ג’יין יאנג הצעירה

חברתי היקרה רוז הורוביץ הכירה את בעלה החדש באתר היכרויות באינטרנט, וצריך לזכור שרוז מבוגרת ממני בשלוש שנים וכבדה ממני בעשרים וחמישה קילו, ובאופן כללי שמורה פחות טוב ממני, כך אומרים, ולכן החלטתי לתת לזה צ'אנס למרות שאני משתדלת לשמור מרחק מהאינטרנט. בעלה הקודם של רוז נפטר מסרטן המעי הגס, ומגיע לה להיות מאושרת. לא שהבעל החדש הזה שלה הוא כזה מציאה — קוראים לו טוני, ופעם היה לו עסק לזגגות רכב בניו ג'רזי. אבל רוז שיפצה אותו ולקחה אותו לבְּלוּמינגדֵיילס לקנות לו חולצות, ועכשיו הם הולכים יחד לכל מיני קורסים במרכז הקהילתי היהודי — ספרדית מדוברת וריקודים סלוניים ועיסוי זוגי וסדנה ליצירת סבונים ונרות. לי לא מתחשק במיוחד בעל חדש. בעל דורש הרבה תחזוקה, אבל אני גם לא רוצה להיות לבד כל החיים, ויהיה נחמד אם יהיה לי מישהו ללכת איתו לקורסים, זאת אומרת. חשבתי שאתרי היכרויות זה לצעירים, אבל רוז אמרה מה פתאום. "ואפילו אם כן," היא אומרת, "רייצ'ל, את כבר לא תהיי יותר צעירה ממה שאת היום."

אז אני שואלת את רוז אם יש לה עצות לתת לי והיא אומרת, אל תעלי תמונה שאת נראית בה יותר צעירה ממה שאת באמת. נכון שבאינטרנט כולם משקרים, אבל למרבה האירוניה, הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות באינטרנט זה לשקר. ואני אומרת, "רוז, יקירה, במה בדיוק זה שונה מהחיים האמיתיים?"

לגבר הראשון שאני יוצאת איתו קוראים הרולד, ובתור בדיחה אני שואלת אותו אם ככה קראו לו תמיד כי זה נשמע לי שם של זקן. אבל הרולד לא מבין את הבדיחה, עושה פרצוף ואומר, "לא שמעת אף פעם על 'הרולד ומוד'? הרולד הוא הבחור בסרט, רייצ'ל." בכל מקרה, מהדייט הזה לא יוצא כלום.

לגבר השני שאני יוצאת איתו קוראים אנדרו, והציפורניים שלו מלוכלכות אז אני לא יודעת אם הוא נחמד או לא. אני לא מסוגלת אפילו לאכול את הקרֶפּ בסוכר וחמאה כי אוי, געוואלד, כמה שהציפורניים האלה מסיחות את דעתי. זאת אומרת, מה הוא עשה לפני הדייט? השתתף בתחרות גינון? קבר את האישה הקודמת שהוא יצא איתה? הוא אומר, "רייצ'ל שַפּירוֹ, את אוכלת כמו ציפור!" אני מתלבטת אם לבקש שיארזו לי את הקרפים, אבל מה הטעם? קרפים טעימים רק כשהם טריים. אם מחממים אותם הם נעשים עיסתיים וצמיגיים, וגם אם תכריחי את עצמך לאכול אותם זה סתם חבל, כי כל הזמן תחשבי כמה טעימים הם היו יכולים להיות ואיזה בזבוז זה שלא אכלת אותם טריים.

אחרי כמה שבועות אנדרו מתקשר אלי לשאול אם אני רוצה לצאת לדייט נוסף, ואני מזדרזת לומר, לא תודה. והוא שואל למה. ואני לא רוצה להגיד לו שזה מפני שהציפורניים שלו מלוכלכות, כי זה נשמע לי קטנוני ואולי זה באמת קטנוני. הגרוש שלי שמר על ציפורניים נקיות ומצוחצחות, ובכל זאת התברר שהוא חתיכת זבל. בעודי מתלבטת מה לומר, הוא אומר, "טוב, זו כנראה התשובה. אל תתאמצי להמציא שקר."

ואני אומרת, "בכנות, נראה לי שאין בינינו כימיה, ובגיל שלנו" — אני בת שישים וארבע — "אין טעם לבזבז זמן."

והוא אומר, "שתדעי שבתמונה את נראית צעירה בעשר שנים ממה שאת באמת." מהלומת פרידה.

אני יודעת שזה עין תחת עין, אבל אני בכל זאת מראה את התמונה לרוז, מה שבטוח. כשהעליתי את התמונה חשבתי שהיא עדכנית, אבל אחרי התבוננות נוספת, אני שמה לב שהיא צולמה בסוף הכהונה השנייה של בוש. רוז אומרת שאני באמת נראית בה צעירה יותר, אבל במובן הטוב, ולא במידה שנראית מגוחכת. היא אומרת שאם אני אבחר מסעדה נכונה, שיש בה תאורה נכונה, אני איראה צעירה כמו בתמונה. ואני אומרת שזה יהיה כמו שבְּלַאנש דיבּוּאה1 כיסתה את המנורות בצעיפים. רוז מצלמת אותי בטלפון שלה על המרפסת שלי, ובזה נגמר הסיפור.

