בר התרנגול

id="Rooster-3" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"> 1

סוף השנה הביא עימו את החגים הרגילים, אם כי בבית פרֵייזר לא היו הרבה סיבות לחגוג. גברת פרייזר ביצעה את כל הפעולות ההכרחיות כדי לצאת ידי חובתה – קישוט עץ אשוח קטן, עטיפת מעט מתנות זולות, ואפיית עוגיות שלאיש לא היה חפץ בהן. וכדרכה תמיד, היא השמיעה את 'מפצח האגוזים' פעם אחר פעם במערכת הסטריאו והמהמה באומץ את המנגינה כאילו הייתה זו עונת חגים שמחה באמת.

אלא שהמצב היה רחוק מלהיות שמח. מר פרייזר עזב את הבית שלוש שנים קודם לכן, והתיעוב שחשה כלפיו היה גדול מחסרונו. בתוך זמן קצר הוא עבר לגור עם מזכירתו הצעירה, שכבר הייתה בהיריון, כמו שהתברר בהמשך. גברת פרייזר המזועזעת, המושפלת, השבורה והמדוכאת עדיין לא התאוששה לחלוטין.

לואי, בנה הצעיר, שוחרר בערבות למעצר בית, וציפתה לו שנה קשה של העמדה לדין באשמת סחר בסמים מסוכנים. הוא לא עשה כל מאמץ לקנות לאימו מתנה כלשהי. התירוץ שלו היה שאינו יכול לצאת מהבית בגלל האזיק האלקטרוני שהוצמד לקרסולו בצו בית המשפט. אך עם האזיק או בלעדיו, איש לא ציפה שלואי יטרח לקנות מתנות למישהו. בשנה הקודמת ובזו שלפניה היו שני קרסוליו חופשיים והוא לא עשה כל ניסיון לצאת לקניות.

מארק, הבן הבכור, בא הביתה לנוח מתלאות לימודי המשפטים, ואף שהיה מרושש יותר מאחיו, הצליח לקנות לאימו בושם במתנה. הוא היה אמור לסיים את לימודיו במאי, לעבור את בחינות ההסמכה של לשכת עורכי הדין ביולי ולהתחיל לעבוד במשרד עורכי דין בוושינגטון בספטמבר, לגמרי במקרה במועד שנקבע לתחילת משפטו של לואי. אלא שהדיון בתיק של לואי בבית המשפט לא היה עתיד להתקיים משתי סיבות טובות מאוד. ראשית, השוטרים הסמויים תפסו אותו בשעת מעשה, כשמכר עשר מנות קראק – היה אפילו סרטון המתעד את העבירה – ושנית, גם ללואי וגם לאימו לא היה כסף לשלם לעורך דין ראוי לשמו שייקח על עצמו את ההגנה. במשך כל תקופת החגים לא הפסיקו לואי וגברת פרייזר לרמוז שמארק צריך לחוש לעזרת אחיו ולהגן עליו בהתנדבות. הרי אפשר בקלות לדחות הכול למועד מאוחר יותר, אחרי שמארק יתקבל ללשכה – הוא כבר כמעט שם ממילא – וברגע שהרישיון יהיה בידו, האם לא יהיה זה פשוט בשבילו למצוא את אחד מאותם פגמים טכניים שקוראים עליהם בעיתונים, המביאים לביטול האישומים?

בפנטזיות הקטנות שלהם היו כמה חורים גדולים למדי, אבל מארק סירב לדון בהם. כשהתברר שלואי מתכנן להשתלט על הספה למשך עשר שעות לפחות ביום הראשון של השנה החדשה ולצפות בשבעה משחקי פוטבול ברצף, הסתלק מארק בשקט מהבית והלך לביתו של חבר. באותו לילה, בשובו הביתה כשהוא נוהג בהשפעת אלכוהול, החליט מארק למלט את עצמו. הוא ישוב לוושינגטון ויהרוג קצת זמן בהתעסקות בעניינים של מה בכך במשרד עורכי הדין שבו יתחיל לעבוד בקרוב. עד התחדשות הלימודים נותרו שבועיים, אך אחרי עשרה ימים של הקשבה לרטינות של לואי ולתלונותיו על הבעיות שלו, שלא לדבר על 'מפצח האגוזים' המתנגן ללא הפסקה, נמאס למארק לגמרי, והוא ציפה בכיליון עיניים לתחילת הסמסטר האחרון שלו בבית הספר למשפטים.

