המעגל הפנימי

1

חרף כל הרברבנות שלי ביום ההוא בבר, אני חייב להודות שהיו לי פרפרים בבטן בקשר לראיון, ואני יודע שזה בטח מגוחך לשמוע את זה ממני, כי אני תרמתי מהותית לפרויקט במידה שלא נפלה אלא מזו של קורקרן ושל פרוק עצמו, ובסופו של דבר ערכתי בעצמי כ-2,000 ראיונות, אבל למען האמת, הייתי מבוהל. ואולי "מפוחד" היא מילה טובה יותר. אתם צריכים להבין שבימים ההם, מין ומיניות פשוט לא עלו בשיחה – בשום מקום, בשום פורום – וודאי שלא באולם הרצאות פומבי בקמפוס של אוניברסיטה. קורסים שעסקו בנישואים החלו לצוץ גם באוניברסיטאות אחרות ברחבי ארצות-הברית, רובם בבירור כתגובה לחרדה ממחלות מין ששררה בשנות השלושים, אבל הם היו סתמיים ו"נקיי לשון" ובכל הנוגע לייעוץ, בכל האמור לדיון כן פנים אל פנים על פתולוגיות ונטיות, לא היה שום חומר נגיש לאדם מן השורה, פרט לאמיתות השחוקות של אנשי הדת המקומיים.

ומשום כך, כפי שהוא הדגיש בהרצאת הסיכום שלו, ד"ר קינסי קיבל על עצמו לנהל פרויקט מחקר חלוצי, שיתאר ויכמת את ההתנהגות המינית האנושית, כאמצעי לחשוף את מה שהיה מוסתר תקופה ממושכת כל-כך מאחורי צעיפים של טאבו, אמונות תפלות ואיסורים דתיים, ובמטרה לספק נתונים למי שזקוק להם. והוא פנה בבקשה אלינו – אל הסטודנטים התאוותנים, הקודחים ומיוזעי הידיים שבקהל – שנעזור לו. זה עתה סיים את הסקירה הכוללת של הקורס, סיכם את הערותיו על הבדלים בין-אישיים וחיווה את דעתו על אמצעי מניעה (והוסיף, כמעט כבדרך אגב, שאם קונדומים חסרים את הסיכה הטבעית שקיימת אצל הזכר הודות להפרשה מבלוטות קאופר, אפשר להשתמש ברוק בתור תחליף יעיל), והוא עמד לפנינו, פניו ערניים, ידיו שלובות על הדוכן שלפניו.

"אני פונה אל כולכם," אמר לאחר אתנחתא קלה, "שתבואו ותמסרו לי את ההיסטוריות האישיות שלכם, מפני שהן חיוניות ביותר להבנתנו את מיניות האדם." האור היה עמום ואחיד, האולם היה מחומם יתר על המידה, ריח קל של אבק ושל שעוות רצפות עמד באוויר. בחוץ הלבין השלג הראשון של העונה את הקרקע לזמן-מה, אבל זה לא היה משנה גם אילו ישבנו בתוך מערת קבורה חתומה. אנשים התפתלו במקומותיהם. הבחורה שלפני הציצה בגניבה בשעונה.

"הרי אנחנו יודעים על חיי המין של ה – דְרוֹזוֹפילה מֶלאנוֹגאסטֶר – זבוב הפירות – יותר משאנחנו יודעים על ההתנהגויות היומיומיות הפשוטות ביותר של המין שלנו," המשיך בקול יציב, עיניו נעוצות במאזינים, "אנחנו יודעים יותר על מנהגיו של החרק מאשר על הפעילויות המתרחשות בחדרי-השינה בארץ הזאת, על ספות בחדרי-אורחים או במושבים האחוריים של מכוניות, אותן הפעילויות שבזכותן כל אחד מאיתנו נוכח כאן בחדר הזה היום. האם יש לזה איזשהו היגיון מדעי? האם זה מתקבל על הדעת או בר-הגנה?"

לורה ישבה לידי, ממשיכה לשמור על אמתלת האירוסים שלנו, אם כי במהלך הסמסטר היא התאהבה קשות בשחקן מנבחרת הכדורסל בשם ג'ים וילארד, והדיקנית הניג, שהיתה לה טביעת עין טובה לעקומת הטמפרטורות של ההתאהבויות בקמפוס, תפסה אותה פעמיים בחברתו. בשתי הפעמים עלה בידה של לורה להיחלץ – ג'ים הוא ידיד משפחה, בעצם בן-דוד, בן-דוד מדרגה שנייה, זאת אומרת, והיא רק קיבלה על עצמה לעזור לו בלימודים, כי הכדורסל גוזל ממנו כל-כך הרבה זמן – אבל הניג עלתה עלינו. כאשר נכנסנו יחד פנימה ראינו שהיא מתעצבנת, והיא העירה משהו על מארש החתונה, מה שלדעתי היה לגמרי לא במקום, ובמהלך ההרצאה עדיין רתחתי בגלל זה. מכל מקום, לורה ישבה לצידי, ראשה רכון על מחברתה באמתלה הנוספת שהיא רושמת את מה שנאמר, בעוד שלאמיתו של דבר היא שירבטה דמויות מוארכות בשמלות ובפרוות ובכובעי נוצות הדורים, ולפחות לב פועם אחד שחץ תועה נעוץ בו.

מה שד"ר קינסי רצה מאיתנו – מה שהוא ביקש מאיתנו עכשיו – היה מאה אחוז שיתוף-פעולה מצידנו בקביעת פגישות אישיות איתו, כדי לספר לו את ההיסטוריות המיניות שלנו. למען המדע. כל הגילויים יירשמו בקוד ויישארו חסויים לחלוטין – למעשה, איש חוץ ממנו לא יידע את המפתח לקוד שהוא פיתח, ולכן איש לא יוכל אף פעם להצמיד שם להיסטוריה מסוימת. "ואני מוכרח להדגיש את החשיבות של מאה אחוז שיתוף-פעולה," הוסיף בתנועה גורפת נוקשה של ידו, "מפני שהיענות חלקית מעמידה בסכנה את המהימנות הסטטיסטית שלנו. אם נאסוף היסטוריות רק מאלה שפונים אלינו, נקבל למעשה תמונה מאוד לא מדויקת של החברה בכלל, אבל אם נוכל לתעד מאה אחוז של קבוצות שונות – למשל, את כל הסטודנטים הנוכחים באולם ההרצאות הזה, את כל הבחורים בבית אחווה מסוים, את כל החברים במועדון 'אֶלְקְס' וביחידות התנדבות של נשים, את כל האסירים במיתקן הכליאה בפּאטנֶמוויל –אז נקבל תמונה מדויקת, ממסד עד טפחות." הוא השתתק לרגע והעביר את מבטו על כל הקהל, משמאל לימין, משורות אחרונות לקדמיות. באולם השתררה דומייה. לורה הרימה את הראש.

