השנאה שנתתם

פרק 1

חבל שבאתי למסיבה הזאת.

אני בכלל לא מרגישה שייכת לפה. ואני לא אומרת את זה בקטע סנובי. פשוט יש מקומות שבהם לא מספיק להיות אני — אף אחת משתי הגרסאות שלי. מסיבת האביב של ביג די היא מקום כזה.

אני משתחלת בין גופים מיוזעים בעקבות קֶניה והתלתלים שלה שמקפצים לה על הגב. ערפל בריח גראס ממלא את החדר, ומוזיקה מרעידה את הרצפה. איזה ראפר מזמין את כולם לריקוד נֵי־נֵי, ואנשים קוראים "הֵי" ומצטרפים אליו, כל אחד בגרסה משלו. קניה מגביהה את הכוס מעל הקהל ומתקדמת לפי הקצב. יש לי כאב ראש מהמוזיקה הרועשת ובחילה מהריח של הגראס — אין סיכוי שאני אגיע לקצה החדר בלי לשפוך את השתייה.

אנחנו מפלסות לנו דרך. הבית של ביג די מפוצץ אנשים. כבר שמעתי שכל העולם ואשתו מגיעים למסיבות האביב שלו — טוב, כולם חוץ ממני — אבל לא היה לי מושג כמה אנשים זה. בנות בשיער צבוע, מסולסל, מוחלק ומחוזק. עם הקוקו שלי אני מרגישה ממש מוזנחת לידן. בנים בנעליים הכי שוות שלהם ובמכנסיים רחבים ונמוכים רוקדים גרַיינד צמוד כל כך לבנות, שכדאי שהם ישימו קונדום. סבתא שלי תמיד אומרת שהאביב מביא איתו אהבה. האביב בגרדן הַייטס לא תמיד מביא אהבה, אבל הוא כן מבטיח תינוקות בחורף. בטח הרבה מהם נוצָרים בלילה של המסיבה של ביג די. הוא תמיד עושה אותה ביום שישי של חופשת האביב כדי שבשבת יהיה זמן להתאושש ובראשון להתחרט.

"תפסיקי לעקוב אחרי ולכי לרקוד, סטאר," קניה אומרת. "גם ככה כולם אומרים שאת חושבת שאת מי יודע מה."

"לא ידעתי שבגרדן הייטס יודעים לקרוא מחשבות." או שבכלל יודעים עלי משהו חוץ מזה שאני "הבת של ביג מֶו שעובדת בחנות". אני לוקחת לגימה מהכוס שלי ויורקת הכול. תיארתי לעצמי שאין פה רק מיץ, אבל זה הרבה יותר מדי חזק בשבילי. זה בכלל לא פונץ' — זה אלכוהול נטו. אני מניחה את הכוס על השולחן ואומרת, "הורג אותי שאנשים חושבים שהם יודעים מה אני חושבת."

"רק אומרת. מאז שאת בבית ספר פרטי, נראה כאילו את לא רואה אף אחד ממטר."

כבר שש שנים אני שומעת את זה — מאז שההורים שלי הכניסו אותי לוויליאמסון. "מה שתגידי," אני ממלמלת.

"ולא יזיק לך להפסיק להתלבש..." היא מרימה את האף ובוחנת אותי מהסניקרס ועד הקפוצ'ון הגדול מדי. "ככה. זה לא הקפוצ'ון של אח שלי?"

של אח שלנו. לקניה ולי יש אח גדול משותף, סֶוון. אבל אנחנו לא אחיות. אמא שלה היא אמא של סוון, ואבא שלי הוא אבא של סוון. פסיכי לגמרי, אני מודה. "כן, זה שלו."

"שקוף. את יודעת מה עוד אומרים. אנשים חושבים שאת החברה שלי."

"נראה לך שאכפת לי מה אחרים חושבים?"

"לא! וזאת בדיוק הבעיה!"