הוא כיוון את השעון המעורר לשעה שמונה בבוקר המחרת, ועל ספל קפה הסביר לאימו שהוא צריך לשוב לוושינגטון. סליחה שאני עוזב מוקדם מהצפוי, אימא, וסליחה שאני משאיר אותך לבדך עם הילד הרע שלך, אימא, אבל אני הולך מכאן. זה לא התפקיד שלי לגדל אותו. יש לי מספיק בעיות משלי.

הבעיה הראשונה שלו הייתה מכוניתו, פורד בּרוֹנקוֹ שבה הוא נוהג מאז בית הספר התיכון. מד המרחק קפא על 300,947 קילומטר, וזה קרה באמצע לימודיו בקולג'. המכונית הייתה זקוקה בדחיפות למשאבת דלק חדשה, אחד מחלקי החילוף שמופיעים ברשימת ה"דחופים" שלו. בשנתיים האחרונות הצליח מארק לתחזק את המנוע, תיבת ההילוכים והבלמים בעזרת סרט דביק ומהדקי נייר, אבל עם משאבת הדלק לא היה לו מזל כזה. היא פעלה, אך בהספק נמוך מהרגיל, כך שהמהירות המרבית של הברונקו הייתה שמונים קמ"ש, וגם זה רק במישור. כדי להימנע מדברי הלעג וההצקות של נהגי המשאיות בכבישים המהירים נצמד מארק לדרכים הצדדיות של מדינת דלאוור והחוף המזרחי. הנסיעה מדובֶר בירת המדינה למרכז וושינגטון, שנמשכת שעתיים בדרכים הראשיות, ארכה זמן כפול כמעט.

וכיוון שכך הייתה לו שהות להרהר בבעיותיו האחרות. הבעיה השנייה הייתה החוב המעיק של הלוואות הסטודנטים. הוא סיים את הקולג' עם הלוואות בסך כולל של שישים אלף דולר וללא עבודה. אביו, שלכאורה היה נשוי באושר בעת ההיא אבל שקוע בחובות בעצמו, הזהיר אותו מפני המשך הלימודים. "לעזאזל, בן, אחרי ארבע שנות לימודים אתה בבור של שישים אלף. תפסיק עכשיו, לפני שמצבך יהיה גרוע יותר." אבל מארק חשב שתהיה זו שטות לקבל עצות כספיות מאביו, ולכן הוא עבד פה ושם במשך שנתיים כברמן ושליח של פיצרייה, ובאותו זמן התמקח עם בעלי החוב שלו. כעת, במבט לאחור, הוא לא ידע בבירור מנין צץ הרעיון ללמוד משפטים, אבל זכר ששמע באקראי שיחה בין שני סטודנטים, שדנו בעניינים כבדי משקל אגב שתייה לשוכרה. מארק היה הברמן שלהם, המקום לא היה מלא, ואחרי הסיבוב הרביעי של וודקה ומיץ חמוציות הם דיברו בקול רם מספיק כדי שכולם יוכלו לשמוע. מתוך כל הדברים המעניינים שאמרו, מארק תמיד זכר שניים: "משרדי עורכי הדין הגדולים של וושינגטון שוכרים עובדים חדשים כמו מטורפים," וכן, "המשכורות ההתחלתיות הן מאה וחמישים אלף בשנה."

