hareayon_haacharon-2
איזה מין ילד היית?
דומה מדי לילד הבוכה, זה שבקופת החולים היתה תלויה תמונה שלו וכשהיינו מחכים בתור לדוקטור שניידטשר ילדים היו מצביעים עלי ועליו חליפות.
שוגה בדמיונות. לאו דווקא קורא — אבל כל הזמן מדמיין.
ומאוהב. עד כלות. כל פעם בילדה אחרת. ולא אומר לה כלום. ומתגעגע. מגיל מוקדם אני זוכר את עצמי מתהלך עם געגוע קבוע. אף אחד עוד לא מת לי אבל כל הזמן עברנו בתים. כל קיץ הייתי נפרד מהחברים הישנים שלי וכל סתיו הייתי אמור למצוא חברים חדשים. לא בטוח, אגב, שזאת הסיבה שהתהלכתי עם געגוע קבוע. אולי זה פשוט ככה, יש ילדים זיגזג ויש ילדים געגוע.
אני מנסה לבודד איזה רגע קונקרטי בתוך כל מילות הרגש האלה. זה מה שאני מבקש מהתלמידים שלי, תהיו קונקרטיים. פרקו את הרגש לתמונות ספציפיות. אבל מכל התמונות, לא יודע למה —
הייתי בן שש, אולי שבע, והלכתי עם סבא יצחק ללונה פארק. הוא כבר היה די זקן ולא היו לו כוח או חשק לעלות איתי למתקנים. אז הוא רק ליווה אותי ממתקן למתקן ומדי פעם שיכנע אותי ללגום מהמימייה הצה"לית שהביא איתו. זה היה בסדר גמור מבחינתי שהוא לא הצטרף אלי למתקנים. בדידות לא היתה אז פחד. עליתי לרכבת ההרים לבד, בשמחה, ולא צרחתי בכלל, אפילו לא בירידות התלולות. את רכבת השדים מצאתי בעיקר משעשעת. הגלגל הענק היה הזדמנות להשקיף מלמעלה על כל העיר. לא חלף בי אפילו צל של חשש — עד שהגעתי למבוך המראות.
מתקן תמים לכאורה — נדמה לי שהיום הוא כבר לא קיים, מרוב תמימות.
כל שעליך לעשות הוא למצוא את הנתיב הנכון מהכניסה ועד היציאה בין קירות עשויים מראות.
זה התחיל בסדר. לקחתי את הפניות הראשונה והשנייה במבוך בביטחון יחסי, אבל אז נלכדתי בתוך ההשתקפויות שלי. אני זוכר את הרגע: המון דמויות מעוותות שדומות לי ולא דומות לי מקיפות אותי. לחלקן ראש גדול ורגליים רזות, לחלקן ההפך, רגליים שמנות וראש חייזרי. נתקפתי סחרחורת קלה, ותחושה חזקה שלא הכרתי עד אז, של אין מוצא. ניסיתי להמשיך ללכת אבל לכל כיוון שפניתי נתקלתי בי המעוות. ושוב בי המעוות. ושוב בי המעוות. לבסוף קרסתי, הובסתי, למצב ישיבה, שעון בגבי על אחד הקירות, וחשבתי, אין טעם לקרוא לעזרה כי סבא לא שומע טוב בלי המכשיר. וחשבתי, אני לא אצא מכאן לעולם.
עכשיו פתאום אני קולט: כמה בעצם זה דומה לסיוט שדקלה היתה מתעוררת ממנו בבעתה בשנים הראשונות שלנו, מזדקפת בבת אחת במיטה, מכה בכף היד שלה על חזהּ כאילו נחנקת, ואז מביטה בי בעיניים פעורות, לא מזהות, ופתאום מזהות, ומבקשת שאחבק אותה. וכבר לא הייתי צריך לשאול מה קרה, ידעתי ששוב היא נלכדה בכיתה ולא היתה יכולה לצאת כי המחבלים שמרו על הפתח, ושוב היא ניסתה לפתוח חלון כדי לברוח ולא הצליחה (בחיים, לא בביעותים, האסון במעלות קרה כשאימא שלה היתה בהיריון איתה. חודש תשיעי. הם גרו ממש ליד בית הספר שהמחבלים חדרו אליו ואימא שלה שמעה את הזעקות של הילדים וברחה אל השכנה, שהיה לה רובה ציד).
מפליא, אני חושב, ששני אנשים שהסיוט הכי גדול שלהם הוא להילכד בין קירות הצליחו, איכשהו, להקים בית.