"יפה," אמר לבסוף. "לצורך המטרה הזאת, אקבע פגישות מייד אחרי תום ההרצאה."

בגלל התעלול שלנו, ללורה ולי, כבעל ואישה לעתיד, נקבעו פגישות בזו אחר זו, אם כי בשלב זה פג תוקפה של התועלת שהבאתי ללורה, והיא הקפידה להתעלם ממני כשהסתובבה ברחבי הקמפוס בחברתו המיתמרת אל-על של ג'ים וילארד, שבגובה של 1.83 מטר ובמשקל של 78 קילו, הקנה לנבחרת הכדורסל שלנו יציבות מתחת לסל. הלכנו בנפרד לבניין הביולוגיה אחרי הצהריים, ביום דצמבר מקפיא ורדוף רוחות, כשגלדי עלים דהרו על זיפי דשא מתים, העצים היו מעורטלים ועגומים, ובאוניברסיטה כולם משכו באף מאותה הצטננות. ללורה נקבעה פגישה לפני, וכיוון שהראיונות באותם ימים נמשכו קצת למעלה משעה, לא היה שום טעם שאלווה אותה לשם. אף-על-פי-כן, בערב שלפני-כן אחז בי פיק ברכיים, וכשנתקלתי במקרה בה ובווילארד על מדרגות הספרייה, טענתי שבכל זאת אנחנו צריכים להופיע יחד, בשביל הרושם – לא איכפת לי, אני אביא ספרים ואלמד בזמן שהיא תהיה במשרד של קינסי – אבל היא ניענעה בראשה לשלילה עוד לפני שהמילים יצאו מפי. "אתה נורא חמוד, ג'ון," אמרה, "ובאמת יפה מצידך שאתה דואג – אבל הסמסטר כמעט נגמר. מה כבר יכולים לעשות לנו?"

וילארד שהמתין מאחור זיכה אותי באותו מבט שהיה שמור אצלו בדרך-כלל ליריבו בטיפ-אוף במרכז המגרש.

"חוץ מזה," אמרה בחיוך קטן ומאומץ, חושף שיניים, "לא קורה לאנשים שהם מפסיקים לאהוב? אפילו הניג צריכה להיות ריאליסטית – היא לא יכולה לצפות שאירוסים יחזיקו תמיד מעמד."

בחלק הזה לא רציתי להודות. הרגשתי משהו שעד אז טרם הרגשתי, ולא יכולתי אפילו להגדירו, מפני שלא עמדו אז לרשותי הכוחות, וגם מפני שהייתי מי שהייתי, אבל מותר לי לומר שפניה היו נס קטן באור הנשפך מבעד לחלונות הגבוהים והקעורים, שזכרתי את הנשיקה בבר, את זיע העוררות שלה לידי באולם ההרצאות? מותר לי לומר את זה, ואז להניח לעניין?

"ומה בקשר לעונש משמעתי?" אמרתי.

היא פלטה צחוק קצרצר ובוטה. "עונש משמעתי? אתה רציני?" היא העיפה מבט בווילארד והחזירה אותו אלי. "שום עונש משמעתי בעולם לא מזיז לי."

הלכתי אפוא לבדי אל בניין הביולוגיה בעקבות השרידים הקלושים שנותרו מהבושם שלה, צווארון מעילי מורם בגלל הרוח, וערימת ספרים תחובה תחת זרועי. הבניין, כמו מרבית הבניינים בקמפוס, היה בנוי מאבן גיר מקומית. הוא ביצבץ מן הלפיתה השחורה של העצים כמו מקדש שירד מגדולתו, השמים מאחוריו נראו כאילו כמעט כל האור נשטף מהם, ולא יכולתי שלא לחשוב כמה שונה נראה הבניין בספטמבר, בזמן שהיה מחופה עלווה. כשהלכתי בשביל, עלים נמעכים תחת רגלי, הרגשתי פתאום מדקרת חשש חדה. עדיין לא הכרתי את פרוק – או הכרתי אותו רק כדמות מרוחקת ורשמית על קתדרה – ופחדתי ממה שהוא עלול לחשוב עלי. תבינו, שלא רק התרמית עם לורה הטילה צל על המצב, אלא גם ההיסטוריה שלי עצמה. התביישתי בה עמוקות, התביישתי בעצמי ובמעשי, ולא נגעתי בנושא המין אף פעם ועם אף נפש חיה, לא עם חברי הקרובים, לא עם היועץ בבית-הספר ואפילו לא עם הדוד (רוברט, אחיו הצעיר של אבי) שעשה כמיטב יכולתו למלא את מקומו של אבי שנפטר, עד שחיידק הנדודים דבק בו וגם הוא נעלם.

הפכתי בנושא בראשי, תהיתי איזה מין דברים ד"ר קינסי ירצה לדעת, ואם אעז לנקוט תרגילי התחמקות – או לשקר – לשקר במצח נחושה – ואז הדלת החיצונית נפתחה לרווחה ולורה הגיחה ממנה. היא לבשה מעיל כהה עם חגורה, לרגליה גרבה גרביים לבנים ונעלה נעלי שרוכים חצאיות בשני צבעים, חלקן התחתון של רגליה היה חשוף לקור, והיא נראתה קטנה ושברירית מול הבניין והדלת הכבדה. משב רוח בא, ושתי ידיה התרוממו מוכנית אל כובעה, ולולא הרימה באותו רגע את מבטה וראתה אותי, אני לא יודע אם לא הייתי פונה אחורה באותו רגע ונעלם. אבל היא כן הרימה את מבטה. והיא נתנה בי מבט סקרני, כאילו לא זכרה בדיוק לאן לשייך אותי – או כאילו היא רואה אותי מחוץ להקשר משום-מה. לא היתה לי ברירה אלא להמשיך ללכת בשביל ולעלות במדרגות האבן, והיא חייכה אלי חיוך עגמומי. "תורך, אה?" אמרה.

היא נעמדה על הרחבה והחזיקה לי את הדלת. "מה הוא שאל?" התנשפתי, מדלג על שתי מדרגות בבת-אחת. במסדרון מאחוריה לא היתה נפש חיה. ראיתי את הברק העמום של אריחי הלינוליאום, את המנורות הקבועות ברווחים שווים, את חדר-המדרגות האפל פוער לוע בקצה המסדרון.

"אני לא יודעת," אמרה, ונשימתה ההבילה בקור. "הכל."