כעבור זמן־מה הוא נתקל בחבר מהקולג' שהיה סטודנט שנה ראשונה בבית הספר למשפטים פוֹגי בּוֹטוֹם בוושינגטון, והבחור סיפר בפירוט רב על תוכניותיו ללמוד בקצב רצחני, לסיים תוך שנתיים וחצי ולהתקבל לעבודה במשרד עורכי דין גדול במשכורת גבוהה. הממשל נותן לסטודנטים הלוואות ביד רחבה, אמר, כל אחד יכול לקבל. אז נכון, הוא יסיים את לימודיו עם הר של חובות, אבל את אלה יוכל לפרוע תוך חמש שנים. לחבר, לפחות, נראה הגיוני לגמרי "להשקיע בעצמו" ולהיכנס לחוב שיבטיח את כוח ההשתכרות העתידי שלו.

מארק בלע את הפיתיון והתחיל ללמוד לבחינות הקבלה לבית הספר למשפטים. הציון שלו לא היה מזהיר, אבל זה לא הטריד במיוחד את ועדת הקבלה של פוגי בוטום. גם לא הציונים הממוצעים ומטה של הקורסים שלמד בקולג' לתואר הראשון. הם קיבלו אותו בזרועות פתוחות. בקשות ההלוואה שלו אושרו במהירות. בכל שנת לימודים הועברו בפשטות שישים וחמישה אלף דולר ממשרד החינוך לפוגי בוטום. וכעת, כשנותר רק עוד סמסטר אחד, מארק ניצב פנים אל פנים בפני המציאות המרה של סיום לימודים עם חוב מצטבר – על לימודי התואר הראשון ואחריהם הלימודים בבית הספר למשפטים – בסך מאתיים שישים ושישה אלף דולר, כולל קרן וריבית.

בעיה נוספת הייתה העבודה שהשיג. התברר שהשוק לא היה חזק כמו שגרסו השמועות, וגם הביקוש לא היה כמו שפורסם בעלוני ההסברה החלקלקים של פוגי בוטום ובאתר המתעתע של בית הספר. בוגרים של בתי הספר למשפטים מהשורה הראשונה עדיין מצאו עבודה בשכר מעורר קנאה, אבל פוגי בוטום לא היה בדיוק בית ספר מהשורה הראשונה. מארק הצליח להשתחל למשרד בגודל בינוני שהתמחה ב"יחסי ממשל", כלומר בשתדלנות. שכרו ההתחלתי טרם נקבע, כי מועצת המנהלים של המשרד הייתה אמורה להתכנס בתחילת ינואר לדיון ברווחים מהשנה הקודמת, וכנראה לרענן באותה הזדמנות את מדיניות השכר. בעוד חודשים אחדים היה מארק צפוי להיפגש עם "יועץ ההלוואות" שלו לשיחה על הסדר תשלומים חדש של הלוואות הסטודנט שלו, ולפרוע איכשהו את כל החוב. היועץ הזה כבר הביע את דאגתו מכך שמארק עדיין אינו יודע מה יהיה גובה שכרו. גם מארק היה מודאג מזה, בעיקר משום שלא היה לו אמון מלא באף אחד מעובדי המשרד שהספיק לפגוש עד כה. למרות כל מאמציו להשלות את עצמו, הוא ידע בתוך תוכו שמשרתו אינה בטוחה כלל.

בעיה נוספת הייתה בחינת ההסמכה של לשכת עורכי הדין. בגלל הביקוש הגבוה, בחינת הלשכה בבירה הייתה המאתגרת ביותר בכל ארצות הברית, ושיעור הנכשלים מקרב בוגרי פוגי בוטום היה מדאיג. גם כאן, בתי הספר למשפטים הטובים ביותר הוכיחו את עצמם. בשנה שעברה עברו את הבחינה 91 אחוז מבוגרי אוניברסיטת ג'ורג'טאון, 89 אחוז מבוגרי אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, ורק שיעור מעורר רחמים של 56 אחוז מבוגרי פוגי בוטום. כדי להצליח היה מארק צריך להתחיל להתכונן לבחינה כבר עכשיו, ולא להוציא את האף מהספרים בששת החודשים הבאים.

