משחקי ריגול

רואן פארינגדון ציפתה בחרדה לארוחות הערב של ימי ראשון בחברת הוריה. מדובר במסורת חדשה, שהתחילה חודש אחד בדיוק לאחר שהוריה יצאו לגמלאות וקנו לעצמם בית מנצנץ ומרהיב הניחן בכל הראוותנות של מוזיאון ונעדר כל תחושת חמימות. אפילו סידורי הפרחים נראו רשמיים.

לפני חודשיים היא עשתה טעות, כאשר הופיעה בפתח ביתם ובידיה חופן שושנים מלבלבות בגוני שמנת ואשר מצאו את דרכם מתחת לכיור בחדר הכביסה – ומשם הם ללא ספק יושלכו לפח על ידי אמה בהקדם האפשרי.

היא לא חזרה על הטעות הזאת.

מסיבה כלשהי אמה אהבה את הבית הזה, והתעקשה שרואן – בהיותה הילדה והיורשת היחידה שלה – תאהב את הבית גם כן.

זה לא יקרה לעולם.

קרוב לוודאי שהמחשבה שנחפזה לבטא, "אני כבר מסודרת, אמא. תמכרי את הבית. תבזבזי את כל הכסף שלך עד האגורה האחרונה, באמת שלא אכפת לי..." לא היתה המחשבה המתחשבת ביותר שהיא הביעה מעודה, אך רואן התכוונה לכל מילה מדבריה.

יהיה זה לשון המעטה לומר שרואן ואמה לא הכירו או הבינו זו את זו.

ארבעה אנשים ישבו לשולחן העגול העצום בערב הרשמי המסוים הזה. אמה של רואן, אביה, סבה והיא עצמה. לכאורה העניק השולחן העגול את הרושם שכל היושבים סביבו בעלי חשיבות שווה, אולם השיחה שהתקיימה סביב השולחן סיפרה סיפור אחר לגמרי.

רואן החליפה מבטים עם סבה בשעה שאביה פתח בעוד מונולוג שעסק בסעודה בחברת אנשים מכובדים וחשובים שעליהם היא מעולם לא שמעה. שני הוריה היו אנשי צבא בצעירותה, ובהמשך שניהם הפכו לנושאי תפקידים בשגרירויות חוץ. במשך רוב חייהם הם חיו את חיי הגלות, בעוד שמרבית הזמן רואן הושארה מאחור עם סבה. גם העבודה שלו לא בדיוק עלתה בקנה אחד עם גידול ילדים – הוא היה אלוף בצבא – אך הוא מעולם לא זנח אותה והיא תמיד אהבה אותו על כך.

הטלפון של רואן זמזם מתוך הכיס בתיק היד שלה, המונח על השולחן הקטן שעליו הניחה אותו כשהגיעה, והיא התכווצה ברתיעה. היא ציפתה לרגע הזה.

"חשבתי שביקשתי ממך לכבות את הטלפון, נכון?" אמרה לה אמה באדישות, עיניה החומות נוקשות ורוגזות.

בדרך כלל אנשים חושבים שעיניים חומות הן רכות, עדינות ומקסימות.

אך לא כולם.

"את יודעת שאני לא יכולה," אמרה רואן וקמה. "תסלחו לי. אני חייבת לענות."

היא לקחה את הטלפון והמידע שהכיל וניגשה למסדרון. לאחר כדקה היא חזרה לשולחן. היא הושיטה יד אל התיק שלה והטילה אותו על כתפה.

"את הולכת?" קולה של אמה נשמע יותר מאשים מאשר מאוכזב.

רואן הנהנה.

"יש בעיות?" שאל סבה.

"השבוע אני מחליפה את אחד המנהלים האחרים, בזמן שהוא נמצא מחוץ לארץ. אחד מהסוכנים שלו בדיוק סיים את תפקידו כסוכן חשאי. אנחנו קולטים אותו לאחר סיום המשימה."

"אנחנו כבר בקושי רואים אותך," הוסיפה אמה – בעודה מתעלמת מכך שלפני שהם יצאו לגמלאות הם בקושי היו רואים אותה.

