פרולוג
להסתכל למצלמה או אליך? מאיפה לי לדעת? בחיים שלי לא עשיתי דבר כזה. עשרים שנה שוטר. אף פעם לא דיברתי עם עיתונאים. תשאל את החברים שלך אם אי־פעם הדלפתי להם. ואללה, אתה הראשון.
אז למה אני פה? רוצה ת'אמת? כי תכלס שיגעת אותי עם הנדנודים שלך. כן, נכון, יש גם את העניין של הכסף. אבל תאמין לי, רק בגלל הכסף לא הייתי מדבר. הבנתי שאתה לא תרד ממני. אל תיראה כל כך מרוצה מעצמך. לא התכוונתי לזה בתור מחמאה.
אז מה, פשוט להתחיל לדבר?
טוב, אז כמו שכבר אמרתי לך, לא הייתי אמור להיות שם בכלל. במקרה עברתי ליד חדר התדרוכים וראיתי קבוצה עומדת מול המסך של הווידיאו, אז עצרתי לבדוק מה קורה. לא היה לי מושג מה הולך בפנים ועל מה הם מסתכלים. חשבתי אולי היה פיגוע או משהו כזה.
תגיד, בוודאות לא יראו את הפנים שלי? חשוך פה והכול, אבל מי שמתאמץ יכול לראות, ותאמין לי שכאן יהיו לפחות שניים שמאוד יתאמצו לגלות מי מדבר וממש לא מתאים לי להיכנס לעימות עם אלה, כן?
סבבה. אני סומך על המילה שלך שהפנים שלי יהיו מושחרות. וגם הקול יהיה מעוות, כן? שלא תעשו איזו פאשלה: תשחירו את הפנים, אבל חמש שניות אחרי תחילת השידור, כשכל עם ישראל צופה בטלוויזיה, כולם ידעו מי אני.
יהיה לך כאן רייטינג שחבל על הזמן, אבל זה אתה כבר יודע. ממזר אתה, איך הכנסת אותי לצרה הזאת.
טוב, יאללה. נמשיך. רועדות לי הביצים, אבל נמשיך.
אז איפה היינו? כן. ראיתי התקהלות. ניגשתי לראות מה העניין.
איך שנכנסתי שאלתי, ״מה קורה פה?״ ואחד שעמד שם אמר לי, ״בוא תראה. תכף יהיו מכות.״
״בין מי למי?״ לא הבנתי. לא היה לי מושג על מה הם מדברים.
כשקלטתי את המסך הבנתי שכולם מסתכלים על חדר חקירות מספר שתיים.
בהתחלה, כשאני הגעתי, היה שם רק אחד מהם בחדר. עוד לא הכניסו את השני לזירה, כמו שאומרים.
ברור שאני זיהיתי את הטינופת הזה.
יאללה, יאללה, אני יודע שאתם העיתונאים מתים עליו והפכתם אותו לאיזה קדוש. האיש הזה חצה את הקווים בצורה הכי מלוכלכת שיש. תעזוב אותך, מילא זה שהוא רודף שוטרים והורס לאנשים את החיים. אני מדבר איתך על זה שהבן אדם הזה, שהיה פעם שוטר כמוני, משתמש בידע ובשיטות שהוא למד פה כדי להתהפך על המשטרה. אני מדבר איתך על זה שאחרי שזרקו אותו מכאן הכול הסתובב לו בראש והוא הפך אותנו, את השוטרים, לאנשים הרעים. אתה יכול לצייר את זה במילים יפות כמה שאתה רוצה, אבל בעיניים שלי ושל עוד הרבה שוטרים, זו התנהגות מלוכלכת.
איך הוא נראה לי? כמו תמיד: כועס. עצבני. כאילו הוא הולך לדפוק מכות למישהו. וכמובן, עם המבט הצדקני הזה בעיניים. כאילו הוא הכי טוב בעולם וכולם סביבו מושחתים. הצדיק האחרון בסדום. בן אדם הזוי.
כן, אבל אז לא ידענו את כל הדברים שאנחנו יודעים היום.
