול האוכלוסייה במסגרת התיישבות חקלאית, תוך ניתוח הקשר בין היבטים אלה, תורמת לבחינת סוגיות כלליות יותר הקשורות למבנה המשטר בישראל בשנות החמישים, ליצירת היררכיה מעמדית ולעיצוב היחסים האתניים.11

פרויקט ההתיישבות בחבל לכיש היה המשך ישיר של תנופת ההתיישבות הנרחבת שהחלה מיד לאחר קום המדינה. התיישבות זו נועדה לקבע את השינויים הטריטוריאליים והדמוגרפיים שהושגו במלחמת 1948, ולמצוא פתרונות דיור ותעסוקה למהגרים היהודים שזה מקרוב באו.12 בהתאם למדיניות פיזור האוכלוסייה שאימצה ממשלת ישראל כבר ב־1949, פרויקט לכיש נועד ליישב אזור מרוחק יחסית מהמרכז, וסמוך לגבולות הזמניים (קווי הפסקת האש של 1949). מדיניות פיזור האוכלוסייה בישראל מוצגת בספרות המחקר הממסדית,13 בעיקר כניסיון למצוא פתרונות דיור לעולים החדשים (ליסק, 1999, עמ' 25-21). המחקר הביקורתי רואה בה מענה לרצון המדינה לבסס את אחיזתה בשטחים שכבשה ולמנוע את שיבת הפליטים הפלסטינים (קימרלינג, 1999; יפתחאל וקידר, 2000).

בתכנון הפרויקט ובניהולו הוכנסו שינויים חשובים לעומת תכניות התיישבות קודמות. הבולט שבשינויים היה דגם התכנון האזורי עצמו. היה זה תכנון כולל של אזור מוגדר עבור אוכלוסייה ספציפית ובמסגרת משותפת של יישובים כפריים ועירוניים שקיימו ביניהם קשרים היררכיים. לפי הסכֵמה התכנונית חולקו היישובים הכפריים לאשכולות של חמישה־שישה מושבים סמוכים שבמרכזם סוג חדש של יישוב — מרכז כפרי — אשר תפקידו לספק פונקציות שונות שעד כה היו במושבים עצמם, כגון בתי ספר, מרפאה ומרכז תרבות קטן. בלב החבל תוכננה "עיר אזורית" (קריית גת) שתפקידה היה לספק שירותים עירוניים מגוונים לתושבי החבל כולו, ובהם שירותי תרבות, חינוך, מסחר ותעשייה. אלא שבניגוד לתכנית המקורית של חבל לכיש, קריית גת לא הפכה לעיר אזורית שמשרתת את תושבי היישובים הכפריים, שהעדיפו ברובם את אשקלון על פניה. העיר הוצאה רשמית מפרויקט לכיש ב־1958, ולא אדון בה (רוקח, 1978, עמ' 123).

מבנה היררכי זה היה אמור לאפשר הקמת מושבים קטנים יותר ממה שהיה מקובל עד אז בשטח ובמספר התושבים. המושבים תוכננו לכלול מתיישבים מאותה ארץ מוצא, שכן אחת המסקנות מתפקודם הכושל של מושבי עולים שהוקמו עד לאותה תקופה הייתה שבני "עדות" שונות מתקשים להסתדר ביניהם. האינטגרציה בין קבוצות מוצא שונות והקשר בין עולים לוותיקים אמורים היו להתרחש במרכז הכפרי ובעיר האזורית. חבל לכיש, אם כן, הציע מודל חדש של "מיזוג גלויות", שבו תמיר את "כור היתוך" מערכת יחסים פונקציונלית שאט־אט ובהדרגה תיצור סולידריות בין חלקי האומה השונים. כפי שאני מפרטת בספר, הדברים לאו דווקא התארגנו בהתאם לתכניות "על הנייר".

סוג נוסף של שינויים הוכנס בתחום התכנון החקלאי ותהליכי העבודה במשק. במקום הגידולים החקלאיים המגוונים שהיו מקובלים במושבים עד אז, ניסו המתכננים להקים במושבי העולים של לכיש חקלאות שהתבססה בעיקר על גידולים תעשייתיים. גידולים מסוג זה לא היו רווחיים בחלקות משפחתיות קטנות אלא בחוות בהיקף גדול. עובדה זו הביאה לשינוי המשמעותי השני בתכנון, בתחום הייצור. אמצעי הייצור — חלקות האדמה החקלאיות והציוד החקלאי — ניתנו למתיישבים בהדרגה, לאחר שנים מספר שבהן הם עבדו כשכירים בשטחי המושב שלהם עצמם בחוות חקלאיות שניהלו חברות קבלניות. שינוי כלכלי־חקלאי זה היה בעל משמעות רבה לאופיו של פרויקט לכיש והשפיע גם על תכנונו הפיזי והחברתי של החבל.

פרויקט לכיש מייצג את מדיניות ההתיישבות של ישראל, שנועדה לסייע למדינה לשלוט בתנועה במרחב של אוכלוסיות שונות, יהודיות וערביות, ולנהל אותן ואת הטריטוריה הלאומית. משימה זו הייתה קריטית במיוחד בשנים הראשונות, בהן ריבונות המדינה עדיין לא הייתה מובנת מאליה. לתכנון אזורי מקיף נדרשים שטחי קרקע נרחבים בבעלות ציבורית, אנשים שאפשר לניידם וליישבם ומשאבים כספיים. כל אלה עמדו לרשותם של מתכנני לכיש בזכות שיתוף פעולה בין הגופים הדומיננטיים בניהול המדינה בשנות החמישים: הממשלה, הסוכנות היהודית, הסתדרות העובדים והצבא. שיתוף פעולה זה לא היה נקי ממתחים ומאינטרסים מנוגדים, ואופייה של ההתיישבות בלכיש עוצב בידי מתכננים, פוליטיקאים, ביורוקרטים ואנשי צבא.

בספר אני בוחנת גם את הקשר בין השינוי בדפוסי ההגירה לישראל לבין ההחלטה על התיישבות אזורית. לטענתי, לפרויקט לכיש היה חלק משמעותי בהחלטה הדרמטית שקיבלו ממשלת ישראל והסוכנות לחדש את העלייה מצפון אפריקה לאחר שנים של חוקי סלקציה קשוחים שכמעט וחסמו את שערי הארץ בפני יהודים אלה. הנהגת הסלקציה בעלייה מצפון אפריקה טושטשה בדבריהם של ראשי הממסד ובעקבותיהם גם בספרות המחקר לפחות עד שנות השמונים, אף שבעיתונות שנות החמישים דובר בה בגלוי.14 המחקר הסוציולוגי וההיסטורי מקבל ברובו המכריע את טענת המנהיגות הישראלית, שאחד הנימוקים להקמת חבל לכיש (כמו גם ההחלטה על הקמת חבל תענך) היה "בשורת העלייה ההמונית מצפון אפריקה" (אשכול, 1958, עמ' 95). כלומר, הצורך למצוא מקום ותעסוקה לעולים החדשים הוא שהביא לתכנון הפרויקטים האזוריים. אני מציעה סיבתיות שונה: הצורך ליישב יהודים בחלקי ארץ כמעט שוממים שהיו שייכים למדינה הערבית לפי תכנית החלוקה של האו"ם, בתקופה שבה מצבה הבין־לאומי של ישראל התערער והיא הייתה נתונה ללחצים כבדים להסכים לתיקוני גבול ולחזרה של פליטים פלסטינים, היה מהגורמים המרכזיים שהביאו לחידוש העלייה מצפון אפריקה והכוונתה להתיישבות באזורי ספר. ניתוח הממצאים הארכיוניים, כגון עדויות על כך שתכנון ההתיישבות בלכיש התרחש בד בבד עם הדיונים על השינויים בדפוסי ההגירה בשל הצורך הפוליטי הדחוף לקבע את ריבונות המדינה בחבל ארץ זה, מצביע על כך שיישוב לכיש היה גורם משמעותי בחידושה. עם זאת, איני טוענת לסיבתיות ישירה ופשוטה, שכן מדובר על תהליכים מורכבים ועל שיקולים ואינטרסים שלעתים יצרו מחלוקות בין גופים שונים או בתוך מוסד אחד. חידוש העלייה לא נבע מגורם אחד אלא משורה של גורמים, שאחד המרכזיים בהם היה שיפור ניכר במצבה הכלכלי של ישראל בתקופה זו.

בעת גלי ההגירה הגדולים בשנים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל הוקמו עשרות יישובים כפריים ולצדם כמה ערים חדשות, בעיקר עבור העולים. בסוף שנת 1952, לאחר שמספר היהודים בארץ הוכפל לעומת זה שהיה בתקופת המנדט, הואט קצב העלייה ובמהלך 1953 אף עלה מספר העוזבים את המדינה על מספר הנכנסים אליה. כתוצאה מכך הואט גם קצב הקמת יישובים חדשים. למרות מאמציה של הנהגת המדינה, הוותיקים ובני הנוער ילידי הארץ כמעט ולא נענו לקריאה ליישב את הסְפר, שכלל לא רק אזורים סמוכים לגבול אלא גם שטחים נרחבים מחוץ למרכז הארץ. ראשי המדינה והסוכנות היהודית, שנוכחו כי פוטנציאל ההגירה מארצות המערב כבר מוצה וארצות הגוש הקומוניסטי סגרו את שעריהן, נאלצו לבחון שוב את שאלת חידוש ההגירה מצפון אפריקה.

ספרות המחקר לא עמדה על הקשר שבין הרעת המצב הבין־לאומי של ישראל לבין ההחלטה על פרויקט לכיש ועל חידוש ההגירה מצפון אפריקה כחלק ממתווה מדיני אחד. הנימוק המדיני (שמכונה בדרך כלל "ביטחוני") מוצג בה רק כאחד מתוך מגוון של נימוקים וגורמים שהביאו לשינויי מדיניות, ומקומו בדרך כלל מוצנע.15

בפרויקט לכיש פעלו מוסדות ציבור שונים ושליחיהם לקחו חלק ישיר או עקיף בעיצוב המרחב: משרדי ממשלה, מחלקות של הסוכנות היהודית ושל הקרן הקיימת לישראל (קק"ל), הצבא, גופים של ההסתדרות ושל ההתיישבות החקלאית הוותיקה. במקום להניח מראש כי האינטרסים — מעמדיים, פרופסיונליים או סקטוריאליים — של כל שחקן מטעם מוסדות אלה הכתיבו את אופני פעולתו, בספר נבחנים היחסים הדינמיים שהתפתחו ביניהם במהלך העבודה על הפרויקט. עמדה מתודולוגית זו מתבססת על מרכיבים בתאוריית השחקן־רשת של הסוציולוג ברונו לאטור. לאטור ראה ברשת מטאפורה למציאות שנוצרת מתוך זיקות בין מכלול גורמים אנושיים ולא אנושיים (למשל, גידולים חקלאיים), שנתפסים כבעלי יכולת פעולה על שחקנים אחרים וכחלק ממארג של השפעות הדדיות. מתוך מערכת הזיקות מתהווה מציאות אשר מַבנה את השחקנים הלוקחים בה חלק. השחקנים, עמדותיהם ופעולותיהם מתעצבים ומשתנים תדיר (Latour, 2005, pp. 23, 41-46). לאטור הקנה חשיבות למעקב אחרי התגבשותם של דגמים מדעיים בטרם הפכו ל"קופסאות שחורות", כלשונו, כאשר עדיין אפשר לאתר את חילוקי הדעות, את הסתירות ואת המתחים שליוו אותם (Latour, 1987, pp. 3-21). המחקר ההיסטורי והשימוש בארכיונים ובספרי זיכרונות מאפשר לעשות זאת: לשחזר את המחלוקות ואת מצבי המשבר שבהם נוצרו אותם דגמים (Latour, 2005, pp. 80-81).

