בתולים

betulim-2

השתררה דממה איומה מתחת לעצים. הם שמעו קולות שקטים מהדרך הראשית — הקפטן ומתיו שוחחו זה עם זה, ומעליהם נשמע האב רנו שחזר ושינן, "בשם האב, הבן ורוח הקודש..." אך בקול שונה בתכלית. איאן ראה את שֹער זרועותיו של ג'יימי סומר, וג'יימי מחכך את ידיו בחצאית הקילט שלו. אולי חש שהן עדיין חלקלקות משמן הקודש ההוא.

ג'יימי לא היה מסוגל להקשיב יותר והוא פנה באקראי אל ז'ורז' הגדול.

"זנב?" הוא שאל בגבה זקורה. "ככה אתם קוראים לזה כאן?"

ז'ורז' הגדול הצליח לחייך חיוך עקום.

"ואיך אתה קורא לזה בשפה שלך?"

"בּוֹהד," אמר איאן במשיכת כתפיים. היו עוד מילים לכך, אך הוא לא התכוון לנסות אותן.

"בדרך כלל רק זין," אמר ג'יימי ומשך גם הוא בכתפיו.

"או penis, פּין, אם מתחשק לך להיות ממש אנגלי לגבי העניין," התערב איאן.

כמה מהגברים הקשיבו כעת, מוכנים להצטרף לכל שיחה כדי להתרחק מהד הצרחה האחרונה, שעדיין היתה תלויה באוויר כמו ערפל.

"חה," אמר ג'יימי. "penis זה אפילו לא מילה באנגלית, בּוּר שכמוך. זה בלטינית, והכוונה היא לא לחבר הכי קרוב של הגבר — אלא ל'זנב'."

איאן נעץ בו מבט ממושך. "זנב, מה? אז אתה לא מסוגל אפילו להבחין בין הזין שלך לתחת, ואתה מטיף לי על לטינית?"

הגברים שאגו. פניו של ג'יימי התלהטו מיד, ואיאן צחק והדף אותו בכתפו. ג'יימי פלט נחירה ומירפק את איאן בחזרה, צוחק גם הוא בעל כורחו.

"אַיי, טוב." הוא נראה נבוך; בדרך כלל הוא לא השוויץ בהשכלה שלו בפני איאן. איאן לא נטר לו טינה. גם הוא התקשה מעט בימיו הראשונים עם החבורה, וזה מסוג הדברים שעשית — ניסית למצוא את המקום שלך על ידי הדגשת הדברים שאתה טוב בהם. אבל אם ג'יימי ינסה להשוויץ בלטינית או ביוונית שלו בפני מתיו או ז'ורז' הגדול, הוא ייאלץ להוכיח את עצמו עם אגרופיו, ומהר. וכרגע נראה שלא יצליח לנצח אפילו ארנב.

השיחה החרישית התחדשה ונותרה מאופקת. היא פסקה מיד כשמתיו הופיע בין העצים. מתיו היה גבר גדול, רחב יותר מאשר גבוה, עם פנים של חזיר בר מטורף ואופי תואם. אף אחד לא קרא לו "פני חזיר" בנוכחותו.

"אתה, קליפת שום — לך תקבור את חתיכת החרא הזאת," הוא אמר לג'יימי והוסיף בעיניים אדומות מצומצמות, "עמוק בתוך היער. זוז לפני שאתקע לך מגף בתחת. קדימה!"

ג'יימי קם באיטיות, עיניו נעוצות במתיו בהבעה שלא מצאה חן בעיני איאן. הוא ניגש במהירות לג'יימי ואחז בזרועו.

"אני אעזור לך," הוא אמר. "בוא."

"למה הם רוצים לקבור אותו?" מילמל ג'יימי לאיאן. "קוברים אותו בקבורה נוצרית?" הוא נעץ את אחד מאתי החפירה שארמאנד השאיל להם בתוך רקבובית העלים הרכה בתנועה אלימה שהוכיחה לאיאן עד כמה חברו נסער, גם אם אינו מודע לכך.

"אתה יודע שאלה לא חיים תרבותיים במיוחד, אַ חַארֶג'," אמר איאן. בסופו של דבר גם הוא הרגיש רע לגבי העניין, והוא דיבר בחדות. "זה לא כמו האוניברסיטה."

הדם זינק במהירות במעלה צווארו של ג'יימי כמו חומר בעירה שנדלק, ואיאן פשט את ידו בתקווה להרגיע אותו. הוא לא רצה שתתפתח תגרה שג'יימי לא יעמוד בה.