"הוא שאל בקשר, בקשר אלינו?"

"לא. למען האמת, אני לא חושבת שאיכפת לו, כך או כך. הוא – הוא באמת מאמין במה שהוא עושה, והוא רוצה שאנשים... ייפתחו, אפשר אולי לקרוא לזה. בעצם מעניין אותו רק המחקר, לדעת מה באמת קורה, והדרך שהוא עושה את זה – תשמע, זה לא מה שאתה חושב. זה לא מביך, בכלל לא. אתה תראה. הוא דואג שירגישו נוח."

לא ידעתי מה להגיד. היא עמדה לידי, והיא היתה קרובה אלי מאוד, עד שיכולתי להריח את ריח המנטה הקלוש של משחת השיניים שלה, שהתערבב לגמרי עם הבושם שלה ועם ריח השמפו שבו חפפה את שערה. פניה היו גלויים ושפתיה פסוקות, אבל עיניה הביטו אל מעבר לי, כאילו ציפתה שג'ים וילארד – או פרוק עצמו – יצוץ משדירת העצים שמעבר לרחוב. היא פשוט בהתה, כאילו רק עכשיו התעוררה – או כאילו היתה שרויה בהיפנוזה שהפיל עליה איזה שרלטן ביריד המקומי. הרוח נשבה בעורפי, ואת האוויר המחומם של הבניין חשתי כנשימתה של חיית טרף על פני. "הוא לא עושה היפנוזה, נכון?"

גבה היה שעון על הדלת, והיא מדדה אותי במבט ארוך ואיטי. "לא, ג'ון," ענתה בהתנשאות, "לא, הוא לא עושה היפנוזה. אבל תשמע" – היא הושיטה יד לתחוב תלתל משתרבב אחרון תחת הכובע – "עוד לא יצא לי להודות לך על מה שעשית – הרבה בנים שאני מכירה היו מעדיפים למות ולא להופיע לקורס הזה – זה באמת נורא יפה מצידך. אז תודה. באמת."

"בסדר," הפטרתי, "העונג כולו שלי," ואז היא הניחה לדלת, ואני תפסתי את הדלת ביד אחת והשתחלתי פנימה, ואילו היא ירדה במדרגות והתרחקה.

משרדו של ד"ר קינסי היה בקצה המסדרון בקומה השנייה. הפגישה שלי היתה האחרונה באותו יום, והמסדרונות שהמו מסטודנטים לפני שעה היו ריקים כעת. גם צוות העובדים הלך הביתה, כל המשרדים והכיתות לכל אורך הבניין היו חשוכים – אפילו השרת היה כנראה עסוק במקום אחר. התעכבתי ליד הברזייה – הגרון שלי התייבש – ואחר-כך המשכתי לאורך המסדרון, וצעדי הידהדו כמו יריות בקרביו הריקים של הבניין. המשרד כלל חדר-כניסה קטן, חסר חלונות ואפרורי, ומאחוריו התחום המואר באור רך של המשרד עצמו. הדלת היתה פתוחה, ובעדה ראיתי שתי כונניות מתכת עמוסות ספרים שהגיעו עד התקרה, ואחריהן את הבוהק הבלונדיני שהיה אכן ראשו של קינסי רכון מעל שולחן כתיבה בתוך הילה של אור צהוב. היססתי רגע, ואז נקשתי בפרקי אצבעותי על מסגרת הדלת.

הוא הפנה את ראשו מן השולחן כדי לראות בבירור את הפתח, ומייד קפץ על רגליו. "מילק?" הוא קרא ומיהר אלי ביד מושטת ובמבט של התלהבות על פניו, כאילו הייתי האיש האחד בעולם כולו שאותו הוא הכי שמח לראות. "ג'ון מילק?"

לקחתי את היד המושטת והינהנתי בראשי, בביצוע גולמני של מחוות הברכה המקובלת. אולי גם אמרתי "נעים מאוד," אבל בקול נמוך כל-כך, שאני מסופק אם הוא שמע אותי.

"יפה מצידך שבאת," הכריז ועדיין המשיך ללחוץ את ידי. עמדנו רגע בפתח, ואני הייתי מודע לקומתו הגבוהה – מטר שמונים לפחות – ולעצם נוכחותו הפיזית, וחשבתי שאילו נטה לכך הוא היה עומד יפה בתחרות עם ג'ים וילארד. "בוא, בוא תיכנס בבקשה," אמר, הניח לידי והוביל אותי לתוך המשרד, ושם הצביע על כיסא שעמד ליד שולחן כתיבה, בצד הקרוב אלינו. "מילק," אמר בשעה שאני התיישבתי על הכיסא והוא חזר וישב במקומו מולי. "שם גרמני – במקור, כלומר?"

"כן, בגרמניה היינו מילך, אבל סבא שלי שינה את זה."

"בוטה מדי בטווטוניות שלו, אה? אין כמובן משהו חסון יותר מגזע אנגלו-גרמני טוב – חוץ מסקוטים אולי. אתה יודע, אני ממשפחה סקוטית, אבל אני מניח שכבר הסקת את זה על-פי שם המשפחה... אפשר לכבד אותך בסיגריה?"

על השולחן לפני, פרושות כמינחה, היו חפיסות סיגריות חדשות מארבעה סוגים שונים, וכן מצית ומאפרה. אז עוד לא ידעתי עד כמה פרוק סולד מעישון – הוא היה סבור שיש לאסור עישון במקומות ציבוריים, ובלי ספק גם ברוב המקומות הפרטיים – ולא שהוא נהג להציע סיגריות למרות סלידתו, נוסף על משקאות קלים, קפה, תה, ובנסיבות מתאימות, אלכוהול, הכל במאמץ לעשות את תהליך הראיון נעים יותר. יותר מכל הוא רצה לזכות באינטימיות מן הסוג שמניב גילוי לב, והוא ניחן בכישרון אמיתי בתחום זה – ביכולת להשרות על בני-אדם נינוחות ולהשפיע עליהם להיחשף. אלמלא זה, הפרויקט לעולם לא היה יוצא לדרך.

מכל מקום, בחרתי את הסוג שהכי אהבתי אבל לא יכולתי להרשות לעצמי, הדלקתי ושאפתי שאיפה עמוקה, מרחיבה את הדעת, והנחתי לפרץ הניקוטין העדין להרגיע אותי. כל אותו זמן פרוק הביט בי במאור פנים, האדם החביב והידידותי ביותר בעולם, ולפי ארשת פניו אפשר היה לחשוב שהוא עצמו המציא את הסיגריות ושבידיו השליטה בחברת "פל מל". "אני מקווה שנהנית מקורס הנישואים," אמר, "ושכל המושגים המוטעים שהיו לך ולארוסה שלך – בחורה מקסימה, דרך אגב, מקסימה, באמת מקסימה – התבררו..."