תאוריית הרשת מאפשרת לנתח את היחסים המורכבים והנזילים בין השחקנים שלקחו חלק בפרויקט לכיש, במשולב עם הדגמים המקצועיים השונים שניסו להכתיב הפרופסיונלים, שאף הם השתנו במהלך יישומם. עם זאת, הדגש על הדינמיות של הפרקטיקות אינו בא להחליף דיון במבנים חברתיים. השחקנים שהשתתפו בפרויקט לכיש השתייכו ברובם המכריע לאליטה של תנועת העבודה וחלקו הביטוס משותף, במושגיו של פייר בורדייה. הם היו שותפים לרפרטואר של תבניות חשיבה שהיו ה"מובן מאליו" של רוב הוותיקים באותה תקופה, בכלל זה בכל הנוגע ליחסי מזרח־מערב. תפיסות אלה הגבילו את טווח האפשרויות של הפרקטיקות שנקטו.

ההתיישבות היהודית באזור לכיש נועדה הן לבסס ולקבע את הבעלות על השטח, הן לסייע לפתרון המתח בין שתי סוגיות דמוגרפיות שהעסיקו את ראשי המדינה מהקמתה: הסוגיה הקריטית של היחס המספרי בין הרוב היהודי לבין המיעוט הערבי, והסוגיה המשנית של היחס המספרי בין אשכנזים למזרחים. בשנים אלה יהודי ארצות האסלאם היו בעלי פוטנציאל ההגירה הגדול ביותר למדינת ישראל, אולם הגירה זו נתפסה בראייה האוריינטליסטית של האליטה בישראל כמסכנת את הדומיננטיות של התרבות המערבית והמודרנית במדינה. פתרון "האיום הדמוגרפי" מצד הערבים היה כרוך בהגברת ה"איום" החברתי והתרבותי מצד יהודים יוצאי ארצות האסלאם, שחלקם (בעיקר יהודי מרוקו) קיבלו מעמד כמעט דמוני בשיח הציבורי בישראל (צור, 2002, עמ' 271-270). אפשר לראות במדיניות פיזור האוכלוסייה שאימצה ישראל ניסיון לתת מענה לבעיות מרחביות ודמוגרפיות אלה. מדיניות זו לא הופעלה באופן שווה על מהגרים מארצות שונות. מוסדות המדינה והסוכנות העדיפו להפנות מהגרים מארצות אירופה למרכז הארץ,16 ויישובם של עולים מזרחים במקומות רחוקים מהמרכז השקיט במידה מסוימת את החששות מפניהם. נוסף על כך, המאמצים להעבירם תהליכי פרודוקטיביזציה ותִרבות, אשר כללו ניסיון למחוק את זהותם הערבית ולרכוש זהות מערבית — באמצעות עבודה חקלאית ושינוי דפוסי חיים והרגלים — נועדו להכשירם לחיים מודרניים ולשלבם בגוף האומה. משמעות המושג "מזרחי" לא הייתה קבועה וגבולות הקטגוריה היו עמומים והתגבשו בפריפריה, בין היתר בפרויקטים כמו לכיש, במושבי העולים ובעיירות הפיתוח ברחבי הארץ. גיל אייל טען כי חלק מהעולים הפכו ל"מזרחים" משום שיושבו בפריפריה (אייל, 2005). אפשר לראות בפרויקט לכיש פרויקט ממשלי שמטרתו הייתה לא רק להשתלט על מרחב, אלא גם "לנרמל" ו"לתרבת" מהגרים מזרחים (Foucault, 1991, p. 93; Li, 2007).

פרקטיקות מְתרבתות הופעלו כלפי מזרחים גם בתקופת המנדט (הירש, 2014). אולם לאחר הקמת המדינה חל שינוי משמעותי במאזן הדמוגרפי שבין יוצאי אירופה ליוצאי אסיה ואפריקה, ולפרויקט התִרבות והמודרניזציה נוספה מטרה: יצירת גוף אזרחי ממושמע ופרודוקטיבי, שיסייע לקיבוע ולייצוב הגבולות החיצוניים ויבטיח שליטה יהודית באזורים הערביים לשעבר בתוך גבולות המדינה. פרויקט התִרבות היה חלק ממושג הממלכתיות של התקופה כתפיסת ריבונות שעוסקת בניהול המרחב והאוכלוסייה יחד עם עיצוב זהותה. לפיכך אני רואה בפרויקט לכיש מקרה מבחן לסוגיות הנוגעות ליחסים אתניים, לעיצוב המרחב ולכינון הריבונות. תהליך בינוי האומה כלל לא רק יצירת מוסדות פוליטיים, כלכליים וחברתיים, אלא גם הבניית זהות לאומית משותפת שתבטיח נאמנות למוסדות המדינה ולמטרותיה. זאת, בין היתר, באמצעות התיישבות באזורי ספר ועבודת אדמה שתסייע לתהליכי חִברות וליצירת הזדהות רגשית עם הארץ ונופיה (קימרלינג, 1993, עמ' 329; קמפ, 2000).

היחס הדיפרנציאלי אל התושבים, לפי קווים לאומיים ואתניים, היה מובהק כבר בתקופת היישוב, אולם אז יכלו מוסדות היישוב לשלוט במדיניות בתחומים שונים באופן חלקי בלבד.17 תמונה זו השתנה מקצה אל קצה לאחר הקמתה של מדינת ישראל. היעלמות המסגרת האימפריאלית החיצונית אפשרה למדינה החדשה לבסס את ריבונותה על מדיניות קולוניאלית הן כלפי האוכלוסייה הפלסטינית, הן כלפי האוכלוסייה שבשנים הבאות תוגדר "מזרחית". מדיניות זו כללה הרחבת הטריטוריה הלאומית, גירוש פלסטינים וחסימת הדרך לחזרתם, לצד עידוד הגירת יהודים לישראל ויישובם בשטחים ערביים לשעבר. כתוצאה מתהליכים אלה, שחלקם היו מתוכננים וחלקם נוצרו בדינמיקה שבמסגרתה קבוצות חזקות יותר הצליחו להתחמק מהצבה בפריפריה, פוצלה הטריטוריה הלאומית לשלושה חלקים מבחינת הרכב האוכלוסייה: אזורים ערביים שעל רובם הוטל ממשל צבאי, אזורים במרכז שבהם רוב האוכלוסייה הייתה ממוצא אירופי, ואזורים בפריפריה שבהם רוב האוכלוסייה הייתה ממוצא מזרחי. החפיפה בין הטריטוריה לאוכלוסייה לא הייתה שלמה ולא פשוטה, ואזורים גאוגרפיים רבים נותרו מעורבים. ערים שבהן התגוררו יהודים וערבים כונו "ערים מעורבות", ואזורי כפר כללו מושבי עולים לצד מושבים וקיבוצים של "ותיקים", ממוצא אירופי בעיקר. מדיניות ההתיישבות של ישראל קבעה מי יֵשב היכן ובאילו תנאי חיים, ולעתים גם באיזו עבודה יועסק ואילו אמצעי ייצור יועמדו לרשותו. לכן הייתה לה השפעה ישירה על כינונם ולאחר מכן גם על שעתוקם של פערים כלכליים וחברתיים.

אני רואה בפרויקט לכיש חלק מתהליך של קולוניאליזם התיישבותי, שבו המדינה והמוסדות המיישבים שלחו אוכלוסייה מוחלשת לאזורים פריפריאליים, שרובם המכריע היו קרקע ערבית לשעבר. תהליכי התיישבות אלה נשענו על מערכות מתוחכמות של נישול ערבים ושל תמיכה וסבסוד התיישבות יהודית כחלק מתהליך חברתי וכלכלי ששינה את הטבע ואת מרקם חייהן של קהילות.18 בספר אני מצביעה על מורכבותם של התהליכים הקולוניאליים שלא רק משפיעים על האוכלוסייה הילידית הנכבשת, אלא גם מארגנים מחדש את החברה הכובשת והמיישבת. בניגוד למחקרים שעוסקים בפרויקט הציוני מנקודת מבט תאורטית פוסט־קולוניאלית ומסתפקים בניתוח שיח, בספר מוצג מחקר אמפירי שבוחן תהליכים חברתיים של תרגום ואימוץ מודלים קולוניאליים ויישומם במרחב המקומי, עיצובם את פני החברה והשפעתם על גורל אנשיה. ההנחות האוריינטליסטיות, שהיו חלק בלתי נפרד מתהליכי ה"קולוניאליזם הפנימי" שבמסגרתו נשלחו רוב המהגרים מארצות האסלאם לפריפריה, עיצבו במידה רבה גם את תהליך העבודה החקלאית. אף שהמתיישבים בלכיש קיבלו יותר משאבים ממושבי עולים שהוקמו בראשית שנות החמישים, הנחות המוצא האוריינטליסטיות השפיעו על תהליך העבודה ועל עיצוב המרחב החקלאי וגרמו במידה רבה לכישלונו של הפרויקט. במילים אחרות, התכניות של המוסדות המיישבים ויחסי העבודה מִלכדו את המתיישבים והקשו עליהם להיות לחקלאים עצמאים המסוגלים להתפרנס בכבוד. בכך הפכו התפיסות האוריינטליסטיות למעין נבואה שמגשימה את עצמה.

