פרויד במבחן הקיבוץ

פתח דבר

נולדתי בארגנטינה, אך אני חי בישראל מגיל 17, אחרי שחייתי שתים-עשרה שנה בצרפת. הקיבוץ קשור בקשר אמיץ להיסטוריה שלי – אוכל אפילו לומר שיחסי עם ישראל משולבים ביחסי עם הקיבוץ.

בגיל 15 התאהבתי בצעירה ישראלית, שפגשתי בחו"ל במהלך מסע ספורט. בשובי לארגנטינה, נתקפתי בעצב עמוק בעקבות אהבת נעורים זו שלא צלחה, וכאשר התגברתי מעט על עצבוני, הציעה לי משפחתי לנסוע לישראל. בגיל 16, ב-1977, ערכתי אם כן את מסעי הראשון לישראל בחברת קבוצת מתבגרים. שהיתי בקיבוץ שמיר שבגליל העליון. הקיבוץ שייך לתנועת השומר הצעיר; נסיבות חיי הביאוני לעבוד בקיבוצים של תנועה זו.

בארגנטינה השתייכתי מבחינה פוליטית לשמאל, אך לא הייתי ציוני מובהק (בניגוד לחברַי למסע) ולא השתייכתי לשומר הצעיר. אדרבא, אף כי הוקרתי את ישראל מתוקף מסורת משפחתית, הייתי חבר באגודה חברתית וספורטיבית, יהודית, בורגנית, אפילו בורגנית מאוד! ובניגוד למרבית חברי, שלמדו בבתי ספר יהודיים, לא היה לי שמץ של מושג בעברית מודרנית: בקושי ידעתי את העברית התנ"כית, שנאלצתי לדקלם ביום הבר-מצווה שלי.

קיבוץ שמיר היה ממוקם בחצי הגובה של רמת הגולן, משקיף על העמק היפה של הגליל העליון, עמק ירוק ושופע עצי פרי. מול שמיר, בכיוון קריית שמונה, מצדו האחר של העמק, שכנו היישובים החקלאיים הראשונים של תנועת השומר, שאליהן אשוב בהמשך: איילת השחר, כפר גלעדי, כפר בלום. כאן חיו, עבדו והקימו את תנועת הפועלים מניה וישראל שוחט, יוסף טרומפלדור, ישראל גלעדי, יצחק טבנקין. מול שמיר, במרחק 20 קילומטרים, בצדו האחר של העמק, מתנשאים ההרים שעל גבול לבנון במערב. בצפון מזרח, בכיוון ביירות, מתנשאים הרי הלבנון. מאחורי שמיר, רמת הגולן וסוריה, ובדרום, הכנרת ואגם החולה.

התאהבתי בישראל. הרגשתי כמו המתבגרים הצעירים שהיו בשומר הצעיר שבאו ב-1919 והתיישבו באזור זה, על שפת הכנרת, בחבל ארץ בעל אופי תנ"כי, והתאהבו גם הם בארץ זו. הקשבתי בצימאון לחלוצים, אלה המספרים על אודות התנ"ך. הקיבוץ שמיר היה ממוקם באזור שבשדותיו אפשר למצוא מיני חפצים ארכיאולוגיים מתקופות שונות.

המדריך שלנו, ניסים, גבר זקן סימפתי מאוד, בן שבעים לערך, אחד המבוגרים ביותר שדיבר ספרדית; הוא שימש כשליח בקובה. לא ידעתי באותה עת, שסבי מצד אבי, שנפטר, נקרא ליאון ניסים ושמוצאו היה בכפר ברומניה (שהשתייך אז לקיסרות האוסטרו-הונגרית). עניין של מסַמְנים ושל זהויות... המדריך השני, עוזי, אלוף משנה בצנחנים ומורה, כמו ניסים, גבר משופם כבן 40-45, סיפר לנו על הקרבות שהוא עצמו השתתף בהם ברמת הגולן. הוא הקסים אותנו, הכניס אותנו אל המעוזים הקדמיים של הצבא (החיילים באזור רחשו לו הערכה רבה). הוא לימד אותנו גיאוגרפיה והיה עורך לנו מבחנים: בלילה, היינו צריכים לזהות את מקור האורות הזעירים שנצנצו בעמק ובגבעות, ולזהות קיבוץ זה או כפר זה, ערבי, דרוזי, או לבנוני...