הפניתי ממנו את מבטי – טעות, מפני שאחד הכללים המרכזיים שלו היה לשמור כל הזמן על קשר-עין ישיר עם המרואיין, כסימן ראשון לאמירת אמת. אמרתי משהו לא מחייב. או נכון יותר, מילמלתי משהו לא מחייב ולא ברור גם יחד.

"אל תפחד, מילק, אף אחד לא ינשוך אותך פה – וגם לא ישפוט אותך, ואני יודע היטב שמספר לא מבוטל של סטודנטים בעלי תושייה יוצרים, בוא נגיד, קשרי נוחות, כדי להניח את דעתה של הדיקנית הניג ושל כל יתר שומרי המוסר מטעם עצמם באוניברסיטה ובקהילה."

ניערתי קלות את הסיגריה שלי במאפרה ובחנתי בעיון את הגליל המושלם של אפר בהיר שנשר ממנה, אחר-כך הישרתי אליו מבט. כהרף עין הרגשתי שפני מסמיקים, החשיפה המוכרת מימים ימימה. "אני מצטער," אמרתי.

הוא נופף ביד קצרת רוח. "אין על מה להצטער, מילק, אין על מה. אני מעוניין להביא ידע לאנשים שזקוקים לו, ואילו זה היה תלוי בי ובי בלבד, לא היו שום איסורים משום סוג על הקורס הזה. אבל בוא ספר לי על עצמך – אתה בן כמה?"

"עשרים ואחת."

"תאריך לידה?"

"שניים באוקטובר, 1918."

"אתה יליד אינדיאנה, כלומר, נולדת כאן?"

"במישיגן סיטי."

"והוריך?"

"אמי מלמדת שם בבית-ספר יסודי. אבי נפטר. הוא נהרג בתאונה על האגם – או למעשה, לא יודעים מה בדיוק קרה שם. היתה שם – לא הצליחו לגלות את הגופה."

פרוק לא גרע את עיניו מעיני, ועם זאת סימן לעצמו סימנים על גליון נייר בודד שהיה מונח על השולחן לפניו. בלי שאדע, הראיון כבר התחיל, אבל כעת הוא התעכב להביע אהדה. הוא שאל בן כמה הייתי בזמן שאבי נפטר – הייתי בן תשע, חופשת הקיץ בבית-הספר עוד לא התחילה, אבי נעשה משוגע לשיט, וכל החורף והאביב הוא ליטש ומירק את הסירה, ועכשיו, כשהשיקו אותה, חשבתי כל הזמן רק על הימים הארוכים והקורנים שלפנינו, שהנה נשוט פטורים מכל עול על הגלים הקוצפים, כמו אלוהים שברא את המים והבן שהילך עליהם – ואז הוא אמר שגם הוא נאלץ להסתדר בלי הדרכה של אב, בכל אופן מאז שהלך לאוניברסיטה ונחלץ מההשפעה המחניקה של הוריו. אביו הועיד אותו להיות מהנדס – אתה יכול לתאר לעצמך? – אבל הוא עצמו העדיף ביולוגיה. ביולוגיה הלהיבה אותו. והוא החווה בידו קלות על המשרד הצפוף מאחוריו, ועל האצטבות הגדולות העמוסות מגשי חרקים נעוצים בסיכות. "אתה יודע," הוסיף, "שזיהיתי שישה-עשר מינים חדשים של צרעות עפצים?" והוא צחק צחוק קל. "אילו זה היה תלוי באבי, הן לא היו ידועות כיום." עיניו נצצו. "מסכנות."

השיחה בינינו – וזאת היתה פשוט שיחה – פיתחה היגיון וקצב משלה. זה היה מוזר ומופלא. ככל שהמשכנו לשוחח – והרגשתי כמעט כאילו אני משוחח עם האני הפנימי שלי או שופך את הלב בפני רופא המשפחה מאחורי דלתיים סגורות – כך הוא היטיב להבין מה אני חושב ומרגיש. ולא רק מפני שהוא היה אמן במה שעשה, אלא מפני שנטע בך את התחושה שהאהדה שהוא מביע כנה ואמיתית, שכאשר ליבך נשבר, נשבר גם ליבו.

מה שמביא אותנו לתוכנו האמיתי של הראיון: ההיסטוריה המינית שלי. שוחחנו אולי רבע שעה לפני שהשאלה הראשונה עלתה בעקיפין, כלאחר יד, כאילו לא היתה טעונה יותר מהעיון בהורים ובחינוך בבית. שוחחנו על החברים ששיחקתי איתם בילדותי, ואני תעיתי בזכרונות נוסטלגיים, בקלסתרים ובמקומות ובשמות שריחפו כמלמלה במוחי, ואז ד"ר קינסי, בקולו הרך, המתון ביותר, שאל, "בן כמה היית כשהבחנת בפעם הראשונה בהבדלים האנטומיים בין בנים ובנות?"

"אני לא יודע. די מוקדם, אני מניח. חמש? שש?"

"כשהיית ילד, היה אצלך בבית עירום? מצד הוריך או מצידך?"

חשבתי רגע בניסיון להיזכר. "לא," אמרתי, "לא, אני חושב שלא."

"כשהופעת עירום, ההורים שלך אמרו לך להתלבש?"

"כן. אבל שוב, זה בטח קרה בגיל מוקדם מאוד, שנתיים, שלוש אולי. או לא, יותר מאוחר. אבל פעם אחת – אני חושב שהייתי בן חמש, לפחות בן חמש, כי זה היה לפני שעברנו לבית ברחוב צֶ'רי – באחד הימים החמים, התרחצתי עם אמי באגם, ואני יצאתי מהמים והורדתי את הבגד-ים הרטוב שלי. היא כעסה עלי, ואני זוכר שלא הבנתי למה."

"והענישו אותך אז?"

"כן."

"עונש גופני?"

"כמעט בטוח. ולא בפעם הראשונה."

"באילו מקרים אחרים?"