ממד קולוניאלי חשוב נוסף של ההתיישבות הציונית, שהשפיע בעיקר על הערבים אך גם על המתיישבים היהודים, בא לידי ביטוי בהסדרים המשפטיים הסבוכים של מבנה משטר הקרקעות בארץ. בשני העשורים הראשונים לקיום המדינה התחוללו שינויים דרמטיים במשטר הקרקעות, שהתבססו, בין היתר, על הפקעות והעברת בעלות של קרקע ערבית למדינה ולמוסדות הלאומיים, על החלטה שהבעלות במקרקעין תישאר בידי המוסדות הלאומיים היהודיים, ועל מתן החזקה על אדמות אלה למתיישבים יהודים ולתנועות התיישבות בהסדרים מורכבים ומסובכים. באופן פורמלי, זכויותיהם של המחזיקים היהודים בקרקע היו עמומות. חברי מושבים הוגדרו "ברי רשות", דהיינו מעמדם היה חלש. הכוח נותר בידי בעלי הקרקע — מדינת ישראל, רשות הפיתוח וקק"ל — שיכלו לבטל בקלות יחסית את החזקת הקרקע בידי בני המושבים ולהשיב לעצמם את הבעלות המלאה עליה (קדר, תשנ"ח, עמ' 686-685). הרשויות אף נקטו מדיניות דיפרנציאלית כלפי מתיישבים שונים בהתאם לכוחם ולמעמדם, והעניקו למתיישבים מסוימים הטבות מֵעבר לאלה שהיו זכאים להן על פי ההסדרים המשפטיים (שם, עמ' 742).

המחקר על תכנון חבל לכיש תורם להבנת תהליכי פיתוח, הנדסה חברתית ומודרניזציה של קבוצות אוכלוסייה שהוגדרו מסורתיות בהשראת תפיסות עולם, מודלים מקצועיים ופרקטיקות שהתפתחו בקולוניות האירופיות. תהליכי פיתוח אלה התרחשו גם בעולם המערבי המתועש אחרי מלחמת העולם השנייה, אולם במדינות שהוקמו כתוצאה מתהליכי דה־קולוניזציה הייתה להם משמעות נוספת מאחר שהם השתלבו בתהליכי בינוי אומה וחברה וכינון הריבונות. בעזרת ניתוח פרויקט לכיש אני מבקשת ללמוד על אופיים של המשטר והחברה בישראל בעשור הראשון לקיומה.

לכיש כפרויקט ריבוני

ההתיישבות עד 1954 מבחינה דמוגראפית קולוניזטורית, ביטחונית וכו' הגיעה, מצד אחד — עד דרום יהודה; [...] מצד שני היה פרוזדור ירושלים שהגיע עד עמק האלה [...] ואח"כ — חלל ריק גדול שהגיע עד צפון הנגב.19

חבל לכיש, שנפרש בין דרום הר חברון לרצועת עזה, היה שטח כמעט ריק מהתיישבות יהודית. מסמכים שונים מראשית שנות החמישים עוסקים בצורך הדחוף ליישב הן את הסְפר והן את האזורים הערביים לשעבר שעדיין נותרו לא מיושבים, ומהם אפשר להסיק שיישוב חבל לכיש (וכן תענך) נבע, בין היתר, מפחד עמוק שההישגים הטריטוריאליים והדמוגרפיים של מלחמת 1948 הם הפיכים.20 פחד זה ניכר לא רק בהצהרות פומביות אלא גם בדיונים הפנימיים של גופי ממשל שונים, ולכן אפשר לשער שהוא משקף את תפיסת המציאות של בני התקופה. הפחד התחזק בשנת 1954 בגלל שינויים במדיניות המעצמות (ארצות הברית וברית המועצות), שהפעילו לחצים פוליטיים על ישראל בשאלות של תיקוני גבול ושל חזרתם של הפליטים. יישוב החבל נועד לבסס את ריבונות המדינה בשטח שנוי במחלוקת מבחינה מדינית, שרובו היה אמור להשתייך למדינה הערבית לפי תכנית החלוקה של האו"ם, תכנית שעדיין הייתה טרייה לא רק בקרב הצמרת הפוליטית והביטחונית של ישראל, אלא גם בחשיבה הפוליטית של המעצמות בתקופה הנדונה. כמו כן, האזור היה מיושב בדלילות ביהודים, שָׁכַן בין שני אזורי גבול של המדינה ותושביו לשעבר אתגרו את ריבונותה של ישראל. על האחרונים נמנו בדואים שחלקם נותרו בשטח המדינה ותושבי האזור הפלסטינים שגורשו או נמלטו ממנו במלחמה, וניסו לחזור אליו אם לצורכי שימוש חקלאי ואם לשימור הקשרים המשפחתיים, החברתיים והמסחריים בין אזור דרום הר חברון לרצועת עזה. חלק קטן מהמסתננים שבאו מחוץ לגבולות המדינה איימו על המתיישבים היהודים המעטים, בדרך כלל במעשי גנבה, אך לעתים גם באלימות פיזית שגבתה חיי אדם.

התמקדות בעשור של שנות החמישים מאפשרת לנתח את כינון הריבונות ואת הניסיונות להרחיבה בנקודת הזמן שבה המדינה נוצרה, ולטענתי יש לראות במדיניות ההתיישבות חלק ממאמץ לבסס את ריבונות המדינה בשנותיה הראשונות. מישל פוקו טען כי יש להוסיף על המודל המשפטי של הריבונות — שהיא ביטוי של יחסים בין־לאומיים — ועל ההתמקדות בהיבטים טריטוריאליים שעליהם היא מתבססת, גם את ניהול האוכלוסייה ואת הכלכלה הפוליטית (פוקו, 2009 [1979-1978]). פוקו התייחס לתהליכים ממושכים של הקמת מדינות כמו בריטניה וצרפת וניתח נקודות מפתח בהיסטוריה של הריבונות; כאן מדובר על הקמה של מדינה חדשה כמעט בן לילה.21 במקרה זה מתבקש לדון במושגים "מדינה" ו"ריבונות" ולא להתייחס אליהם כאל "קופסה שחורה". ניתוח מקרה המבחן של לכיש יכול לעזור להבהיר את אופיים של היחסים בין המדינה לבין מוסדות ותיקים ממנה שהיו דומיננטיים בניהול החברה היהודית בארץ עד להקמת המדינה, ולבחון כיצד המדינה ביססה את ריבונותה כלפי חוץ וכלפי פנים גם יחד.22 סימני השאלה על ביסוס הריבונות אף מתרבים לנוכח העובדות הבאות: המדינה קמה ללא גבולות מוסכמים, ללא חוקה, גוף אזרחיה השתנה במהירות הבזק, והסטטוס האזרחי של המיעוט הערבי שנותר בה לא היה מוגדר (Robinson, 2013). בשנים הראשונות לאחר הקמתה הייתה המדינה נתונה בסד של לחצים בין־לאומיים שניסו לכפות עליה שינוי גבולותיה הטריטוריאליים והרכב אוכלוסייתה (קרי, החזרת הפליטים הפלסטינים).

בשלושה תחומים משמעותיים של הריבונות — ניהול טריטוריה, כלכלה פוליטית וניהול אוכלוסייה — השחקנים המרכזיים היו גופים לא ממשלתיים, שלא היו נתונים לפיקוח בית המחוקקים: הקק"ל, שהחזיקה בבעלות על רוב אדמות המדינה ושלעמדותיה היה משקל כבד בהחלטות על ניהולן; הסתדרות העובדים, שהשפעתה על המדיניות הכלכלית, שוק העבודה ואף שוק ההון הייתה עצומה; והסוכנות היהודית, שהייתה בעלת סמכויות מקיפות בנוגע לדפוסי ההגירה, הקליטה, ההתיישבות ואף העבודה של מרבית העולים החדשים. דרכי בינוי המדינה באותן שנים נשענו על עמימות שאפשרה לקובעי המדיניות לעשות דברים שמדינה מתקשה לעשות בלי לעורר סימני שאלה על מידת הדמוקרטיות שלה (כגון ניוד אנשים באמצעי כפייה ממקום למקום ואף ניסיון למנוע מהם תנועה חופשית), באמצעות הסוכנות וההסתדרות. במילים אחרות, ביסוס הריבונות התבצע בכלים לא מדינתיים. להבהרת נקודה זו איעזר בטענה של טימותי מיטשל, שניתח את ייצור "האפקט של המדינה" באמצעות פרקטיקות של גופים וקבוצות חברתיות שונות. מיטשל טען כי המדינה היא אֶפֶקְט (תוצא) רב כוח וכמו מטפיזי של פרקטיקות ממשליות שעושות ראיפיקציה למבנה מופשט ומאפשרות למנגנון המדינתי להצטייר כאילו הוא מתקיים בנפרד מהחברה. בניגוד לתאוריות שרואות בחברה ובמדינה ישויות בינריות, מיטשל טען כי המדינה אינה שחקן בעל קוהרנטיות שנפרד מהחברה, אלא שהגבולות בין החברה למדינה מיוצרים כל העת באמצעות טכניקות של ארגון ומשמעת (Mitchell, 1999).

במרכז פרויקט לכיש עמדו פרקטיקות ממשליות מסוגים שונים, החל בתכנון ההתיישבות והחקלאות ועד לניהול מקיף וחודרני של חיי הכפר בידי צוות הדרכה מטעם הסוכנות. עובדה זו מאפשרת לדון בריבוי תהליכים וסוכנים של המדינה, כמו גם של מוסדות חזקים אחרים שאינם נתפסים כמדינתיים, וביחסים הדינמיים ולעתים הקונפליקטואליים ביניהם. בלכיש פעלו סוגים שונים של מומחים שתרמו ליצירת אותו "אפקט של המדינה". המומחים טוו רשתות של יחסים בין סוכנויות של המדינה, גופים ויחידים בחברה, תוך שימוש בצורות שיח מדעיות. בתמורה אפשרה להם המדינה לטפל באוכלוסיות "טעונות תיקון" ולכונן אוטונומיה מקצועית יחסית (אייל, 2005).

עיצוב המרחב הישראלי הוא תחום שהמחקר הביקורתי נוטה להסבירו כנגזרת של אינטרסים של האליטה שהפכו להגמוניים. אלא שמחקרים אמפיריים שהתמקדו בפרויקטים תכנוניים (כגון הקמת ערים חדשות), שאותם אפשר להסביר בדיעבד כמגלמים את האינטרסים ההגמוניים, מצביעים על מחלוקות במהלך תהליכי התכנון והיישום, שנבעו מהגיונות פעולה שונים ואף סותרים ועל כן קשה היה לצפות מראש את תוצאותיהם (אהרון־גוטמן, 2005; שרון, 2004). אנטוניו גרמשי ראה בפרויקט ההגמוני תוצאה של הפרקטיקות המגוונות של קבוצות חברתיות שונות, של המאבקים והפשרות ביניהן ושל השקפות העולם שנוצרות בעקבות המאבקים האלה (אצל פילק, 2006, עמ' 29-39). להבדיל ממחקרים שבהם ההגמוניה מומשגת כמצב יציב יחסית המכונן בידי המדינה (קימרלינג, 1999), אני מראה, בעקבות גרמשי, שההגמוניה היא תהליך ומאבק מתמשך שבו לוקחות חלק קבוצות חברתיות שונות שזהותן והאינטרסים שלהן אינם קבועים ונתונים מראש.