"מה שתגידי." אם הייתי יודעת שהיא מזמינה אותי לא סתם למסיבה אלא לפרק בסדרה המהפך, שמתמקד בי, הייתי נשארת בבית ורואה שידורים חוזרים של הנסיך המדליק מבל אייר. האייר ג'ורדן שלי נוחות בטירוף, והן חדשות — בניגוד לכמה נעליים פה. הקפוצ'ון הרבה יותר מדי גדול, אבל ככה אני אוהבת. חוץ מזה, אם אני מורידה את הכובע שלו עד מתחת לאף אני לא מריחה את הגראס.

"תשמעי, אנ'לא יהיה הבייביסיטר שלך פה, אז תעשי משוּ עם עצמך," אומרת קניה וסורקת את החדר. אני חייבת להודות שקניה נראית ממש כמו דוגמנית. יש לה עור שחום חלק — נראה לי שבחיים לא היה לה חצ'קון — עיניים חומות מלוכסנות וריסים ארוכים שלא קונים בחנות. היא גם בגובה של דוגמנית, רק קצת יותר מלאה מהמקלות שרואים בתצוגות אופנה. היא אף פעם לא לובשת אותו בגד פעמיים. אבא שלה, קינג, דואג לזה.

קניה היא בערך האדם היחיד שאני מבלה איתו בגרדן הייטס — קשה למצוא חברים כשאת ילדת מפתח שלומדת בבית ספר במרחק שלושת רבעי שעה נסיעה ורואים אותה רק כשהיא עובדת במכולת המשפחתית. עם קניה קל לבלות בגלל הקשר שלנו לסוון. אבל לפעמים היא דפוקה על כל הראש. תמיד היא תמצא עם מי לריב ועל מי לאיים שאבא שלה יכסח לו את הצורה. זה באמת נכון, אבל נמאס לי שהיא רבה עם אנשים רק כדי לשלוף את הקלף הזה. מה, גם אני יכולה. כולם הרי יודעים שעם אבא שלי, ביג מֶו, לא מתעסקים, ובטח לא עם הילדים שלו. ובכל זאת לא תראו אותי עושה בלגנים בכל מקום.

במסיבה של ביג די, למשל, קניה תוקעת בדנז'יה אלן מבטים מפחידים. אני לא ממש זוכרת את דנז'יה, אבל אני כן זוכרת שהיא וקניה שונאות אחת את השנייה מכיתה ד'. הערב דנז'יה רוקדת עם איזה בחור בצד השני של החדר ולא מתייחסת לקניה. אבל לא משנה איפה אנחנו — קניה נועצת מבטים בדנז'יה. ומי שתוקעים בו מבטים מפחידים בסוף תמיד קולט את זה, וזה נגמר במכות.

"אוּף! אנ'לא סובלת אותה!" קניה מסננת. "לפני כמה ימים עמדנו בתור לקפטריה, כן? והיא עומדת מאחורי וטוחנת ת'מוח. היא לא אמרה ת'שם שלי, אבל שקוף שהיא דיברה עלי — אמרה שאני מנסה להתחיל עם דֶה ונטה."

"אמיתי?" אני אומרת את מה שאני אמורה לומר.

"לגמרי. אנ'לא בעניין שלו."

"כן, אה?" האמת? אין לי מושג מי זה דה ונטה. "אז מה עשית?"

"מה נראה לך? הסתובבתי ושאלתי אם יש לה איזה בעיה איתי. אז הזונה עושה לי, 'אפילו לא דיברתי עלייך.' כן, בטח! תאמיני לי, יש לך מזל שאת הולכת לבית ספר של לבנים ולא צְכה להתעסק עם ביצ'יוֹת כאלה."

היא עושה צחוק? הרי רק לפני חמש דקות תפסתי תחת כי אני לומדת בוויליאמסון, ועכשיו פתאום יש לי מזל? "נראה לך שבַּבית ספר שלי אין ביצ'יוֹת? ביצ'יוּת זה משהו אוניברסלי."