כל שאלה נבעה הגיונית מהשאלה שקדמה לה, והן היו במידה רבה מכת אש מהירה: ברגע שפרוק קיבל ורשם את התשובה, הוא עבר לשאלה הבאה, ואף-על-פי-כן, לרגע לא היתה למרואיין הרגשה שהוא נחקר, אלא רק שהוא משתתף בשיחה מתמשכת המתמקדת בנושא המרתק ביותר בעולם: בו. וניסוח השאלות היה תמיד מכוון להשיג תשובה מדויקת – ולא מעורפלת – ככל האפשר. לכן השאלה לא היתה "האם אוננת פעם?" אלא, "מתי אוננת בפעם הראשונה?" וכן, "בן כמה היית כשראית בפעם הראשונה את איברי-המין של המין שלך? של המין השני?" ובינתיים, ככל שהמרואיין התקדם בגיל שממנו הוא מעלה זכרונות, כך גם השאלות העמיקו יותר להתחקות אחר ההרגלים המיניים שלו, ועברו מבירור נתונים תמימים ("בן כמה היית כשהתחיל לצמוח לך שער ערווה?") ומחישובי גובה, משקל, והשימוש ביד ימין או שמאל, לשאלה דוגמת "מתי קיימת את המשגל הראשון שלך?"

אפי דלף – גם אני נדבקתי בהצטננות שהשתלטה על האוניברסיטה – והייתי בסיגריה הרביעית שלי וחסר מודעות לגמרי למקום שהייתי בו ואפילו למי אני בכלל, ואז נשאלה השאלה האחרונה הזאת. ד"ר קינסי בחן את תגובתי, את פני, עיניו לא סרו מעיני, העיפרון שבידו נותר תלוי ועומד מעל גליון הנייר. זה בסדר, אמר כביכול, לא חשוב מה זה, זה בסדר. אתה יכול לגלות לי. ויתר-על-כן: אתה חייב לגלות לי.

היססתי, וההיסוס ההוא אמר לו הכל. "אף פעם," אמרתי. "או בעצם, עדיין לא, אני מתכוון."

נעלם מידיעתי שהיתה לו סידרת שאלות – שתים-עשרה, למען הדיוק – שסיפקו מדד לנטייה של המרואיין להתנהגות עם אותו מין, או כפי שפרוק אהב לכנות אותה באופן שלא יבהיל ולא יעורר דעות קדומות, היסטוריה-ה'. בשלב זה הוא נע בכיסא וכיחכח בגרונו. "בוא נחזור לאחור," הוא אמר, "בן כמה היית כשראית בפעם הראשונה את איברי-המין העירומים של מישהו בן מינך?"

עניתי לו, והוא השווה את תשובתי במהירות לתגובה הקודמת שלי.

"ומתי ראית בפעם הראשונה פין בזיקפה אצל מישהו אחר?"

נתתי לו את התשובה.

ומכאן התקדמו השאלות באופן שכינינו לאחר מכן סגנון "המכבש", בזו אחר זו, במהירות. "מתי נגעת בפעם הראשונה באיבר-מין של מישהו בן מינך? מתי בפעם הראשונה הבאת לאורגזמה מישהו בן מינך? מתי בפעם הראשונה הבאת מישהו בן מינך לאורגזמה באופן אוראלי?"

הסבתי את עיני, והוא קטע לרגע את הראיון. השתררה שתיקה. לתודעתי חדרו הפעמונים המצלצלים שש במגדל השעון בקצה הקמפוס. "מילק," אמר, "ג'ון – תרשה לי להזכיר לך שאין שום סיבה, שום סיבה שבעולם, להתבייש. אין שום הבדל איכותי בין סוגים שונים של אקטים מיניים שמתקיימים בהסכמת הצדדים, ולא חשוב מה הנורמות הרווחות בחברה מסוימת. אם מעניין אותך לדעת, ההיסטוריה המינית שלי היתה דומה מאוד לשלך כשהייתי בגילך – ואפילו מאוחר יותר."

אולי זה הזמן הראוי לדון בסולם הדרגות מ-0 עד 6 שפרוק פיתח לצורך מדידת ההעדפות המיניות האישיות – סולם החותר להציג את הנטיות המיניות האנושיות במלואן, החל מהֶקשר הטרוסקסואלי לגמרי (0) ועד הומוסקסואליות מוחלטת (6). כי פרוק האמין – וכעת גם אני מאמין – שהאדם במצבו הטבעי הוא כל-מינִי, ושרק תכתיבי החברה, בעיקר בחברות ששוררים בהן הקודים היהודי-נוצרי והמוסלמי, מונעים מאנשים לבטא בגלוי את צורכיהם ואת תשוקותיהם, ולפיכך המוני אנשים סובלים מצורות מגוונות של הסתגלות מינית לקויה. אבל אני מקדים את המאוחר.

ביום ההוא, בחדר ההוא, כשהממחטה לחוצה לאפי הדולף, ונוכחותו של פרוק מנחה אותי, התחלתי ללמוד על עצמי דברים שלא האמנתי שאדם יכול ללמוד על עצמו. מה שהיה בעיני מקור לבושה נעשה רגיל – לפרוק עצמו היו חוויות דומות בילדותו, והוא אונן בהתמדה – ואם יכולתי לומר שדורגתי כ-1 או 2 בסולם 6-0, זה היה משהו, משהו כביר. ואני השתוקקתי להתנסות, כמו כולם, זה הכל. הרגשתי לא נוח במחיצת בנות, פחדתי מהן פחד אימים – ראיתי בהן יצורים נעלים, אבל אף פעם לא יצורים מיניים, בדיוק כמוני, עם אותם צרכים ואותן תשוקות שיש לי, ולמדתי שאין דבר טבעי יותר מאשר לעשות ניסויים עם השותפים היחידים שהיתה לי גישה אליהם, עם בנים, מפני שכפי שפרוק אומר, כולנו זקוקים למוצא. ואולי לא כל זה התחוור לי אז לפנות ערב, במשרדו של פרוק, אבל כן חשבתי על לורה פיני, שישבה שם לפני – בכיסא זה ממש – ואיך פרוק שאל אותה באיזה גיל היא התחילה לאונן, ומתי ראתה בפעם הראשונה את איברי-המין של המין השני, ומתי ראתה בפעם הראשונה איבר בזיקפה ומתי הביאה בפעם הראשונה את המין השני לאורגזמה, והרגשתי כמו קולומבוס שרואה יבשה באופק.

בשעה שסיימנו השעון במגדל צילצל את רבע השעה, לציין שש ארבעים וחמש, וד"ר קינסי רכן על שולחן הכתיבה והושיט לי גלוית דואר פשוטה ממוענת אליו – ד"ר אלפרד צ'. קינסי, פרופסור לזואולוגיה, בניין הביולוגיה, אוניברסיטת אינדיאנה. "תסתכל," אמר, "כאן אני צריך בבקשה ארבע מידות בסיסיות."

"כן," אמרתי ולקחתי את הגלויה במעין טראנס, נדמה לי – ולא, הוא לא היפנט אותי, לא במובן המקובל, אבל זה לא היה רחוק מזה.