איפה אתה כותב?
שנים רציתי שיהיה לי סטודיו. רציתי להגיד משפטים כמו "אני חוזר מהסטודיו". "אתקשר אליך מהסטודיו". אבל זה נראה לי מסוג הדברים שקורים לאחרים, לא לכאלה שגדלו בעיר נמל וחונכו לא להוציא אגורה אלא אם כן ממש חייבים. מי צריך סטודיו? שיכנעתי את עצמי. עמוס עוז כתב בשירותים.
ובכל זאת, בכל פעם שמישהו, קולגה, היה מספר לי שהוא הולך לסטודיו שלו, הלב היה נצבט כאילו סגרו עליו אטב כביסה, ובפה היתה מתגלגלת, כנגד רצוני, המילה: בדל הלשון מטייל לו טיול של שתי טפיפות על תקרת הפה ומפשק, בשלישית, את השפתיים. סטו־די־יו.
לפני יותר משנה שכרתי סטודיו במושב גבעת ח"ן. לא היתה ברירה. אני נשבע. ביקר לי.
בבניין שלידנו התחילו תמ"א 38 והרעש הנורא של המקדחות והפטישים הוציא אותי מריכוז. נוסף על זה הבת הגדולה שלי — לפני שעזבה אותנו לפנימייה בשדה בוקר — לא ממש הלכה לבית ספר, וכדי להתגבר על שאון הבנייה שבחוץ שמעה בחדר שלה בבקרים אנריקה איגלסיאס בפול ווליום. לאט־לאט קירות הבית התחילו לסגור עלי. מועקה התיישבה לי בין הבטן העליונה לחזה ולא זזה משם. אני חושב שאז התחילה אצלי הדיסתימיה, למרות שעוד לא ידעתי שיש דבר כזה, דיסתימיה. אז חשבתי, משנה מקום משנה מצב רוח, ונשאתי את המחשב הנישא שלי לקליניקה של פסיכולוגית שעובדת בעיקר בשעות הערב. קיבלתי את כל הדרישות המקדמיות שהיא הציבה בפני כתנאי ורק ביקשתי שנשנה בחוזה את הגדרת החלל מ"קליניקה" ל"סטודיו".
בעקבות המחשב הנישא העברתי לסטודיו גם כמה ספרים, בשביל האווירה. תליתי על הקיר ציור שקיבלתי במתנה מניצול שואה ושדקלה אמרה שהוא עצוב מדי בשביל לתלות אותו בסלון ומיקמתי על המדף את התצלום של מעיין. במרחק הליכה קצר מהסטודיו היתה כפרייה שמכרו בה בייגלה טרי עם מלח. וזיתים. אני אוהב לכתוב עם זיתים. מחוץ לסטודיו עמד עץ תפוזים שבעלת הבית אמרה שמותר לקטוף ממנו. ובסטודיו עצמו היתה פינת קפה עם קפה נמס וקפה שחור ומקרר עם חלב.
הכול היה ערוך ומוכן.
מושב גבעת ח"ן, כך למדתי משלט הכניסה שעל פניו חלפתי מדי בוקר, נקרא על שם המשורר חיים נחמן ביאליק. לא מדברים על זה, לא נעים לסדוק את תדמיתו של המשורר הלאומי, אבל ביאליק כמעט לא כתב מרגע שעלה לארץ. צנח לו הזלזל, ובמשך עשר שנים הוא כתב רק תשעה שירים, שאינם מפסגות יצירתו. האם הבית שבנו לו בתל אביב היה יפה מדי? נוח מדי? האם העובדה שאנשים נשאו אליו עיניים גזלה ממנו את מידת החירות הדרושה לכל יוצר? ואולי עם כל המפעלים הספרותיים שלו, כתבי העת והוצאות הספרים, לא נותר לו זמן לבהות, ובלי לבהות, בלי לאפשר לחלל הריק להיות ריק, איך אפשר להתמלא מחדש? ואולי זה היה להפך? אולי הוא העמיס על עצמו עוד ועוד מפעלים ספרותיים כדי שלא יצטרך להישאר לבד, עם עצמו הלא־מצליח־לכתוב? אני מדמיין אותו משתף את מניה אשתו לפני השינה בכך שעוד יום חלף בלי שכתב שיר ראוי לשמו, ואת המבט המותש בעיניה כשהיא מקשיבה לו; נו, באמת, חיים נחמן — היא חושבת ולא אומרת — כמה אפשר לשמוע אותו פזמון?