"תסמכי עלי, אנחנו כבר נטפל בה הערב." המבט המפחיד של קניה מגיע לשיא המפחידוּת. דנז'יה קולטת אותו ומסתכלת על קניה. "כן, כן," מאשרת קניה, כאילו דנז'יה שומעת. "תסמכי עלי."

"רגע. אנחנו? בגלל זה גררת אותי לפה? בשביל לגייס אותי לקרבות שלך?"

היא עושה פרצוף נעלב, החוצפנית. "אפשר לחשוב שהיו לך תוכניות יותר טובות! או מישוּ אחר להסתובב איתו. תגידי תודה."

"מה את אומרת! את יודעת שיש לי חברות, נכון?"

היא מגלגלת עיניים. חזק. לכמה שניות רואים רק לבן. "הסנוביות הקטנות מהבית ספר שלך לא נחשבות."

"הן לא סנוביות והן כן נחשבות." נדמה לי. עם מאיה הכול טוב. לא סגורה מה קורה איתי ועם הֵיילי בזמן האחרון. "והאמת? אם חשבת להכניס אותי לאיזה ריב בשביל לשפר לי את החיי חברה, אז לא, תודה. די, את לא יכולה פעם אחת בלי דרמות?"

"בבקשששה, סטאר?" היא מושכת את השי"ן. קצת יותר מדי. "תראי מה חשבתי. נחכה שהיא תתרחק מדה ונטה, כן? ואז אנחנו..."

הטלפון שלי רוטט על הירך, ואני מציצה במסך. התעלמתי מהשיחות של כריס, אז עכשיו הוא שולח הודעה.

אפשר לדבר?

לא התכוונתי שזה מה שיקרה.

בטח שלא. הוא חשב שיקרה משהו אחר לגמרי אתמול, וזאת בדיוק הבעיה. אני מכניסה את הטלפון לכיס. אני לא יודעת מה אני רוצה להגיד, אבל בכל מקרה עדיף להתמודד איתו אחר כך.

"קניה!" מישהי צועקת.

ילדה גדולה עם עור בהיר ושיער חלק לגמרי מפלסת דרך אלינו. ילד גבוה עם אפרו־מוהוק שחור־בלונדיני בא בעקבותיה. שניהם מתחבקים עם קניה ואומרים לה שהיא נראית מעולה. אני — אוויר.

"איך לא אמרת שאת באה?" אומרת הבת ודוחפת אגודל לפה. השיניים שלה באמת בולטות בגלל זה. "היית נוסעת איתנו."

"לא, מותק. הייתי צְכה ללכת להביא את סטאר," קניה אומרת. "באנו לפה ברגל."

רק עכשיו הם שמים לב אלי, אפילו שאני עומדת צמוד לקניה.

הבן סוקר אותי בעיניים מכווצות. הוא מעקם פרצוף ממש לשנייה, אבל אני קולטת את זה. "את לא הבת של ביג מֶו שעובדת בחנות?"

רואים? אנשים מתנהגים כאילו זה מה שכתוב לי בתעודת לידה. "כן, זאת אני."

"אההה!" אומרת הבת. "ידעתי שאת מוכרת לי. למדנו יחד בכיתה ג'. בכיתה של גברת ברידג'ס. ישבתי מאחורייך."

"אה." אני יודעת שעכשיו אני אמורה לזהות אותה, אבל אני לא מצליחה. אולי קניה צודקת — אני באמת לא מכירה אף אחד. הפרצופים מוכרים לי, אבל לא שומעים שמות וסיפורי חיים של אנשים כשרק אורזים להם מצרכים.

אבל אפשר לשקר. "כן, אני זוכרת אותך."

"זין את זוכרת אותה," אומר הבן. "למה את משקרת?"

"'איזה שקרנית את'," קניה והילדה שרות יחד. הבן מצטרף אליהן, ושלושתם מתפקעים מצחוק.