"יפה, אז ככה. כשתגיע הביתה, אנחנו צריכים שתמדוד קודם כל את ההיקף ואחרי-כן את האורך, מבסיס הבטן והחוצה, של הפין הרפוי, ואחרי-כן, כשאתה מגורה היטב, את ההיקף ואת האורך בזיקפה. אה, כן, ואם אתה מוכן לציין גם את זווית הקמר..."

בלילה ההוא קיננה הרוח בעצים וצברה כוחות לקראת המירוץ דרומה לקנטאקי, ובתשע היא כבר הטיחה פירורים דחוסים של גשם קפוא בחלון עליית הגג שחלקתי עם עוד סטודנט משנה ד', פול סיהורן, בפנסיון של גברת אֶלסה לוֹרבֶּר בשדרת קרקווּד. הבית היה ישן, עצמותיו היו דוויות, והוא לא התבייש כלל להשמיע את קובלנותיו בקול, בעיקר בלילות. הוא נבנה בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה ונשאר איתן דיו, אני מניח, למרות דור של סטודנטים שהתעמר בו באופן שמוטט כמה וכמה בתים אחרים מתקופתו. לרוע המזל, הבידוד בבית היה דומה לזה של ארגז תפוזים, ומבער הפחמים השמן והעתיק לא היה מסוגל מן הסתם להרים את הטמפרטורות הרבה מעבר לתחום המובהק של אי-נוחות. בחורף אשתקד התעוררתי בוקר אחד ומצאתי גליד קרח חוצץ בין שפתי לבין כוס המים שהשארתי על השולחנית ליד המיטה, ואחרי זה חודש שלם פול כינה אותי נאנוּק.

באחת הפינות עמד שולחן כתיבה, נתון לשלטונם של מכונת כתיבה אולימפיה מיד שנייה, שאמי נתנה לי כשעזבתי את הבית והלכתי לאוניברסיטה, ורדיו פילקו ישן שגאלתי מאשפתות אחרי שסבתי נואשה ממנו. ליד הדלת, צמוד לקיר שממול, עמד ארון שהפיץ בהדרת מלכות צחנת נפתלין, וחללו המצומצם התחלק בין שנינו, חולצות, מכנסיים, חליפות (לכל אחד מאיתנו היתה חליפה אחת, שלי בקווי שתי וערב מאופקים, שתאמו לעניבה שלי, של פול חליפת צמר כחולה משומשת שעברה אליו בירושה ממישהו, ושניכרו בה לפחות שמונה סנטימטרים של מכפלת בפרק היד) נתלו זה ליד זה על תריסר קולבי עץ משופשפים. כמו-כן היו לנו נעליים מתחת למיטה, מעילים על מתלים המיועדים להם בחדר-הכניסה, חפצים אישיים מונחים על זוג שידות תואמות, וספרים מונחים בשורה מסודרת בכוננית עץ אורן זולה שמצאתי במכירת חיסול (ארבעה מדפים, מחולקים שווה בשווה, בדיוק ארבעים וחמישה סנטימטר מדף לי, ארבעים וחמישה לפול). השירותים היו בקצה המסדרון.

בערבים פול ואני הקשבנו בדרך-כלל לרדיו (הגבלנו את עצמנו לשתי סדרות, ואחרי-כן העברנו לסווינג ששודר מסינסינטי, חרישי ומוֹכי כלחישה, בגלל המרחק), ישבנו במיטות שעונים לקיר ולמדנו עד שהאצבעות שלנו נעשו משותקות מהקור. אבל הלילה פול יצא עם בחורה, לכן החדר עמד כולו לרשותי, אם כי קשה לומר ששררה בו שלווה, בגלל הרקיעות והצהלות הבלתי-פוסקות של הסטודנטים האחרים בבית, ובגלל ההרצאות הארוכות על כל נושא שבעולם, החל מקיומו של אלוהים וכלה בתביעתם של הנאצים ל-lebensraum, שמשום-מה התנהלו תמיד ליד דלת השירותים. בעשר נהפך הגשם הקפוא לשלג.

שכבתי על המיטה מתחת לכסת וניסיתי לקרוא – עד כמה שזכור לי היתה לי בחינה ביום המחרת – אבל לא הצלחתי לעשות הרבה. ענפי הבוקיצה שמאחורי הבית לא חדלו לשרוט את הקיר, כאילו איזה יצור ניסה לזחול על קיר הבניין כדי להימלט מן הסערה, והקליטה ברדיו היתה גרועה עד שנאלצתי לקום לכבות אותו. מחיתי עיגול של כפור והצצתי מבעד לחלון החוצה. העולם נראה קרוש ומטושטש, תאורת הרחוב התמעטה לאפס, ולא נשמע קול, חוץ מהרוח והרשרוש המקוטע של השלג הנדחק אל השמשה. הרגשתי קטן ומסוגר. חסר מנוח. משועמם.

חשבתי אפוא על ד"ר קינסי – למען האמת, לא חשבתי כמעט על שום דבר אחר כל הערב, אפילו בארוחת ערב – וניגשתי אל שולחן הכתיבה שלי בפעם העשרים אולי, לבדוק את הגלויה שהוא נתן לי. הנחתי ליד לצנוח אל מכנסי, אל הלחץ שהיה שם, והתחלתי לעסות את עצמי בלי משים מבעד לשיכבה של גבארדין. ואיך אני אמדוד את זה? לי לא היה סרגל, אבל יכולתי בקלות לגשת במסדרון לחדר של בוב היקֶנלוּפֶּר, אשף האדריכלות, ולשאול ממנו סרגל – אם למישהו יש סרגל, הוא האיש – אבל איכשהו כל הרעיון לא שיכנע אותי. היה משהו מגונה ברעיון הזה, מגוחך אפילו. למדוד לעצמי את הפין? אבל היה עוד משהו, כמובן – ואני בטוח שכאן כבר הקדמתם אותי – ואם המידות שלי לא יגיעו לגודל הנכון? ואם נניח שאני, אוקיי, יותר קטן מגברים אחרים? מה יהיה אז? אני אוסיף כמה סנטימטרים כדי לא לאכזב את המדען הנכבד הממתין בכליון עיניים לשיבוץ התוצאות בטבלה? מובן שלא היה לי מושג מה האורך הממוצע של הפין הגברי – אבל האם לא זה בדיוק הרעיון של היוזמה הזאת מלכתחילה? מה היתה ההרצאה של קינסי על הבדלים בין-אישיים, אם לא ניסיון להקנות לכולנו קצת יותר ביטחון בקשר לדברים כמו גודל החזה ואורך הפין וכדומה?