מתכננים ופוליטיקאים התווכחו בשאלות של תכנון: מהו סוג המשק המתאים למושבי עולים, שאלה שהשפיעה גם על עיצובו הפיזי של המושב; סוגיית ההשקיה (הקמת מפעלי מים מקומיים או שימוש בהשקיה מרכזית, כדוגמת קו ירקון־נגב); והתוויית גבולות מוניציפליים בתוך ההתיישבות האזורית. חילוקי דעות אלה מדגימים כי למרות שהתכנון התבצע מלמעלה בידי המדינה וגופי התיישבות אחרים, התכניות שהתגבשו היו פרי של משא ומתן בין גורמים שונים, שבהם גם גוף דומיננטי כמו הצבא נאלץ לעתים לצאת כשרק חצי תאוותו בידו.

בלכיש אף נאלצו הגופים המיישבים להתפשר עם חלק מתביעותיהם של המתיישבים ולהיענות להן. דוגמה טובה לכך היא יחסי מחלקת ההתיישבות של הסוכנות עם המתיישבים. למרות הכוח הרב שהיה בידיה, לא מיהרה מחלקת ההתיישבות להרחיק מתיישבים שלא מילאו את הנחיותיה, למשל בנוגע לסוג הגידולים החקלאיים, והעדיפה להתפשר עמם. גם גופים הסתדרותיים חזקים כגון "תנובה" נאלצו לקבל את דרישות המתיישבים ולשנות את אופני השיווק של התוצרת החקלאית. למרות המחלוקות בין יחידים לקבוצות שונות של מומחים, ההגמוניה התגבשה סביב כמה הסכמות בסיסיות שהיו מובנות מאליהן בקרב האליטה של התקופה, ובראשן קדימותו של פרויקט ייהוד הארץ והאמונה בצורך להשתית את בניית החברה והתרבות הישראלית על יסודות מערביים.

דרכי ההתמודדות של קובעי המדיניות בישראל עם האוכלוסיות המוכפפות לא היו אחידות. ביחס לאוכלוסייה המזרחית הבעיה המרכזית הייתה כיצד ליצור בו זמנית דפוסים של הפרדה עם הכלה מוגבלת בגוף האומה, וביחס לאוכלוסייה הערבית השאלה הייתה כיצד לשלוט במי שמוגדר כאויב אך גם כאזרח במסגרת כללי המשחק הדמוקרטיים. הפתרונות לבעיות בעלות האופי הדמוגרפי היו טריטוריאליים. הממשל הצבאי (1966-1948) לא הוחל באופן רשמי על האוכלוסייה הערבית, אלא על אזורים גאוגרפיים שבהם היא הייתה מרוכזת. הפתרון שכוון בעיקר לאוכלוסייה המזרחית היה הקמת מועצות אזוריות שאפשרו קרבה גאוגרפית בין אוכלוסיות שונות לצד צמצום המגע הפיזי ביניהן, תוך שמירה על האינטרסים הכלכליים של ההגמוניה. החלוקה הטריטוריאלית של המדינה כולה למועצות אזוריות שבהן הערים היו רשויות מקומיות נפרדות יצרה מעין כיסים של ריבונות, גם כשחלוקה זו עמדה בניגוד לכוונות המתכננים. קיבוצים ומושבים ותיקים שכנו בסמוך לכפרים ערביים או למושבי עולים, אך השתייכו למועצה אזורית שונה. כך אפשר היה לספק להם שירותים דיפרנציאליים של תרבות, חינוך, מוסדות רפואה ועוד. היצירתיות הרבה שהושקעה בהכנת מפה זו של הרשויות המקומיות התבטאה, בין היתר, בכך ששטחן של מועצות אזוריות לא היה בהכרח רציף, ולעתים הן יכלו לכלול יישובים מרוחקים זה מזה ולדלג על יישובים אחרים. החלוקה המוניציפלית עוררה ויכוחים ומחלוקות בקרב פוליטיקאים ומתכננים. שני האבות המייסדים של פרויקט לכיש, ויץ ואליאב, התנגדו לפיצול שטח החבל בין כמה מועצות אזוריות ובדיעבד טענו כי כישלונם במאבק להפוך את אזור לכיש למועצה אזורית אחת פגע בסיכויי ההצלחה של הפרויקט. המציאות שבה חבל לכיש לא היה יחידה מוניציפלית אחת מעידה על היותו, למעשה, חבל פיקטיבי מבחינה מנהלית.

לצבא היה תפקיד חשוב גם בתהליכים אזרחיים כמו הגירה והתיישבות. הצבא אמנם הוא חלק אינטגרלי של המדינה, אולם בדומה לסוכנות ולקק"ל, גם גוף זה אינו חשוף לביקורת ציבורית גלויה, ועם זאת היה אחראי לא רק לניהול הטריטוריה הלאומית, אלא גם לניהול האוכלוסייה על היבטיה החברתיים, הכלכליים והתרבותיים. הרמטכ"ל בשנים אלה, משה דיין, מילא תפקיד מכריע באותו טשטוש תחומים בין אלה שנחשבים לביטחוניים וצבאיים לבין תחומים אזרחיים לכאורה. בישיבת מטכ"ל בתחילת 1955 תיאר דיין את מעורבותו בעידוד צעירים מיישובים ותיקים לצאת להדרכה במושבי עולים ואת האופנים שבהם הצבא מעודד הפניית מורות, גננות ורופאים למושבים אלה, והוסיף: "אנו לא עוסקים בכל הדברים בארץ. אבל אין להשוות איזה שהן בעיות אחרות במדינה להתיישבות [...] הצטערתי לשמוע לעיתים בחוגי הצבא הדים מסויימים של הסתייגות: למה לרמטכ"ל להתעניין בהתיישבות?".23

לכיש כמעבדה לקיבוץ גלויות ולחינוך מחדש

עם גמר החריש העמוק ידענו, כי אנו מוכנים להביא לאדמה הזאת את זרע אברהם: יהודים שגם בהם עתיד להתבצע חריש עמוק (אליאב, 1970, עמ' 93).

בהתיישבות חבל־לכיש עבדו בפעם הראשונה בתולדות היישוב מתכננים וארכיטקטים, מהנדסים, סוציולוגים, אנתרופולוגים ומדריכים למיניהם, ממש כתף אל כתף, עם המוני המתישבים שירדו מן האניה ישר ונדבקו לאדמה מוזנחת במשך דורות כה רבים — ויחד יכלו לה (בן־גוריון, מצוטט אצל גובר, 1980, עמ' 8).

אחת השאלות שעמדה בלבו של פרויקט לכיש הייתה כיצד ליישם בו הפקת לקחים מהעלייה ההמונית ומהקשיים של שילוב העולים מצפון אפריקה בחקלאות. בשאלת קליטת יהודי ארצות האסלאם ובדרכים לשלבם בחברה הישראלית עסקו באינטנסיביות אנשי מקצוע שונים, פוליטיקאים ואישי ציבור בכירים בשנות החמישים. החזון של חבל לכיש היה ניסיון למצוא פתרון לקליטת העלייה ומיזוגה במודל שבו העולים החדשים יגיעו למושבים היישר מנמל חיפה, ללא שלבי מעבר, ישובצו במושבים לפי "עדות", והמגעים הבין־עדתיים יתקיימו במסגרות האזוריות.

רענן ויץ, מיוזמי הפרויקט ומתכננו הראשי, עסק הרבה בשאלות אתניות.24 הוא סבר כי שילוב של חוקרים מתחום מדעי החברה יעזור למתיישבים שהגיעו מתרבות שונה לחלוטין "לחנך את עצמם מחדש" (ויץ, 1972, עמ' 15). בתחילת פרויקט לכיש פנה ויץ לאנתרופולוגית מאוניברסיטת שיקגו, דורותי וילנר, וגייס אותה לעבודה במושבי החבל במסגרת מרכז למחקר החברתי שהקים ב־1955 במחלקה להתיישבות.25 נוסף עליה מינה צוות חוקרים, סוציולוגים שערכו עבודת שדה במושבים החדשים, ופרסמו את ממצאיהם כאתנוגרפיות בשאלות הקשורות בקליטה של עולים ובשילובם. ב־1959 הקים ויץ מועצה לענייני חברה, ובראשה עמדו הוא ופרופסור שמואל נח אייזנשטדט מהאוניברסיטה העברית. במועצה היו חברים עובדים בכירים של מחלקת ההתיישבות, חוקרים מהמחלקה לסוציולוגיה של האוניברסיטה העברית, נציגי תנועות ההתיישבות וסוציולוגים שערכו מחקרים במושבים עצמם וכונו "סוציולוגיים חבליים".

שיתוף הפעולה בין מחלקת ההתיישבות לבין האוניברסיטה העברית התבטא בדיונים ובתקציבי מחקר, שחלקם התקבל ממשרד החקלאות האמריקני ומהאו"ם, שני גופים שהשקיעו בפרויקטים בארצות מתפתחות ובחברות איכרים. אורית אבוהב טענה כי ישראל הייתה עבור הגופים הבין־לאומיים מעין מעבדה לבעיות של העולם השלישי.26 תאוריית המודרניזציה אשר שלטה בסוציולוגיה הישראלית עד לשנות השמונים, הייתה דומיננטית בשנות החמישים ברחבי העולם המערבי ותרמה לתפיסת הפיתוח לאחר מלחמת העולם השנייה, בתמיכת מוסדות גלובליים כמו הבנק העולמי וקרן המטבע הבין־לאומית.27

אייזנשטדט, הסוציולוג הבכיר והמשפיע ביותר באקדמיה הישראלית בשנים אלה ובעל שם עולמי כחוקר ותאורטיקן של תאוריית המודרניזציה, חקר נושאים שונים שקשורים ביהודים מארצות האסלאם מראשית ההגירה ההמונית לאחר קום המדינה. בהתאם לגישת המודרניזציה, אלה שכונו "בני עדות המזרח" נתפסו כשייכים לאוכלוסייה טרום־מודרנית מבחינה תרבותית וטכנולוגית, וכתוצאה מכך כמתקשים להסתגל לתרבות המערבית. הבדלי תרבות אלה, שכונו "פערים", נתפסו כמקור לאי־השוויון האתני שעליו אפשר יהיה להתגבר באמצעות חברות מחדש של המהגרים ושילובם בפרויקט הציוני ובתרבות הישראלית שנתפסה כמודרנית ומערבית. בתום תהליך זה של קליטה באמצעות מודרניזציה, שבמסגרתו העולים היו אמורים להטמיע את הערכים התרבותיים של החברה הישראלית ולהסתגל אליה, "הבעיה העדתית" הייתה צפויה לחלוף מאליה (בר־יוסף, 1990; אייזנשטדט, 1989; סבירסקי, 1981). הפקידות שעסקה בטיפול בעולים הטמיעה את מושגיה של תאוריית המודרניזציה, וכמוה גם החוקרים שעסקו בנושא, לפחות עד שנות השמונים.