"ביאנקה וצ'אנס, אל תהיו רעים," אומרת קניה. "זאת המסיבה הראשונה של סטאר. ההורים שלה לא מרשים לה בכלל לצאת לאנשוּ."

אני מלכסנת אליה מבט. "אני יוצאת למסיבות, קניה."

"יצא לכם לראות אותה באיזה מסיבה פה?" קניה שואלת אותם.

"לא!"

"רואה? ואל תספרי לי על מסיבות פרוורים עלובות של לבנים. זה לא נחשב."

צ'אנס וביאנקה מגחכים. חבל שהקפוצ'ון הזה לא יכול לבלוע אותי ודי.

"בטח הם עושים אקסטזי וכאלה, לא?" צ'אנס שואל אותי. "ילדים לבנים אוהבים לקחת כדורים."

"ולשמוע טיילור סוויפט," מוסיפה ביאנקה, עדיין עם האצבע בפה.

יש בזה משהו. אבל אני לא הולכת להודות בזה. "ממש לא. דווקא המסיבות שלהם די שוות," אני אומרת. "ג'יי קוֹל הופיע פעם ביום הולדת של איזה ילד."

"דַי, אמיתי?" צ'אנס שואל. "שִׁיייט. ביץ', תזמיני אותי פעם באה. אני יבוא למסיבות של לבנים."

"בכל אופן," אומרת קניה בקול רם. "בדיוק תיכנַנו להיכנס בדנז'יה. הביץ' רוקדת שם עם דה ונטה."

"זונה," אומרת ביאנקה. "את יודעת שהיא מלכלכת עלייך, כן? שבוע שעבר, בשיעור של מר דונלד, אַלִיה סיפרה לי..."

צ'אנס מגלגל עיניים. "אִיכס! מר דונלד."

"אתה סתם חם עליו בגלל שהוא העיף אותך," אומרת קניה.

"ברור!"

"בכל מקרה, אליה סיפרה לי..." מתחילה ביאנקה.

שוב אני הולכת לאיבוד בשיחה על תלמידים ומורים שאני לא מכירה. אין לי מה לתרום. אבל זה לא משנה. אני בלתי נראית.

ככה אני מרגישה פה בדרך כלל.

באמצע הקיטורים שלהם על דנז'יה ועל המורים שלהם קניה אומרת שהיא רוצה עוד כוס, ושלושתם מסתלקים בלעדי.

פתאום אני חוה בגן עדן אחרי שאכלה את התפוח — כאילו אני מבינה שאני ערומה. אני לבד במסיבה שאני אפילו לא אמורה להיות בה ובקושי מכירה פה מישהו. וזאת שאני כן מכירה נטשה אותי כרגע.

כבר שבועות שקניה מתחננת שאני אבוא למסיבה. ידעתי שאני לא אמצא פה את עצמי, אבל בכל פעם שאמרתי לה "לא" היא אמרה שאני מתנהגת כאילו המסיבות של הגרדן הן מתחת לרמה שלי. נמאס לי לשמוע את השטויות האלה, אז החלטתי להראות לה שהיא טועה. העניין הוא שרק ישו השחור היה משכנע את ההורים שלי להרשות לי ללכת לַמסיבה. ועכשיו רק ישו השחור יושיע אותי אם הם יגלו שאני פה.

אנשים תוקעים בי מבטים שאומרים, "מי הילדה הזאת שעומדת כמו דבילית לבד ליד הקיר?" אני מכניסה ידיים לכיסים. כל עוד אני משחקת אותה קוּל ולא באה במגע עם אף אחד, יהיה בסדר. הקטע הוא שבוויליאמסון אני לא צריכה "לשחק אותה קוּל" — בגלל שכמעט אין שם שחורים, אני קוּלית בהגדרה. בגרדן הייטס אני צריכה להוכיח את הקוּליוּת שלי, וזה יותר קשה מלקנות אייר ג'ורדן רטרו ביום ההשקה.

