0
0 הצבעות
3

האחרות

שהרה בלאו

 42.00  25.00

תקציר

תיק־תוק תיק־תוק… שום־תינוק שום־תינוק…

פעילה פמיניסטית מתגלה בדירתה ללא רוח חיים, קשורה לכיסא, לידיה מודבקת בובת תינוק ועל מצחה חרוטה כאות קין המילה ‘אמא’. כאשר שחקנית ידועה נרצחת באותו אופן פולחני, התקשורת כמרקחה, והמשטרה מחפשת אחר החוט הקושר בין הנשים.

חבויה בין בובות השעווה של מוזיאון התנ”ך שבו היא עובדת, שילה הלר, גיבורת הספר, יודעת היטב מהו. היא גם יודעת היטב שהקורבנות לא היו הראשונות ששילמו בחייהן על הברית החשאית שכרתו לפני שנים, כשהיו סטודנטיות באוניברסיטת בר אילן.

קוראים כותבים (3)

  1. יפעת (verified owner)

    האחרות

    ספר אמיץ ומעניין, שעוסק בנושא שלא מדובר מספיק. הוא מצליח לא ליפול לקלישאות. מה שקצת מעיב זה חזרתיות יתר על כמה מוטיבים

  2. yaelhar

    האחרות

    תשומת לבי נדדה דווקא אל מה שלא היה במסגרת סיפור המתח: “בנות”. מערכת תקשורתית משוכללת של נשים – “חברות טובות”. מערכת שמורכבת ממשיכה ואיום, כעס ותחרות, עניין משותף וקנאה ומאחוריה יש סוג של ביצ’יות. ואולי בכלל זו חשיפת-שיניים סמוייה ושמירה על טריטורייה, שמקובל לייחס ליחסי-נשים?

    המסקנות שלי?
    דתיים לשעבר לעולם לא יהיו חילוניים.
    בנות שגדלו בהפרדה מגדרית לעולם יהיו “בנות” גם כשעברו את גיל הנוער.
    האג’נדה של גיל ההתבגרות לא תמות לעולם.
    העטיפה יפה מאד. הרבה יותר מהספר.
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=108129

  3. איריס

    האחרות

    קודם כל עצה חשובה אחת – אל תקחו את הספר הזה ליד לפני שתפנו לו זמן. כי החיים יש להם נטייה להפריע בדברים החשובים באמת, כמו קריאת ספרים, וספר כזה, שלא ממש מתחשק להניח מן היד עד תומו, יוצר תסמינים של קריז בקורא/ת עת נאלצה, בכל זאת, להתפנות לעניינים “חשובים” מאד כמו פרנסה או שינה בלילה. יש כאלה שחיים עצמם שלהם כוללים בית וילדים, שגם לאלה יש נטייה לא ממש חביבה, להפריע בקריאה.

    ותיכף נגיע לעניין הזה של בית, וילדים.

    אגב, אם תקראו עד הסוף – יש כאן טיפ מעניין בנושא השמירה על נעורי נצח (לנשים בלבד).

    ועוד דבר חשוב: הסיפור הזה הוא סיפור מתח (גם), וכל גילוי על התקדמות העלילה, או על פרטים הנחשפים במהלך הקריאה, עשוי לקלקל את ההנאה ממנה, ולכן, הביקורת להלן יהיו בה פרטים כלליים בלבד. אך אל תטעו – כדאי גם כדאי לקרוא את הספר הזה, והכי טוב – לקראו מתחילתו ועד סופו ללא הפסקה (כפי שהייתי צריכה לעשות), מבלי להניח לחיים עצמם להפריע.

    ולספר.

    שילה, המספרת וגיבורת הספר, רווקה כבר-לא-כל-כך-צעירה, ואין לה ילדים. אין לה ילדים כי היא אל-הורית. כי כך החליטה לחיות את חייה, בלי ילדים. כאן, בישראל, זו כמעט כפירה בעיקר (בעצם, לא “כמעט”) ויש מסלול קבוע המצופה מכל אחת ואחד לעבור – בית ספר, צבא (או שירות לאומי, במקרה של נשים כמו שילה, שבאה מבית דתי), אוניברסיטה, חתונה, ילדים. זהו. אבל אם את לא רוצה ללכת במסלול? אוהו, כבר יסבירו לך, כולם, כמה את טועה