אבל פשוט לא הייתה לו די אנרגיה לכך, במיוחד בימים הקרים, המשמימים והמדכאים של החורף. לפעמים הוא הרגיש שהחוב מכביד על גבו כמו תרמיל מלא לבנים כבדות. עצם ההליכה הייתה מטלה. החיוך עלה לו בקושי. הוא חי חיי עוני, ולמרות העבודה שהשיג נראה עתידו קודר. והוא עוד היה אחד מבני המזל. רוב חבריו ללימודים היו שקועים בחובות אבל לא השיגו עבודה. במבט לאחור, הוא נזכר ששמע את הרטינות כבר בשנתו הראשונה, ובכל סמסטר מצב הרוח רק הלך ונעשה שפוף יותר והחששות נעשו כבדים יותר. מצב שוק העבודה הורע משנה לשנה. תוצאות בחינות ההסמכה של הלשכה ביישו את כל מי שלמד בפוגי בוטום. ההלוואות נערמו. וכיום, בשנת הלימודים השלישית, לא היה נדיר לשמוע סטודנטים מתנצחים עם מרצים בכיתה. הדיקן לא העז לצאת ממשרדו. בלוגרים הפגיזו את בית הספר בשאלות קשות: "האם זאת הונאה?" "האם אכלנו אותה בגדול?" "לאן הלך כל הכסף?"

כמעט כל מי שמארק הכיר האמין פחות או יותר כי (1) רמת הלימודים של בית הספר למשפטים פוגי בוטום היא מתחת לממוצע ובית הספר (2) מבטיח יותר מדי הבטחות וגם (3) גובה שכר לימוד מופרז וגם(4) מעודד לקחת הלוואות רבות מדי וגם (5) מקבל סטודנטים בינוניים רבים שלא מתאימים לבית ספר למשפטים והם (6) לא מתכוננים כראוי לבחינות ההסמכה או (7) סתם מטומטמים מכדי לעבור אותה.

לפי השמועות, מספר הבקשות להתקבל לפוגי בוטום ירד בחמישים אחוזים בשנים האחרונות. ללא תמיכתה של המדינה וללא תרומות, ירידה כזאת תוביל בהכרח לקיצוצים מכאיבים בהוצאות, ובית ספר גרוע למשפטים רק ייעשה גרוע עוד יותר. אבל זה היה בסדר מבחינתם של מארק פרייזר וחבריו ללימודים. הם ישרדו את ארבעת החודשים הבאים, ואז יעזבו בשמחה את המקום ולא ישובו אליו עוד לעולם.

מארק גר בבית דירות בן חמש קומות שנבנה לפני שמונים שנה ומצבו רק הידרדר מאז, אבל שכר הדירה בו היה נמוך יחסית, ומסיבה זו נהרו אליו סטודנטים מג'ורג' וושינגטון ומפוגי בוטום. בימיו הראשונים היה הבניין ידוע בשם קוּפּר האוס, אבל אחרי שלושים שנות שחיקה סטודנטיאלית מזורזת הוא זכה לכינוי "הלול". המעליות שלו לא פעלו רוב הזמן, ומארק עלה במדרגות לקומה השלישית ונכנס לדירתו הקטנה והמרוהטת בצמצום, חמישים מטרים מרובעים שעליהם שילם שכר דירה של שמונה מאות דולר בחודש. מסיבה לא ברורה הוא ניקה את המקום אחרי הבחינה האחרונה שלו ולפני חופשת החגים, וכשהדליק את האורות עכשיו שמח לראות שהוא נשאר מסודר. וכי למה שלא יישאר? הבעלים של משכנות העוני האלה מעולם לא באו לבקר בבניין. מארק פרק את מזוודותיו והיה המום מהשקט. בדרך כלל, עם כל הסטודנטים שגרים כאן והקירות הדקים, המקום היה מלא פעילות ורעש של מערכות סטריאו, טלוויזיות, ויכוחים, מעשי קונדס, משחקי פוקר, מריבות ונגינה בגיטרה. חנון אחד מהקומה הרביעית אפילו ניגן בטרומבון, ונגינתו הרעידה את כל הבניין. אבל לא היום. כולם בילו את החופשה בבתיהם, והמסדרונות היו דוממים בצורה מוזרה.