"אנחנו קוברים אותו כי ד'אגליז חושב שהחברים שלו עלולים לחזור ולחפש אותו, ועדיף שלא יראו מה עשו לו, אַיי? מספיק להעיף בו מבט כדי לדעת שהבחור חטף קשה. עסקים זה דבר אחד, נקמה זה דבר אחר."

לסתו של ג'יימי התהדקה, אך אט־אט הסומק העז דהה, ואחיזתו באת השתחררה.

"כן," הוא מילמל וחזר לחפור. בתוך דקות זיעה נטפה במורד צווארו והוא התנשם במהירות. איאן דחף אותו מדרכו במרפק שלו וסיים לחפור. הם תפסו בשתיקה את האיש המת בבתי השחי ובקרסוליים וגררו אותו לבור הרדוד.

"אתה חושב שד'אגליז גילה משהו?" שאל ג'יימי כשפיזרו גושים סבוכים של עלים על רגבי האדמה.

"אני מקווה," השיב איאן והמשיך להביט בידיו העובדות. " לא הייתי רוצה לחשוב שכל זה היה לחינם."

הוא הזדקף. הם עמדו שם נבוכים לרגע ולא ממש הביטו זה בזה. נראה להם לא נכון לעזוב קבר, גם אם של זר יהודי, מבלי לומר מילת תפילה. אך נראה להם נורא עוד יותר לומר תפילה נוצרית על האיש — ובנסיבות הקיימות זה היה יותר עלבון מאשר ברכה.

לבסוף ג'יימי עיווה את פניו, התכופף, חפר מתחת לעלים והוציא שתי אבנים קטנות. הוא נתן אחת לאיאן, ובזה אחר זה הם גחנו והניחו את שתי האבנים על הקבר. זה לא היה גַלעד מוצלח כל כך, אבל עדיף מכלום.

הקפטן לא נהג לספק הסברים והסתפק בפקודות מהירות ומפורשות לאנשיו. בערב הוא חזר למחנה בפנים קודרות ושפתיים מהודקות. אך כיוון ששלושה גברים אחרים האזינו לחקירתו של הזר היהודי, ובזכות התהליכים המטפיזיים המתרחשים דרך קבע סביב מדורות, עד למחרת בבוקר כולם בקבוצה ידעו מה הוא אמר.

"אפרים בר־ספר," אמר איאן לג'יימי, כשחזר מאוחר יותר למדורה לאחר שהסתלק בשקט כדי לשטוף שוב את חולצתו. "זה היה שמו." איאן היה מודאג מעט מהנער. פצעיו לא החלימו כראוי, והאופן שבו התעלף... היה לו חום כעת; איאן הרגיש את החום שהפיץ גופו. ומדי פעם הוא רעד על אף שלא היה קר הלילה.

"עדיף שנדע את זה?" שאל ג'יימי בעגמומיות.

"נוכל להזכיר את שמו בתפילה," ציין איאן. "זה טוב, לא?"

ג'יימי הקדיר את מצחו אבל אחרי כמה רגעים הינהן.

"כן, זה טוב. אז מה עוד הוא אמר?"

איאן גילגל את עיניו. "אפרים בר־ספר הודה שכנופיית התוקפים היו שודדים מקצועיים, רובם יהודים ש–"

"יהודים?" קטע אותו ג'יימי. "שודדים יהודים?" משום־מה המחשבה הצחיקה את ג'יימי, אך איאן לא צחק.

"למה לא?" שאל בקצרה והמשיך מבלי לחכות לתשובה. הגברים השיגו מידע מוקדם על משלוחים יקרים ונהגו לארוב להם, להסתער ולגזול. "בדרך כלל הם גונבים מיהודים אחרים, כך שאין סכנה רבה שהצבא הצרפתי או שופט מקומי ירדפו אותם."

"אה. והמידע המוקדם — גם את זה קל יותר להשיג, אני מניח, אם הם גונבים מיהודים אחרים. יהודים מתגוררים קרוב אלה לאלה, בקבוצות," הסביר ג'יימי למראה המבט המופתע על פניו של איאן. "הם כולם יודעי קרוא וכתוב והם כותבים מכתבים כל הזמן; לא מעט מידע עובר הלוך ושוב בין הקבוצות. לא יהיה קשה לגלות מי המלווים בריבית והסוחרים ולהפריע לתכתובת ביניהם, מה?"

"אולי לא," אמר איאן בהערכה. "בר־ספר אמר שמי שגילה להם — הוא עצמו לא ידע מי זה — ידע לא מעט על דברי ערך שהועברו ממקום למקום. אבל האדם שידע לא השתייך לכנופיה שלהם; הוא היה חיצוני, קיבל אחוזים מההכנסות."