אבל זה הקטע עם ילדים לבנים: מבחינתם שווה להיות שחור — עד לרגע שקשה להיות שחור.

"סטאר!" אומר קול מוכר.

ים האנשים נחצה לפניו כאילו הוא משה כהה עור. בנים משיקים איתו אגרופים ובנות מסובבות אחריו את הראש. הוא מחייך אלי, וגומות החן שלו מקלקלות לו את המראה הקשוח.

קאליל הוא חתיך. נקודה. ועוד אני עשיתי איתו פעם אמבטיות! לא כאלה אמבטיות — פעם, מזמן, כשהיינו מצחקקים כי לוֹ היה בולבול ולי היה, כמו שסבתא שלו היתה קוראת לזה, פּוּשפּוּש. נשבעת שזה היה תמים לגמרי.

הוא מחבק אותי, ויש לו ריח של סבון וטלק. "מה קורה, מותק? לא ראיתי אותך ממזמן." הוא מרפה ממני. "את לא שולחת הודעות, לא כלום. לאן נעלמת?"

"בקושי יש לי זמן, עם הבית ספר והכדורסל," אני אומרת. "אבל אני כל הזמן בחנות. אתה זה שכבר לא רואים אותו."

גומות החן נעלמות. הוא צובט לעצמו את האף כמו בכל פעם שהוא עומד לשקר. "הייתי עסוק."

נו, מה? אייר ג'ורדן חדשות לגמרי, חולצה לבנה מהאריזה, יהלומים באוזניים. כשגדלים בגרדן הייטס מבינים מה זה אומר שמישהו "עסוק".

פאק. למה דווקא הוא עסוק בקטע הזה? אני לא יודעת אם לבכות או להעיף לו סטירה.

אבל כשהוא מביט בי בעיניים החומות־ירוקות שלו, קשה לי לכעוס עליו. אני מרגישה כאילו אני שוב בת העשר שעומדת במרתף של כנסיית כרייסט טמפל, בקייטנה הדתית, ומתנשקת איתו נשיקה ראשונה. פתאום אני נזכרת שאני בקפוצ'ון ונראית זוועה... ושבעצם יש לי חבר. אולי אני לא עונה לשיחות ולהודעות של כריס כרגע, אבל הוא עדיין שלי, ואני רוצה שזה יישאר ככה.

"מה שלום סבתא שלךָ?" אני שואלת. "וקמרון?"

"בסדר. אבל סבתא חולה." קאליל לוקח לגימה מהכוס שלו. "הרופאים אומרים שיש לה סרטן או משוּ."

"די. מצטערת, קֵיי."

"כן. היא עושה כימותרפיה. אבל מה הכי מטריד אותה? שהיא צְכה לשים פאה." הוא צוחק צחוק רפה שלא חושף גומות חן. "היא תהיה בסדר."

זאת תפילה יותר מנבואה. "אמא שלך עוזרת עם קמרון?"

"איזה נשמה את, סטאר. תמיד מחפשת ת'טוב בכולם. נראה לך שהיא עוזרת?"

"טוב, רק שאלתי. היא היתה בחנות לפני כמה ימים. נראית יותר טוב."

"כרגע," אומר קאליל. "היא אומרת שהיא מנסה להתנקות, אבל זה תמיד אותו סיפור. היא תהיה נקייה כמה שבועות, תחליט שהיא רוצה רק עוד מנה אחת, ואז היא תחזור לזה. אבל כמו שאמרתי, אני בסדר, קמרון בסדר, סבתא בסדר." הוא מושך בכתפיים. "זה מה שחשוב."

"כן," אני אומרת, אבל אני נזכרת איך היינו יושבים בלילות במרפסת שלו ומחכים שאמא שלו תחזור הביתה. אין מה לעשות, גם היא חשובה לו.