כעבור חצי שעה עזב מארק המשועמם את הבניין. הוא הלך בשדרות ניו המפשייר, וכשהרוח הקרה חדרה מבעד למעיל הפליס הדק ולמכנסי החאקי הישנים, הוא החליט משום מה לפנות לרחוב 21 ולעצור בבית הספר למשפטים, לראות אם הוא פתוח. אפילו בעיר שבה אין מחסור בבניינים מודרניים שלא תואר להם ולא הדר, הבניין של פוגי בוטום התבלט בכיעורו. היה זה מבנה פוסט־מלחמתי בן שמונה קומות מלבנים צהובות, מקבץ של אגפים לא סימטריים שנראו כניסיון כושל של אדריכל להטביע את חותמו. אומרים שהוא היה פעם בניין משרדים, אבל חלק מהקירות הפנימיים של ארבע הקומות התחתונות נהרסו כדי ליצור אולמות הרצאות צפופים. בקומה החמישית שכנה הספרייה, מין ארנבייה של חדרים גדולים משופצים, מלאים ספרים שרובם נפתחו רק לעיתים נדירות, ומקושטים בהעתקי תמונות דיוקן של שופטים אלמוניים וכל מיני משפטנים. משרדי הפקולטה תפסו את הקומות השישית והשביעית, ובקומה השמינית, רחוק מהסטודנטים ככל האפשר, עסקו אנשי המנהלה בשלהם והדיקן נותר ספון במשרדו הפינתי והגיח ממנו רק לעיתים נדירות.

הדלת הקדמית לא הייתה נעולה, ומארק נכנס למבואה הריקה מאדם. למרות החום המבורך, המקום נראה לו מדכא כמו תמיד. לוח מודעות ענקי תפס קיר שלם והיה מכוסה בכל מיני הודעות והכרזות ושידולים. היו עליו כמה כרזות מבריקות המפרסמות הזדמנויות ללימודים בחוץ לארץ, והמבחר הרגיל של מודעות בכתב יד המציעות דברים למכירה –ספרים, אופניים, כרטיסים למופעים, סיכומי שיעורים, מורים פרטיים המלמדים לפי שעה, ודירות להשכרה. בחינות ההסמכה היו תלויות מעל בית הספר כענן שחור, והיו שם כרזות המשבחות את הקורסים המצוינים של ההכנה לבחינה. אם מארק היה מתאמץ מספיק, אולי היה מצליח למצוא על הלוח גם כמה הצעות עבודה, אבל אלו פחתו משנה לשנה בפוגי בוטום. באחת מפינותיו של הלוח ראה את העלונים המשכנעים סטודנטים לקחת עוד הלוואות. בפינה הרחוקה של המבואה ניצבו מכונות למכירת משקאות וחטיפים ודלפק קפה קטן, אולם איש לא חלט בו קפה בזמן החופשה.

מארק צנח לכורסת עור בלויה וספג לתוכו את העגמומיות של בית ספרו. האומנם היה זה בית ספר, או סתם עוד בית חרושת לדיפלומות? התשובה הלכה ונעשתה ברורה יותר ויותר. בפעם האלף אמר לעצמו שהלוואי שלא היה נכנס בדלת הזאת כסטודנט שנה ראשונה מלא תקוות. כיום, כמעט שלוש שנים אחרי, הוא היה שקוע בחובות שלא ידע איך יצליח לפרוע אי־פעם. אם היה אור כלשהו בקצה המנהרה, הוא לא ראה אותו.