בכל אופן, זה כל המידע שבר־ספר חשף. הוא לא הסכים להסגיר את שמות שותפיו — לד'אגליז גם לא היה אכפת מזה — ועד מותו התעקש שלא ידע דבר על הגניבות המתוכננות הבאות.

"אתה חושב שזה היה יכול להיות מישהו משלנו?" שאל ג'יימי חרש.

"אחד מ — אה, אחד מהיהודים שלנו, אתה מתכוון?" מצחו של איאן התקדר לנוכח המחשבה. היו שלושה יהודים ספרדים בחבורה של ד'אגליז — חואניטו, ז'ורז' הגדול וראול — אבל שלושתם אנשים טובים ואהודים בקרב חבריהם. "אני בספק. כל השלושה נלחמו כמו שדים. כשהבחנתי בהם," הוא הוסיף בהגינות.

"מה שאני רוצה לדעת זה איך השודדים הצליחו לברוח עם השטיח ההוא," אמר ג'יימי בהרהור. "הוא בטח שקל איזה שבעים קילו, לא?"

"לפחות," אישר איאן משנזכר בו. "עזרתי להעמיס את השטיחים האלה. אני מניח שהיתה להם עגלה בקרבת מקום להובלת השלל. למה אתה שואל?"

"כי שטיחים? מי גונב שטיחים? אפילו שטיחים יקרים. ואם הם ידעו מראש שאנחנו מגיעים, הם כנראה ידעו מה אנחנו סוחבים איתנו."

"אתה שוכח את הזהב והכסף," הזכיר לו איאן. "הם היו בקדמת העגלה, מתחת לשטיחים. היה צריך למשוך החוצה את השטיחים כדי להגיע אליהם."

"הממ." ג'יימי נראה לא מרוצה. אכן השודדים טרחו לקחת את השטיח איתם. השיחה הגיעה אל סופה, וכשאיאן אמר שהוא הולך לישון, ג'יימי הצטרף ללא ויכוח.

הם התמקמו בקן של גבעולי עשב ארוכים צהובים והתעטפו ביריעות הבד המשובצות שלהם. איאן לא נרדם מיד. הוא היה חבול ועייף, אבל ריגושי היום עדיין ליוו אותו, והוא שכב והביט בשמים זמן־מה, נזכר בדברים אחדים ומתאמץ לשכוח אחרים, כגון מראה ראשו של אפרים בר־ספר. אולי ג'יימי צדק ועדיף היה לא לדעת את שמו של האסיר.

הוא אילץ את מחשבותיו לנדוד לכיוונים אחרים. פתאום ג'יימי נע וקילל בשקט כשהתנועה הכאיבה לו.

"כבר עשית את זה?" שאל איאן לפתע.

נשמע רשרוש קל כשג'יימי התמקם בתנוחה נוחה יותר.

"עשיתי מה?" הוא שאל. קולו נשמע מעט צרוד. "הרגתי מישהו? לא."

"לא, שכבת עם מישהי?"

"אה, זה."

"כן, זה. טיפש." איאן התגלגל אל ג'יימי ושלח אגרוף מדומה למרכז גופו.

חרף החשכה ג'יימי תפס את מפרק ידו לפני שהאגרוף נחת. "אתה?"

"אה, אז עוד לא שכבת עם אף אחת." איאן השתחרר מאחיזתו ללא קושי. "חשבתי שתטבע בים של זונות ומשוררות בפריז."

"משוררות?" ג'יימי נשמע משועשע. "מה גורם לך לחשוב שנשים כותבות שירה? או שאישה שכותבת שירה היא מופקרת?"

"ברור שהן כאלה. כולם יודעים את זה. המילים נכנסות להן לראש ומוציאות אותן מדעתן, ואז הן הולכות לחפש את הגבר הראשון ש–"

"שכבת עם משוררת?" אגרופו של ג'יימי פגע קלות במרכז חזהו. "אמא שלך יודעת?"

"אל תגיד לאמא שלי שום דבר על משוררות," אמר איאן בתקיפות. "לא, אבל ז'ורז' הגדול שכב עם מישהי וסיפר לכולם עליה. אישה שפגש במרסיי. יש לו ספר שירה שלה, והוא הקריא לנו ממנו בקול רם."

"ספר טוב?"

"אין לי מושג. היו שם די הרבה התעלפויות ודמעות וכאבי לב, אבל נראה שהרוב היה קשור לפרחים. והיה כתוב די הרבה על דבורה שהתעסקה עם חמנייה. דקרה אותה, כלומר, באף שלה."

השתררה שתיקה רגעית כשג'יימי הפנים את התמונה בראשו.

"אולי זה נשמע יותר טוב בצרפתית," הוא אמר.