בסוף שנות השבעים החלו להתפתח במחקר המקומי גישות ביקורתיות, אשר הבולטות שבהן הן התאוריה הנאו־מרקסיסטית והתאוריה הקונסטרוקטיביסטית. משנות התשעים ואילך נוספה עליהם הגישה הפוסט־קולוניאלית שמקבלת את קווי המתאר המרכזיים של הניתוח הביקורתי שקדם לה ומוסיפה לדיון שאלות של תרבות, זהות ולאומיות (שוחט, 2001, עמ' 142-141, 182).

התאוריות הביקורתיות הציעו נקודות מבט חדשות להבנת הריבוד האתני־מעמדי בישראל והיווצרותם של פערים סוציו־אקונומיים בולטים בין האשכנזים למזרחים. המודל הנאו־מרקסיסטי ביקש להסביר את התהוות הריבוד האתני כפועל יוצא של מאבק מעמדי ושל התפתחות יחסי תלות של הקבוצה המזרחית בזו האשכנזית, שפעלה לקבע את המזרחים במיקום חברתי, כלכלי והשכלתי נחות (סבירסקי, 1981; סבירסקי וברנשטיין, 1993). הגישה הקונסטרוקטיביסטית הצביעה על קשר בין תאוריית המודרניזציה לבין האידאולוגיה השלטת שהִבנתה את העדתיות כתופעה מהותנית. בניגוד לתפיסה זו, טענה חנה הרצוג כי גבולותיה ומשמעותה של העדתיות נקבעים במסגרת משא ומתן המתנהל בזירה הכלכלית, התרבותית והפוליטית ולכן הם נזילים ולא קבועים (הרצוג, 1986).

בכתיבת הספר נשענתי על תאוריות ביקורתיות אלה, ואני מבקשת לתרום לדיון בנושא באמצעות מחקר אמפירי. בלכיש בא לידי ביטוי הקשר ההדדי בין היבטיה התאורטיים של גישת המודרניזציה לבין השלכותיה המעשיות כדפוסי מדיניות. המחקר הסוציולוגי על מושבי עולים החל אמנם עוד לפני לכיש והתפשט לאזורים נוספים במקביל לביצוע פרויקט זה ואחריו, אולם בפרויקט לכיש התמקדה תשומת לב רבה והוא שימש במה מרכזית לבחינת נושאים שונים, בהם גם הנושא החברתי ובפרט מה שנקרא בשפת התקופה "יחסי העדות". בניתוח נושאים אלה נשענתי על התאוריה הפוסט־קולוניאלית, המצביעה על האופנים שבהם גישת המודרניזציה מבטאת את ההיגיון האוריינטליסטי של השיח הציוני. היגיון זה הִבנה את המאפיינים של קבוצות המוצא כסדרה של ניגודים בינריים. לאשכנזים יוחסו תכונות של מודרניות, קִדמה ופרודוקטיביות, וליוצאי ארצות ערב — מסורתיות, פרימיטיביות וחוסר יזמה (כזום, 1999; שנהב, 2003). בתהליך ההתיישבות בלכיש אפשר לראות כיצד הפקידים ואנשי מדעי החברה שלצדם הבחינו בהקשרים מסוימים בין עדות שונות מקרב יוצאי ארצות האסלאם, ובהקשרים אחרים שעתקו את ההנגדה הדיכוטומית בין אשכנזים לבין מזרחים.

אף שחוקרים פוסט־קולוניאלים טוענים שאין לראות באשכנזים ובמזרחים קטגוריות אתניות נתונות מראש, יש מעט עבודות אמפיריות המתמקדות בתהליך ההבניה של קטגוריות אלה ובסוכניהן.28 בספר אני מראה כיצד תהליך דינמי זה של הבניית קטגוריות אתניות התרחש באינטראקציה בין חברי פרופסיות שונות ובינם לבין מוסדות המדינה, ועומדת על הקשר הישיר בין אתרים של פעילות כלכלית ותרבותית. תפיסות שונות של מה שהוגדר בשפה המקצועית (של מתכננים פיזיים לצד כלכלנים) כפיתוח היו שזורות במשימת התִרבות. יתרה מזאת, אותם סוכנים שהיו אחראים ישירות למשימת התרבות, כגון מורות, מדריכות למשק בית ומתיישבות ותיקות שהשתלבו בחיי המקום, בין היתר כדי לשמש מודל לחיים מערביים ומודרניים, כיוונו גם לפעילויות כלכליות בתיווך האידאולוגיה של פרודוקטיביות ובפרט עבודת אדמה. ולהפך, באמצעות ההכשרה לעבודה ולפעילות כלכלית קואופרטיבית ניסו המדריכים החקלאיים לחנך את המהגרים לפעילויות שהוגדרו מודרניות, ולכן מסייעות לתהליך התִרבות או החברות מחדש של המתיישבים לאורח החיים המודרני.29 רענן ויץ עמד מפורשות על הקשר בין תהליך התִרבות לבין עבודה:

מגמתנו היא להדריך ולהכשיר את העולה החדש לחיי הכפר ולהפכו לעובד עצמאי [...] החקלאות החדשה אשר תקום בארצנו לא תוכל להתבסס לאורך ימים על חומר אנושי פרימיטיבי ואנאלפביתים [...] הפעילות הכלכלית המשותפת והדיור בכפיפה אחת יביאו למיזוגן של השכבות השונות ולהשפעות הדדיות. הפעלת בית־חרושת [...] בלב האזור תביא להקמת מרכז של בעלי־מקצוע וטכנאים ברמה אקדמית, אשר ישמשו גרעין מרכזי להפצת תרבות באזור כולו (ויץ, 1967, 129, ההדגשות שלי).

מציטוט זה עולה החשיבות של פעילות כלכלית משותפת לעיצוב מחדש של אותו "חומר אנושי פרימיטיבי" (שם קוד לעולים מארצות האסלאם), והמחשה להיררכיה שנוצרה בלכיש בין העולים החדשים לבין הוותיקים שאמורים היו להפיץ תרבות. השילוב בין ההיבטים הכלכליים להיבטים התרבותיים של הפרויקט מצביע על כך שהניסיון להעביר את המהגרים תהליכי מודרניזציה כוון למעשה לסוג מסוים של מודרניות שהובאה לאנשים שחיו בסְפר ועסקו בחקלאות, שהיו להם אפשרויות מעטות למוביליות חברתית ולהשתלבות בתפקידים ובמשרות מתגמלים יותר. הם נשלחו לאזורים מבודדים וחסרי תשתיות, רחוקים מהמרכזים העירוניים הראשיים, עסקו בחקלאות או בתעשייה, והילדים והנוער חונכו לחקלאות. בין המהגרים היו כאלה שהגיעו מכפרים מבודדים בהרי האטלס, אם כי הם לא עסקו שם בחקלאות אלא במלאכה ובמסחר זעיר, לצד אחרים שהגיעו מערים גדולות שאוכלוסייתן עברה תהליכי מודרניזציה תחת השלטון הקולוניאלי הצרפתי. האחרונים עברו בישראל תהליך של דה־אורבניזציה כחלק מתהליך כולל יותר של נִחשול (סבירסקי, 1995). עם זאת, גם ההעברה הכפויה ללכיש לא בהכרח קיבעה את גורלם, והעובדה שבסופו של תהליך ארוך המתיישבים שהצליחו לשרוד במקום קיבלו לידיהם אמצעי ייצור, במיוחד אדמה חקלאית, אִפשרה לחלק מהם להיחלץ מתחתית הסולם החברתי.

הדיון בהיבטים השונים של תכנון חבל לכיש — הפיזי, החקלאי, הכלכלי והחברתי — מצביע על כך שהגורמים המיישבים יצרו תלות של המתיישבים במוסדות עוד בטרם אלה הגיעו למקום מושבם. המתכננים והפקידים נטלו מהם את חופש הבחירה החל בשלב ההגירה מצפון אפריקה, דרך מיקומם הגאוגרפי, סוג היישוב שבו יחיו וטיפוס המשק, וכלה באופני ניהול המשק. עם זאת, למרות יחסי הכפיפות שהיו בין המתיישבים למוסדות המיישבים, הראשונים לא היו כחומר ביד היוצר. הם גילו דפוסים מגוונים של התנגדות, ולעתים הצליחו לשפר את עמדתם. המחאה וההתנגדות המתמשכת כמעט ולא נזכרו במחקר הקנוני שראה במהומות ואדי סאליב את ראשית המחאה המזרחית (שנהב, 2003, עמ' 210-208). גם מחקרים סוציולוגיים ואנתרופולוגיים שנעשו במושבי העולים מסגרו בדרך כלל את פעולות המהגרים שכוונו נגד הממסד כחלק ממה שכינו "קשיי הסתגלות" לחיים המודרניים ולא כניסיונות של המתיישבים לעצב את תנאי חייהם בעצמם (קמפ, 2002, עמ' 40). רק בשנות האלפיים החלו להתפרסם מחקרים מפורטים שחשפו מחאה מזרחית בשנות החמישים ואף בתקופת המנדט (Roby, 2015).

פרויקט לכיש: היבטים השוואתיים

תכנון חבל לכיש מהווה דוגמה לתכניות אוטופיסטיות נרחבות של הנדסה חברתית, שאותן קידמו מדינות שונות במאה העשרים, בין היתר גם בקולוניות האירופיות ובמדינות שהשתחררו משלטון קולוניאלי. המשותף לתכניות אלה היה הרצון להשתמש בכוחה של המדינה כדי להביא לשינויים דרמטיים בהרגלי העבודה של האנשים, בדפוסי המחיה והמגורים שלהם, ואף בהשקפת עולמם. חוקרים כג'יימס סקוט (Scott, 1998), ג'יימס הולסטון (Holston, 1989) וטימותי מיטשל (Mitchell, 2002), עמדו על האופן שבו עקרונות התכנון עלו בקנה אחד עם מדיניות של פיתוח ומודרניזציה והצביעו על מעין תלות הדדית בין מתכננים לפוליטיקאים. בעקבותיהם בחנתי את המודלים המקצועיים שהדריכו את עבודתם של המומחים, ואת האופן שבו תורגמו לשדה המקומי. חלק מהמאפיינים הדומים נעוצים בתפיסת עולם מודרניסטית, כגון האמונה בקִדמה, בפיתוח ובתכנון מלמעלה; אחרים נבעו ממורשת קולוניאלית (במדינות שזכו לעצמאות) ו/או ממצב קולוניאלי מתמשך.

