d="PinotAfelot-4" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">
פרק ראשון
הגיהינום הוא חניית ביניים של שעתיים בנמל התעופה באטלנטה.
האישה מימיני נועצת בי מבטים מהרגע שהתיישבתי. ניכר שהיא מהאנשים שרואים בעצם העובדה שאת נושמת הזמנה לפתוח בשיחה.
לא ליצור קשר עין. אני חוזרת על המילים שוב ושוב בראשי בזמן שאני מחפשת את האייפוד. אני לוקחת אותו איתי לכל מקום, אפילו שאפֶּל הפסיקו לייצר את הדגם הזה לפני שבע שנים והמסך סדוק.
לחץ מדגדג מצטבר עמוק באפי. האישה שלצידי זזה במקומה. לא ליצור קשר עין. ובטח לא להת –
אני מתעטשת.
לעזאזל.
״לבריאות, מותק! חם היום, את לא חושבת?״ האישה מנפנפת על עצמה בכרטיס העלייה למטוס. היא מזכירה לי את סבתא שלי: היא זקנה, אבל סביר יותר למצוא אותה ליד מוצרי טיפוח במרפאה מאשר במרכז הקהילתי ביום בינגו. אני משיבה בהנהון לא מחייב.
היא מחייכת וזזה במושבה כדי להתקרב למשענת היד שלי. אני מנסה לחשוב איך אני נראית בעיניה: שיער שמנוני אסוף בגולגול. עדיין במכנסיים שחורים ובחולצת וי שחורה: המדים שלי ברשת צ׳יליז. תיק הגב דחוק בין הרגליים. אני בטח נראית כמי שזקוקה לחום אימהי.
״אז מאיפה את?״ היא שואלת.
שאלה מוזרה לנמל תעופה. האם רוב האנשים לא שואלים זה את זה לאן הם נוסעים?
אני בולעת רוק. ״פלורידה.״
היא עדיין מנפנפת על עצמה בכרטיס העלייה למטוס, שולחת אליי ריח של זיעה ופודרה. ״הו, פלורידה. נהדר.״
לא ממש. פלורידה היא מקום שאנשים עוברים אליו כדי למות.
״יש מקומות יותר גרועים,״ אני אומרת.
מי כמוני יודעת, הרי אני בדרכי למקום כזה.
***
כשהמנהלת שלי אמרה שיש לי שיחת טלפון ידעתי שמישהו מת. כל הדרך מהמטבח למשרד שלה אמרתי לעצמי שזאת סבתא. כששמעתי את הקול שלה מעבר לקו, כמעט ריחפתי באוויר מרוב הקלה.
ואז היא אמרה, "זה אבא שלך, טסה."
סרטן הלבלב, היא הסבירה. שלב ארבע. גם אם רופאי בית הסוהר היו תופסים את המחלה מוקדם יותר, זה לא היה משנה שום דבר.
שלושה ימים נדרשו למפקד הכלא לאתר אותי. קצין הענישה של אבא שלי התקשר לבית של סבתא בשיחת גוביינא כשהייתי בדרכי לעבודה.
סבתא אמרה שאולי הוא לא ישרוד את הלילה. אז היא אספה אותי מ'צ'יליז', ותרמיל הגב שלי חיכה לי על מושב הנוסע. היא רצתה לבוא איתי, אבל לא היה זמן להשיג מהקרדיולוג שלה אישור בכתב שמאפשר לה לטוס. ושתינו ידענו שהכרטיס הנוסף ממילא יהיה בזבוז כסף.
גלן לוול הוא לא הבן שלה. היא אף פעם אפילו לא פגשה אותו.
קניתי את הכרטיס לפיטסבורג בנמל התעופה. הוא עלה מאתיים דולר יותר ממה שהיה עולה לי אם הייתי מזמינה אותו מראש. כמעט החלטתי לעזוב את זה וזהו. אני צריכה את המאתיים דולר האלה לרכישת ספרים לסמסטר סתיו.
אתם בטח שואלים את עצמכם איזו מין אישה תיתן לאבא שלה למות לבד בשביל מאתיים דולר. אבל אבא שלי ירה בבעלים של חנות מכולת וכמעט הרג אותו בשביל הרבה פחות כסף – ופָּקט סיגריות.
אז ככה. לא שאני לא רוצה להגיע לשם כדי להיפרד; פשוט מבחינתי אבא שלי מת ביום שהשופט גזר עליו מאסר עולם לפני עשר שנים.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.