"בקושי ראיתם אותה במהלך כל ילדותה," נזף סבה בבתו. "לפחות כאשר רואן נאלצת לעזוב בדחיפות, היא מספקת לנו הסבר."

בדבריו היתה מספיק אמת כדי לגרום לאמה לכווץ את שפתיה במרירות. היה בהם מספיק עוקץ כדי לגרום לזיכרונותיה של רואן לתבוע את תשומת ליבה.

"אבל זו יום ההולדת שלי," אמרה פעם רואן לאמה בשעה שהוריה יצאו מהדלת, תיקי הנסיעות שלהם מתגלגלים בעקבותיהם כמו חיות מחמד צייתניות. "סבא הכין עוגה. הוא הכין אותה בשבילנו."

"אני מצטערת, יקירתי," אמה אמרה. "אין לנו ברירה."

"אבל הייתם כאן רק יום אחד," היא אמרה מתישהו לאביה, ובתגובה קיבלה הרצאה חמורת סבר על סבלנות ושליחות.

"לאן אתם נוסעים?"

היא הפסיקה לשאול את השאלה הזאת. עד היום היא לא חשבה שאי פעם היא קיבלה תשובה כנה. המסר שהעבירו לה תמיד היה שהם נוסעים למקום חשוב ושרואן לא יכולה להצטרף אליהם.

"את חייבת להתבגר," חזרו ואמרו לה הוריה – והיא אכן התבגרה.

העובדה שכעת אמה רצתה מערכת יחסים אחרת עם בתה היחידה כלל לא הטרידה את רואן.

"אני מצטערת. אני חייבת ללכת."

"סבא שלך לא הולך ונעשה צעיר יותר, רואן. את יכולה לעשות למענו יותר."

המילים שבקעו מפיה של אמה נועדו לפגוע בה, אך רואן פשוט חייכה בנימוס והניחה להן לחמוק מהמטרה ולדעוך. רואן נפגשת עם סבה לפחות פעמיים בשבוע, והיא מתקשרת אליו לפחות כל יומיים.

אך מובן שאמה לא יודעת על כך.

ולרואן אין ממש חשק לחלוק זאת עמה.

"הסוכן החדש היה מוצא חן בעיניך," היא אמרה לסבה, מפני שידעה שיתעניין בדבריה. "הוא יצר תוהו ובוהו מוחלט בעזרת משאבים מוגבלים ביותר."

"הוא איש צבא לשעבר?"

"לא, הוא אחד שהתחיל אצלנו והתקדם. יצירתי מאוד."

היא מוכנה לשים את הכסף שלה שבפעם הבאה שתתקשר לסבה הוא יידע בדיוק על מי היא דיברה. למרות שהוא פרש מזמן, יכולתו להפעיל קשרים עדיין מרשימה.

"כן, כן, רואן. כולנו יודעים עד כמה עבודתך חשובה," אמה אמרה בעוקצנות, ורואן מיד הסתובבה לעבר האישה המסורקת בקפידה שהולידה אותה.

יחסית לאישה שככל הנראה נאלצה לנהל את אותם מאבקי מגדר שרואן עדיין מנהלת, נדמה שאמה כלל אינה מתרשמת מהצלחתה של רואן ומהתפקיד שהיא נושאת בשירות החשאי האוסטרלי.

"תיהנו מהארוחה." היא הפריחה נשיקה באוויר לעבר שני הוריה. "הבאתי פאי תפוחים לקינוח."

"הכנת אותו בעצמך?"

עקיצה נוספת מאמה שבמשך כל חייה בקושי נקפה אצבע במטבח – אלה הם חלק מן היתרונות שנלוו לחייה בגלות.

"לא. חברה שלי הכינה אותה עבורי בתשלום. זה מתכון של סבתה, והוא עבר במשפחה שלה. אני מקווה שהיא תמצא חן בעיניכם."

היא פנתה אל סבה והצמידה נשיקה עדינה ללחיו.

הטלפון שלה השמיע צליל נוסף ורואן זקפה את גבה. "הגיע הזמן ללכת."

"אני משערת שזה הנהג שלך?" אמה אמרה בעוקצנות. "הוא קצת חסר סבלנות."