המוזיקה מתחלפת, וברמקולים נשמע ראפ של דרֵייק. אני מזיזה את הראש לפי הקצב ומרפּרפּת בשקט. כל הרחבה שואגת "באנו מלמטה עד לפה!" בגרדן הייטס לפעמים אנחנו באמת הכי למטה שאפשר, ובכל זאת כולנו מרגישים שלמרות הכול, היה יכול להיות יותר גרוע.

קאליל מסתכל עלי. חיוך מנסה לעלות לו על השפתיים, אבל הוא מנענע את הראש. "אנ'לא מאמין שאת עדיין אוהבת את דרייק הבכיין."

אני פוערת פה. "רד מהבעל שלי!"

"הבעל המביך שלך. 'מותק, אַת החיים שלי, אַת כל מה שרציתי'," קאליל שר בקול מתבכיין. אני דוחפת אותו עם הכתף — הוא צוחק, ונשפכת לו קצת שתייה מהכוס. "תודי שככה הוא נשמע!"

אני עושה לו "זין". הוא מכווץ שפתיים ומשמיע קול נשיקה. חודשים לא התראינו, ותוך שנייה אנחנו בול כמו פעם.

קאליל לוקח מפית מהשולחן ומנגב את השתייה מהאייר ג'ורדן 3 רטרו שלו. הן יצאו לפני כמה שנים, אבל הן שוות בטירוף. הן עולות בערך שלוש מאות דולר, אם מצליחים למצוא מחיר שפוי באִי־בֵּי. כריס מצא. אני קניתי את שלי במחיר מציאה, מאה חמישים, אבל אני במידת ילדים. בזכות כפות הרגליים הקטנות שלי כריס ואני יכולים לנעול סניקרס תואמות. כן, אנחנו כזה מין זוג. אבל מה, אנחנו חמים אש. אם הוא רק יפסיק עם השטויות שלו, יהיה מעולה.

"אהבתי ת'נעליים," אני אומרת לקאליל.

"תודה." הוא משפשף אותן במפית. אני מתכווצת. הנעליים זועקות לי לעזרה. מה, הוא לא שמע על "לא תשפשף את סניקרֵיךָ לשווא"?

"קאליל," אני אומרת שנייה לפני שאני חוטפת לו את המפית. "או שתנגב בעדינות הלוך ושוב, או בטפיחות. אבל אל תשפשף. ברצינות."

הוא מרים אלי מבט ומגחך. "כן, גברת סניקרס." והשבח לישו השחור, הוא טופח. "בכלל את אמורה לנקות אותם. בגללך נשפך לי."

"זה יעלה לך שישים דולר."

"שישים?" הוא צועק ומזדקף.

"ברור! ואם הן היו עם סוליות שקופות זה היה שמונים." את השקופות הכי קשה לנקות. "ערכות ניקוי זה לא דבר זול. חוץ מזה, אתה כנראה מרוויח טוב אם יש לך כסף לנעליים כאלה."

קאליל לוקח לגימה מהכוס כאילו לא אמרתי כלום, ממלמל, "שיט, הדבר הזה חזק," ומניח את הכוס על השולחן. "אֵי, תגידי לאבא שלך שאני יהיה איתו בקשר בקרוב. אני צָך דַבֵּר איתו על כל מיני דברים."

"איזה דברים?"

"עניינים של גדולים."

"בטח, כי אתה ממש גדול."

"גדול ממך בחמישה חודשים, שבועיים ושלושה ימים." הוא קורץ. "לא שכחתי."

מהומה פורצת במרכז רחבת הריקודים. ויכוח קולני יותר מהמוזיקה. קללות עפות מימין ומשמאל.

הדבר הראשון שעובר לי בראש? קניה נכנסה בדנז'יה כמו שהבטיחה. אבל הקולות עבים יותר.

פּוֹפּ! נשמעת ירייה. אני מתכופפת.

פּוֹפּ! עוד ירייה. הקהל מסתער על הדלת, מה שמוביל לעוד קללות ועוד ריבים, כי לא כולם יכולים לצאת בבת אחת.

קאליל תופס לי את היד. "בואי."