ובכלל, למה שמישהו ייתן לבית ספר שם טיפשי כמו פוגי בוטום? כאילו חוויית הלימודים כשלעצמה לא הייתה משמימה מספיק, לפני כעשרים שנה זיכה אותו איזה טיפוס מבריק בשם שאף שהיה שמה של שכונה וושינגטונית ידועה, יצר תחושה מדכדכת אפילו יותר. אותו אדם, שכבר לא היה בין החיים, מכר את בית הספר למשקיעים מוול סטריט, בעלים של רשת בתי ספר למשפטים שלפי הדיווחים הניבו רווחים נאים, אבל היו דלים בהישגים בכל מה שקשור לכישרונות משפטיים צעירים.

איך קונים ומוכרים בתי ספר למשפטים? הדבר עדיין היה בגדר תעלומה.

מארק שמע קולות ומיהר לצאת מהבניין. הוא המשיך ללכת בשדרות ניו המפשייר עד כיכר דוּפּוֹנט, ושם נכנס לבית הקפה של חנות הספרים קרמר לספל קפה והפשרה מהירה. מארק הלך ברגל לכל מקום. הברונקו המקרטעת שלו הייתה איטית מדי לתנועה בעיר, והוא נהג להשאיר אותה במגרש החניה מאחורי הלול, תמיד עם המפתחות במתג ההצתה. למרבה הצער, עד כה איש לא התפתה לגנוב אותה.

אחרי שהתחמם דיו, הוא חלף במהירות על פני שישה רחובות לכיוון צפון בשדרות קונטיקט. משרד עורכי הדין 'נס סְקֶלְטון' השתרע על פני כמה קומות בבניין משרדים מודרני בקרבת מלון הילטון, שמחוצה לו ניסה ג'ון הינקלי להתנקש בחייו של רונלד רייגן. בקיץ הקודם הצליח מארק להתברג לתוך המשרד כשהסכים לעבוד שם כמתמחה בשכר נמוך משכר המינימום. משרדי עורכי הדין הגדולים והחשובים מנצלים את תוכניות ההתמחות של הקיץ למשיכת סטודנטים מצטיינים אל החיים הטובים. שם לא מצפים שהמתמחים יעבדו קשה. סדר היום שלהם קל עד כדי גיחוך. הם מקבלים כרטיסים למשחקי פוטבול ובייסבול והזמנות למסיבות אנינות בחצרות הבתים המפוארים של השותפים העשירים. אחרי שהתפתו, מחתימים אותם על חוזה עבודה, ובתום לימודיהם הם מוצאים את עצמם חיש מהר במטחנת הבשר של מאה שעות עבודה בשבוע.

אבל לא כך ב'נס סקלטון'. עם חמישים עורכי דין בלבד היה המשרד רחוק מלהיכלל ברשימת עשרת הגדולים. לקוחותיו היו איגודים מסחריים וארגוני עובדים – פורום הסויה, ארגון גמלאי הדואר, מועצת הבקר והצאן, ההתאחדות הלאומית של קבלני האספלט, איגוד מהנדסי הרכבות הנכים – והמון קבלנים של משרד ההגנה הלהוטים לקחת לעצמם פרוסה מעוגת התקציב. המומחיות של המשרד, אם בכלל היה מומחה במשהו, הייתה שמירה על יחסים טובים עם הקונגרס. תוכנית ההתמחות הקיצית שלו נועדה לנצל כוח עבודה זול יותר מאשר למשוך סטודנטים מצטיינים. מארק עבד קשה וסבל בכל רגע מהעבודה המשמימה שעשה. בסוף הקיץ, כשקיבל משהו דומה להצעת עבודה בתנאי שיעבור את בחינת ההסמכה, הוא לא ידע אם לשמוח או לבכות. כך או כך, הוא קפץ על ההצעה – שום הצעה אחרת לא הייתה מונחת לפניו – והיה לאחד הסטודנטים הגאים היחידים של פוגי בוטום שעתידם מובטח. במשך הסתיו ניסה בעדינות לברר אצל המנהל שלו מהם תנאי העבודה העתידית, אבל לא העלה דבר. ייתכן שמקום העבודה הזה יעבור מיזוג. ייתכן שיהיה בו פיצול. ייתכן שיקרו בו כל מיני דברים, אבל חוזה עבודה מסודר לא נראה כאחד מהם.