שאלתי את זה שעמד על ידי — לא, אני לא נותן לך את השם שלו — ״על מה הפעם?״ והוא אמר לי, ״ניסיון פריצה. נעצר בשלוש בלילה.״
״ולמה מכות?״ לא הבנתי.
״בגלל מי שעומד להיכנס עוד רגע לחדר איתו...״ הוא צחק.
תעזוב אותך עם השאלות האלה. לא מאשר ולא מכחיש. אז תראיין את מי שאמר לך שהיו התערבויות בכסף מי הולך להכניס את המכה הראשונה. זה ממש לא חשוב לסיפור.
לא, מיכאל גונן לא היה אזוק. לא יודע למה. אני לא הכנסתי אותו לחדר. אם אתה שואל אותי אם זה בגלל שמי שהכניס אותו לשם רצה לתת לו הזדמנות שווה אם יתחילו מכות, אז אני שוב אומר לך שאני לא יודע. אבל כן, אם אתה לוחץ אותי לקיר, אז יש מצב. קרב אגרוף צריך להיות הוגן, לא?
לפני שהספקתי לברר את מי הולכים להכניס לו, הדלת נפתחה וראיתי אותו, נכנס עם החליפה מיליון דולר שלו והחיוך המתנשא. מודה, הלסת שלי נשמטה, כמו שאומרים.
ברור שידעתי מי זה. מה, אתה עושה צחוק? יש שוטר או פרקליט שלא יודעים מי זה דורון שפירא? אנחנו שונאים אותו לא פחות מאשר את גונן. זאת אומרת שנאנו, כן? היום קצת מסוכן לדבר עליו ככה אחרי כל מה שקרה.
מה הרגשתי כשראיתי אותו נכנס לחדר עם מיכאל גונן? שמי שאמר לי שהולכות להיות מכות, צדק. שני אלה מתעבים אחד את השני. כולם יודעים את זה.
לא יודע מי רציתי שינצח. שאלה קשה. איך אמר בגין? אנחנו מאחלים בהצלחה לשני הצדדים? אז ככה הרגשתי.
גונן היה בשוק כשהוא ראה את עורך הדין נכנס לחדר. בוא נגיד ככה, מכל האנשים שהוא ציפה להם, הוא היה האחרון. כשהוא שאל את העורך דין, ״מה אתה עושה פה?״ אשכרה יכולת לשמוע את הגועל בקול שלו.
שפירא? הוא נראה מרוצה מעצמו. אמר בקול השחצני שלו, ״אני שמח לראות אותך פה. זה מרחב המחיה הטבעי שלך.״
טוב, אני רואה שדיברת עם עוד אנשים. אז כן, התחילו מחיאות כפיים בחדר כשהוא אמר לו את זה. אם למישהו היה ספק שהולכות להיות כאן מכות, אז המילים של החבר המלומד גמרו על האפשרות הזאת.
מה גונן עשה? הוא התקרב לשפירא עם אגרופים למעלה ואמר לו, ״אני מציע שתיקח את עצמך ותעוף מכאן.״
שפירא לא זז, נראה לך? זה נחש זה. הוא התקרב צעד נוסף לגונן ואמר לו שאחרי מה שקרה הלילה אין לגונן הרבה סיכוי לעוף לשום מקום חוץ מלכלא.
אחר כך לא שמענו מה הם אומרים אחד לשני. כן, אני רציני. נשבע לך. אחד הקצינים ניגש לשלט והשתיק את הקול. מתברר ששפירא הודיע שהוא מייצג את מיכאל גונן ושיחות בין עורך דין ללקוח שלו חסויות. הקצין אמר שקיבלו אישור מיוחד מהפרקליטות לצפות בפגישה, כי שני אלה יכולים להרוג אחד את השני ואז צריך להיכנס ולהפריד, אבל לשמוע מה הם אומרים, אסור.
סורי. צר לי לאכזב אותך. מה שקרה מהרגע הזה היה כמו לצפות בסרט אילם, אם אתה מבין אותי.
ברור שהיתה התבאסות כללית בחדר. היה מרמור, אבל הבנו את העניין. תכלס, לא היה לנו הרבה זמן להתאכזב, כי בתוך פחות משתי שניות גונן תפס לעורך דין בחולצה והדביק אותו לקיר.