הוא ממתין בעיניים פקוחות אל החושך עד שהיא נרדמת, ואז יוצא מן הבית והולך מרחק כמה רחובות אל אירה יאן. היא פרועה וציירת ועדיין מתפעלת ממנו, ואחרי שהם שוכבים הוא ממתין בעיניים פקוחות אל החושך עד שאירה יאן נרדמת והולך לאישה אחרת, שלישית — אפשר לשער שהיתה לו גם אישה שלישית — ומניח את ראשו בחיקה, והיא מלטפת לו את הקרחת ושרה לו שירים ביידיש, אבל כל התנועה הזאת ממיטה למיטה בתל אביב הקטנה לא עוזרת לו בכלל ולא משנָה דבר וחצי דבר, כי למחרת בבוקר, על שולחן העבודה, הדף מחכה לו לבן מתמיד.
חודשים ארוכים ביליתי בסטודיו שלי בגבעת ח"ן. קראתי טקסטים של תלמידים. דיברתי בטלפון. עניתי למיילים. הלכתי לכפרייה וחזרתי עם זיתים. קטפתי תפוזים מהעץ וסחטתי. בהיתי בתצלום של מעיין, הבחורה שנהרגה ב"דרך המוות" ושבתרמיל שלה מצאו ספר שלי. שמעתי אלבומים שלמים של דייוויד בואי ביוטיוב. קראתי מאמרים רפואיים על דיסתימיה. אמרתי לאנשים, "אני אתקשר אליך מהסטודיו." "בואי ניפגש אצלי בסטודיו." אפילו ניסיתי לעשות יוגה על מזרן היוגה של הפסיכולוגית ונתפס לי הגב. אולי זה בגלל הדיסתימיה, שמיסמרה אותי למציאות. אולי פעלו פה כוחות אחרים.
ובסוף חזרתי הביתה.
ה־בי־תה.
בדל הלשון ממתין בסבלנות לתורו לטפוף בעוד הפה נפשק ונחשק חליפות.
האם אתה חושב על קהל הקוראים בזמן שאתה כותב?
אני? מה פתאום. בשום אופן. זה לא ממין העניין. וגם אין זמן. התודעה כל כך עמוסה בחיבוטי הנפש של הדמויות ובפיתולי העלילה שפשוט לא נשאר פנאי למחשבות לא רלוונטיות. לא ולא. מכחיש בתוקף —
רק לפעמים, כמו אוהד עירום שפורץ למגרש באמצע משחק כדורגל, מתפרצת לי לתודעה חרדה כלכלית בוטה: מה אם לא יאהבו. מה אם לא יקנו. ממה נחיה? במשך רגעים ארוכים החרדה הזאת מצליחה לחמוק מאנשי־כוחות־הביטחון־העצמי, עד שלבסוף הם משיגים אותה, תופסים לה במרפקים קצת חזק מדי ומובילים אותה אל מחוץ לגבולות המגרש.
האם אתה מדמיין קורא מסוים או קוראת מסוימת בזמן הכתיבה?
שנים הייתי מדמיין את דקלה. הייתי מדמיין איך אני מקריא לה במיטה את כתב היד. מקריא עמוד ושומט אותו לרצפה. מקריא עמוד ושומט לרצפה. והיא מקשיבה ומסתכלת עלי במבט חם ואוהד עם קורטוב של שעשוע, אותו מבט שהיה לה לפני שהתנשקנו בפעם הראשונה בדירה ברחוב הרמב"ן.
לאחרונה זה לא מצליח לי. לדמיין את דקלה תוך כדי כתיבה. נדמה לי שהבעיה נעוצה במבט שבו היא מסתכלת עלי מאז ששירה עזבה לפנימייה. הוא כבר לא חם ואוהד, ויש בו יותר מקורטוב של ביקורתיות.
את זוכרת שאני נוסע לקולומביה ביום ראשון? אמרתי לה בשבוע שעבר.
כן, היא אמרה.
פעם היתה ב"כן" הזה הטרמה של געגוע. פעם ה"כן" שלה אמר: תחסר לי.
הפעם ה"כן" אמר: דווקא טוב שתיסע קצת. למען האמת, עייפתי ממך.
אני לא ילד. אני יודע שאנרגיה בין שני אנשים נידונה לשנות צורה בסופו של דבר. זה חוק פיזיקלי. ראיתי את זה קורה אצל זוגות אחרים, ובעצם, ידעתי שמתישהו זה יקרה גם אצלנו.