לכן הוא הסתובב במשרד. בשעות אחר הצהריים, בשבתות, בחופשות, בכל פעם שהיה משועמם הוא בא לשם, תמיד עם חיוך רחב מזויף והעמדת פני להוט להטות שכם ולבצע את העבודה השחורה. לא היה ברור אם זה יועיל לו במשהו, אבל הוא הניח שזה לא יכול להזיק.

הוא היה כפוף לעורך דין בשם רנדל, שעבד במשרד עשר שנים ועמד על סף קבלה לשותפות, ומשום כך היה לחוץ מאוד. ב'נס סקלטון' נהגו להראות בשקט את הדלת לעורך דין שכיר שלא התקבל לשותפות בתוך עשר שנים. רנדל היה בוגר הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, שבשרשרת המזון של העיר מעמדה היה נחות בשלב אחד מג'ורג'טאון אבל גבוה בהרבה מפוגי בוטום. ההיררכיה הייתה ברורה ונוקשה, ועורכי הדין בוגרי ג'ורג' וושינגטון היו הגרועים ביותר. הם סבלו מאוד מההתנשאות של בוגרי ג'ורג'טאון, ולפיכך היו להוטים להתנשא על אחרים ולבוז עוד יותר לכל מי שלמד בפוגי בוטום. כל המשרד הדיף צחנה של כיתתיות וסנוביזם, ומארק תהה לעיתים קרובות איך לעזאזל נקלע לשם. שניים מעורכי הדין השכירים למדו בפוגי בוטום, אבל הם היו עסוקים כל כך בהתכחשות לבית הספר שלהם עד שלא נשאר להם זמן לסייע למארק. אדרבה, נראה לו שהם מתנכרים לו יותר מכל אחד אחר. "ככה מנהלים משרד עורכי דין?" תהה מארק בפני עצמו לעיתים קרובות. אבל הוא שיער שלכל מקצוע יש דירוג מעמדי משלו, והוא חשש לעורו מכדי להיות מוטרד מהשאלה באיזה בית ספר למשפטים למדו משספי הגרונות האחרים. היו לו מספיק בעיות משלו.

הוא כבר הודיע לרנדל במייל שיבוא למשרד לבצע כל עבודה שחורה שיידרש. כעת קיבל רנדל את פניו בברכה הקצרה, "מה, כבר חזרת?"

נו, באמת, רנדל, ואיך עברו עליך החגים? טוב לראות גם אותך. "כן, כל הסיפור הזה של החג שעמם אותי. מה קורה?"

"שתי מזכירות חולות בשפעת," אמר רנדל. הוא הצביע על חבילת מסמכים בעובי שלושים סנטימטרים. "אני צריך ארבעה־עשר העתקים שלהם, מסודרים בסדר הנכון ומהודקים."

בסדר, חוזרים לחדר הצילום, חשב מארק. "בטח," אמר כאילו קצרה רוחו להתחיל בעבודה. הוא נשא את חבילת המסמכים למרתף, צינוק מלא מכונות צילום, ובילה את שלוש השעות הבאות בעבודה מטמטמת שעליה יקבל שכר אפסי.

הוא כמעט התגעגע ללואי ולאזיק האלקטרוני שלו.