יש פה כל כך הרבה אנשים וכל כך הרבה תלתלים, שאין לי סיכוי למצוא את קניה. "אבל קניה..."

"תעזבי אותה. בואי נזוז!"

הוא מושך אותי דרך ההמון — הודף אנשים הצידה ודורך על נעליים. רק על זה יכולים לירות בנו. אני מחפשת את קניה בין הפרצופים המבוהלים, אבל אין לה זכר. אני לא מנסה לראות מי ירה או במי ירו. אם לא יודעים כלום אי אפשר להלשין.

בחוץ מכוניות מתרחקות במהירות ואנשים בורחים אל הלילה לכל כיוון שלא באות ממנו יריות. קאליל מוביל אותי לְשברולט אימפלה שחונה מתחת לפנס רחוב שמאיר באור חלש. הוא דוחף אותי פנימה מהצד של הנהג, ואני עוברת למושב שליד. אנחנו יוצאים לדרך בפִרפור ומשאירים במראה תוהו ובוהו.

"תמיד יש איזה בלגן," הוא ממלמל. "אין מסיבה בלי שיורים במישוּ."

הוא נשמע כמו ההורים שלי. בדיוק בגלל זה הם לא מרשים לי "לצאת לאנשוּ", כמו שקניה אומרת. לפחות לא בגרדן הייטס.

אני שולחת הודעה לקניה בתקווה שהיא בסדר. לא נראה לי שהכדורים כוונו אליה, אבל כדורים עפים לאן שבא להם.

קניה עונה די מהר.

אני בסדר.

אבל הביץ' פה. תכף מכניסה לה.

איפה את?

היא אמיתית, הילדה הזאת? הרגע ניצלנו בנס, וכבר היא מוכנה ללכת מכות? אני אפילו לא מגיבה על השטות הזאת.

נחמדה, האימפלה של קאליל. לא מפונפנת כמו אצל בנים אחרים. לא ראיתי שום חישוקים מיוחדים בגלגלים, ובמושב הקדמי העור סדוק. אבל מבפנים היא צבועה בירוק בהיר צעקני, אז כנראה היא בכל זאת עברה עיצוב.

אני מחטטת בסדק במושב. "במי נראה לך שירו?"

קאליל מוציא מברשת שיער מהתא בדלת. "בטח במישוּ מהקינג לורדס," הוא אומר ומבריש את השיער בצדדים. "כמה גרדן דיסייפלס נכנסו בדיוק שהגעתי. היה ברור שיהיה בלגן."

אני מהנהנת. בחודשיים האחרונים גרדן הייטס הפכה לשדה קרב בגלל מלחמה מטופשת על טריטוריה. אני נולדתי קְווין, כי אבא היה פעם קינג לורד. אבל כשהוא פרש מהעסק, המעמד המלכותי שלי ברחוב בוטל. אבל גם אם הייתי גדלה בתור קווין לא הייתי מבינה מה יש להילחם על רחובות שלא שייכים לאף אחד.

קאליל מפיל את המברשת לתוך התא שבדלת, מפעיל את המערכת ומשמיע שיר ראפ ישן שאבא לא מפסיק להשמיע. אני מעקמת פרצוף. "לא נמאס לך לשמוע את הדברים העתיקים האלה?"

"מה קרה לך? טוּפאק היה ה־דבר."

"כן, לפני עשרים שנה."

"לא, אפילו עכשיו. כאילו, תקשיבי." הוא מצביע עלי, וזה אומר שהוא נכנס לקטע הפילוסופי שלו. "פּאק אמר שהקעקוע שלו 'THUG LIFE' — 'חיי עבריין׳, כאילו — זה בעצם אומר 'השנאה שנתתם לילדים קטנים דופקת את כולם'."

אני מרימה גבות. "מה?"