רק לא תיארתי לעצמי שזה יקרה קודם אצלה.
כעבור כמה ימים ארזתי מזוודה בצער. תחתונים, גרביים. עותקים של הספרים שלי וכתבי יד של תלמידים בסדנת הכתיבה.
בדרך כלל אני אורז בחדווה לקראת נסיעות.
בדרך כלל, מרגע שהמטוס ממריא, גם הנפש שלי ממריאה.
אורית –
הראיון האחרון
לא רע: לא יותר ולא פחות- בהחלט שווה קריאה
לימור –
הראיון האחרון
ספר נחמד, כתוב בצורה טובה העלילה דיי בינונית ולא ממש מושכת יש לו ספרים טובים יותר, לכן משאירה לשיקולכם את הממלצה אם לקרוא
לורי –
הראיון האחרון
ספר מיוחד שמורכב כולו משאלות ותשובות ומכאן גם שמו: הראיון. אין פה סיפור עלילה אלא וידוי חושפני של סופר באמצעות מענה לשאלון שהוא קיבל מאתר אינטרנט.
הכתיבה של אשכול נבו נהדרת, נעימה וזורמת והסיפורים מעניינים. הפריע לי שאין סדר כרונולוגי בין השאלות והתשובות ושבאיזשהו שלב הסגנון של הראיון קצת מעייף וחוזר על עצמו, אבל למרות זאת נהניתי מאד מהקריאה ואני ממליצה בחום!
רתם –
הראיון האחרון
ספר שונה מאוד מכל מה שקראתי עד עכשיו. העלילה נרקמת באיטיות ואינה מרכיב מרכזי בספר, אבל התשובות לשאלות השונות מתחברות ויוצרות חיים אמיתיים יותר מאשר עלילה בדיונית. הסגנון ואזכורים שונים לחייו של אשכול נבו, גרנו לי לשכוח מספר פעמים במהלך הקריאה שמדובר בספר עלילתי ולא בראיון אמיתי.
ממליצה לקרוא לפחות את הפרק הראשון לפני הרכישה, כדי להבין אם מתחברים לסגנון או לא.
למי שיתחבר, הספר יהיה מטורף לחלוטין ונוגע בכל המקומות הנכונים.
יעל תמרה –
הראיון האחרון
ספר מרתק על סופר שנדחק לפינה ומוצא מזור למצוקה שנקלע אליה בראיון אינטרנטי. עוד ספר מצוין של אשכול נבו.
אנה –
הראיון האחרון
ספר מצוין של אשכול נבו! נותן הצצה לחייו של סופר – מרתק!
איריס –
הראיון האחרון
סופר אחד, זה הכותב את הספר, נשוי כך וכך שנים לאשה שהוא אוהב, ויש להם שלושה ילדים, הבכורה עברה ללמוד בפנימיה, וחיי הנישואין שלו, כמו של הרבה אנשים החיים יחד לא מעט שנים, נכנסו לשיגרה והשיגרה הולכת וממיתה את האהבה, והמרחק בין שניהם הולך וגדל, עד שכלל לא ברור אם ניתן בכלל לגשר על המרחק הזה.
ויש לו, לסופר, חבר נעורים שנמצא עכשיו בשלבים הסופיים של הסרטן, ושיגרת יומו כוללת של הסופר כוללת ביקורים קבועים אצל חברו, בבית החולים או בבית.
אלה הם שני העוגנים, שתי התֶמות העוברות כחוט השני לאורך כל הספר – מחלת החבר והמשבר ההולך ומתפתח, הולך ותופח, בחיי הנישואין.
לתוך כל אלה נשזרים סיפורים, כל אחד מהם בתשובה לשאלה; כי כך בנוי הספר – שאלות שנשאל הסופר, ותשובות שהוא עונה, חלקן ישירות, רובן סיפורים שהשאלה שבראשם היא רק נקודת המקור, המעיין ממנו נובע הסיפור.
בכלל, הספר נקרא באנגלית “The Storyteller ” – מספר הסיפורים, ואולי זה השם המתאים לו, כי כולו סיפורים סיפורים.
הספר הזה הינו האישי ביותר, ככל שאני יכולה לשפוט, שכתב נבו. כמו סופרים אחרים ממש בתקופה הזו, כתב ספר שהוא סמי-אוטוביוגרפי, או לפחות עוסק בעניינים שקבלו השראה מחייו, או מחיי האנשים הסובבים אותו.