לא יכולתי להבין כיצד זה עוזי, בעל דרגה גבוהה בצבא, 'גיבור', בא לשבת אתנו, לאכול ולשוחח, לדבר עמנו כשווה אל שווים, באמון מלא, כאַב, לטפל בנו בחיבה וללמדנו. בעיני, איש צבא, בהשוואה לארגנטינה, לא יכול היה להיות אלא חיית אדם, בור, מתנשא ושחצן, המשרה פחד וטרור. לא זו בלבד שעוזי היה משכיל, אלא הוא עבד בשדות והדיח כלים במטבח הקיבוץ ובבית המלאכה, כמו כולם! והוא נמנה על השמאל! ממש כמו ניסים, שדיבר אתנו על סוציאליזם ועל מרקסיזם, ועל שהותו בקובה. הייתי המום!

התחלתי ללמוד כמה מילים בעברית ונדהמתי מן החברות, הטבעיות והפשטות של נערי הקיבוץ שבאו לבקרנו, ובעיקר... מן הבנות. אצלן, לא הייתה אחיזת עיניים, ולא נברוזות פעוטות – שום דבר ממה שהייתי רגיל לו בחברה היהודית והלא יהודית בארגנטינה, חברה זעיר בורגנית, שוביניסטית וקתולית שבה גדלתי!

שנה לאחר מכן, אחרי בחינות הבגרות, הייתי היחיד מקבוצת המתבגרים שעלה לישראל. בפברואר 1979, עזבתי סופית את השלטון הצבאי ובאתי לישראל. נאלצתי, במשך עשרה חודשים, ללמוד עברית באולפן, חובה על כל העולים החדשים. כך מצאתי עצמי בקיבוץ גן שמואל, מן העשירים ובעיקר מן היפים בקיבוצי ישראל, אחד המעוזים של השומר הצעיר. החברים של קבוצה זו היו ברובם יוצאי צ'כוסלובקיה ופולניה. הייתה זו בלי ספק אחת התקופות היפות ביותר בחיי. אולם, קיבוץ זה לא היה ידוע כמסביר פנים לעולים החדשים הצעירים. בניגוד לקיבוץ שמיר, היה זה קיבוץ גדול מאוד. למן ההתחלה, הרגשתי כמו דג במים, וקניתי לי את אמונם ואת הערכתם של חברי הקיבוץ הקשוחים. ראשית מפני שידעתי לעבוד. מגיל 15 עבדתי מארבע בבוקר עד הצהריים, אפילו בחורף, ברחובות בואנוס איירס. אבי, הנדסאי חקלאות, והרגיל אותי לעבודה בשדות ובבית החרושת. ולגבי חברי הקיבוץ, העבודה היא דת, אמת המידה שלפיה שופטים אדם. ללטינו-אמריקאים, בעיקר לארגנטינאים, יצא שם רע בעניין זה, והם סומנו עד מהרה, תכופות שלא בצדק, כבטלנים, עד כדי כך שנוצרה מילה עברית בזויה כדי לציין אותם: ארגנטינופת. ודי לחכימא ברמיזא!

אני זכיתי באמון והטילו עלי מלאכות ומשימות השמורות לחברי הקיבוץ; נאמר לי: "כיוון שאתה אינך ארגנטינופת". הייתי מעודכן דיי בתחומי המרקסיזם והפסיכואנליזה (בעיקר בפסיכואנליזה: היו לי במגרתי ספרֵי "מה אני יודע?" ההכרחיים, בספרדית, של קלווין הול ודניאל לאגאשׁ, שידעתי כמעט על פה); לפיכך לא היה למבוגרים, ואפילו לכמה ממנהיגי הקיבוץ, המתנשאים לפעמים, מה ללמד אותי, ומכל מקום לא קיבלתי את מרותם. בתחילה, זה הרגיז אותם, ולבסוף למדו לכבדני. נוסף על כך, נבחרתי להשתתף במשחקים האולימפיים שנערכו בקיץ 1980 במוסקבה, בענף ההיאבקות וזה הקנה לי את הערכת כולם. ההישגים הספורטיביים גם הם היו חלק מן האידאלים של הקיבוץ.