"זה ראשי תיבות! TH זה The Hate — 'השנאה'; UG ו־LI זה U Give Little Infants — 'שנתתם לילדים קטנים'; FE זה Fucks Everybody — 'דופקת את כולם'. זה אומר שהחרא שהחברָה מאכילה אותנו שאנחנו צעירים חוזר אליה כמו בומרנג. קולטת?"

"לגמרי."

"רואָה? אמרתי לך שהוא רלוונטי." הוא מזיז את הראש לפי הקצב ושר. ועכשיו אני תוהה מה הוא עושה ש"דופק את כולם". נדמה לי שאני יודעת, אבל הלוואי שאני טועה. אני צריכה לשמוע את זה ממנו.

"אז מה אתה עסוק כל כך?" אני שואלת. "לפני כמה חודשים אבא אמר שהפסקת לעבוד בחנות. מאז לא ראיתי אותך."

הוא מתקרב קצת להגה. "לאן לקחת אותך, הביתה או לחנוּת?"

"קאליל..."

"הביתה או לחנות?"

"אם אתה מוכר את החרא הזה..."

"סטאר, אל תתערבי! אין לך מה לדאוג לי. אני עושה מה שצך לעשות."

"בולשיט. אתה יודע שאבא שלי יעזור לך."

הוא צובט לעצמו את האף לפני השקר. "אנ'לא צך עזרה מאף אחד, בסדר? והעבודה בשכר מינימום שאבא שלך נתן לי לא עזרה לי בשיט. נמאס לי לבחוֹר בין חשמל לאוכל."

"חשבתי שסבתא שלך עובדת."

"היא באמת עבדה. שהיא חלתה, הליצנים בַּבית חולים אמרו שיהיה בסדר. אחרי חודשיים היא לא הצליחה לעשות ת׳עבודה שלה, כי מי שעושה כימותרפיה לא יכול לסחוב פחי אשפה ענקיים. אז פיטרו אותה." הוא מנענע את הראש. "קטע, מה? הבית חולים פיטר אותה בגלל שהיא חולה."

דממה משתררת בָּאימפלה, ורק טופאק שואל במי אנחנו מאמינים. אני באמת לא יודעת.

הטלפון שלי שוב רוטט. או שזה כריס, שמבקש סליחה, או שזאת קניה, שמבקשת עזרה עם דנז'יה. לא — על המסך מופיעה הודעה מאחי הגדול. לא ברור לי למה תמיד הוא כותב בכתב מודגש. הוא בטח חושב שזה מפחיד אותי, אבל זה רק משגע לי את השכל.

איפה את?

חסר לך שאת וקניה במסיבה הזאתי.

שמעתי שירו במישו.

הורים מגוננים זה כלום לעומת אחים גדולים מגוננים. אפילו ישו השחור לא יושיע אותי מסוון.

קאליל מציץ בי. "סוון, אה?"

"איך ידעת?"

"כי תמיד שהוא מדבר איתך את נראית כאילו בא לך לפוצץ משוּ. זוכרת אז ביומולדת שלך, שהוא כל הזמן אמר לך איזה משאלה לבקש?"

"ותקעתי לו אגרוף בפרצוף."

"ואז עוד נטאשה מתעצבנת עלייך שאת אומרת ל'חבר' שלה לשתוק," אומר קאליל וצוחק.

אני מגלגלת עיניים. "היא היתה דלוקה עליו. שיגעה אותי. רוב הזמן הרגשתי שהיא באה אלי רק בגללו."

"לא, היא באה בגלל שהיה לך סרטים של הארי פוטר. איך קראנו לעצמנו? שלישיית השכונה. צפופים יותר..."

"מהנחיריים של וולדמורט. איזה דפוקים היינו."

"כן, הא?" הוא אומר.

אנחנו צוחקים, אבל משהו חסר לנו. מישהי חסרה לנו. נטאשה.

קאליל מסתכל על הכביש. "לא מטורף שעברו כבר שש שנים?"

צליל ווּפּ־ווּפּ מקפיץ אותנו, ואורות כחולים מהבהבים במראה.