לאחר מלחמת העולם השנייה תרגמו גופים בין־לאומיים, כגון ארגון האומות המאוחדות והבנק העולמי, את חזון המודרניזציה המערבי לתכניות כלכליות מעשיות שנועדו לקדם את המדינות החדשות אשר קמו באזורי השליטה הקולוניאליים לשעבר, לרמת פיתוח דומה לזו של הארצות המתועשות. מדיניות הפיתוח והמודרניזציה, שבמרכזה הייתה הבטחה לשיפור תנאי החיים במדינות אשר כונו "לא מפותחות" באמצעות הגברת הצמיחה הכלכלית ורפורמות שנועדו לשפר את מצב החקלאות, התעשייה, מערכות החינוך והבריאות, הייתה דומיננטית עד שנות השבעים (סבירסקי, 2004; Ferguson, 1990, pp. 1-15).

מדיניות הפיתוח של גופים בין־לאומיים משנות החמישים עד ימינו עומדת במרכזם של דיונים תאורטיים סוערים. אשרטט כאן בקצרה את הקואורדינטות המרכזיות של דיונים אלה. האנתרופולוג ג'יימס פרגסון הנגיד בין שתי תפיסות תאורטיות מרכזיות של פיתוח. לפי התפיסה הליברלית נועדו פרויקטים של פיתוח לעזור לנזקקים והיא מדגישה את משמעותם המוסרית. התפיסה הנאו־מרקסיסטית טוענת כי מוסדות הפיתוח הם חלק מיחסי כוח אימפריאליסטיים בין מרכז לפריפריה ומשמשים כלי חשוב בשליטה מעמדית ואימפריאלית (Ferguson, 1990, p. 15). גישות פוסט־קולוניאליות מרחיבות את טענת השליטה והניצול ומצביעות על כך שדגמים של מודרניזציה ופיתוח התבססו לאמתו של דבר על שאילה מסיבית של דגמים קולוניאליים (McEwan, 2009, p. 26). גישה פורייה, לטעמי, הציעה האנתרופולוגית טניה מאריי לי. לי התבססה על התפיסות הביקורתיות, אולם ביקשה לנטרל את הנחת הקונספירציה שלעתים טמונה בהן במובלע או במפורש. היא הציעה להתייחס ברצינות להצהרות המתכננים על מטרות הפרויקט שלהם במקום לעשות רדוקציה לאינטרסים כלכליים ופוליטיים, אף שלאלה היה בוודאי תפקיד משמעותי (Li, 1999, p. 305).

סקוט בחן כיצד ניסתה המדינה לשלוט על החברה באמצעות פרויקטים אלה, בין היתר כדרך להרחיב את תחומי ריבונותה באזורי גבול ובקרב אוכלוסיות שעד כה חמקו ממבטה. הוא טען שאפשר להבין תהליכים שלכאורה לא היה ביניהם קשר, כמו רישום קרקעות ותושבים, תכנון ערים, קביעת בעלות על קרקעות, ארגון תחבורה וכדומה, כמאמץ לבהירות ולפשטות שדרכו ניסתה המדינה המודרנית לרכוש ידע נרחב על הסובייקטים כמו גם על הסביבה שנתפסה כטבעית וכנתונה. במסגרת מאמץ זה ניסו פקידים לפשט פרקטיקות חברתיות מורכבות ומקומיות כדי ליצור רשת שבה אפשר לשלוט מרחוק ובאופן מרוכז. תכנון של החקלאות ושל צורות ההתיישבות באזורים הכפריים, כגון חוות קולקטיביות, נועדו להפוך את האדמה, את תוצריה ואת כוח העבודה לנשלטים מלמעלה. בתכנון מה שכונה בפי המתכננים "אזור" אפשר למצוא את המאפיינים המרכזיים של כל הפרויקטים המודרניים היומרניים שניסו לשלוט באדם, בחברה ובסביבה ולשנות אותם לפי צורכי המדינה. ניסיונות אלה בדרך כלל כשלו (Scott, 1998, pp. 2-6). גם בפרויקט לכיש, למרות הניסיונות של הפקידים והמומחים לשלוט בתכנון החקלאי ובניהול חיי הכפר בעזרת סטנדרטיזציה וארגון מרכזי, הפערים בין התכנון לבין מה שקרה בפועל היו גדולים מאוד.

בהבחנה בין מדינות קולוניאליות לאחרות סקוט הדגיש את ממד הכוח, אך התעלם מן התופעה הנרחבת של קִטלוג בני אדם לקבוצות מוצא שעמדה בלב הפרויקט הקולוניאלי. בישראל הופעלו אמצעי הכפייה של המדינה באופן דיפרנציאלי, בהתאם לקטגוריית השייכות האתנית או הלאומית, והיכולת של קבוצות להתנגד לניסיונות הכפייה הייתה שונה. בחינת הממד הקולוניאלי מאפשרת להבין את היחס השונה לאוכלוסיות מובחנות מבחינה אתנית, דתית ו/או לאומית, ואת הפערים העצומים בין כוחה של המדינה הקולוניאלית לאוכלוסייה הילידית או בין האליטה הלאומית לבין אוכלוסיות מוכפפות באותן מדינות שזכו לעצמאות לאומית.

מדינות שהקולוניות שלהן היו מעבר לים קיימו מערכת דמוקרטית בבית (גם אם חלקית ומוגבלת) לצד מערכת קולוניאלית ברחבי האימפריה. בישראל היו קיימים דפוסים דמוקרטיים וקולוניאליים באותו מרחב לאומי בו זמנית. הדפוסים הדמוקרטיים הופעלו בעיקר באוכלוסייה הוותיקה, האשכנזית ברובה, ואילו דפוסים קולוניאליים מובהקים הופעלו על האוכלוסייה הערבית, ובמידה מסוימת גם על המהגרים מארצות ערב. מאחר שדפוסים אלה הופעלו על אזרחי המדינה, אפשר לדבר על מדיניות של "קולוניאליזם פנימי" (Sabol 2012; Calvert 2001). בפרויקט לכיש אפשר לזהות את המאפיינים המיוחסים לקולוניאליזם פנימי, ובהם הזזת אוכלוסיות ממקום אחד למשנהו בהתאם לצורכי המדינה, החלת תהליכי תִרבות על המהגרים שהוגדרו כשייכים לתרבות נחשלת ומפגרת כדי להתאימם לחברה הוותיקה וניהול ענייני הכפר בשנות ההתיישבות הראשונות על ידי גופים חיצוניים ששלטו גם על אמצעי הייצור.30

פרויקט לכיש מנותח בספר כפרויקט ריבוני וקולוניאלי שנשען על שיח פוליטי, ביורוקרטי ופרופסיונלי ואימץ מודלים של תכנון שגובשו ברחבי העולם בתקופה זו בסיטואציות בעלות מאפיינים דומים. ציר תאורטי אחד בוחן סוגיות שקשורות למדינה ולריבונות, תוך דגש על פרקטיקות ממשליות של ניהול אוכלוסייה וטריטוריה. ציר תאורטי שני עוסק באימוץ מודלים מחו"ל ובקשרים בין הפרופסיונלים למדינה. ציר שלישי מנתח שאלות שקשורות ליחסים שבין קולוניאליזם לשיח הפיתוח המודרניסטי כפי שאלה באו לידי ביטוי בלכיש. הדיון בפרקים השונים יהיה משולב, שכן בין שלושת הצירים הנ"ל יש קשר הדוק. מדובר על תקופה שבה הוקמה מדינת ישראל ונאבקה על כינון תחומי ריבונותה והרחבתם כחלק אינטגרלי וכהמשך ישיר של מגמות קולוניאליות שאפיינו את הפרויקט הציוני מראשיתו. השפעות של מודלים של תכנון התיישבות החלו עם ראשית ההתיישבות העובדת בעשורים הראשונים של המאה העשרים.

ההשוואה בין לכיש לפרויקטים קולוניאליים אחרים לא נועדה לטעון כי דמיון מבני ואידאולוגי מייצר בהכרח דפוסי פעולה ותוצאות זהים וגם לא להציע תפיסה דטרמיניסטית ביחס לפעולה החברתית. מאחר שבחנתי לא רק את המדינה ומוסדותיה אלא גם את האינטראקציה בין השחקנים השונים, כמו גם את דפוסי ההתנגדות של המתיישבים, חשפתי סתירות וניגודים בתהליך התכנון והביצוע. נוסף על כך גיליתי פערים גדולים בין התכנון לבין יישומו, שמעידים על התנפצות ההיבריס של המתכננים מול המציאות החברתית הנזילה המייצרת תוצאות בלתי צפויות. ממצאים אלו מדגימים את טענתם של אן סטולר ופרדריק קופר, כי פרויקטים קולוניאליים הם מלאי סתירות ואינטרסים מנוגדים, מורכבים ורבי פנים (Stoler and Cooper, 1997, pp. 21-22).

מקורות

הספר מבוסס על חומרים ארכיוניים מגוונים. נוסף על הארכיונים הפתוחים לעיון הציבור הרחב, מצאתי חומרים בעלי חשיבות עצומה בארכיון הפרטי של אריה לובה אליאב ז"ל, שהוא העמידו לרשותי באדיבותו.31 גם סגנו של אליאב, לוי ארגוב ז"ל, העמיד לרשותי חומרים שהוא איתר בארכיון של קריית גת, שאינו ערוך למחקר. צילומים של חומרים אלה נמצאים בידי. כדי לקבל תמונה מלאה של השיח המקצועי, הציבורי והפוליטי של התקופה, נשענתי הן על המקורות הראשוניים בארכיונים, הן על עיתונות מקצועית ויומית וכן על ספרים ומאמרים שנכתבו בתקופת הפרויקט או מיד אחריה בידי אנשים שלקחו בו חלק.