    “… הטיעונים לנצח יהיו אותם טיעונים, וזה לא משנה אם התפאורה היא מסיבה בוהמיינית או סעודת שבת אצל קרובי משפחה דתיים ברעננה, השמרנות תמיד תנצח. עגול הפנים הזה שצועק עכשיו… היה יכול להיות באותם מידה גם אפרים, או המוכר בקיוסק שמתחת לבית, או רופאת המשפחה שלך. הם כולם רוצים דבר אחד: שתהיי כמותם, שתתיישבי, שתעשי תינוקות, שתצילי את עצמך, את עצמם, את המדינה שלך,..” (עמ’ 83)

    היא אכן התחילה את המסלול כמו כולן, אלא שבאוניברסיטה סטתה מהמסלול. היא וחברותיה – האחרות – שידעו אז, בכל התמימות היודעת-כל של סוף גיל הנעורים בדיוק איך יֵראו חייהן בהמשך (זוכרות? גם אנחנו ידענו הכל פעם, זה רק עם השנים שהסתבר שהידע שלנו לא כל כך מקיף, ושלנסיון גם כן יש משקל).

    “הרי מה שרצינו אז באוניברסיטה היה דבר אחד ויחיד: שלא נהפוך להיות כמו כולן, שלא נפסע במסלול האחיד והמוכר לעבר השקיעה עם אביר וכמה נסיכונים, ונירדם לנו לאלף שנה. …” (עמ’ 173)

    ושילה אכן דבקה בהחלטתה, ויש לה דעות מאד מוצקות על ההכרח בבית ובעל וילדים, וללכת בתלם בכלל. מה גם שמה שהיא רואה סביבה, לא בדיוק הופך את התלם הזה לנחשק במיוחד.

    “… מה יש בהם, בחיי הנישואים, שהופך גברים לשפלי רוח?

    זה לא הנישואים. זו ההורות. הם מתחילים לפחד.” (עמ’ 143)

    “בית לא צריך שיחזיקו אותו, הו לא, הוא זה שמחזיק אותך בלפיתת הצבת שלו, כובל אותך אליו בשפע של משימות חשאיות. …” (עמ’ 42)

    ואז מתה אחת מהן. לא סתם מתה, נרצחת. ולא סתם נרצחת, אלא בצורה המזכירה רצח פולחני מסוג מאד מסוים (והלא אין לנו כאלה כאן בארץ – רוצחים סדרתיים שיש להם פולחן סביב הרצח) והחיים הכה נוחים (או כך נדמה לה שהם) הופכים תזזיתיים משהו.

    מכאן והלאה, כבצל המתקלף שכבה אחר שכבה, יתגלו לקורא כל מיני עניינים שונים בעברה / עברן המשותף של שילה והנרצחת, היחסים בתוך החבורה של אז והסביבה בכלל, גברים שעברו / עוברים בחייה ומטילים צל (ארוך או קצר) על המשכם של החיים: “אם יש תחום כלשהו שאני מתמחה בו, הרי זה תחום הפוטנציאל הבלתי מנוצל. כל גבר שגילה בי עניין בעבר, גם אם התקדם הלאה והמשיך בחייו, לא ייעלם מהמאגר הסודי שלי. אני עדיין נהנית לחשוב על עצמו כאפשרות הלא ממומשת שלו, כמושא לתשוקה. …” (עמ’ 146)

    וכך – עד סיומו (יש יותר מטוויסט אחד) של הספר. וקשה, קשה מאד להניחו מן הידיים עד תומו.

    ומעבר לסיפור עצמו ישנו הנושא, הלא כל כך מדובר של אי הרצון להיות הורה, האל=הורות. נושא די מושתק כאן, בסוציאליזציה של כולנו, ומשאיר את הקורא/ת עם קצת חומר למחשבה.

    וכמובטח – טיפ בעניין נעורי נצח:

    “בכל פעם שאני מרגישה את הנעורים האוזלים מגופי, על העור המתייבש, הווסת המתקצרת ביום נוסף, הרפיון העדין-אך-המורגש בשרירי הפנים, השערות הזיפיות שצצות בפאתי הסנטר, בקיצור, בכל פעם שאני מרגישה ספקות בנוגע לכוח המשיכה הנשי שלי, אני ממהרת לפסוע ברחובות בני ברק, הו, שם לעולם אינך יכולה לחוש נחשקת עם כל המבטים המצקצקים והעוויות הגנאי. כל מחשוף קטן, או חצאית שמתרוממת מעט מעל קו הברך יקנו לך את התחושה שאת הלילית המפתה בעולם. מדובר בשיקוי נעורים של ממש, פלאי פלאים).” (עמ’ 17)

    כתוב נפלא, מרתק, מהפך דפים. מומלץ.

    האחרות – שהרה בלאו. הוצאת: זמורה ביתן. 223 עמודים