מעורבותי בקיבוץ סללה לי גישה אל קודש הקודשים: ההרמון! יצאתי עם שתי בנות של המוסד החינוכי, דבר שעלה לי בסלידתם של חברים אחדים, כי אי אפשר היה להעלות על הדעת שבת קיבוץ, נערה, תהיה חברתו של תלמיד האולפן לעברית. לפנַי היה כזה רק אחד, הוא נשאר בקיבוץ והתחתן. פעם נוספת, קשרו אותי אהבות נעורים לישראל ולקיבוץ... בקיבוץ מצאתי שוב את היחס הבנוי מכנות, מידידות, מ"הליכה הישר אל המטרה", שהקסימוני בנערה הישראלית ההיא שפגשתי בחוץ לארץ.

זמן מה לפני שעזבתי את גן שמואל, הציעה לי ההנהלה להיות "סטודנט הקיבוץ", מתוך כוונה שאהפוך להיות חבר מלא. פירוש הדבר היה ללמוד בירושלים (דמי הלימוד משולמים כולם), ליהנות מחדר ומחיי עצמאות בקיבוץ, שאבוא אליו בסופי שבוע ובימי חג כדי לעבוד מספר שעות וליהנות מזכויותיי כסטודנט. אהבתי מאוד את חיי הקיבוץ, ובכל זאת לא קיבלתי את ההצעה. הייתה לי הרגשה שמבחינה השכלתית ומקצועית, אהיה מוגבל. העדפתי לצאת אל ה"ג'ונגל".

לפני נסיעתי לצרפת, לצורך הכשרה אקדמית בפסיכואנליזה, שהיתי בעוד שני קיבוצים. אחדים מן החברים הוותיקים כעסו עלי על כך שאני עוזב את הארץ בשעה שלפי האידאות הציוניות שלהם, הייתי צריך להישאר, אם לא בקיבוץ, אזי לפחות בישראל. ואת מרירותם, בעיקר של ניצולי מחנות הריכוז, העצימה הדעה הנחרצת, שאני נוסע אל מדינה עויינת ליהודים: צרפת, שהתקפת הטרור המצערת ברחוב קוֹפֵּרניק אך זה התרחשה בה (ב-3 באוקטובר 1980). זמן-מה שמרתי על קשר עם כמה מחברי הקיבוץ, אך ברבות הימים קשרים אלה נותקו.

במסגרת המחקר שלי על תולדות הפסיכואנליזה בישראל התחלתי לחקור את הקשר בין הקיבוץ לפסיכואנליזה. היו מספר מאמרים שדנו בנושא, ובהם ספרו הנודע של ברונו בטלהיים, שדן בפסיכולוגיה של ילדי הקיבוץ, ספר שנכתב בעקבות ניסיונו הקצר בקיבוץ. בטלהיים קיבל סיוע מפדגוגים והוא גם נעזר במאמרים של שמואל גולן שפורסמו באנגלית (הוא לא דיבר עברית).

ב-1999, אלכס ליבָּן, פסיכולוג ישראלי, הוא עצמו חבר קיבוץ, פרסם בגרמניה תזה על הפסיכואנליזה בישראל. חרף ליקויים חשובים, הפרקים המוקדשים לפסיכואנליזה בקיבוץ עשירים מאוד ומעניינים. מאוחר יותר, הוא כתב מאמר באנגלית שעסק גם הוא בנושא. באותו זמן, כתב ערן רולניק את התזה שלו על הפסיכואנליזה בפלשתינה ובישראל. אך הפרק על הקיבוץ שבספר שראה אור בעברית, לא הוסיף אלמנטים חדשים; זאת ועוד, הכותרות של שני ספרים אלה היו מרתקות מאוד: אדיפוס בקיבוץ.

אבל תסביך אדיפוס זכה לביקורות חריפות בקיבוץ. הוא נתפס כסימפטום של החברה הקפיטליסטית והבורגנית, ולא נחשב לתופעה נפשית הטבועה באדם, כמו שפרויד מתאר אותו. בזכות שימוש בארכיונים של הפדגוגים הגדולים של הקיבוץ, אני יכול להראות, למשל, שגולן מעולם "לא האמין בתסביך אדיפוס". יתרה מזו, באופן פרדוקסלי, החומר הרב שעמד לרשותי הנחה אותי לשאלה לאיזה כיוון לפנות: האם עלי לסיים תזה המוקדשת אך ורק ליחס בין הפסיכואנליזה לבין הקיבוץ, גם אם אצטרך לכתוב מאוחר יותר ספר כללי יותר על הפסיכואנליזה בישראל. אליזבת רוּדינֵסקוֹ הניאה אותי מכך. והיא צדקה. בכל זאת המשכתי במשך שנים אחדות לאסוף חומר, כך שהתזה שלי כללה בסופו של דבר אלפי עמודים. בלי להצטנע, מדובר בעבודה הראשונה בהקף כזה המוקדשת באופן בלעדי לשאלה זו.