שפירא? הוא דחף את גונן חזרה, וגונן דחף אותו עוד פעם.
לא, לא חשבנו להיכנס ולהפסיק את זה בשלב הזה. כמו שאשתי אומרת כשהקטנים שלנו רבים: עד שאין דם, אני לא מתערבת. טוב, נחזור לענייננו. בשלב הזה הם התחילו לצעוק. לא היה צריך סאונד כדי להבין שהם מתפוצצים עכשיו אחד על השני. יכולת ממש לראות את הוורידים במצח של כל אחד מהם מתנפחים.
ואז? אז קרה קטע שאף אחד מאיתנו לא ציפה שיקרה. שפירא הוציא מהכיס שלו נייר והראה אותו לגונן. אני לא יודע מה היה כתוב שם, אבל הנייר הזה גרם לגונן לעצור כאילו הוא באיזה סרט מצויר ושמו לו חומה מול הפרצוף.
מה שהיה שם בנייר הפתיע אותו לגמרי, אני אומר לך. בשלב הזה שפירא שם יד על הפה שלו ואמר משהו לגונן. וזה עשה אותו הדבר.
לא, לא היו עוד צעקות. להפך. הם התיישבו אחד מול השני והתחילו לדבר. היינו בשוק. יש אצלנו שוטר שיודע לקרוא שפתיים, אבל זה היה בלתי אפשרי, כי מאותו הרגע הם כיסו עם הידיים שלהם את הפה. לא ילדים, אלה.
עמדנו שמה המומים. וכשאני אומר לך המומים, אני מתכוון לזה. מישהו אמר שעם כל הכבוד לפרקליטות, זה השלב להגביר את הקול.
למה? כי אם שני אלה מתחילים לדבר ביניהם, זה לא טוב. מאוד לא טוב למשטרה.
אחרי כמה דקות שהם ישבו ודיברו, דורון שפירא קם ודפק על הדלת כדי שיוציאו אותו.
כשהדלת נפתחה ושוטר נכנס לחדר, הגברנו שוב את הקול. מבחינתנו, בשלב הזה הסתיים החיסיון.
שפירא אמר לשוטר שהוא ישלם את הערבות על גונן. כן, אני יכול לצטט לך את המילים במדויק: ״אני אשלם ערבות על החרא הזה.״
היינו בהלם מוחלט. מישהו שעמד לידי אמר שלעורכי דין אסור לשלם ערבות על הלקוחות שלהם.
ואז הנחש הזה הסתובב למצלמה כאילו הוא קרא את המחשבות שלנו, ואמר: ״אני לא עורך הדין שלו,״ ויצא מהחדר.
השוטר צעק לו, ״אז מה אתה?״ אבל הוא רק המשיך ללכת.
וזהו? כן, זהו. אחרי שעה גונן היה בחוץ. חופשי כמו ציפור. שפירא עשה לנו בית ספר.
אל –
יום הדין
ספר סביר של ליעד שוהם שחוזר לתמות המוכרות לחובבבי הז’אנר ומספר על הסתבכות פלילית שחושפת חלקים מוכרים פחות של מערכת המשפט
מעין הגדרה לספר הטיסה האולטימטיבי לעורכי דין
לימור –
יום הדין
אני באופן אישי מאוד אוהבת את ספריו של ליעד שוהם, מעניין, מותח ומומלץ לכל חובבי הז’אנר.
לורי –
יום הדין
סיפור פתלתל ועמוס. לא מספיק סוחף בעיני. רצח אלים של פרקליטת מחוז חושף רשת סבוכה של קשרים ותככים, שגיבורי הספר נלכדים בה לבלי התר
רונית (בעלים מאומתים) –
יום הדין
הייתי רוצה לכתוב ביקורת אבל אני לא מצליחה להיכנס לספרים שהרגשתי . חמישה ספרים.