"לא, הוא בסך הכול מודיע לי שהוא הגיע."

"אולי בחודש הבא תצליחי להישאר למשך כל הארוחה. אם בכלל אטרח להמשיך לקיים את הארוחות האלה."

"תחליטי כרצונך, אמא." רואן העיפה מבט באביה, אשר שמר על שתיקה לא אופיינית במשך כל חילופי הדברים ביניהן. "האם גם אתה לא מרוצה ממני?"

אביה לא אמר מילה. דיפלומט תמיד יישאר דיפלומט.

"את יודעת, אמא... אם חושבים על זה... לא יזיק אם שניכם תנסו להתגאות בי ובעבודה שלי, במקום למתוח ביקורת על הבחירות שלי ללא הרף. לא יקרה שום דבר. אולי אז אני אקדיש לכם מזמני, כפי שאתם מצפים."

והנה הסתיימה, חשבה לעצמה רואן במרירות, ארוחת ערב נוספת עם הוריה.

סבה קם, ג'נטלמן כמו תמיד, וליווה אותה לדלת בזמן שהוריה נשארו מאחור. לא היה זה הבית שלו – אלא המאוזוליאום המוקפד של אמה – אך מעולם לא עלה בדעתה להפגין כלפי בתה את אותה האדיבות שהפגינה כלפי אחרים במשך כל חייה.

למען השם, אמה היתה שגרירת חוץ מכובדת. מאריסה פארינגדון-סטוארט יודעת כיצד להתייחס לאחרים בכבוד.

"אל תתייחסי אליה," אמר סבה של רואן ברכות.

"היא הולכת ונעשית גרועה יותר."

"היא כבר לא מצליחה להבדיל בין התנהגות מקובלת לפסולה. סימנים מוקדמים של דמנציה."

"ניסיון נחמד, קשישא, אבל אני יודעת מה זה דמנציה."

אופן ההתבטאות של אמה כלל לא היה קשור לדמנציה – הוא היה קשור קשר הדוק לעוקצנות.

"היא מקנאה, וחלק מזה בגללי," אמר סבה בזעף. "מעולם לא היה לי זמן עבורה. למדתי מהטעות שלי והקפדתי שיהיה לי זמן עבורך. בנוסף, נחלת הצלחה רבה במקצוע שלך. אמך היא אדם תחרותי. זה עולה לה על העצבים."

"ואבא שלי? איזו מחלוקת יש לו איתי?"

"מי יודע?" אין יותר מדי אהבה בין סבה לגבר שעמו בתו בחרה להתחתן. "הוא אידיוט. יותר מדי דם אצילים ופחות מדי תאי מוח."

"אני אתקשר אליך מחר," היא אמרה.

"את נראית נפלא הערב," אמר לה סבה.

"חנפן שכמותך."

רואן ניסתה להיראות במיטבה לכבוד ארוחות הערב של ימי ראשון – כפי שאמה ציפתה ממנה – אך לא ניתן היה להתעלם מהעובדה שעיניה היו מלוכסנות מדי, שפיה היה רחב מדי ושאוזניה בלטו מדי, לא משנה עד כמה היא ניסתה לסדר את שערה. בסופו של דבר היא תקצוץ את השיער שלה ושהאוזניים שלה ילכו לעזאזל.

אם רק תרצה, היא תוכל להיראות "מעניינת".

תנו לה שעה וחצי, ואת מוצרי האיפור המתאימים, והיא אפילו תוכל להיראות מרתקת.

אך היא לעולם לא תהיה יפה.

"קח אתך את פאי התפוחים כשאתה הולך. תבקש אותו. היא גם ככה תזרוק אותו בהזדמנות הראשונה, ואני ביקשתי ממאדי שתכין אותו במיוחד בשבילך. עם תוספת קינמון."

"אני אשמור לך חתיכה."

"כדאי לך." רואן חיבקה את סבה השברירי. "נתראה ביום רביעי?"

הוא הנהן. "ותביאי לי תוהו ובוהו, פוליטיקה או תככים."

רואן יצאה מהבית והתכוונה לעבר המכונית שהמתינה לה. "אתה יכול להיות בטוח בזה."