כן, אמרתי לעצמי, כן, אין בעיה, אני אערוך את המדידות ואדאג להיות דייקן וכן ככל האפשר. אבל כמובן, מעצם המחשבה על זה, כשראיתי בדמיוני את הניצב הקר של סרגל-טי של איזה סטודנט לאדריכלות מוצמד לפין שלי, גיליתי שיש לי זיקפה. ואז (וכאן אל תטעו בכוונות שלי, בבקשה מכם) חשבתי על גברת לורבר. היא ישבה כל ערב בסלון למטה, הקשיבה לרדיו שלה וסרגה, וידעתי שבסלסילת התפירה יש לה סרט מדידה, סרט רך וגמיש, עשוי מאריג חלקלק ממישוש, חפץ שכמוהו בדיוק אדם מדמיין לעצמו לצורך ביצוע משימה מדעית פרטית כגון זו שהתחבטתי בה.

בסדר. מצוין. לפני שהספקתי לחשוב, כבר שעטתי שלוש קומות למטה במדרגות הרעועות, ובדרך התעלמתי מהקריאה של טום טומאלין לבוא ולהצטרף לסיבוב של פינוקל, ומהברכה הרפה של בן וֶבֶּר, על כל מאה ועשרה הקילוגרמים שלו, שהתייגע בעלייה לחדרו בקומה השנייה. עמדתי לרגע ליד דלת החדר הפתוחה, קצר נשימה ומתקשה לכבוש את ההתרגשות, ונקשתי קלות על מסגרת הדלת. גברת לורבר ישבה בכורסה החביבה עליה, בחיקה רבץ חתול, והיא סרגה מכדור-צמר צהבהב כחמאה. היא לא הרימה את מבטה, אם כי ידעה שאני שם – היא ידעה כל מה שקרה בבית, כל תזוזה וכל נשימה הכי קלה של בני חסותה, והיא מיקמה את הכיסא שלה בזווית שאיפשרה לה מבט אסטרטגי על כל חדר-הכניסה והמדרגות, שמא יימצא טיפש שינסה להבריח לחדרו מיני טובין אסורים. (גברת לורבר היתה אז באמצע שנות השישים שלה, גברת קשישה, כרסתנית ורחבת כתפיים, עם סידרה של סנטרים ומבט דורסני ממוקד: משקאות אלכוהוליים, מאכלים שהצריכו חימום ובעיקר נשים היו אסורים בתכלית האיסור.)

"אה, סליחה, גברת לורבר?" מילמלתי.

היא נעצה בי מבט, ואני ציפיתי שהיא תחייך, או לכל הפחות תניד ראש לאות שהיא מבחינה בנוכחותי, אך פניה לא גילו דבר.

"רציתי רק לשאול אם אני יכול, אה, – לשאול ממך את, אה, הסרט-מידה. רק לרגע. אני אחזיר אותו מייד, אני מבטיח."

היא פלטה אנחה שהכילה את כל המטרדים הקטנים, כל המשברים, כל האסונות המצטברים, שהסטודנטים הביאו עליה במרוצת השנים, ואז, בלי להוציא מילה, התכופפה לימין והחלה לחטט בסלסילת התפירה שלה. "קח," אמרה לבסוף, וכשניגשתי אליה, הושיטה את סרט המידה, "רק תדאג להחזיר לי אותו."

כשגהרתי עליה, עלה באפי ריח המישחה שמרחה על רגליה כל ערב וריח האוויר החמים והשמרים, הלכוד מתחת לחצאיתה. החתול נתן בי מבט סתום. "כן," אמרתי, וכשלקחתי ממנה את סרט המידה, אצבעותיה הקרירות והיבשות נגעו באצבעותי. "אני אחזיר. אני צריך את זה לרגע ואני כבר חוזר, אני מבטיח."

כשכבר כמעט יצאתי מהחדר, היא עצרה אותי. "ג'ון, אבל מה בכלל אתה צריך למדוד? מה זה, וילונות? כי אני מקווה בכל ליבי שאתם שניכם לא קילקלתם –"

"לא, זה, זה, עבודה. לשיעור ספרות."

"ספרות? מה, את השורות בשיר? את היחידות המטריות לשורה בדון ז'ואן? אה?" היא פלטה צחוק. "זאת היתה שירה אמיתית – זה עדיין בתוכנית הלימודים? כן, מוכרח להיות. לורד ביירון, אה? זה היה משורר."

"כן," הסכמתי, "אבל את צריכה, זאת אומרת, אני צריך ל –"

"לך, לך," אמרה, מניסה אותי כביכול בשתי ידיה. "אין שום צורך שתבזבז זמן על אישה זקנה כשאתה צריך לעשות מדידות."

עליתי חזרה במדרגות בצעדים יגעים, סרט המידה בוער בכיסי כמו גחלת לוהטת. חשתי אשם, מלוכלך, תחושה שהחמירה בגלל השקר ובגלל השימוש שעמדתי לעשות בכלי התמים של בעלת הבית שלי, לא הניחה לי המחשבה שהיא תשתמש בחפץ ותצמיד אותו לצעיף שהיא סורגת בשביל האחיינית או הנכדה החביבה עליה. אולי אני פשוט צריך להחזיר לה את זה, חשבתי, ברגע זה, לפני שאני מטמא אותו. בבוקר אני יכול לחמוק החוצה ולקנות לעצמי סרט כזה – סרט מידה הוא דבר שימושי, בסופו של דבר, הרי אין לדעת מתי פתאום צריך למדוד משהו, כמו כוננית ספרים למשל. כפות-רגלי הלמו במדרגות כמו פטישים. הסערה התלחשה עם זגוגיות החלונות.

עד שהגעתי חזרה לחדר, גיליתי שההתלהבות שאחזה בי לקראת התרגיל הסטטיסטי הקל של ד"ר קינסי נשחקה עד דק, אבל בכל זאת רופפתי את החגורה, הפשלתי את המכנסיים ומתחתי את סרט המידה של גברת לורבר כדי למדוד את מימדי הרופסים כעת. אבל הבעיה היתה שברגע שהנחתי את הסרט על הפין, התחלתי שוב להתקשות, ולא יכולתי לקחת מידה מדויקת; עוד לפני שהבחנתי מה אני עושה כבר ליטפתי את עצמי וניסיתי לזמן את דמותה של לורה פיני, כשהיא ישבה לידי באפלולית של אולם ההרצאות, בשעה שמקרן השקופיות תיקתק ותיקתק שוב, וכולנו עצרנו את הנשימה. אחרי-כן ראיתי את אחת הבנות מהשורה הראשונה בשיעור ספרות שלקחתי, בחורה ששפתיה תפוחות ועיניה סגולות ושוקיה ליטפו זו את זו תחת השולחן, עד שרציתי להתעלף מהחיכוך הזה, ובסוף ראיתי סתם אישה, בלי תווי פנים, אנונימית, שדיה זקורים ופטמותיה קשות והכוס שלה – ככה רציתי לקרוא לזה, הכוס שלה – בדיוק כמו זה שעל המסך.