כדי ללמוד על רוח התקופה והשיח הציבורי על ההתיישבות בלכיש, עברתי על קטעי עיתונות יומית בתקופה הרלוונטית. חומרים רבים מצאתי בארכיון הציוני המרכזי, שכללו כתבות על לכיש מכל העיתונים היומיים של התקופה. נוסף עליהם עברתי על הארכיונים הממוחשבים של דבר, מעריב, על המשמר וחרות. כמו כן קראתי כתבי עת פרופסיונליים שונים: עיתון אגודת האינג'ינרים והארכיטקטים, בריאות הציבור, מגמות, רבעון לכלכלה, ילקוט המזרח התיכון ושל מערכת החינוך (הד החינוך, החינוך, אורים). עברתי על כל גיליונות שני כתבי העת של תנועת המושבים: תלמים — ירחון תנועת המושבים, ובתלם — ביטאון למושבי עולים. כתבי העת של תנועת המושבים סיפקו חומרים מאירי עיניים שערכם לא יסולא בפז על התקופה הנדונה, מאחר שכתבו בהם הן מתיישבים מהשורה, שסיפקו עדות ממקור ראשון על קורותיהם, הן אישים מבכירי תנועת המושבים, שלא היססו למתוח בפורום פנימי זה ביקורת נוקבת על המוסדות, שכללה האשמות חמורות על אפליה של עולים מארצות ערב. חומרים ראשוניים רבי ערך היו ספרים ומאמרים שכתבו אישים ששימשו בתפקידים רשמיים מטעם הממשלה, הסוכנות, תנועת המושבים, קק"ל וההסתדרות (חלקם אוטוביוגרפיות, אחרים ספרים עיוניים). נמנו עמם אנשי הסוכנות היהודית (גורן, 1960), בכירי משרד החקלאות (גבעתי, 1981), ראשי תנועת המושבים (אסף, 1953; קורן, 1964) וכן פקידים גבוהים ממוסדות אחרים (למשל, שמחה בלאס שהיה ממקימי חברת תה"ל — תכנון מים לישראל: בלאס, 1955; ומנהל חבל לכיש, אריה אליאב: אליאב, 1970).

המחקרים הסוציולוגיים וההיסטוריים שהתמקדו בפרויקט חבל לכיש היו מחקרים "מטעם". אין בנמצא מחקרים הבוחנים את הפרויקט מנקודת מבט שאותה אפשר לכנות "חוץ־ממסדית". במקרה של לכיש, כמו במחקר על ההתיישבות החקלאית בישראל בכלל, יש למונח "מחקרים מטעם" משמעות כפולה: הן של ספרות מחקר שנכתבה במימון ישיר של המוסדות, בעיקר הסוכנות היהודית, הן של ספרות מחקר שמאמצת ומצדיקה את נקודת המבט הממסדית או ההגמונית (למשל ביין, 1982).

המחקרים הרבים שהפיקו החוקרים שפעלו מטעם המוסדות מציגים חומרים מגוונים ועשירים, ושימשו אותי כמקורות ראשוניים. עם זאת, כל אחד מהמחקרים עוסק בהיבט מסוים של ההתיישבות, וקשה לחלץ מהם תמונה כוללת של פרויקטים התיישבותיים כמו זה של לכיש. יתר על כן, נקודת המבט הממסדית מחייבת זהירות בהסתמכות על ממצאיהם והצלבה של המידע המצוי בהם עם מקורות אחרים (בעיקר ארכיונים וקטעי עיתונות), יחד עם מודעות להטיות האידאולוגיות והפוליטיות שלהם.

ערכתי ראיונות עם אנשים שלקחו חלק בפרויקט חבל לכיש: אריה לובה אליאב שהיה האחראי על תכנון החבל, סגנו לוי ארגוב, שאחרי פרישת אליאב שימש כמנהל החבל ופיליס פלגי ז"ל שעבדה בתקופה זו כאנתרופולוגית מטעם משרד הבריאות.

מבנה הספר

בפרק הראשון אני דנה בתהליכי התגבשותו של פרויקט לכיש, ועומדת על הקשר ההדוק בין ההחלטה על מדיניות התיישבותית חדשה לבין שינוי דפוסי ההגירה מצפון אפריקה. בפרק זה מוצגים גם הגופים והרשתות החברתיות שלקחו חלק בפרויקט לכיש והדמויות הראשיות בעלילה — אישי המפתח, המוסדות החשובים והקשרים ביניהם שחצו גבולות מוסדיים. בסוף הפרק אני מתייחסת בקצרה אל תושביו הקודמים של אזור לכיש, הערבים שהונסו וברחו ממנו ונאלצו להותיר מאחוריהם את שדותיהם הפוריים; חלקם ניסו לחזור ולהסתנן בחזרה ואיום זה היה אחד הזרזים להתגבשות פרויקט ההתיישבות בלכיש.

בפרקים הבאים מוצג ניתוח של מרכיבים מרכזיים של הריבונות בתקופה הנדונה — ניהול טריטוריה וניהול אוכלוסייה — תוך פירוט הפרקטיקות הממשליות שכללו גם ניסיון לעצב את זהותה של אוכלוסיית המהגרים־המתיישבים. הפרק השני מיוחד לניתוח סוגיות מרחביות מרכזיות ומאפייניו המרכזיים של תכנון חבל לכיש. מוצג בו ניתוח תמציתי של תפיסות תכנון ההתיישבות הציונית שבאו לידי ביטוי בלכיש, תוך דגש על הוויכוחים המרכזיים והמודלים שאומצו. הניתוח של מרכיבי המפתח בתכנון מאפשר לבחון מקרוב את דרכי הפעולה של המוסדות ושל אישי המפתח של התקופה ולהצביע על המורכבות ולעתים הסתירות של תהליכים אלו.

בפרקים השלישי, הרביעי והחמישי מנותחות סוגיות הקשורות לניהול האוכלוסייה וליחסי הגומלין בין המוסדות לבין התושבים, ובהם נבחנת הפעולה המשולבת של "משטרי המשמעת של הגוף" יחד עם טכנולוגיות ממשליות של ארגון האוכלוסייה — ה"ביו־פוליטיקה" בלשונו של פוקו (Foucault, 1997, pp. 241-253; Foucault, 1977, pp. 141-149). במרכז הפרק השלישי עומדות הפרקטיקות שהפעילו מוסדות ההגירה, הקליטה וההתיישבות במסלול שעברו המתיישבים — החל בתהליכי סלקציה בצפון אפריקה, דרך ההפניה למקומות היישוב ועד לניהול חייהם בכפרים. אני מציגה בו את ההתפתחות של יחסי תלות בין המתיישבים למוסדות המיישבים, תלות שהועמקה באמצעות נוהלי העבודה החקלאית.

במוקד הפרק הרביעי עומדים דימוים של המזרחים בעיני הוותיקים ופרקטיקות של תִרבות ועיצוב זהותם. היבט מרכזי בניהול חיי המתיישבים היה ניסיון להעבירם תהליכים של חינוך מחדש כדי להקנות להם ערכים והרגלי חיים שיתאימו לחברה הישראלית הקולטת בהתאם לתפיסתה העצמית כחברה מערבית.

בפרק החמישי אני דנה בדפוסי מחאה והתנגדות של המתיישבים בשלבים השונים שהם עברו בדרך מצפון אפריקה למושבים, על מנת להראות, שהם לא היו שחקנים פסיביים בתהליך. למרות חולשתם היחסית ותלותם במוסדות המיישבים ואף שפעולותיהם בדרך כלל לא היו מאורגנות ומתואמות, הם הצליחו לעתים לשנות את תהליכי העבודה ואת היחסים בינם לבין הממסד.

לבסוף, הערה על שימוש במונחים טעונים פוליטית. כתיבה של סוציולוגיה היסטורית מאלצת את החוקרת לנהוג משנה זהירות במונחים שבהם היא משתמשת. בניגוד לחלק מהחוקרות שכותבות מפרספקטיבה פוסט־קולוניאלית, החלטתי לא לוותר על חלק מהמונחים שבהם השתמשו בני התקופה. אני מוצאת כי במחקר שמתבסס על חומרים ראשוניים, אין לוותר על מונחים של בני התקופה — כל עוד לא מדובר על מונחים המעוותים את המציאות, כגון "רכוש נטוש". כוונתי בעיקר למושגים "עולים" ו"עלייה". מובן שמדובר במונחים אידאולוגיים, אולם המונח "הגירה", שבו מרבים להשתמש לאחרונה (כולל במחקר זה), גם הוא אינו מדויק דווקא משום שהוא משמיט את הממד האידאולוגי של העלייה לישראל, ושל העולה כאדם שתלוי במוסדות העלייה. המונח האלטרנטיבי — מהגר — הוא בעייתי בהקשר הציוני, שכן לא מדובר על הגירה רגילה. נוסף על כך, מרבית האנשים הגדירו את עצמם כעולים.

במקרים מסוימים החוקרת נדרשת לפשר בין פרספקטיבות, בעיקר בין זו הציונית לזו הפלסטינית. יש חוקרים פלסטינים המתנגדים לשימוש במונח "מלחמה" בקשר לאירועים האלימים של שנת 1948, מתוך תפיסה שבמקרים רבים הכוחות שנלחמו לא היו כוחות סדירים שאפשר להגדירם כצבא. המושג שבו הם משתמשים לגבי מה שהתחולל ב־1948 הוא "נכבה". אני משתמשת במושג "מלחמת 1948", שבעיני הוא הניטרלי ביותר מבין האופציות הקיימות. אני סבורה שאי־אפשר להתעלם מכך שגם הצד היהודי נפגע מהאירועים האלימים, אף על פי שהוא ניצח, כמו גם מכך שהיהודים במרחב שהפך להיות מדינת ישראל חוו אירועים אלה כמלחמת קיום שגבתה קרבנות יהודים רבים. הכרעה זו אינה פוסלת את השימוש במושג "נכבה" בהקשרים מתאימים אחרים.

1 ויץ ציטט ממסמך זה במסגרת שיחה שנערכה במרכז לחקר ההתיישבות ברחובות בין חוקרות מטעם המרכז (נורית שילה ויהודית נבו) לבין כמה מתכננים של החבל מטעם המחלקה להתיישבות (מלבד ויץ השתתפו גם ישראל פריאון, דוד עמירן, יהודה לנדאו ודני פרימן) ב־23.3.1971. תמליל ההקלטה, אצ"מ, J123/201. תאריך המכתב שהציג בשיחה היה 26.7.1954 (להלן: שיחה עם ויץ במרכז לחקר ההתיישבות ברחובות, 23.3.1971, אצ"מ, J123/201).

2 יוצא דופן היה פרויקט יישוב הנגב, שבמידה רבה היווה מעין ניסוי מקדים ל"מעבדה" המשוכללת יותר של לכיש. להרחבה על פרויקט זה, ראו הכהן, 1998.