בניגוד להיבטים אחרים של המחקר בפסיכואנליזה בארץ ישראל, החומר הנוגע לקיבוץ הוא נגיש: חלק גדול מרוכז במרכז בגבעת חביבה, בארכיון של השומר הצעיר – "יד יערי". כאן, הכול ניתן לקריאה בנקל, מסווג בקפידה, והצוות משתף פעולה ברצון. הארכיונים הנוגעים לשמואל גולן ולחינוך המשותף שמורים ברובם בקיבוץ משמר העמק, שהכול החל שם, והארכיונאיות שפגשתי שם היו, הן עצמן, גמלאיות של המוסד החינוכי, לפני שנעשו פדגוגיות במוסד. הן חיו ועבדו עם גולן, עם זוהר ועם פולי ובלי לאות סיפרו אנקדוטות, מיתוסים ואגדות, אינטריגות... אם בקריאת מסמך עלו ספק או שאלה, מיד הנחתי את העיפרון ופניתי לתרצה עַמבָּר, שהשיבה לי או שטלפנה ושאלה חבר זה או אחר, שהפסיק את עבודתו בבית החרושת או בסדנה, כדי לענות על שאלתי, לפזר את אי הבנה או להשלים מידע. חברים ותיקים אלה נראו, ועדיין נראים, משתוקקים מאוד לחלוק את זיכרונם וניסיונם ולהביע את דעתם, לפעמים בנוסטלגיה, על חוויותיהם בראשית ייסודו של החינוך המשותף. וכך, בקוראי את המסמכים של שמואל גולן, אמרה לי תרצה: "לך לדבר ישירות עם יונה (יונה גולן), תמצא אותה בסדנה. אתה רוצה שאטלפן אליה?" והפגישה נקבעה, בלי גינונים נוספים.

פגישות נוספות נערכו, הזמנות ישירות ופשוטות: "בוא, נדבר על כוס קפה ועוגיות." לפעמים הזמינו אותי לחלוק שולחן בחדר האוכל המשותף של הקיבוץ, עם חברים ותיקים אחרים. החוויות והאנקדוטות זרמו בשפע. מובן שהעובדה ששהיתי בעבר בגן שמואל הקלה על קשירת הקשרים.

הפגישה עם יונה הייתה מיוחדת. בגיל 91, היא הייתה צלולה מאוד. לא מצאתי עצמי אל מול בת זוגו של גולן בלבד (קראתי כבר את חליפת המכתבים ביניהם, שעותק ממנה נמסר לגבעת חביבה, המודעת לחשיבותם ההיסטורית של מסמכים אלה), פגשתי גם פעילה ומנהיגה של השומר הצעיר, חברת כנסת לשעבר, שהייתה אחראית לקשר בין תנועה זו לבין המפלגה הקומוניסטית של ארץ ישראל ושל מדינת ישראל וגם עם רוסיה הסובייטית. מלבד זאת, היא הייתה, עם אחרים, בין מקימי המרכז התרבותי הסוציאליסטי, צוותא, בתל אביב, מוסד ידוע עד מאוד גם היום.

יונה התגוררה עם בעלה בבית קטן, בן שלושה חדרים זעירים. היא בילתה את זמנה בקריאה, בעבודה מעטה בסדנה וסיפרה למבקרים סקרנים, כמוני, על תולדות בעלה, על אישיותו, על קשריו עם זוהר. היא אומרת ליתר דיוק: "למעשה, האובססיה הזאת של הקולקטיב חיפתה על תשוקה גדולה לאינדיבידואליזם של הצעירים בשומר הצעיר. הם באו מחברה אירופית אינדיבידואליסטית מאוד!...; שמואל היה אדם רגיש, שהתעניין כמובן בפסיכואנליזה, אך מה שהלהיב אותו באמת היה החינוך." לכן הוא לא התעניין כמוה בפוליטיקה והשאיר תחום זה למאיר יערי, שהיא הכירה אותו היטב, כמובן. ההוגה האמיתי של החינוך המשותף היה גולן, אך הוא היה צנוע מדי, ענו מדי, והניח לפעמים לזוהר לשלוט בו, שאישיותו הייתה מרשימה יותר. יונה זכרה היטב את משה וולף, החלוץ שהפיץ את הפסיכואנליזה בפלשתינה המנדטורית ובישראל – הזוג גולן והזוג וולף היו מיודדים; וולף לא החמיץ הזדמנות לבוא למשמר העמק כדי לבלות שם סופשבוע. שמואל ומשה וולף נהגו להסתגר אז באחד מחדרי הבית ולשוחח על פסיכואנליזה ועל מטופלים. בחדר קטן זה קיבל שמואל פני אנשים שבאו להתייעץ עִמו, לא רק בני נעורים, שאיתם הוא נפגש במקום אחר, אלא גם מבוגרים שידעו כי הוא למד פסיכואנליזה. במילה אחת, הוא תִפקד כפסיכואנליטיקאי בקיבוץ.