למחרת התעוררתי השכם בבוקר, האור מבעד לחלון ריצד על התיקרה המשופעת מעל המיטה – אור בהיר מזה שהיינו רגילים אליו, כחול יותר, כמו הזוהר המימי בקרקעית בריכת שחייה, ואני התמלאתי בציפייה שבאה עם השלג האמיתי הראשון בעונה. הסערה כבר חלפה, אבל הרקיע בחוץ היה כסף ממורט, רקיע כמָגֵס גדול, הפוך, ופתותים בודדים של שלג קליל ריפרפו מטה כצל של הרהור. לא הערתי את פול. הוא חזר מאוחר – הרבה אחרי שהלכתי לישון – ולא רציתי להפריע לו, לאו דווקא מחמת דאגה לשנתו, אלא מפני שלא היה לי מצב-רוח לחברה. רציתי לבוסס ברחובות, לראות את העולם ששינה את צורתו – סתם ליהנות ממנו, לגמרי לבדי – לפני שאני פונה אל בניין הקפטריה לאכול ארוחת בוקר ולהעיף מבט אחרון בסיכומים שלי לקראת הבחינה.

כבר היה חצי מטר שלג, אולי יותר – קשה היה להעריך, כי הרוח ערמה אותו בערימות בסמיכות לגדרות ולבניינים. המדרכות עדיין לא פונו מהשלג, המכוניות הפרטיות חנו מכוסות בערימות ליד שפת המדרכה, והציפורים התעופפו מעלה-מטה בבלבול גמור מהשדה השחור של עצים ירוקי-עד שלאורך הרחוב, אל המעטפה הלבנה החתומה של הקרקע. אורות עמומים הבליחו מעמקי הבתים. הרחתי בייקון, עשן עצי הסקה, את הבושם הנקי, הסמיך של אוויר רענן שגלש מצפון.

השעה היתה לפני שבע, ובקמפוס לא זע כמעט איש. המעטים שכבר היו בחוץ חצו בדממה את הרחבה המרכזית, דמויות מכורבלות שנכרתו מחלום ונתפרו כאן, מקום שאינן שייכות אליו, ובקפטריה לא היו אלא עשרה סטודנטים במקום מאה, כרגיל – אפילו הצוות הצטמצם לאישה אחת מטושטשת צורה, שהגישה את האוכל מוכנית ואחר עברה אל הקופה בתוך גלי דממה מתנפצים כדי לרשום את המכירה. בחרתי שולחן ליד החלון, ישבתי ובהיתי החוצה מעל הספרים שלי אל העצים לאורך ערוץ הנחל, ובחשתי בעצלתיים סוכר בספל קפה. היה זה אחד מאותם רגעים רוגעים, ממצים, שבהם העולם מאט עד שהוא עומד מלכת, וכל ההזדמנויות הטמונות בו מתגלות לעין. קסם. רגע של קסם – לא כך מכנים אותו בשירי אהבה?

היא דיברה אלי לפני שהבחנתי בנוכחותה – "שלום, ג'ון; שלום, אמרתי" – ולאחר שהרמתי אליה את עיני, לא זיהיתי אותה תחילה. היא היתה לבושה במעיל חורף וחבושה כובע, המשי השחור של שערה היה משוך כלפי מטה משני צידי פניה כשטיח קיר, עיניה האירו מבפנים כאילו היו מאחוריהן זוג תֵילי להט, וסוללה חבויה מתחת לבגדיה. השעה היתה שבע בבוקר – לא, אפילו לא שבע – ועיניה כבר היו משוחות במסקרה שנועדה להבליט את צבע העיניים הללו, שהצליחו להיות כחולות וירוקות בעת ובעונה אחת, כמו הים ליד נמל הוואנה, שמימיו העמוקים מהולים באצות, וחרטום הסירה הלבן נסחף בנועם מעולם לעולם והכל נמוג בחלום. "אתה לא מזהה אותי?"

היא רופפה את התפס בצווארון ונגעה בכובע, בשיער, בצעיף שהיה כרוך סביב צווארה פעמיים. פתאום הכל שב להתנועע, כאילו סרט הושחל חזרה למקרן, ספריה החליקו אל השולחן ליד ספרי, המעיל נפתח וחשף את שמלתה ואת האופן שהלמה את גזרתה, ואחר-כך הכיסא שלידי נמשך ממקומו והבחורה – באמת, מי היא? – תפסה את קצהו. ואז התחוור לי. "את אייריס," אמרתי.

היא חייכה אלי את החיוך שלה, חיוך של שפתיים מלאות, חיוך ששאל עסיס מעיניה ונבע מאותו מקור חשמלי חבוי. "אייריס מֶקוֹליף, האחות הקטנה של טומי. אבל אתה יודע את זה."

"כן, נכון. ברור שידעתי. אמי – כלומר, היא, וגם אני, אני ראיתי אותך מסתובבת באוניברסיטה, ברור –"

"שמעתי שאתה מאורס."

לא ידעתי מה להגיד על זה – ודאי לא רציתי שזה יגיע אל אמי בשום פנים ואופן – לכן הרכנתי ראש ולגמתי לגימת קפה.

חיוכה של אייריס נמוג. "היא מאוד חמודה," מילמלה. "לורה פיני."

"כן," אמרתי, מבטי נעוץ בספל. "אבל אני לא... באמת – אנחנו לא..." הבטתי בה. בשולי שדה הראייה שלי, האישה ליד הקופה תיקתקה קפה ועוגה קלועה כאילו התנועעה מתחת לפני המים, וראיתי את ראשו המקריח ואת כתפיו הצרות של הפרופסור שלי לספרות, מעילו מאובק בשלג. "זאת אומרת, תשמעי, זאת היתה רק אמתלה. בשביל הקורס נישואים."

הסתכלתי איך היא מתמודדת עם הרעיון לפני שחיוכה שב. "אתה מתכוון שאתם – זייפתם את זה? רק בשביל – אלוהים," אמרה, ועכשיו ריפתה את גופה ונשענה על משענת הכיסא, כולה איברים נסערים, ידיים עצבניות, "שמעתי שזה ממש מלוכלך..."