3 גבולות החבל השתנו שנים מספר לאחר הקמתו. השינוי המרכזי היה "מתיחתו" מערבה עד לים באופן שכלל גם את אשקלון, אך היו שינויים נוספים בגבולותיו.

4 ביין, 1982, עמ' 141. בניגוד להגדרותיו של גבתי, חוקרים אחרים טוענים כי בלכיש הוקמו שלוש היאחזויות נח"ל סמוך לגבול שביתת הנשק עם ירדן, אזור שנחשב למסוכן ביותר מבחינה ביטחונית — לכיש, אמציה ונחושה — שמאוחר יותר אוזרחו. ראו אלעד, 1993, עמ' 129.

5 יהושע בן־אריה, 1966, "מפעל חבל לכיש — תכנון מול ביצוע", אצ"מ j123/234. לרשימת היישובים בלכיש לפי מחקרו של בן־אריה, ראו נספחים 2-1 בסוף הספר.

6 מחקר של הסוכנות היהודית מ־1965, א"א.

7 חנה יונה, "סיור באזור לכיש", דבר, 4.10.1955, עמ' 4.

8 "עוול משווע כלפי חלוצי הנגב", על המשמר, 25.5.1955, עמ' 2.

9 עם זאת, חלק מהאנתרופולוגים שעבדו במושבי עולים לא היססו לחשוף פרטים מורכבים ואף ביקורתיים על המוסדות.

10 בהקשר האתני, פרויקט לכיש עדיין נוכח בשיח הציבורי. דוגמה לכך היא התגובה על כתבת ביקורת של רוגל אלפר על סרט דוקומנטרי ששודר בטלוויזיה ובו שולבו ראיונות עם אליאב ובן־גוריון על לכיש. אלפר כתב כי זהו סרט תעמולה בנוסח בולשוויקי וכי "איש לא טורח להתייחס לשאלה אם הם [המתיישבים] רצו להתיישב בחבל לכיש. מדברים עליהם כמו על חפצים". הארץ, 1.6.2015. למחרת הגיב על כך בחריפות רבה ההיסטוריון מיכאל בר־זהר, שכתב את התסריט לסרט והגן בחירוף נפש על פרויקט לכיש. ראו בר־זהר, "וידויו של בולשביק", הארץ, 2.6.2015. הגאוגרף ארנון גולן תמך בעמדתו, ראו "חזון לכיש וביצועו", הארץ, 6.6.2015. אלפר פרסם קישור לסרט אחר שבו אליאב עצמו מודה כי לא סיפרו לעולים לאן עומדים לשלוח אותם וכי הם סירבו לרדת מהמשאיות. רוגל אלפר, "כששפכו מהמשאית מרוקאים בחבל לכיש", הארץ, 14.6.2015.

11 נושא מרתק נוסף שמעורר הדיון בלכיש הוא פיתוח מודל התיישבותי ייחודי ששנים ספורות לאחר מכן יוצא לעולם השלישי, במיוחד לאפריקה. על חלקו של פרויקט לכיש ביצוא הידע הישראלי לאפריקה, ראו בר־יוסף, 2013.

12 בשנים שלאחר הקמת מדינת ישראל חלו שינויים עצומים בהרכב האוכלוסייה בחלק מהישות שנקראה עד אז 'פלשתינה' או 'פלשתינה־א"י'. כ־700,000 פלסטינים גורשו ונמלטו ממנה בין דצמבר 1947 לסוף 1950, ומספר דומה של מהגרים יהודים הגיעו למדינה עד סוף 1951 והצטרפו ליישוב הקיים שמנה ב־1948 650,000 נפש. באמצעים משפטיים ופרוצדורליים שונים המדינה העבירה לידיה, או לידי המוסדות הציוניים, את מרבית הקרקעות שהיו קודם לכן בבעלות לא־יהודית. ברוב המקרים היו אלו אדמות בבעלות פלסטינית, הן של אלו שעזבו את גבולות המדינה והן של אלו שנותרו בה ('פליטים פנימיים').

מרבית היהודים שהגיעו בשנים הראשונות לקיום המדינה יושבו על קרקע שהוחזקה בעבר ע"י ערבים (350 מתוך 370 יישובים חדשים); חלקם שוכן בתוך בתים ערביים שכונו עתה, כמו יתר הרכוש הפלסטיני, בשם 'רכוש נטוש' (יפתחאל וקדר, 2000; מוריס, 1999).

13 אני משתמשת בקטגוריות של מחקר ממסדי מול מחקר ביקורתי שהציע אורי רם (1993א) למחקרים מכמה דיסציפלינות: סוציולוגיה, היסטוריה, גאוגרפיה ואדריכלות.

14 מדיניות זו מפורטת בספריהם של שליח תנועת המושבים למרוקו, יהודה גרינקר (1973), ושל יהודה בראגינסקי (1978), שהיה אחד משני ראשי מחלקת הקליטה של הסוכנות מטעם אחדות העבודה וסייר במרוקו ב־1955. בשנות התשעים החלו להתפרסם מחקרים שהתבססו על ארכיונים שנפתחו לעיון וחשפו בריש גלי את מדיניות הסלקציה שהנהיגו ממשלת ישראל והסוכנות בעלייה מצפון אפריקה בין השנים 1956-1951 (מדיניות הסלקציה נדונה בפרק הראשון).

15 אחד המעטים שעמד על כך שהקשר הסיבתי בין ההתיישבות להגירה היה הפוך מטענת המוסדות הוא חיים מלכה. הוא כתב שהחלטת הממשלה והסוכנות על חידוש העלייה בתקופה זו במתכונת חדשה, כלומר "מהאנייה להתיישבות" וללא מחנות מעבר, נבעה מהצורך בפיזור אוכלוסייה בנגב, בגליל ובפרוזדור ירושלים. מאחר שהעולים מאירופה "לא התאימו" לרמת חיים נמוכה, יועדו לכך העולים מצפון אפריקה. ראו מלכה, 1998, עמ' 197.

16 על היחס הדיפרנציאלי של מוסדות התכנון כלפי עולים ממוצא אתני שונה, ראו שרון, 2006. היו גם מהגרים מארצות אירופה שנשלחו לפריפריה, אולם מרביתם הצליחו לנצל קשרים כדי לעבור למרכז, ומי שנותר שם היו בעיקר קבוצות מוחלשות.

17 על יכולת האכיפה של מוסדות היישוב, ראו בראלי וקידר, 2011, עמ' 36-33.

18 אלגזי, 2010. על קולוניאליזם התיישבותי, ראו: Veracini, 2010. לדיון בהיבטים הקולוניאליים של הציונות, ראו פלד ושפיר, 2005, עמ' 34-27.

19 תמלול ריאיון שנערך עם אליאב במשרדי תה"ל, 30.11.1962. ללא שם מראיין. א"א.

20 עוד על הפחד של הנהגת המדינה מלחצים בין־לאומיים שיפגעו בהישגי המלחמה, ועל הקשר שבין לחצים אלה לפרויקטים של התיישבות יהודית, ראו Robinson, 2013, pp. 36-40.

21 השאלה עד כמה המדינה החדשה ומוסדותיה היו שונים בצורה משמעותית מהנהגת היישוב ומוסדותיו בתקופת המנדט או שמא יש להדגיש את ההמשכיות בין שתי התקופות, מפרנסת מחקרים רבים והדעות לגביה חלוקות. יהיו אשר יהיו העמדות בסוגיה זו, אין ספק שבתאריך 14.5.1948 הגיחה לעולם ישות חדשה, גם אם האישים שעמדו בראשה עמדו גם בראש מוסדות היישוב.

22 על היחסים בין המדינה לבין "מרכזי סמכות משניים" במסגרת המאבק על הממלכתיות, ראו קידר, 2009, עמ' 117-103. להרחבה על ההשפעה העצומה של שני גופים שלא היו מוכנים לוותר על הכוח שצברו בתקופת המנדט — הסתדרות העובדים ומפא"י — במהלך שני העשורים הראשונים לאחר הקמת המדינה, ראו גרינברג, 1993. גרינברג טען כי נוצרה תלות מסועפת בין הממשלה, ההסתדרות ומפא"י (שם, עמ' 54), וכי הממשלה התקשתה להשליט את מרותה גם על הצבא (שם, עמ' 164).

23 ישיבת מטכ"ל, 3.1.1955, אצ"ה, תיק מס' 29 (847).

24 בראש מחלקת ההתיישבות עמד לוי אשכול, אולם מאחר שהוא כיהן כשר אוצר באותה תקופה, רענן ויץ ניהל בפועל את המחלקה בתקופת פרויקט לכיש. בשנת 1963 הוא החליף את אשכול גם באופן רשמי.

25 וילנר הייתה תלמידתו של רוברט רדפילד מאוניברסיטת שיקגו. בשיקגו היה אז מרכז חשוב לחקר ארצות מתפתחות, ובו עסקו במחקרי קהילה. אבוהב, 2010, עמ' 102.

26 אבוהב, 2010, עמ' 106. על הקשר של גופים אמריקניים ובין־לאומיים לפרויקטים של פיתוח נכתבה ספרות ענפה, חלקה מפרספקטיבה פוסט־קולוניאלית. ספרות זו עמדה על חלקם של האנתרופולוגים בתהליכים אלה. למשל: Ferguson, 1997. עוד על הקשר בין אנתרופולוגיה לבין פרויקטים קולוניאליים, ראוAsad, 1973 .

27 Cooper and Packard, 1997; Gupta, 1998. פרדריק קופר הצביע על כך, שפקידים וחוקרים פעלו במסגרת שדה דיסקורסיבי משותף. הוא ציין כי שיח המודרניזציה של ביורוקרטים בקולוניות הבריטיות והצרפתיות באפריקה הקדים את עליית תאוריית המודרניזציה באקדמיה. ראו Cooper, 1997, p. 81.

28 לדיון בנושאים אלה, ראו הרצוג, 1986; שנהב, 2003; אייל, 2005; הירש, 2014.

29 דיון נרחב ברעיון הפרודוקטיביות בציונות, והקשר בין רעיון זה לבין כינון וחיזוק הבחנות האתניות, ראו אצל האוזר, 2005.

30 עוד על קולוניאליזם פנימי ראו בפרק השני, במסגרת הדיון במודל הקולוניזציה האיטלקי.

31 בשנת 2016 החלה טניה אליאב, אלמנתו של אריה, להעביר את הארכיון הפרטי לארכיון מפלגת העבודה ע"ש משה שרת הנמצא במכללת בית ברל. בזמן ירידת ספר זה לדפוס טרם השלימו את העברת החומרים לארכיון וקטלוגם. החומרים שכבר הועברו לארכיון נמצאים בחטיבה 4-047.