“סופרים, חיים או מתים, נוטים להיות מרוכזים בעצמם בצורה שהופכת אותם לאנשי שיחה מתסכלים ביותר. בנוסף, תמיד קיים החשש שאנקדוטה אינטימית שתספר בארוחה עם סופרים תהפוך לחומר בידיו של מי מהם. …” (עמ’ 32)
פעם, לפני כמה שנים, ניהלתי את פורום ספרים באתר YNET (עד שנסגרו כל הפורומים, ואז פתחתי פורום חליפי בפייסבוק, אבל זה כבר סיפור אחר). במשך השנים אירח הפורום סופרים וסופרות, עורכים ועורכות, מעצבים, ומתישהו הועבר שאלון לכל אחד מן המרואיינים והמרואיינות, לפני תחילת האירוח, והתשובות של כל אחד ואחת מהם היוו את הבסיס לדיון. כל הדיונים עם כל האורחים והאורחות אבדו בתהום הנשיה, ולא נדע עוד מה היה שם.
כך גם הספר הזה; הסופר קיבל שאלון מאיזשהו אתר, והוא עונה על השאלות (אם כי לוּ היה מתארח בפורום המנוח ב- YNET, כי אז לא היינו מגיעים לדיון עצמו). דרך התשובות מתוודע/ת הקורא/ת לסופר, לחייו ומשום שהוא כולל גם פרטים ביוגרפיים אמיתיים לחלוטין, מתפתה הקורא/ת להאמין כי על עצמו הוא כותב, על חייו “האמיתיים”.
“…אם אני לא כותב, אין לי לאן להוליך את הזכרונות. וזה כבר מסוכן.. יש לי בעיה, אני לא שוכח כלום. מנגנון השכחה נדפק אצלי. כל הפרידות, כל המיתות, כל האפשרויות שלא מוצו. הכל נתקע אצלי בגוף. והכתיבה היא הדרך היחידה לשחרר את זה. .. אני כותב כי אם לא אוריד מעלי מדי פעם משהו ממשא הזיכרונות אתקשה להמשיך לנשום. לא ייכנס אוויר. וגם לא יֵצא.” (עמ’ 49)
“… זה היופי בספרות, שעם כל קריאה הספר איכשהו נכתב מחדש, …” (עמ’ 16)
פה ושם נשזרים גם ענייני דיומא, כאלה שאנו נתקלים בהם בחיי היומיום ובכותרות העיתונים. כך כשהוא מוזמן להתארח באיזה בית ספר:
“..אם אפשר, במחילה, לא לדבר על נושאים שנויים במחלוקת. פוליטית, אני מתכוון. עדיף לכולנו שתישאר באזור החיוג הספרותי. משפחה, אהבה, נופי ילדות. אתה יודע. ואת הביקורת שלך תשמור להזדמנויות מתאימות יותר. זאת תקופה קצת רגישה, אתה מבין? ..” (עמ’ 101)
או, כשהוא כואב את כאבו של המקום הזה, שכולנו חיים בו:
“זה לא שאין לי ארץ אחרת. יש לי. לי ולבני דורי יש כמה ארצות אחרות, למען האמת. אבל באף אחת מהארצות האלה לא אסע לשפוט בתחרות סיפורים בעיר רחוקה ותוך כדי נסיעה יצופו בי קולות ומראות ומילים והאז והעכשיו יתלכדו באחת באופן שיעלה בעיני לחלוחית, שהספרנית הראשית של העיר הרחוקה תבחין בה, …
איך אפשר לחיות לכתוב במקום שאין לך בו זיכרונות? שלא אכפת לך ממנו? שלא מרתיח אותך לפעמים עד כדי רצון להטיח את ראשך בקיר ואת אצבעותיך במקלדת?” (עמ’ 124 – 125)
אז מה אמת ומה בדיה בספר הזה? כנראה לא אדע, וכנראה שאין זה באמת חשוב, משום שבכך, אולי, כוחו של הספר; לאחוז בקורא/ת עד העמוד האחרון, בלי להרפות לרגע.
לסקירה המלאה: https://irisganor.com/?p=3925
עדי (verified owner) –
הראיון האחרון
אני אוהבת את ספריו של אשכול נבו, אבל הספר הספציפי הזה פחות חביב עליי מהשאר. אין לטעות – זה עדיין ספר קריא ומעניין לפרקים, אבל פחות טוב מ”משאלה אחת ימינה” או “ארבעה בתים וגעגוע”, שקשה היה להניח מהיד.