יונה סיפרה לי גם על ביקוריו של אריק אריקסון, ידיד של גולן, שבא לישראל לבקר את אמו בחיפה וכן על דוד רפפורט, מרגרט מיד, ואיליה שליט, מזכיר החברה הפסיכואנליטית, שישב בחיפה. היא לא זכרה היטב את פְרידיוּנג ולא הכירה את מקס אייטינגון אלא במידה מעטה. פגשתי גם את בנה, רן גולן, נעים ההליכות, שדיבר בעיקר על אישיותו של אביו.

ראיינתי חברי קיבוץ רבים. מרבית הידיעות חופפות, לפעמים בניסוחים ובתיאורי חוויות שונים. אין להכחיש כי חברים ותיקים של הקיבוץ וחברים ותיקים של המוסד החינוכי במשמר העמק, או במקומות אחרים, הזכירו בשלילה רבה את הניסוי הזה. אחדים השליכו על הקיבוץ את השדים הפרטיים שלהם, את שנאתם כלפי הורים שנטשו אותם בקיבוץ, למשל. אחרים, "השונאים את הקיבוץ", עדיין מוערכים מאוד על ידי חברי הקיבוץ המבקשים ממני למסור להם שהם מייחלים לביקורם, ומתפלאים: "איך יכול להיות שהוא שונא את הקיבוץ בשעה שהוא היה אחד משלנו, ופעיל נלהב של הקבוצה ושל האידאולוגיה שלנו?" ויש המספרים על עוולות, או עד כמה ראו בעין רעה את ההומוסקסואליות: היא לא גונתה רשמית, אך קשה היה לחיותה בחברה של מתבגרים, שהבנים בה היו צריכים להיות ספורטאים או פועלים קשוחים. סיפרו לי גם על הכעס ועל התסכול שעוררה מזכירות הקיבוץ כאשר מנעה מהם גישה למקצוע או לקריירה: ריקוד, מוזיקה, טיפול בילדים, לימודי ארכיטקטורה... "כיוון שבגיל 18 רציתי להתמסר לריקוד, החלטתי לעזוב את הקיבוץ. אמרו לי חד וחלק להתראות ובהצלחה ויצאתי עם התרמיל שלי, זוג נעליים ומגבת", סיפרה לי ידידה של רקדן בלט נודע היושב בלונדון. אישה אחרת נעשתה חברה בצוות הרפואי של בית חולים. היום, יותר משבעים שנה מאוחר יותר, חברים ותיקים אלה של קבוצת המתבגרים של המוסד החינוכי של משמר העמק, שעזבו את הקיבוץ, ממשיכים להיפגש מדי שנה, מטפחים את ידידותם. לכל אחד מהם יש גרסה משלו על החוויה, אלה מאשימים את האחרים בכך שהם משחירים תקופה זו בחייהם ואלה מייפים אותה!

יש מי שמחייבים תקופה זו גם אם, בשל סיבות מסיבות שונות, נאלצו לעזוב את הקיבוץ. וגם כאשר הם מותחים ביקורת על גולן ועל הפדגוגים של קיבוצים אחרים, באשר למגורים ולמקלחת המשותפת, ובדבר החוּמרה והדוגמטיות של רעיונות התנועה, הם מסכימים לומר כי למרות ההגזמות היה כדאי לחיות כך. והקיבוצים היו קיימים, והם קיימים עדיין, למרות המשבר החמור אשר מאז 1990-1980 הביאאותם לידי פשיטת רגל או לידי הפרטה, המאיימות על מי שמנסים לשרוד ולשמור על האידאות של התנועה, במיוחד על חברי קיבוצי השומר הצעיר.