לגבר השלישי שאני יוצאת איתו קוראים לואיס, ויש לו משקפיים יפים מאוד עם ידיות מטיטניום. הוא מוצא חן בעיני תכף ומיד למרות שהדבר הראשון שהוא אומר זה, "וואו, את יותר יפה מאשר בתמונה," ואני שואלת את עצמי אם לקחתי את עניין התמונה המטופש הזה יותר מדי לקיצוניות השנייה. הוא מרצה בכיר לספרות יהודית־אמריקאית באוניברסיטת מיאמי, והוא אומר לי שפעם הוא היה רץ מרתונים אבל אז הירך התחילה לכאוב לו ומאז הוא רץ חצי מרתונים. הוא שואל אם אני מתעמלת ואני אומרת לו שכן, אני מלמדת פילאטיס לגיל הזהב, למעשה — אולי אני יכולה לעזור לו עם השרירים הכופפים שלו? והוא אומר, אין לי ספק שתוכלי, או משהו כזה. ואז, כדי שלא נישמע כמו שני חרמנים, אנחנו מקשקשים על ספרים. אני אומרת שאני אוהבת את פיליפ רות', אם כי זו כנראה בחירה נדושה לנוכח המין, הרקע והגיל שלי. והוא אומר, לא, פיליפ רות' דווקא נהדר. פעם הוא — לואיס — הרצה באירוע פתוח לציבור על הספרים של פיליפ רות', ופיליפ רות' בא להרצאה והתיישב בשורה הראשונה! פיליפ רות' ישב עד סוף ההרצאה, הנהן מדי פעם, שילב את הרגליים הארוכות שלו, הפריד ושוב שילב אותן, וכשההרצאה נגמרה, הלך בלי לומר מילה.

"הוא נהנה?" אני שואלת. "הוא נעלב?"

לואיס אומר שהוא לא יֵדע לעולם ושזו אחת התעלומות הגדולות של חייו.

אני שואלת, "לפיליפ רות' יש רגליים ארוכות?"

הוא אומר, "פחות ארוכות משלי, רייצ'."

כמה כיף לפלרטט.

ואז הוא שואל אותי אם יש לי ילדים. ואני אומרת, כן, יש לי בת, אביבה. והוא אומר, איזה שם יפה. ואני אומרת, אני יודעת, זו הסיבה שהגרוש שלי ואני בחרנו את השם הזה. והוא אומר, לא יצא לי להכיר הרבה אביבות, זה לא שם שכיח במיוחד, חוץ מהבחורה ההיא שהסתבכה עם חבר הקונגרס לוין. את זוכרת את הבְּרוֹךְ הזה?

"הממ," אני אומרת.

"הסיפור הזה הטיל כתם על דרום פלורידה, כתם על היהודים, כתם על הפוליטיקאים אם זה בכלל אפשרי, כתם על הציוויליזציה בכללותה."

הוא אומר, "את באמת לא זוכרת את הסיפור הזה? הוא כיכב פה בכל מהדורות החדשות כל יום בשנת 2001, עד שבא הפיגוע במגדלי התאומים וכולם שכחו ממנו."

הוא אומר, "הלוואי שהייתי מצליח להיזכר מה שם המשפחה שלה. את באמת לא זוכרת אותה? רייצ', הבחורה הזו היתה כמו מוניקה לוינסקי. היא ידעה שהוא נשוי ובכל זאת היא פיתתה אותו. אני מתאר לעצמי שהיא נמשכה לעוצמה או לפרסום. או אולי היא היתה חסרת ביטחון. היא היתה זנותית וקצת עגלגלה — פֵייגֶעלֶע כזו שהיא רק פרצוף יפה — אז לפתות גבר כמו לוין בטח העלה לה את הביטחון. קשה לי לרחם על אנשים כמוה. מה היה השם המלא שלה, לעזאזל?"

הוא אומר, "זה היה ממש חבל. לוין היה חבר קונגרס מבטיח. היה לו סיכוי להיות הנשיא היהודי הראשון, אם לא היתה באה הבחורה הפַקאקטֶע הזאת."

הוא אומר, "את יודעת על מי אני מרחם? על ההורים שלה."

הוא אומר, "מעניין מה קרה לה. זאת אומרת, מי בכלל יסכים לקבל אותה לעבודה? מי בכלל יסכים להתחתן איתה?"

הוא אומר, "גרוסמן! אביבה גרוסמן! זהו זה!"

ואני אומרת, "זהו זה."

אני מבקשת סליחה והולכת לשירותים, וכשאני חוזרת, אני מבקשת מהמלצר לארוז לי את מה שנשאר מהפָּאֵייה שלי, מנה מצוינת וגדולה מדי לבן אדם אחד. יש מסעדות שמתקמצנות על זעפרן, אבל לָה גמבה היא לא אחת מהן. פאייה אי אפשר לחמם במיקרוגל אבל אפשר בהחלט לחמם אותה בסיר. אני אומרת, בוא נתחלק בחשבון, אבל לואיס אומר שהוא תכנן להזמין אותי. אבל אני מתעקשת. אני נותנת לגבר לשלם עלי רק אם אני מתכוונת לצאת איתו לדייט נוסף. רוז אומרת שזה או פמיניזם או ההפך מפמיניזם, אבל בעיני זה פשוט נימוס בסיסי.

אנחנו יוצאים למגרש החניה, והוא שואל, "קרה משהו במסעדה? אמרתי משהו לא בסדר? היתה לי הרגשה שהולך לנו טוב עד שפתאום זה השתנה."

אני אומרת, "אתה פשוט לא מוצא חן בעיני," ונכנסת למכונית שלי.

גיבורת המחזה "חשמלית ושמה תשוקה" מאת טנסי ויליאמס (כל ההערות הן של המתרגמת).