גדעון –
יום הדין ליעד שהם
יום הדין של ליעד שהם הוא עוד אחד מספריו העוסקים בעולמם של עורכי דין שופטים ושוטרים בקלחת המיוזעת של עולם המשפט הישראלי. (יש המשך)
גדעון –
יום הדין ליעד שהם
המשך: בתור אחד שלמזלו אין לו הרבה ניסיון וחיכוך עם העולם המשפטי האמיתי (ובוא נקווה שזה יישאר כך) מצאתי די הרבה עניין בתיאורים ובמהלך העלילה, אני די בטוי שלסופר יש ידע רב ממקור ראשון על עניינים שכאלו ובתוך כל הבלגן הרגשתי שגם למדתי משהן.
איריס –
יום הדין
פרק ה”תודות” שבסוף הספר נפתח במלים: “אז אולי דווקא נתחיל הפעם במי שלא עזר: וכאן ניצבת לה (לצערי) בבדידות מזהרת המציאות הישראלית שאיתגרה אותי פעם אחר פעם בסיפורים שגרמו לאלו שרקחתי אני, להחוויר.” (עמ’ 303)
או, במלים אחרות, “המציאות עולה על כל דמיון”.
ובאמת, לא אחת ולא שתיים, במהלך קריאת הספר הזה, תהיתי האין הדמות הזו או האחרת מבוססת על אנשים אמיתיים, כאלה שאנחנו פוגשות (ופוגשים) במדורי החדשות, או ברשת החברתית.
כך, למשל, מיכאל גונן (דמות הנושאת את שמו של גיבורו של עמוס עוז), איש משטרה לשעבר, שפרש משום שהחלטה מסויימת, להתעלם מפשע אחד, בתמורה ליחסי קח-תן עם אחד מראשי העבריינים בארץ, והפך לאחר הפרישה מן המשטרה ללוחם צדק, מין דון קישוט שכזה שאינו חושש להתעמת עם מערכת המשטרה והמשפט, שלדעתו אינן פועלות תמיד בצדק. הוא הזכיר לי, ולא במעט, את ברק כהן (לפחות בדרך הפעולה).
ורד תדהר, שופטת צעירה ומבטיחה, שסוד כלשהו בעברה הופך אותה למי שיכולה להיות מוּשא לסחיטה, שחלק משותפי הסוד הזה מזכירים לה חזור והזכר, בהזדמנויות שונות, את חטאה מאז, ורומזים לה לאיזו החלטה שיפוטית מצפים ממנה. השופטת הזו הזכירה לי את רונית פוזננסקי-כץ, השופטת ש”חטאה” בהחלפת מסרונים עם תובע אחד.
אכן, קשים חייו של הסופר העוסק בכאן ובעכשיו. שלא יחשדו בו שהוא מעתיק מהחיים.
אז מה היה לנו בספר הזה?
שוטר לשעבר, לוחם-צדק בהווה, העוקב אחר פרקליטת המחוז, עירית הראל. חושד בה שהחלטותיה מוּטות ומעוותות. מחפש ראיות להיותה מושחתת.
דורון שפירא, עורך דין חלקלק וחמקמק (אני יכולה לחשוב על כמה עורכי דין הדומים לו). מגן על נאשמים בפלילים בפרופיל גבוה, ובתוך כך עושה לא מעט לבֵיתו.
שמעון פארו, אחד מראשי כנופיות הפשע, שיש לו אשה שהיא יד ימינו ועזר כנגדו בכל מובן, ויש לו בת שהוא אוהב יותר מהכל. ויש לו מלשין בארגון, אדם המקורב לו ביותר, והוא מוכרח לגלות מיהו אותו אדם, לפני שיגיע למשפט ולכלא.
וישנם סודות. לכל אחד ואחת. סודות שאם יתגלו, יהפכו את חייהם. סודות שיש לשמור מכל משמר.
ואז נרצחת פרקליטת המחוז, וכל הקלפים של כולם נטרפים, וצריך לייצר בריתות חדשות, ולהגדיר אויבים חדשים. וכמובן, לשמור, על אחד על מה שכבר יש לו. ועל חייו, כפי שהם.
נקרא במהירות מכריכה (קדמית) עד כריכה (אחורית), מהפך דפים. מרתק. מותח.
וגם אם נדמה לכם שאתם יודעים מי הרוצח; אתם לא!
פישמן רות (בעלים מאומתים) –
מעולה